שאלות של קוראים
האם ניתן לנדות אדם מהקהילה המשיחית על בסיס טומאה כפי שניתן לנדות על זנות או על התנהגות נלוזה?
כן, אדם שעושה מעשי זנות, שאשם ברמות שונות של טומאה או שהתנהגותו נלוזה ואינו מתחרט על כך, עלול להיות ראוי לנידוי מן הקהילה. השליח פאולוס מציין את שלושת החטאים הללו לצד חטאים אחרים המצדיקים נידוי. הוא כותב: ”מעשי הבשר גלויים ואלה הם: ניאוף וזנות, טומאה, זימה [התנהגות נלוזה, ע״ח]... אומר אני לכם מראש... עושי מעשים כאלה לא יירשו את מלכות האלוהים” (גלטים ה׳:19–21).
זנות (ביוונית, פורניאה) משמעה יחסי מין אסורים שלא במסגרת נישואין מקראיים. הדבר כולל ניאוף, זנות ויחסי מין בין אנשים לא־נשואים, וכן מין אוראלי ואנאלי ומישוש מיני של איברי המין של בן/בת זוג ללא נישואין. אדם המעורב בזנות ואינו מתחרט על כך, מקומו לא יכירנו בקהילה המשיחית.
התנהגות נלוזה (ביוונית אָסֵלִיאָה) פירושה ”פריצות; הפקרות; התנהגות חסרת בושה; תאוותנות”. הלקסיקון היווני־אנגלי החדש מאת תַּיֶיר (אנג׳) מגדיר את המונח היווני כ”תשוקה משולחת רסן, ... התנהגות שערורייתית, חוסר בושה ועזות מצח”. לפי לקסיקון אחר, התנהגות נלוזה היא צורת התנהגות ”המפרה את כל הנורמות החברתיות”.
כפי שההגדרות הקודמות מראות, ”התנהגות נלוזה” כרוכה בשני היבטים: (1) ההתנהגות עצמה היא הפרה בוטה של חוקי אלוהים ו־(2) החוטא מגלה גישה של חוסר כבוד ועזות מצח.
לפיכך, ”התנהגות נלוזה” אינה התנהגות שלילית קלה בחומרתה. עניינה במעשים המהווים הפרה חמורה של חוקי אלוהים ומשקפים גישה של עזות מצח ובוז — גישה המסגירה חוסר כבוד או זלזול כלפי סמכות, חוקים וסטנדרטים. פאולוס קשר בין התנהגות נלוזה לפריצות, כלומר יחסי מין אסורים (רומים י״ג:13, 14). הזימה [התנהגות נלוזה] נמנית בגלטים ה׳:19–21 בין החטאים שעושיהם לא יירשו את מלכות האלוהים, ולכן התנהגות נלוזה מהווה בסיס לתוכחה ולנידוי אפשרי מהקהילה המשיחית.
טומאה (ביוונית אקאתרסיה) היא המקיפה מבין שלושת המונחים המתורגמים ל”זנות”, ”טומאה” ו”התנהגות נלוזה”. היא טומנת בחובה זוהמה מכל סוג שהוא — במין, בדיבור, במעשים ובעניינים רוחניים. ”טומאה” מקיפה קשת רחבה של חטאים חמורים.
בקורינתים ב׳. י״ב:21 פאולוס מזכיר את מי ש”חטאו כבר ולא חזרו בתשובה על הטומאה והזנות והזימה שעשו”. מכיוון ש”הטומאה” מוזכרת בנשימה אחת עם ’זנות וזימה [התנהגות נלוזה]’, צורות מסוימות של טומאה מהוות עילה לנקיטת צעדים שיפוטיים. ואולם, טומאה היא מונח רחב הכולל מעשים שאינם מצריכים צעדים שיפוטיים. כפי שבית יכול להיות מלוכלך במידת מה או מטונף לגמרי, ישנן דרגות טומאה שונות.
פאולוס כתב באפסים ד׳:19 שיש ש”התנוונו” וש”התמכרו בתאווה לזימה [התנהגות נלוזה] ולכל מעשה טומאה”. לפיכך פאולוס כורך את ’הטומאה’ ’והתאווה’ עם התנהגות נלוזה. אם אדם טבול מעורב ב’טומאה עם תאווה’ ואינו מתחרט על כך, ניתן לסלקו מהקהילה על יסוד טומאה חמורה.
נניח שזוג מאורס היה מעורב במקרים רבים בגיפופים מלאי תשוקה. זקני־הקהילה אולי יחליטו שגם אם לא מדובר כאן בגסות ובעזות מצח האופייניות להתנהגות נלוזה, התנהגותם עדיין משקפת מידה של תאווה. לכן, ייתכן שהזקנים ינקטו בצעד שיפוטי מפני שהייתה במקרה זה טומאה חמורה. טומאה חמורה היא בסיס לפעולה שיפוטית גם במקרה שבו אדם מנהל שוב ושוב שיחות טלפון אירוטיות עם אדם אחר, ובמיוחד אם קודם לכן תיקנו אותו ונתנו לו עצות בנושא.
