סיפור חיים
משפחתנו סוף סוף מאוחדת!
סיפורה של סומיקו היראנו
מצאתי את דרך החיים הטובה ביותר, ורציתי שגם בעלי יהיה שותף לה. ארבעים ושתיים שנה עברו עד שמשאלתי התגשמה.
נישאנו ב־1951 כשהייתי בת 21. בתוך ארבע שנים הבאנו לעולם שני בנים, ונראה היה שמכל הבחינות חיי היו מאושרים.
יום אחד ב־1957 אמרה לי אחותי הגדולה כי שליחה מטעם עדי־יהוה ביקרה אותה. אחותי הייתה בודהיסטית, ובכל זאת קיבלה ממנה שיעורי מקרא ועודדה אותי לנהוג כמוה. הסכמתי. נהגתי לבקר בכנסייה פרוטסטנטית ולכן הייתי בטוחה שאוכל להוכיח שעדי־יהוה טועים — או לפחות זה מה שחשבתי.
במהרה נוכחתי שידיעותיי במקרא מועטות. אפילו הייתי צריכה לשאול את השליחה, ”מי זה יהוה?” מעולם לא שמעתי את השם הזה בכנסייה שלי. השליחה, דפני קוק (לימים פטיט), הפנתה אותי לישעיהו מ״ב:8, שם נאמר מפורשות שיהוה הוא שמו של האל הכול יכול. דפני ענתה על כל שאלותיי מתוך המקרא.
שאלתי את הכומר שלי את אותן השאלות, והוא השיב לי: ”זה חטא לשאול שאלות. פשוט תאמיני במה שאומרים לך”. לא חשבתי שאסור לשאול שאלות, ולמרות זאת במשך שישה חודשים פקדתי מדי יום ראשון את הכנסייה בבוקר ובאתי לאסיפות של עדי־יהוה אחר הצהריים.
ההשפעה על נישואיי
מה שלמדתי מהמקרא ריגש אותי מאוד וחלקתי זאת עם בעלי, קזוהיקו. אחרי כל שיעור ואסיפה סיפרתי לו מה למדתי. כתוצאה מכך היחסים בינינו התקררו. הוא לא רצה שאהיה עדת־יהוה, אבל כל כך נהניתי שהמשכתי ללמוד את המקרא ולהתרועע עם העדים.
לפני שיצאתי מהבית בערבים כדי ללכת לאסיפה הייתי מבשלת לקזוהיקו את התבשילים האהובים עליו, אך הוא היה יוצא לאכול בחוץ. כשחזרתי הביתה הייתי מוצאת אותו במצב רוח רע והוא היה מסרב לדבר. רק אחרי יומיים או שלושה מצב רוחו היה משתפר, אלא שאז שוב הגיע הזמן לצאת לאסיפה הבאה.
בערך באותה תקופה חליתי בשחפת, מחלה שכבר הסתיימה במוות אצל מספר קרובי משפחתו של בעלי. קזוהיקו דאג לי מאוד, ואמר שאחרי שאבריא אוכל לעשות כל מה שארצה. בקשתי היחידה הייתה שלא יתנגד כאשר אלך לאסיפות השבועיות, והוא הסכים.
החלמתי כעבור שישה חודשים, שבמהלכם למדתי באופן מוגבר את המקרא. חיפשתי סתירות במה שלימדו העדים, במחשבה שאם אמצא לפחות סתירה אחת אפסיק ללמוד. לא הצלחתי למצוא דבר. תחת זאת, הדברים המוטעים שלימדה הכנסייה הפרוטסטנטית נעשו ברורים כשמש. התוודעתי לאהבתו ולצדקתו של יהוה וראיתי את התועלת שצומחת כשחיים לפי חוקיו.
לאחר שהחלמתי קיים בעלי את הבטחתו והפסיק להתנגד כשהלכתי לאסיפות. המשכתי להתקדם רוחנית, ובמאי 1958 נטבלתי כאחת מעדי־יהוה. שאיפתי הייתה שמשפחתי תצטרף אליי בעבודת אלוהי האמת.
