משפחות גדולות מאוחדות בעבודת אלוהים
”נחלת יהוה בנים, שכר פרי הבָּטֶן. כחצים ביד גיבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם”, כתב מחבר התהלים (תהלים קכ״ז:3–5).
ילדים הם אכן ברכה מיהוה. כשם שקַשָת מרוצה כשהוא קולע למטרה את החצים שבאשפתו, כן גם הורים רווים נחת כשהם מכוונים את ילדיהם בדרך המובילה לחיי־נצח (מתי ז׳:14).
משפחות ש’מילאו את אשפתן’ בילדים רבים היו חזון נפרץ בקרב עם אלוהים. כך היה למשל בשנות השעבוד למצרים: ”בני ישראל פָּרו וישרצו, ויִרבו ויעצמו במאוד מאוד, ותימלא הארץ אותם” (שמות א׳:7). מהשוואה בין מספר היורדים מצריימה ובין מספר בני ישראל שיצאו ממצרים עולה כי משפחה בת עשרה ילדים נחשבה למשפחה ממוצעת!
כעבור שנים, נולד ישוע למשפחה הנחשבת אולי במונחים של היום למשפחה גדולה. הוא היה הבכור. לאחר מכן, נולדו ליוסף ומרים ארבעה בנים וכמה בנות (מתי י״ג:54–56). ריבוי הילדים במשפחה מסביר כנראה כיצד קרה שמרים ויוסף עזבו את ירושלים מבלי להבחין בהעדרו של ישוע מן השיירה (לוקס ב׳:42–46).
משפחות גדולות בימינו
משיחיים רבים כיום מתכננים את מספר הילדים במשפחה, מטעמים רוחניים, כלכליים, חברתיים ואחרים. אלא שבחברות רבות משפחות ברוכות ילדים הן דבר מקובל. לפי הדו״ח מצב ילדי העולם בשנת 1997 (1997 The State of the World’s Children), שיעור הילודה הגבוה בעולם הוא באפריקה שמדרום לסהרה. שם כל אשה יולדת שישה ילדים בממוצע.
להורים משיחיים במשפחות ברוכות ילדים לא קל לטעת בלב הילדים אהבה ליהוה, אך רבים מצליחים במשימה. הסוד להצלחה טמון באחדות המשפחה בעבודת אלוהים הטהורה. דברי השליח פאולוס לקהילת קורינתוס כוחם יפה גם למשפחות משיחיות כיום. הוא כתב: ”אחיי, אני מפציר בכם... שתהיו כולכם תמימי דעים במוצא פיכם ושלא יהיו פילוגים ביניכם, אלא עימדו מאוחדים לגמרי באותה מחשבה ובאותה דעה” (קורינתים א׳. א׳:10). כיצד ניתן להשיג אחדות זו?
על ההורים להיות רוחניים
חיוני שההורים יהיו מסורים לאלוהים בלב ונפש. עיין בדברי משה לבני ישראל: ”שמע ישראל, יהוה אלוהינו יהוה אחד. ואהבת את יהוה אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך” (דברים ו׳:4–7).
שים לב לדברי משה לפיהם הורים יוכלו להקנות הדרכה רוחנית קבועה לילדיהם רק לאחר שיהיו ’על לבבם’ הם. הורים חזקים מבחינה רוחנית להוטים להדריך את ילדיהם בעניינים רוחניים.
כדי להיות אדם רוחני ולאהוב את יהוה בכל הלב, חיוני לקרוא את דבר־אלוהים, להרהר בו וליישמו בחיים דרך קבע. מחבר התהלים כתב כי מי שמפיק הנאה מתורת יהוה וקורא בה ”יומם ולילה” יהיה ”כעץ שתול על פַּלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח” (תהלים א׳:2, 3).
עץ שמשקים אותו דרך קבע נושא פרי טוב, וכך גם משפחות הניזונות מבחינה רוחנית נושאות פרי הרצוי בעיני יהוה, לתהילתו. משפחתו של אוּוָדיאֶגְווּ ממערב אפריקה אינה יוצאת מכלל זה. לאוודיאֶגוו ואשתו יש אומנם שמונה ילדים, אך שניהם משרתים כחלוצים רגילים, כלומר מבשרים במלוא זמנם. הוא מספר: ”במשפחתנו נערך שיעור משפחתי שבועי קבוע זה 20 שנה ויותר. לימדנו את הילדים את דבר־אלוהים עוד כתינוקות, לא רק בשעת השיעור המשפחתי אלא גם בשירות ובהזדמנויות אחרות. כל הילדים שלנו מבשרים את הבשורה הטובה, ורק הקטנה בת השש טרם נטבלה”.
