סיפור חיים

גידול שמונה ילדים בדרכי יהוה — משימה קשה אך משמחת

סיפורה של ג׳וסלין ולנטיין

בשנת 1989 נסע בעלי לעבוד בחוץ לארץ.‏ הוא הבטיח לשלוח הביתה כסף כדי שאוכל לדאוג לשמונת ילדיי.‏ עברו שבועות ולא שמעתי ממנו דבר.‏ חלפו חודשים ועדיין שום מילה מבעלי.‏ כל הזמן ניסיתי להרגיע את עצמי שברגע שהעניינים יסתדרו הוא יחזור הביתה.‏

התחלתי להתייאש כאשר לא היה לי כסף לדאוג למשפחתי.‏ מיאנתי להשלים עם המצב ושאלתי את עצמי בלילות הלבנים הרבים שעברו עליי,‏ ’‏איך הוא מסוגל לעשות את זה למשפחה שלו?‏’‏ לבסוף השלמתי עם המציאות המרה שבעלי נטש אותנו.‏ כיום,‏ כעבור 16 שנה בערך מאז עזיבתו,‏ הוא עדיין לא שב.‏ בשל כך נאלצתי לגדל את ילדיי ללא עזרה מבן זוג.‏ זה היה קשה,‏ אבל משמח אותי מאוד לראות שילדיי בחרו להתהלך בדרכי יהוה.‏ לפני שאתאר כיצד הסתדרנו כמשפחה,‏ הרשו לי לספר על החינוך שקיבלתי.‏

מחפשת הדרכה מקראית

נולדתי ב־1938 בג׳מייקה שבאיים הקריביים.‏ אבא מעולם לא היה חבר בכנסייה,‏ אך החשיב עצמו לאיש ירא אלוהים.‏ לעתים קרובות,‏ בלילה,‏ הוא היה מבקש ממני להקריא לו מספר תהלים.‏ עד מהרה למדתי בעל־פה מזמורים רבים.‏ אמא הייתה חברה בכנסייה מקומית ולפעמים לקחה אותי לאסיפות דתיות.‏

באותן אסיפות סיפרו לנו שאלוהים לוקח את הטובים לשמיים ואת הרשעים שורף לנצח באש גיהינום.‏ עוד אמרו לנו שישוע הוא אלוהים ושהוא אוהב ילדים.‏ הייתי די מבולבלת וחששתי מאלוהים.‏ תהיתי,‏ ’‏איך זה יכול להיות שאלוהים שאוהב אותנו מסוגל לענות אנשים באש?‏’‏

היו לי סיוטים מהמחשבה על אש גיהינום.‏ ברבות הימים למדתי את המקרא באמצעות קורס בהתכתבות בחסות הכנסייה האדוֶנטיסטית של היום השביעי.‏ הם לימדו שאנשים רעים לא יעונו לעולמי עולמים,‏ אבל הם כן יישרפו באש ויהפכו לאפר.‏ ההסבר נשמע לי יותר הגיוני והתחלתי לנכוח באסיפות הדתיות שלהם.‏ למרות זאת,‏ מצאתי סתירות בעיקרי האמונה שלהם ומה שלמדתי לא תיקן את השקפותיי המוטעות בנוגע לאורח חיים מוסרי.‏

באותם ימים,‏ הדעה הרווחת הייתה שזנות היא מעשה חטא.‏ עם זאת,‏ האמנתי כמו רבים אחרים שרק מי שמקיימים יחסי מין עם שותפים רבים נחשבים לזונים.‏ ולפי ההיגיון הזה,‏ שני אנשים לא־נשואים שמקיימים יחסי מין אך ורק זה עם זה,‏ אינם חוטאים (‏קורינתים א׳.‏ ו׳:‏9,‏ 10;‏ עברים י״ג:‏4‏)‏.‏ תפיסה זו הביאה לכך שילדתי שישה ילדים מחוץ למסגרת הנישואין.‏

מתקדמת מבחינה רוחנית

בשנת 1965,‏ ואסלין גודיסון וְאת’‏ל צ׳ימברס עברו לגור בקרבת אזור בת’‏.‏ הן היו חלוצות,‏ כלומר מבשרות בשירות מורחב מטעם עדי־יהוה,‏ ויום אחד שוחחו עם אבי.‏ הוא נענה להזמנתן ללמוד את המקרא,‏ ואם הייתי באותו זמן בבית הן שוחחו גם איתי.‏ חשדתי מאוד בעדי־יהוה,‏ אבל בכל זאת החלטתי ללמוד איתן את המקרא ולו בכדי להעמיד אותן על טעותן.‏