עזרה רוחנית לילדיי
בניי תמיד התלוו אליי לאסיפות ולמלאכת ההטפה, אך היו כמה מקרים שהוכיחו לי שהם גדלים בידע מקראי. יום אחד שיחק בני מסהיקו, שהיה אז בן שש, מחוץ לבית. לפתע שמעתי רעש חזק וצווחות. אחת השכנות התפרצה לביתי בזעקות שבר ואמרה שמסהיקו נדרס. האם הוא מת? רצתי החוצה ותוך כדי כך הכרחתי את עצמי להיות רגועה. התחלתי לרעוד למראה אופניו המרוסקות ואז ראיתי אותו בא לקראתי, פצוע קלות. הוא אחז בי ואמר: ”אמא, נכון שיהוה עזר לי?” כשראיתי שהוא חי ונושם ושמעתי את המילים היפות הללו מפיו פרצתי בבכי.
במקרה אחר פגשנו בשירות איש קשיש שצעק: ”מה את חושבת שאת עושה, גוררת איתך ככה ילד קטן. אני מרחם עליו”. לפני שהספקתי להגיב, אמר לו טומויושי שהיה אז בן שמונה: ”סבא, אמא שלי לא מכריחה אותי לבשר. אני מבשר בגלל שאני רוצה לשרת את יהוה”. הקשיש פער את עיניו ולא יכול היה להוציא הגה מפיו.
מבחינה רוחנית נחשבו ילדיי ליתומים. הייתי צריכה ללמד אותם את המקרא, למרות שעוד היה עליי ללמוד הרבה. טיפחתי אהבה וקנאה ליהוה וכן אמונה בו, וניסיתי לשמש להם דוגמא. מדי יום הודיתי ליהוה באוזני ילדיי. סיפרתי להם חוויות שהיו לי בפעילות ההטפה וזה עודד אותם. כעבור שנים, כששאלו אותם למה בחרו לשרת כחלוצים, כלומר, כמבשרים בשירות מורחב, השיבו: ”ראינו שאמא שלנו הייתה שמחה כחלוצה וגם אנחנו רצינו להיות שמחים”.
נזהרתי מאוד שלא לדבר בביקורתיות על אביהם או על מישהו אחר בקהילה. הבנתי ששיחות שליליות יכולות להזיק לילדיי. הם היו עלולים להפסיק לכבד לא רק את מי שמדברים נגדו, אלא גם את הדובר עצמו.
מתגברת על מכשולים בדרך להתקדמות
בשנת 1963 הביאה אותנו עבודתו של בעלי לטייוון. הוא אמר לי שאם אבשר ליפנים המתגוררים שם אגרום לצרות — ישלחו אותנו חזרה ליפן ויתעוררו קשיים בחברה שבה הוא עובד. מטרתו הייתה להרחיק אותנו מהעדים.
כל האסיפות בטייוון התנהלו בסינית. האחים שם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. החלטתי ללמוד את השפה כדי שאוכל לבשר למקומיים במקום ליפנים. כך נמנעתי מלעורר את אותן הבעיות שהזכיר בעלי.
קשרי החברות עם העדים בטייוון חיזקו אותנו. זוג שליחים, הארווי וקתי לוגן, עזרו לנו מאוד. אח לוגן הפך לאב רוחני לבניי. הוא הראה להם שהחיים בשירות יהוה אינם עגמומיים ונוקשים. אני בטוחה שבטייוון הגיעו בניי להחלטה לשרת את יהוה.
טומויושי ומסהיקו התחנכו בבית־ספר אמריקני, שם למדו אנגלית וסינית. ההשכלה שרכשו סייעה להם בעתיד כמשרתי יהוה, אלוהי האמת. אני אסירת תודה ליהוה מעומק לבי על שהפך את מה שיכולה הייתה להיות תקופה קשה לתקופה מבורכת עד בלי די. לאחר שלוש שנים וחצי בלתי נשכחות בטייוון חזרנו ליפן.
הבנים גדלו והיו לנערים ורצו יותר עצמאות. שעות רבות ישבתי איתם על העקרונות המקראיים, ויהוה עזר להם לעבור את התקופה הקשה הזאת. טומויושי התחיל לשרת כחלוץ עם סיום לימודיו בתיכון. במהלך שנותיו הראשונות בחלוציות, עזר לארבעה אנשים להקדיש את חייהם ליהוה ולהיטבל. מסהיקו הלך בעקבות אחיו וגם התחיל לשרת כחלוץ מייד לאחר שסיים תיכון. בארבע השנים הראשונות בחלוציות עזר לארבעה צעירים להיות עדים.