עבודת צוות
”בחוכמה ייבָּנה בית”, נאמר במקרא (משלי כ״ד:3). חוכמה זו בחוג המשפחה מתבטאת בעבודת צוות. ה’קברניט’ בצוות המשפחתי הוא האב; אותו מינה אלוהים לראש המשפחה (קורינתים א׳. י״א:3). השליח פאולוס הבליט בהשראת אלוהים את כובד האחריות של ראש המשפחה: ”ומי שאינו דואג לקרוביו [הן כלכלית והן רוחנית], בייחוד לבני ביתו, כפר באמונה והוא גרוע ממי שאינו מאמין” (טימותיאוס א׳. ה׳:8).
בעלים משיחיים השועים לאזהרה זו שבדבר־אלוהים צריכים לדאוג לרוחניותן של נשיהם. אם הן עמוסות לעייפה בעבודות הבית, רוחניותן סופה להיפגע. משיחי מאחת מארצות אפריקה שנטבל זה לא כבר התלונן באוזני זקני־הקהילה, שאשתו אדישה כנראה לעניינים רוחניים. זקני־הקהילה הציעו לבעל להושיט לאשתו עזרה מעשית, והוא החל עוזר לה בעבודות הבית. הוא גם עזר לה לשפר את כושר־הקריאה שלה ולהרחיב את ידיעותיה במקרא. היא קיבלה את עזרתו בנפש חפצה, וכל המשפחה כיום מאוחדת בשירות אלוהים.
על האבות להתעניין גם ברוחניות ילדיהם. פאולוס כתב: ”ואתם האבות, אל תכעיסו את בניכם, אלא גדלו אותם במוסר יהוה ובתוכחתו” (אפסים ו׳:4). הורים השועים לאזהרה שלא להכעיס את ילדיהם ונשמעים לצו לחנכם, נותנים לילדים את התחושה שהם חלק מהצוות המשפחתי. בעקבות זאת, קרוב לוודאי שהילדים יעזרו זה לזה ויעודדו זה את זה להשיג מטרות רוחניות.
הטלת אחריות רוחנית על הילדים כשהם מוכנים לה גם היא חלק מעבודות הצוות. זקן־קהילה ואב ל־11 ילדים נוהג להתעורר השכם בבוקר ומלמד כמה מילדיו את המקרא לפני שהוא יוצא לעבודה. הילדים הבוגרים יותר, שכבר נטבלו, מלמדים איש איש בתורו את אחיהם ואחיותיהם הקטנים את המקרא וגם עוזרים להם בדרכים שונות. האב משגיח עליהם ומשבח אותם על מאמציהם. שישה מילדיו טבולים והיתר פועלים בכיוון.
תקשורת טובה, מטרות משותפות
תקשורת המתובלת באהבה ומטרות רוחניות משותפות חיוניות לאחדות המשפחה. גורדון, זקן־קהילה משיחי המתגורר בניגריה, הוא אב לשבעה ילדים, שהקטן שבהם בן 11 והגדול בן 27. שישה מהם, כמו גם ההורים, משרתים כחלוצים. בן הזקונים, שנטבל לאחרונה, נוטל חלק במלאכת עשיית התלמידים עם כל היתר, ושני הבנים הגדולים משמשים בקהילה כמשרתים־עוזרים.
מלבד העובדה שגורדון מלמד כל אחד מילדיו את המקרא, יש למשפחה תוכנית מקיפה של רכישת השכלה מקראית. מדי בוקר הם מתקבצים יחד כדי לדון בפסוק היומי ומתכוננים לאסיפות הקהילה.
אחד היעדים, שהוצב לפני כל אחד מבני המשפחה, הוא קריאת כל המאמרים בחוברות המצפה ועורו! ולאחרונה נוספה לשגרתם גם קריאת המקרא מדי יום ביומו. הם משוחחים על מה שקראו, וכך מעודדים זה את זה להתמיד בהרגל החדש.
שיעור המקרא המשפחתי הוא נוהג כה קבוע, שאיש אינו זקוק לתזכורת לגביו. להיפך, כולם מצפים לו בכיליון עיניים. תוכנו של השיעור המשפחתי, מבנהו ואורכו השתנו במשך השנים והותאמו לגיל הילדים ולצרכיהם. הילדים גם מפיקים תועלת מן הקשרים ההדוקים של המשפחה עם משרתי אלוהים נאמנים אחרים.
