סיפור חיים

לדעת מהו הדבר הנכון ולעשותו

סיפורו של הדן סנדרסון

ישוע אמר לשליחיו:‏ ”‏אם יודעים אתם את זאת,‏ אשריכם בעשותכם כן”‏ (‏יוחנן י״ג:‏17‏)‏.‏ יכול מאוד להיות שאנחנו יודעים מהו הדבר הנכון,‏ אבל לפעמים מתקשים לעשותו!‏ לאחר שעברו עליי למעלה מ־80 שנה,‏ מתוכם 40 שנה כשליח,‏ אין לי כל ספק שישוע צדק בדבריו.‏ עשיית דברו של אלוהים אכן מובילה לאושר.‏ הרשו לי להסביר.‏

בשנת 1925 בהיותי בן שלוש,‏ נכחו הוריי בנאום מקראי בעיר מגורינו ניוּקַסְל,‏ אוסטרליה.‏ הנאום ”‏מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”‏ שכנע את אמי שהיא מצאה את האמת,‏ והיא החלה לנכוח בקביעות באסיפות משיחיות.‏ אבי,‏ לעומת זאת,‏ מהר מאוד איבד עניין.‏ הוא התנגד לאמונתה החדשה ואיים לעזוב אם היא לא תוותר עליה.‏ אמי אהבה את אבי ולא רצתה לפרק את המשפחה.‏ אף־על־פי־כן,‏ ידעה שציות לאלוהים עומד במקום הראשון והייתה נחושה לעשות את הנכון והישר בעיניו (‏מתי י׳:‏34–39‏)‏.‏ אבי עזב ולאחר מכן התראינו רק לפרקים.‏

במבט לאחור,‏ אני מוקיר את נאמנותה של אמי לאלוהים.‏ בזכות החלטתה,‏ זכינו אחותי הגדולה ביאולה ואני לחיים רצופי ברכות רוחניות.‏ למדנו גם לקח חשוב מאוד — כאשר יודעים מה נכון לעשות,‏ צריך להשקיע כל מאמץ כדי לעשותו.‏

מבחני אמונה

תלמידי המקרא — שמם של עדי־יהוה באותם ימים — התלכדו סביב משפחתנו.‏ סבתי עברה להתגורר איתנו וגם אימצה לחיקה את האמת המקראית.‏ היא ואמי הפכו לשותפות צמודות בהטפת הבשורה.‏ אנשים הוקירו אותן בשל הופעתן המכובדת והתנהגותן החביבה.‏

בינתיים,‏ אחים משיחיים בוגרים לקחו אותי תחת חסותם והעניקו לי הדרכה חשובה.‏ תוך זמן קצר למדתי להיעזר ב”‏כרטיס עדות”‏ ששימש להצגות דברים פשוטות בפני האנשים בבתיהם.‏ השמעתי גם נאומים מקראיים מוקלטים על גבי פונוגרף נייד והשתתפתי במצעדים לבוש כרזות ברחובה הראשי של העיירה.‏ זה היה קשה מכיוון שסבלתי מחרדת אדם.‏ אולם,‏ ידעתי מה עליי לעשות והייתי נחוש בדעתי לפעול בהתאם.‏

לאחר שהשלמתי את חוק לימודיי התחלתי לעבוד בבנק.‏ העבודה הייתה כרוכה בנסיעות לסניפי בנק רבים ברחבי ניו סאות’‏ וֵילְס.‏ למרות שבאזור זה לא התגוררו אחים רבים,‏ ההכשרה שקיבלתי עזרה לי לשמור על אמונתי חיה.‏ אמי כתבה לי מכתבים מעודדים שחיזקו אותי מבחינה רוחנית.‏