זקני־הקהילה נדרשים להפעיל שיקול דעת במקרים כגון אלו. כדי להחליט אם יש הצדקה לצעד שיפוטי עליהם לבדוק היטב מה קרה ובאיזו מידה נעשו המעשים. לא כל מי שאינו נשמע לעצות מקראיות אשם בהתנהגות נלוזה; גם אין זו החלטה מתמטית, כלומר, כמה פעמים הפרט יכול לבצע חטא מסוים לפני שיינקטו נגדו צעדים שיפוטיים. על הזקנים לשקול בקפדנות ובליווי תפילות כל מקרה לגופו ולבדוק מה התרחש ובאיזו תכיפות, מה אופי ההתנהגות הפסולה והיקפה וכן מה היו כוונותיו ומניעיו של החוטא.
טומאה חמורה אינה מסתכמת בחטאים מיניים. לדוגמא, נער טבול מעשן כמה סיגריות במשך תקופה קצרה ומתוודה על כך בפני הוריו. הוא נחוש שלא לעשן שוב. המעשה נחשב לטומאה, ולמרות זאת היא לא התפתחה לטומאה חמורה, כלומר ל’טומאה עם תאווה’. די יהיה במקרה הזה בעצות מקראיות מפי זקן־קהילה אחד או שניים וכן בעזרה מצד הורי הנער. אבל אם הנער מעשן באופן קבוע, זו טומאת גוף בכוונה תחילה, ויש לראות בכך מקרה של טומאה חמורה המצריך ועדה שיפוטית (קורינתים ב׳. ז׳:1). אם הנער לא יתחרט על מעשיו, הוא ינודה.
יש משיחיים שהתחילו לצפות בפורנוגרפיה. הדבר פוגע בכבודו של אלוהים וזקני־הקהילה מן הסתם יזדעזעו שאח לאמונה עושה זאת. ואולם, לא כל צפייה בפורנוגרפיה מחייבת ועדה שיפוטית. לדוגמא, נניח שאח מסוים צפה בהזדמנויות שונות ב”פורנו רך”. הוא מתבייש, מתוודה בפני אחד הזקנים ונחוש שלא לחזור על החטא הזה. הזקן יוכל להסיק שהתנהגות האח לא הגיעה עד לכדי ’טומאה עם תאווה’; הוא גם לא גילה עזות מצח המעידה על התנהגות נלוזה. גם אם אין צורך בצעד שיפוטי, מדובר בסוג טומאה המצריך עצות מקראיות תקיפות ואולי גם עזרה נוספת מצד הזקנים.
אבל נניח שמשיחי צופה בסתר במשך שנים רבות בפורנוגרפיה קשה ובזויה ועושה הכול כדי להסתיר את החטא הזה. פורנוגרפיה זו כוללת בין היתר אונס קבוצתי, יחסי מין עם קשירות, סאדו־מזוכיזם, התאכזרות לנשים או אפילו פורנוגרפיית ילדים. כשמעשיו מתגלים הוא מתבייש מאוד. אומנם אין בהתנהגותו עזות מצח, אבל ייתכן שהזקנים יחליטו שהוא ’התמכר’ ואשם ב’טומאה עם תאווה’, כלומר בטומאה חמורה. תוקם ועדה שיפוטית כי מדובר כאן בטומאה חמורה. היה והחוטא אינו מתחרט כרצון אלוהים ואינו נחוש שלא לצפות עוד בפורנוגרפיה, הוא ינודה. אם הזמין לביתו אחרים כדי לצפות בפורנוגרפיה — ובכך למעשה עודד זאת — מעיד הדבר מצידו על עזות מצח המאפיינת התנהגות נלוזה.
המונח המקראי ”זימה” [התנהגות נלוזה] תמיד מקפל בתוכו חטא חמור, לרוב בעל אופי מיני. כאשר מנסים לקבוע אם מדובר בהתנהגות נלוזה, על הזקנים לבדוק אם קיימים עזות מצח, תאוותנות, זוהמה, חוסר בושה ודברים שערורייתיים. מאידך, עבירות חמורות על חוקי יהוה, גם ללא עזות מצח, עשויות להיות כרוכות ב”תאווה”. יש לטפל במקרים אלה כמקרים של טומאה חמורה.
ההחלטה אם מישהו הרחיק עד כדי טומאה חמורה או עד כדי התנהגות נלוזה היא אחריות כבדת משקל, שכן מדובר בחיי אדם. יש לטפל בכך בליווי תפילות ולבקש מאלוהים את רוח קודשו, חוש הבחנה והבנה. על הזקנים לשמור על טוהר הקהילה וחובה עליהם לבסס את שיפוטם על דבר־אלוהים ועל הדרכתו של ”העבד הנאמן והנבון” (מתי י״ח:18; כ״ד:45, דל’). בימים רעים אלה חייבים הזקנים יותר מאי פעם לחקוק בזכרונם את המילים: ”ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו, כי ליהוה” (דברי הימים ב׳. י״ט:6).