אחר כך בירך יהוה את הבנים אפילו עוד יותר. טומויושי ניהל שיעורי מקרא עם בעלה של אישה שאותה לימדתי את האמת המקראית. שתי בנותיהם הפכו גם הן לעדות־יהוה. מאוחר יותר נשא טומויושי לאישה את הבת הגדולה, נובוקו, ומסהיקו נשא לאישה את הבת הצעירה, מסאקו. טומויושי ונובוקו משרתים בימים אלו במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין, ניו יורק. מסהיקו ומסאקו משרתים כשליחים בפרגוואי.
בעלי מגלה ניצני שינוי
במשך כל אותן שנים היה בעלי אדיש לאמונה שלנו, אבל הורגשו אצלו ניצני שינוי. כאשר התנגדו לי, הוא הגן על עיקרי האמונה שלי ומבלי משים צידד למעשה באמיתות המקרא. הוא עזר מבחינה חומרית לעדים שהיו בצרה. בנאום קצר שנשא ביום כלולותיו של אחד מבנינו, אמר: ”ללמד מהי הדרך הנכונה לחיות זו הפעילות הכי טובה והכי קשה שיש. בניי ונשותיהם בחרו את הדרך הקשה הזאת כקריירה. בבקשה עיזרו להם”. כל זה גרם לי לחשוב שאין ספק שיום אחד הוא יצטרף אלינו לשירות יהוה.
דאגתי שאחים לאמונה יבקרו בביתנו. הזמנתי את קזוהיקו לאסיפות ולכינוסים משיחיים וגם לטקס הזיכרון למות המשיח. כשהעבודה איפשרה לו הוא נכח בהם, גם אם לא בלב שלם. הרבה פעמים הייתה לי הרגשה שאולי יסכים ללמוד את המקרא והזמנתי זקני־קהילה משיחיים לביתנו, אבל הוא סירב ללמוד. תהיתי מה לא בסדר.
דבריו של השליח פטרוס הידהדו במוחי: ”אתן, הנשים, היכנענה לבעליכן; וכך, אם יש שאינם מצייתים לדבר, ייקנה לבם לא על־ידי דיבור אלא על־ידי התנהגות הנשים, בראותם את התנהגותכן הטהורה המלווה ביראה” (פטרוס א׳. ג׳:1, 2). הבנתי שלא תמיד נשמעתי לעצה הזו במלואה. כדי לעשות כן היה עליי להשתפר מבחינה רוחנית.
בשנת 1970 התחלתי לשרת כחלוצה במטרה להיות אדם רוחני יותר. חלפו עשר שנים, חלפו עשרים שנה ועדיין לא ראיתי שום שינוי רוחני מצד בעלי. תלמידת מקרא אחת אמרה לי פעם: ”בטח קשה לך לעזור לאחרים כשאת לא מצליחה אפילו לעזור לבעלך”. לא הערה מעודדת במיוחד, ואף־על־פי־כן לא הרמתי ידיים.
בשנות ה־80 המאוחרות נפטרו הורינו. לפני כן חוויתי תקופה מתישה ומלחיצה כשהצטרכתי לסעוד אותם ויחד עם זאת למלא מטלות אחרות. במשך שנים רבות הם התנגדו לאמונתי ביהוה ולמרות זאת ניסיתי לגלות כלפיהם אהבה רבה ככל האפשר. על ערש דווי אמרה לי אמי שהייתה בת 96: ”סומיקו, אם אקום לתחייה אצטרף לדת שלך”. הבנתי שמאמציי לא היו לשווא.
בעלי שם לב לכל מה שעשיתי למען הורינו. כדי להראות את הערכתו בא לאסיפות בקביעות. הוא עשה זאת במשך שנים, אך לא התקדם רוחנית. המשכתי במאמציי לרַצות אותו. הזמנתי לביתנו לארוחות את חבריו ואפילו את עמיתיו שבאו מחו”ל לרגל עסקים. הצטרפתי אליו לבילויים. וכאשר מכסת השעות לחלוציות רגילה הופחתה, ביליתי יותר זמן במחיצתו.