המכתבים הגיעו בדיוק בזמן.‏ מלחמת העולם השנייה פרצה וקיבלתי צו גיוס.‏ מנהל הבנק היה נוצרי אדוק ומפקד צבא מקומי.‏ כאשר הסברתי את עמדתי הניטראלית כמשיחי,‏ הוא הציב בפניי אולטימטום — תעזוב את הדת שלך או תעזוב את הבנק!‏ העניינים הגיעו לשיאם כאשר התייצבתי בלשכת הגיוס המקומית.‏ המנהל נכח במקום והתבונן בי בעניין רב כאשר התקרבתי לשולחן הרישום.‏ כאשר סירבתי לחתום על מסמכי הגיוס הגיבו הפקידים בעוינות.‏ זה היה רגע מותח אבל הייתי נחוש בדעתי לעשות את הדבר הנכון.‏ תודות ליהוה נשארתי רגוע והחלטי.‏ כשנודע לי מאוחר יותר שאני מבוקש על־ידי כמה בריונים,‏ מיהרתי לארוז את חפציי ותפסתי את הרכבת הבאה שיצאה מהעיר.‏

לאחר ששבתי לניוּקַסְל,‏ הובאתי בפני שופט יחד עם שבעה אחים נוספים שסירבו להתגייס.‏ השופט שלח אותנו לשלושה חודשי מאסר עם עבודות פרך.‏ הישיבה בכלא לא הייתה חוויה נעימה,‏ אבל עשיית הדבר הנכון הביאה עימה ברכות.‏ לאחר ששוחררנו הציע לי אחד משותפיי לתא,‏ חבר לאמונה בשם הילטון ווילקינסון,‏ עבודה בסטודיו שלו לצילום.‏ שם פגשתי את אשתי לעתיד מלודי שעבדה שם כפקידת קבלה.‏ מייד לאחר שחרורי נטבלתי כסמל להקדשת חיי ליהוה.‏

החתירה לשירות מורחב

לאחר שנישאנו פתחנו סטודיו לצילום בניוקסל.‏ מהר מאוד היו ידינו מלאות עבודה,‏ והדבר פגע בבריאותנו וברוחניות שלנו.‏ טד ג׳רס,‏ ששירת באותו זמן במשרד הסניף של עדי־יהוה באוסטרליה — כעת משמש כחבר בגוף המנהל — דיבר איתנו על המטרות הרוחניות שלנו.‏ לאחר השיחה הזו החלטנו למכור את העסק ולפשט את חיינו.‏ בשנת 1954 קנינו קרוון קטן,‏ עברנו לעיר בַּלַרֶט שבמדינת ויקטוריה,‏ והתחלנו לשרת כחלוצים,‏ כלומר,‏ מבשרים בשירות מורחב.‏

שירתנו ביחד עם הקהילה הקטנה בבלרט ויהוה בירך את מאמצינו.‏ תוך 18 חודשים עלה מספר הנוכחים באסיפות מ־17 ל־70.‏ ואז הגיעה ההזמנה לשרת בשירות הנפתי במדינת דרום אוסטרליה.‏ בשלוש השנים שלאחר מכן,‏ ביקרנו בקהילות בעיר אָדֶלֵיד ובאזורי היין ומטעי ההדרים לאורך נהר מַרֵי.‏ חיינו השתנו ללא הכר!‏ שירתנו בשמחה יחד עם אחים ואחיות אוהבים.‏ איזה גמול על כך שהחלטנו לעשות את הדבר הנכון!‏

שליחות לארץ אחרת

בשנת 1958 הודענו למשרד הסניף באוסטרליה על כוונתנו לנכוח מאוחר יותר באותה שנה בכינוס הבינלאומי ”‏רצון אלוהים”‏ בעיר ניו יורק.‏ בתגובה שלחו לנו טפסי בקשה לגלעד — בית־ספר להכשרת שליחים בארצות־הברית.‏ היינו באמצע שנות השלושים לחיינו וחשבנו שאנחנו מבוגרים מדי בשביל גלעד.‏ למרות זאת,‏ שלחנו את הבקשות והוזמנו ללמוד בכיתה ה־32.‏ באמצע הקורס אמרו לנו לאן נישלח — הודו!‏ למרות החשש הראשוני,‏ רצינו לעשות את הדבר הנכון וקיבלנו בשמחה את המינוי.‏