בני המשפחה עושים דברים בצוותא ומקדישים זמן גם לבילויים. אחת לשבוע הם עורכים ”ערב משפחתי”, ונהנים מחידונים, בדיחות בטוב־טעם, נגינה על פסנתר, שעת סיפור והתרגעות כללית, ומדי פעם הולכים לים ולמקומות מעניינים אחרים.
הישען על יהוה
דבר מכל מה שהוזכר עד כה אינו מגמד את הקשיים הכרוכים במשפחה ברוכת ילדים. ”זה בכלל לא קל להיות אב טוב לשמונה ילדים”, מספר משיחי אחד. ”דרוש המון מזון גופני ורוחני כדי לכלכל אותם. עליי לעבוד קשה כדי להרוויח די הצורך לפרנסת המשפחה. הילדים הגדולים הם בגיל העשֵרה, וכל השמונה לומדים בבית־הספר. ידוע לי שהחינוך הרוחני חיוני, אבל חלק מילדיי עקשנים ואינם נשמעים לי. הם מעציבים אותי, אבל אני יודע שגם אני עושה לפעמים דברים שמעציבים את לב יהוה והוא בכל זאת סולח לי, לכן עליי לתקן את ילדיי בסבלנות שוב ושוב כדי שהם יעמדו על טעותם.
”יהוה סבלן כלפינו משום שהוא רוצה שכולנו נבוא לידי תשובה, ואני משתדל לחקותו. אני לומד עם המשפחה, וכמה מילדיי הציבו להם מטרה להיטבל. אינני נשען על כוחי כדי להצליח בחינוכם, שכן כוחי דל. אני מתפלל ליהוה בניסיון לקרוב אליו ככל האפשר, ומשתדל ליישם את הכתוב: ’בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך’. יהוה יעזור לי לחנך את ילדיי כראוי” (משלי ג׳:5, 6).
אל ייאוש!
לפעמים נראה שהגמול על הילדים הוא כפיות טובה. אך אל ייאוש! התמד! גם אם כרגע ילדיך אינם משתפים איתך פעולה חרף מאמציך, או שהם כפויי טובה, הם עשויים להשתנות. ילד אינו הופך בִּן־לילה למשיחי המניב את פירות הרוח (גלטים ה׳:22, 23).
למוניקה המתגוררת בקניה תשעה אחים ואחיות. היא מספרת: ”הוריי לימדו אותנו את אמת המקרא מינקות. אבא נהג ללמד אותנו את הפרסומים המשיחיים מדי שבוע. השיעור לא תמיד נערך באותו יום בשבוע, וזאת בגלל עבודתו. לפעמים, בשובו מהעבודה, היה רואה אותנו משחקים בחוץ ואומר לנו להיכנס הביתה ולהיות מוכנים לשיעור־המקרא תוך חמש דקות. לאחר השיעור הוא עודד אותנו לשאול שאלות או לספר את הבעיות שלנו.
”הוא הקפיד שנתרועע עם ילדים יראי אלוהים. אבא גם ביקר בקביעות בבית־הספר ושאל את המורים איך אנחנו מתנהגים. באחד הביקורים האלה נודע לו ששלושת אחיי הגדולים התקוטטו עם נערים אחרים, ושלפעמים הם חצופים. אבא העניש אותם על כך, אך גם נתן להם הסבר מקראי מפורט מדוע יש להתנהג כיראי אלוהים.
”ההורים התכוננו איתנו לאסיפות וכך הבהירו לנו מדוע כדאי לנכוח באסיפות. הם הכשירו אותנו לבשורה, תירגלו איתנו בבית איך לבשר, ומגיל רך התלווינו אליהם לשירות־השדה.
”היום, שניים מאחיי הגדולים הם חלוצים־מיוחדים. אחת מאחיותיי היא חלוצה־רגילה. השנייה, נשואה ואם לילדים, היא עדת־יהוה נלהבת. שתי אחיותיי הקטנות, האחת בת 18 והשנייה בת 16, הן מבשרות טבולות, ושני אחיי הקטנים עדיין לומדים. אני משרתת במשרד־הסניף של עדי־יהוה בקניה מזה שלוש שנים. אני אוהבת ומעריכה את הוריי משום שהם אנשים רוחניים שהציבו לנו דוגמה נפלאה”.
אין זה משנה כמה ילדים יש לך, התמד לעזור להם ללכת בדרך המובילה לחיי־נצח. יהוה יברך את מאמציך, ותוכל לומר על ילדיך את מה שאמר השליח יוחנן על בניו הרוחניים: ”אין לי שמחה גדולה מלשמוע שילדיי מתהלכים באמת” (יוחנן ג׳. פסוק 4).