שאלתי שאלות רבות במשך השיעור והעדות ענו על כולן מתוך המקרא.‏ בעזרתן גיליתי שהמתים חסרי תודעה ואינם סובלים בגיהינום (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 10‏)‏.‏ עוד למדתי על התקווה לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות (‏תהלים ל״ז:‏11,‏ 29;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ למרות שאבי הפסיק בינתיים ללמוד את המקרא,‏ התחלתי לנכוח באסיפות שקיימה הקהילה המקומית של עדי־יהוה.‏ האסיפות התנהלו בשלווה ובצורה מסודרת,‏ והדבר עזר לי ללמוד יותר על יהוה.‏ נכחתי גם בכינוסים הנפתיים והמחוזיים — התכנסויות גדולות יותר שמקיימים העדים.‏ החשיפה הזו למקרא עוררה בי רצון עז לעבוד את יהוה כרצונו.‏ אבל עמד לפניי מכשול.‏

חברי לחיים באותה תקופה היה אביהם של שלושה מתוך ששת ילדיי.‏ למדתי מהמקרא שאלוהים מגנה יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין ועקב כך חשתי נקיפות מצפון (‏משלי ה׳:‏15–20;‏ גלטים ה׳:‏19‏)‏.‏ ככל שאהבתי לאמת התעצמה השתוקקתי לחיות בהתאם לחוק אלוהים.‏ לבסוף גמלה בלבי ההחלטה.‏ הצבתי בפני בן זוגי את הבחירה:‏ או שנמסד את הקשר או שניפרד.‏ הוא לא היה שותף לאמונתי אבל בכל זאת נישאנו כחוק ב־15 באוגוסט 1970,‏ חמש שנים לאחר שהעדות דיברו איתי לראשונה.‏ בדצמבר 1970 נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה.‏

לעולם לא אשכח את היום הראשון שיצאתי לבשר.‏ הייתי מתוחה ולא ידעתי כיצד לפתוח בשיחה על המקרא.‏ למעשה,‏ הוקל לי כשבעל הבית הראשון סיים מהר את השיחה.‏ אך עד מהרה חשתי נינוחה.‏ בסוף היום הייתי מאושרת משום שניהלתי שיחות קצרות עם מספר אנשים על המקרא,‏ וגם השארתי להם כמה מהפרסומים המקראיים שלנו.‏

שומרת על האיתנות הרוחנית של המשפחה

עד לשנת 1977 התרחבה משפחתנו והיו לנו כבר שמונה ילדים.‏ הייתי נחושה לעשות כמיטב יכולתי כדי לעזור לבני ביתי לשרת את יהוה (‏יהושע כ״ד:‏15‏)‏.‏ לכן עשיתי כל מאמץ לנהל באופן קבוע שיעורי מקרא משפחתיים.‏ לא פעם קרה שמרוב תשישות נרדמתי בשיעור,‏ בזמן שאחד מהילדים קרא את הסעיף בקול רם,‏ והם היו צריכים להעיר אותי.‏ אבל,‏ מעולם לא ביטלנו את השיעור המשפחתי בשל עייפות פיזית.‏

כמו כן,‏ התפללתי עם ילדיי לעתים תכופות.‏ וכאשר היו כבר גדולים דיים לימדתי אותם להתפלל ליהוה בעצמם.‏ הקפדתי שכל אחד מהם יתפלל לפני השינה.‏ התפללתי בנפרד עם כל ילד שהיה קטן מכדי לעשות זאת בעצמו.‏

בעלי התנגד בהתחלה שאקח את הילדים לאסיפות.‏ אבל המחשבה שהוא יצטרך לדאוג להם כשאני באסיפה ריככה את ההתנגדות שלו.‏ הוא אהב לצאת לבלות בערבים עם חברים,‏ והמחשבה ששמונה ילדים יתלוו אליו לא ממש מצאה חן בעיניו.‏ מאוחר יותר הוא אפילו עזר לי להכין את הילדים לאסיפות.‏

עד מהרה התרגלו הילדים לנכוח בכל האסיפות ולהשתתף בשירות.‏ פעמים רבות בחופשות הקיץ הם יצאו לבשר עם חלוצים מהקהילה,‏ כלומר עם מבשרים בשירות מורחב.‏ הדבר עזר לילדיי לפתח אהבה עמוקה לקהילה ולמלאכת ההטפה (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