הפלגנו באונייה והגענו לבומביי (‏כיום מומביי)‏ מוקדם בבוקר ב־1959.‏ מאות סבלים ישנו לאורך הרציפים.‏ ריחות מוזרים עמדו באוויר.‏ כאשר השמש הפציעה קיבלנו מושג מה על הצפוי לנו.‏ מעולם לא ידענו חום כזה!‏ זוג שליחים,‏ לינטון וג׳ני דוואר,‏ ששירתו יחד איתנו בשירות החלוצי בבלרט,‏ קידמו את פנינו.‏ הם לקחו אותנו למשרד הסניף של הודו ששכן בדירה צפופה קרוב למרכז העיר.‏ שישה חברי בית־אל מתנדבים התגוררו שם.‏ אח אדווין סקינר,‏ ששירת כשליח בהודו מ־1926,‏ הציע לנו לרכוש שני תרמילים גדולים מקַנְבָס לפני שנעבור ליעד השליחות שלנו.‏ תרמילים כאלה היו מחזה שכיח ברכבות הודו והם שימשו אותנו רבות בנסיעות שהיו לנו בהמשך.‏

לאחר מסע של יומיים ברכבת,‏ הגענו למחוז חפצנו,‏ טִירוּצִ’‏ירַפַּלִי,‏ עיר בחלקה הדרומי של מַדְרַס (‏כיום טמיל נדוּ)‏.‏ הצטרפנו לשלושה חלוצים מיוחדים מהודו שבישרו לאוכלוסייה שמנתה 000,‏250 איש.‏ תנאי המחיה היו פרימיטיביים.‏ יום אחד נותרנו עם פחות מארבעה דולרים בכיס.‏ אבל כאשר הכסף אזל,‏ יהוה לא שכח אותנו.‏ אדם אחד שלמד את המקרא הלווה לנו כסף לשכירת בית שהתאים לקיום אסיפות.‏ פעם אחת נשארנו בלי אוכל ושכן אדיב הביא לנו תבשיל קרי תוצרת בית.‏ אהבתי מאוד את התבשיל,‏ אבל זה היה כל כך חריף שהתחלתי לשהק!‏

בשירות השדה

היו בטִירוּצִ’‏ירַפַּלִי שידעו אנגלית,‏ אבל הרוב דיברו טמילית.‏ לכן התאמצנו ללמוד הצגת דברים פשוטה בשפה זו,‏ ורבים מהמקומיים העריכו את מאמצינו.‏

השירות מבית לבית היה מאוד מהנה.‏ ההודים מטבעם מכניסי אורחים ורובם הזמינו אותנו פנימה והציעו לנו כיבוד קל.‏ פעמים רבות עמדו הטמפרטורות על 40 מעלות צלזיוס והערכנו מאוד את הכנסת האורחים שלהם.‏ לפני שהסברנו את מטרת בואנו נהגנו על־פי כללי הנימוס ושוחחנו עימם על עניינים אישיים.‏ לא אחת שאלו אותנו:‏ ”‏מאיפה אתם?‏ יש לכם ילדים?‏ למה אין לכם?‏”‏ בשלב זה הם בדרך כלל הפנו אותנו לרופא טוב!‏ אף־על־פי־כן,‏ שיחות אלו איפשרו לנו להציג את עצמנו ולהסביר את חשיבות הפעילות שלנו המבוססת על המקרא.‏

רוב האנשים שעימם שוחחנו היו בני דת ההינדו — מערכת אמונות השונה מאוד מהמשיחיוּת.‏ במקום להתווכח על מורכבות הפילוסופיה ההינדית,‏ פשוט בישרנו את הבשורה הטובה אודות מלכות אלוהים — והתוצאות היו משביעות רצון.‏ בתוך שישה חודשים נכחו קרוב ל־20 איש באסיפות שהתקיימו בבית השליחים שלנו.‏ אחד מהם היה מהנדס אזרחי בשם נאלאתמבי.‏ מאוחר יותר,‏ הוא ובנו ויג׳אילן עזרו ל־50 איש להפוך למשרתי יהוה.‏ ויג׳אילן גם שירת לזמן מה בסניף בהודו.‏