שינוי בעקבות פרישה לגמלאות
בעלי פרש לגמלאות ב־1993. עכשיו, חשבתי לעצמי, סוף סוף יהיה לו זמן ללמוד את המקרא. אבל הוא אמר שתהיה זו פגיעה בכבוד האל אם יעבוד אותו רק משום שהתפנה לו זמן. הוא הוסיף ואמר שישרת את אלוהים כאשר לבו יניע אותו לעשות כן, ושאפסיק לדחוק בו.
יום אחד שאל אותי קזוהיקו אם מעכשיו אהיה מוכנה בשארית חיי לחיות למענו. נפגעתי מדבריו, כי מאז שהתחתנתי איתו עשיתי כל מה שיכולתי למענו. כל כך התאמצתי שהוא יהיה מאושר, אבל מבחינתו חייתי יותר למען יהוה מאשר למענו. אחרי שהרהרתי מעט בדבריו, השבתי לו שאיני יכולה לעשות יותר מזה בשבילו. אך אם יצטרף אליי במה שאני עושה נוכל להתחיל יחדיו חיים חדשים נפלאים שיימשכו, לא רק לשנים מועטות, אלא לנצח. במשך ימים ארוכים לא ידעתי מהי החלטתו. בסופו של דבר הוא שאל אותי: ”אז האם תלמדי אותי את המקרא?” בכל פעם שאני חושבת על המילים הללו לבי הולם בחוזקה.
ביקשתי מזקן־קהילה משיחי ללמד את בעלי, אבל קזוהיקו אמר לי: ”אני לא אלמד עם אף אחד. רק איתך”. וכך לימדתי אותו את המקרא מדי יום. הואיל ואני שייכת לקהילה של דוברי סינית וגם בעלי שולט בשפה, למדנו בסינית. כמו כן, קראנו ביחד את המקרא מתחילתו ועד סופו בפחות משנה.
במהלך אותה תקופה זקן־קהילה ואשתו מהקהילה הסינית התקרבו אלינו במיוחד. הם אומנם צעירים מהילדים שלנו, ובכל זאת הפכו להיות חברינו הטובים. גם עדים רבים אחרים התעניינו בבעלי. הם גילו כלפינו הכנסת אורחים ושוחחו עם קזוהיקו כאילו היה אביהם. זה שימח אותו מאוד.
יום אחד קיבלנו לביתנו הזמנה לחתונה באולם מלכות, שהייתה ממוענת לבעלי. עצם ההכרה בו כראש המשפחה נגעה ללבו והוא החליט לנכוח. במהרה נפתח לעדים והחל ללמוד את המקרא בעזרת זקן־קהילה משיחי. לימוד המקרא, הנוכחות באסיפות והאהבה מצד הקהילה עזרו לו להתקדם יפה מבחינה רוחנית.
סוף סוף משפחה מאוחדת
בדצמבר 2000 נטבל בעלי כסמל להקדשתו ליהוה. בניי ונשותיהם הגיעו מרחוק לראות את ”הנס” המודרני הזה. נדרשו לכך 42 שנה, אך סוף סוף אנו משפחה מאוחדת.
מדי בוקר שנינו דנים בפסוק היומי וקוראים את המקרא יחדיו. כל יום אנו נהנים לשוחח על דברים רוחניים ולהשתתף בפעילויות רוחניות. כיום, בעלי הוא משרת עוזר בקהילה ולאחרונה נשא נאום מקראי בסינית. אני מודה ליהוה שאיחד אותנו. יחד עם כל יקיריי ומקורביי, אני מצפה בכליון עיניים לרומם את שמו ואת ריבונותו לנצח.
[מפה בעמוד 13]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
סין
הרפובליקה העממית הדמוקרטית קוריאה
רפובליקת קוריאה
ים יפן
יפן
טוקיו
ים סין המזרחי
טייוון
טַיְפֶּה
[תמונה בעמוד 12]
עם משפחתי ב־1958, השנה שבה נטבלתי
[תמונות בעמוד 13]
אחים כמו הארווי וקתי לוגן חיזקו אותנו רוחנית כאשר עברנו מטוקיו לטַיְפֶּה
[תמונה בעמוד 15]
משפחתי מאוחדת כיום בעבודת אלוהים האמיתית