ימים קשים

כדי לשפר את מצבנו הכלכלי החל בעלי לעבוד בחוץ לארץ.‏ הוא נעדר מהבית לתקופות ארוכות אך תמיד חזר במועדים קבועים.‏ ואולם,‏ ב־1989 הוא נסע לבלי שוב.‏ כפי שציינתי קודם,‏ כשאיבדתי את בעלי חשתי שחרב עליי עולמי.‏ לילות רבים בכיתי והתפללתי בעוז אל יהוה כדי שינחם אותי וייתן לי כוח סבל.‏ ואכן הרגשתי שהוא ענה לתפילותיי.‏ פסוקים כמו ישעיהו נ״ד:‏4 וקורינתים א׳.‏ ז׳:‏15 נסכו בי שקט נפשי וחיזקו אותי להמשיך הלאה.‏ בקהילה המשיחית,‏ וכן גם קרובי משפחה וחברים תמכו בי רגשית וחומרית.‏ אני אסירת תודה מקרב לבי ליהוה ולמשרתיו על עזרתם.‏

התנסינו בקשיים נוספים.‏ לדוגמה,‏ אחת מבנותיי נודתה מהקהילה עקב התנהגות לא־מקראית.‏ אני אוהבת את כל ילדיי מעומק לבי,‏ אבל נאמנותי ליהוה ניצבת במקום הראשון בחיי.‏ ולכן במשך כל אותה תקופה,‏ יתר ילדיי ואני הקפדנו לציית למקרא בכל הנוגע ליחסינו עם מנודים (‏קורינתים א׳.‏ ה׳:‏11,‏ 13‏)‏.‏ אנשים שלא הבינו את העמדה שלנו הטיחו בנו ביקורת נוקבת.‏ אולם,‏ לאחר שבתי הוחזרה לחיק הקהילה,‏ בעלה אמר לי שהוא התרשם מכך שלא התפשרנו על עקרונות המקרא.‏ כיום הוא משרת את יהוה ביחד עם משפחתו.‏

מתמודדים עם בעיות כלכליות

כאשר בעלי עזב אותנו לא הייתה לי הכנסה קבועה ונותרנו ללא תמיכתו הכלכלית.‏ המצב שנקלענו אליו לימד אותנו להסתפק בחיים פשוטים ולהעריך עושר רוחני יותר מנכסים חומריים.‏ הילדים למדו לאהוב זה את זה ולעזור זה לזה,‏ והדבר קירב ביניהם.‏ כאשר הגדולים התחילו לעבוד הם תמכו בשמחה באחיהם הצעירים.‏ בתי הבכורה מרסרי עזרה לאחותה הצעירה יותר ניקול להשלים את לימודי החובה בבית־הספר התיכון.‏ בנוסף לכך הצלחתי לנהל מכולת קטנה.‏ ההכנסה הצנועה איפשרה לי לספק כמה מצרכינו החומריים.‏

יהוה מעולם לא זנח אותנו.‏ פעם אחת אמרתי לאחות לאמונה שמצבנו הכלכלי לא יאפשר לנו לנכוח בכינוס המחוזי.‏ היא הגיבה:‏ ”‏אחות ואל,‏ כשאת שומעת שיש כינוס,‏ תתחילי לארוז!‏ יהוה ידאג לך”‏.‏ שמעתי לעצתה.‏ יהוה באמת דאג לנו והוא ממשיך לדאוג לנו.‏ משפחתנו אף פעם לא החמיצה כינוסים בגלל אילוצים כספיים.‏

בשנת 1988,‏ הוריקן גילברט עשה שמות בג׳מייקה ונאלצנו לעזוב את ביתנו ולמצוא מחסה במקום בטוח יותר.‏ בזמן ההפוגה,‏ בני ואני יצאנו מאזור המבטחים כדי לסקור את מה שנותר מהבית שלנו.‏ בזמן שחיפשנו בהריסות לכדו עיניי דבר מה שרציתי להציל.‏ לפתע,‏ שוב התחילו הרוחות ליילל ואני אחזתי בשלל בעקשנות.‏ ”‏אמא,‏ תעזבי את הטלוויזיה.‏ מה,‏ את אשת לוט?‏”‏ (‏לוקס י״ז:‏31,‏ 32‏)‏ התעשתתי בזכות דבריו של בני.‏ הרפיתי מהטלוויזיה שהייתה ספוגה מים,‏ ושנינו רצנו למצוא מחסה.‏