בדרכים

אחרי כשישה חודשים בהודו הוזמנתי לשרת כמשגיח המחוז הקבוע הראשון במדינה.‏ הדבר היה כרוך בנסיעות ברחבי הודו,‏ בארגון כינוסים ובתמיכה בתשע קבוצות לשוניות שונות.‏ זאת הייתה עבודה מתישה.‏ ארזנו בגדים וחפצים לשישה חודשים בתוך שלושה ארגזי פח,‏ לקחנו את התרמילים שלנו שמילאו את ייעודם ויצאנו ברכבת מהעיר מדרס (‏כיום צ׳נאי)‏.‏ מאחר ששטח המחוז היה בהיקף של כ־500,‏6 קילומטר,‏ היינו כל הזמן בדרכים.‏ באחד המסעות אחרי שהיינו בכינוס בעיר הדרומית בנגלור ביום ראשון,‏ נסענו צפונה לדרג׳ילינג שלמרגלות הרי ההימליה,‏ כדי לשרת בכינוס אחר בשבוע שלאחר מכן.‏ המסע לדרג׳ילינג היה כרוך בנסיעה של קרוב ל־700,‏2 קילומטר ובהחלפת חמש רכבות בדרך.‏

במהלך הנסיעות הראשונות שלנו הקרנו את הסרט חברת העולם החדש בפעולה‏.‏ הסרט הציג לאנשים את היקף הפעילות שמבצע ארגונו הארצי של יהוה.‏ לעתים קרובות נכחו מאות אנשים בהקרנות אלו.‏ יום אחד הקרנו את הסרט לקבוצה שהתאספה לצד הדרך.‏ במהלך ההקרנה התקרבו לעברנו במהירות ענני סופה מאיימים.‏ מכיוון שבעבר פרצה מהומה בעקבות קטיעת הסרט,‏ החלטתי להמשיך את הקרנתו אבל להגביר את המהירות.‏ לשמחתי הסרט הסתיים ללא כל הפרעה עם טיפות הגשם הראשונות.‏

בשנים שלאחר מכן נסענו מלודי ואני כמעט בכל רחבי הודו.‏ מאחר שהאוכל,‏ הלבוש,‏ השפה והנוף ייחודיים לכל אזור,‏ ההרגשה הייתה כמו לעבור מארץ לארץ.‏ איזה מגוון נפלא מצוי בבריאה מעשה ידי יהוה!‏ הדבר נכון גם לגבי חיות הבר בהודו.‏ פעם אחת כאשר הקמנו מחנה בג׳ונגל הנפאלי ראינו טיגריס ענקי.‏ איזו חיה מדהימה.‏ מראה זה הגביר בנו את השאיפה להיות בגן עדן,‏ שם ישרור סוף סוף שלום בין בני האדם והחיות.‏

שיפורים ארגוניים

באותן שנים מוקדמות,‏ היה על האחים בהודו ללמוד ליישר קו עם הסידורים שקבע ארגונו של יהוה.‏ במספר קהילות ישבו הגברים בצדו האחד של האולם והנשים בצדו האחר.‏ נדיר שהאסיפות התחילו בזמן.‏ באחד המקומות נהוג היה לצלצל בפעמון גדול כדי להזמין את המבשרים לאסיפות.‏ באזורים אחרים נהגו המבשרים להסתכל על השמש ולקבוע על־פי מיקומה מתי להגיע.‏ כינוסים וביקורי משגיחים נודדים לא היו סדירים.‏ האחים היו מוכנים לעשות את הדבר הנכון,‏ אבל הם היו זקוקים להדרכה.‏