המחשבה שסיכנתי את חיי בשביל טלוויזיה עדיין מעבירה בי צמרמורת.‏ אבל זה מחמם את לבי כשאני מהרהרת באזהרה הרוחנית שנתן לי בני.‏ תודות להכשרה המקראית שקיבל בקהילה המשיחית הוא יכול היה לעזור לי להימנע מנזק פיזי רציני,‏ ואולי אף מנזק רוחני.‏

סופת ההוריקן לא הותירה דבר מביתנו ומרכושנו,‏ וזה גרם לנו לרפיון ידיים.‏ ואז,‏ אחינו המשיחיים הגיעו.‏ הם עודדו אותנו להתמודד עם האובדן תוך ביטחון ביהוה ולהמשיך להיות פעילים בשירות.‏ כמו כן הם עזרו לנו לבנות מחדש את ביתנו.‏ האהבה וההקרבה העצמית שגילו העדים שהתנדבו,‏ הן מג׳מייקה והן מארצות אחרות,‏ נגעו עמוקות ללבנו.‏

יהוה במקום הראשון

בתי השנייה,‏ מִלאן,‏ שירתה כחלוצה לאחר שסיימה את לימודיה.‏ לאחר מכן נענתה להזמנה לשרת כחלוצה בקהילה אחרת,‏ כך שהיה עליה לעזוב את עבודתה.‏ אף־על־פי שתמיכתה הכלכלית במשפחה הייתה משמעותית,‏ בטחנו ביהוה שהוא ידאג לנו אם כל אחד ואחד מאיתנו יציב את ענייני המלכות במקום הראשון (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ מאוחר יותר גם בני יואן הוזמן לשרת כחלוץ.‏ הוא תמך בנו מבחינה כלכלית אבל האצנו בו להיענות להזמנה ואיחלנו לו את ברכת יהוה.‏ מעולם לא מנעתי מילדיי להרחיב את שירותם למען המלכות,‏ ומי מאיתנו שנותרו בבית אף פעם לא סבלו מחסור.‏ להיפך,‏ נהנינו משמחה גדולה ולעתים אף התאפשר לנו להגיש עזרה לאחרים שידעו מחסור.‏

כיום,‏ אין לי שמחה גדולה יותר מלראות את ילדיי ”‏מתהלכים באמת”‏ (‏יוחנן ג׳.‏ 4‏)‏.‏ בתי מלאן מתלווה כיום לבעלה בשירותו כמשגיח נפה.‏ בתי אנדראה ובעלה משרתים כחלוצים מיוחדים,‏ והיא מתלווה לבעלה בביקוריו בקהילות כמחליף משגיח נפה.‏ בני יואן משמש כזקן־קהילה והוא ואשתו משרתים יחד כחלוצים מיוחדים.‏ בת אחרת,‏ אווה־גיי,‏ מתנדבת עם בעלה במשרד הסניף של עדי־יהוה בג׳מייקה.‏ ג׳ניפר,‏ ז׳ניב וניקול משרתות ביחד עם בעליהן וילדיהן בקהילות שלהן.‏ מרסרי גרה איתי ושתינו משתייכות לקהילת פורט מורנט.‏ אין ספק שזכיתי לברכות רבות משום שכל שמונת ילדיי ממשיכים לשרת את יהוה.‏

עם הזמן בריאותי התדרדרה.‏ אני סובלת מדלקת מפרקים שגרונית אבל עדיין נהנית משירותי כחלוצה.‏ לפני זמן מה ההליכה בשכונת מגוריי הממוקמת על גבעה התחילה להקשות עליי.‏ היה לי קשה לצאת לשירות.‏ ניסיתי לרכוב על אופניים וראיתי שכך קל לי יותר מאשר ללכת ברגל.‏ לכן קניתי אופניים משומשות ויצאתי לדרך.‏ בהתחלה היה קשה לילדיי לראות את אמם החולה רוכבת על אופניים,‏ אבל הם שמחו מאוד לראות שאני דבקה במטרתי וממשיכה לבשר.‏

כאשר אנשים שאותם אני מלמדת מאמצים ללבם את האמת המקראית זה מסב לי שמחה גדולה.‏ אני תמיד מתפללת שיהוה יעזור לכולם במשפחתי לשמור לו אמונים במהלך אחרית ימים זו ולנצח נצחים.‏ כל השבח וההלל מגיעים ליהוה,‏ ”‏שומע תפילה”‏,‏ על שעזר לי לעמוד בקשיים ולגדל את שמונת ילדיי בדרכיו (‏תהלים ס״ה:‏3‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

עם ילדיי,‏ בני זוגם ונכדיי

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

רוכבת על אופניים בפעילות הבישור