בשנת 1959 ייסד ארגון יהוה את בית־הספר לשירות המלכות.‏ תוכנית הכשרה חובקת עולם זו עזרה למשגיחי נפה,‏ לחלוצים מיוחדים,‏ לשליחים ולזקני־קהילה להיות יעילים יותר במילוי תפקידיהם המקראיים.‏ כאשר בית־הספר נפתח בהודו בדצמבר 1961,‏ שימשתי כמדריך בכיתה.‏ תוצאות הכשרה זו הורגשו בהדרגה בקהילות שברחבי המדינה והתקדמותן הייתה מהירה.‏ ברגע שהאחים הבינו מה הם צריכים לעשות,‏ הניעה אותם רוח אלוהים לעשות זאת.‏

גם כינוסים גדולים עודדו וליכדו את האחים.‏ הכינוס הבינלאומי ”‏בשורת עולם”‏ שנערך בניו דלהי ב־1963 היה הבולט מבין כינוסים אלה.‏ אחים מכל רחבי הודו נסעו אלפי קילומטרים כדי להגיע לכינוס.‏ רבים הוציאו לשם כך את כל חסכונותיהם.‏ הגיעו גם 583 נציגים מ־27 מדינות אחרות,‏ ובפעם הראשונה התאפשר לאחים מקומיים להיפגש ולהתרועע עם מספר גדול של אחים אורחים.‏

בשנת 1961 הוזמנו להצטרף למשפחת בית־אל בבומביי.‏ מאוחר יותר שירתתי כחבר בוועד הסניף.‏ בהמשך התברכתי בזכויות נוספות.‏ במשך שנים רבות שירתתי כמשגיח אזור בחלק מאזורי אסיה והמזרח התיכון.‏ מאחר שפעילות ההטפה ברבות ממדינות אלה הייתה אסורה,‏ היה על המבשרים המקומיים להיות ”‏ערומים כנחשים ותמימים כיונים”‏ (‏מתי י׳:‏16‏)‏.‏

התפשטות ושינויים

כאשר הגענו להודו בשנת 1959,‏ היו במדינה 514,‏1 מבשרים פעילים.‏ מספר זה טיפס והגיע היום ליותר מ־000,‏24.‏ כדי לענות על צורכי הריבוי,‏ עברנו פעמיים לבנייני בית־אל חדשים בבומביי או בקרבתה.‏ ואז,‏ במרס 2002,‏ שוב ארזה משפחת בית־אל את מיטלטליה — הפעם אל קבוצת מבנים חדשה בקרבת בנגלור שבדרום הודו.‏ מרכז חדש זה מאכלס נכון להיום 240 חברי בית־אל והספרות המקראית מתורגמת בו ל־20 שפות.‏

מלודי ואני חיכינו בכיליון עיניים לעבור לבנגלור,‏ אך מצבנו הבריאותי אילץ אותנו לחזור לאוסטרליה ב־1999.‏ אנו משרתים כעת כחברי בית־אל בסידני.‏ אף שעזבנו את הודו,‏ האהבה שאנו רוחשים לאחינו היקרים ולילדינו הרוחניים ביבשת זו נשארה חזקה.‏ עד כמה אנו שמחים לקבל את מכתביהם!‏

במבט לאחור אחרי יותר מ־50 שנה בשירות מורחב,‏ מלודי ואני מרגישים שזכינו לשפע ברכות.‏ בעבר היינו עסוקים בהנצחת אנשים על גבי נייר צילום,‏ אבל ההחלטה לעזור לאנשים כדי שיונצחו בזכרונו של אלוהים הייתה הרבה יותר טובה.‏ החלטנו להעמיד את רצון אלוהים לפני כל דבר אחר בחיים,‏ ובזכות כך חווינו חוויות יקרות לאין ערוך.‏ עשיית דברו של אלוהים אכן מובילה לאושר!‏

‏[‏מפות בעמוד 15]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

הודו

ניו דלהי

דרג׳ילינג

בומביי (‏מומביי)‏

בנגלור

מדרס (‏צ׳נאי)‏

טִירוּצִ’‏ירַפַּלִי

‏[‏תמונות בעמוד 13]‏

הדן עם מלודי בשנת 1942

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

משפחת בית־אל בהודו,‏ 1975