‏”‏הבה נשווה בין פסוק לפסוק”‏

על רצפת רכבת שעשתה דרכה לניו־יורק סיטי,‏ מצא הכומר עלון דתי.‏ ’‏נפש האדם בת־תמותה’‏,‏ נאמר בעלון.‏ סקרנותו ניצתה,‏ והוא החל לקרוא.‏ תדהמה אחזה בו משום שעד אז מעולם לא הטיל ספק בהישארות הנפש.‏ בעת ההיא לא היה לו מושג מי חיבר את העלון.‏ למרות זאת,‏ הטיעונים נראו לו סבירים ומקראיים וראויים למחקר מעמיק.‏

הכומר היה ג׳ורג׳ סטוֹרז,‏ והדבר אירע ב־1837,‏ השנה שבה החל צ׳ארלס דרווין להעלות על הכתב את רעיונותיו,‏ אשר לימים התגבשו והיו לתורת האבולוציה.‏ העולם עדיין היה דתי,‏ והרוב האמינו באלוהים.‏ רבים קראו במקרא וראו בו מקור מוסמך.‏

בהמשך נודע לסטורז שהעלון נכתב בידי הנרי גְרוּ מפילדלפיה שבפנסילבניה.‏ גרוּ דגל בעיקרון האומר ש”‏הפסוק.‏.‏.‏ הוא הפרשן הטוב ביותר של עצמו”‏.‏ הוא ועמיתיו שקדו על המקרא במטרה לחיות ולפעול על־פי עצותיו.‏ מחקריהם חשפו מספר אמיתות מקראיות יפהפיות.‏

בהשפעת כתביו של גרוּ,‏ בחן סטורז את מה שיש לכתבי־הקודש לומר בעניין הנפש ודן בנושא עם כמרים אחרים.‏ לאחר חמש שנות לימוד שקדני,‏ החליט סטורז לתת פומבי לאמת המקראית שמצא,‏ אשר הייתה בעיניו כמרגלית יקרת ערך.‏ בתחילה הכין דרשה שאותה נשא באחד מימי ראשון בשנת 1842.‏ עם זאת,‏ סטורז ראה לנכון לשאת דרשות נוספות כדי להציג את הנושא במלוא היקפו.‏ בסופו של דבר,‏ הכין שש דרשות על אי־נצחיותה של הנפש,‏ ואותן הוציא לאור בספרון שש דרשות (‏Six Sermons)‏. סטורז השווה בין פסוק לפסוק כדי לחשוף את האמת המקראית שהייתה קבורה מתחת לתורות נוצריות מחללות שם שמיים.‏

האם האמונה בהישארות הנפש מבוססת על המקרא?‏

המקרא מסביר שתלמידיו המשוחים של ישוע לובשים אלמוות כגמול על נאמנותם (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏50–56‏)‏.‏ לדידו של סטורז,‏ אם אלמוות נחשב לגמול,‏ לא ייתכן שנפשות הרשעים אלמותיות.‏ במקום לעסוק בהשערות,‏ פנה לכתבי־הקודש.‏ הוא ניתח את הפסוק במתי י׳:‏28 האומר:‏ ”‏יראו מזה אשר יכול לגרום הן לאובדן הנפש והן לאובדן הגוף בגיהינום”‏.‏ אם כן,‏ הנפש בת אבדון.‏ הוא קרא גם ביחזקאל י״ח:‏4‏.‏ הכתוב אומר:‏ ”‏הנפש החוטאת היא תמות”‏.‏ בראייה כוללת על המקרא כולו,‏ הזדקרה אמת זו במלוא הדרה.‏ ”‏אם דעתי בנושא נכונה”‏,‏ כתב סטורז,‏ ”‏כי אז חלקים רבים בכתבי־הקודש,‏ אשר נטשטשו בשל תורה נפוצה זו,‏ נעשים בהירים,‏ יפים ומלאי משמעות ותוקף”‏.‏

אך מה באשר לפסוקים כמו יהודה 7‏?‏ הפסוק אומר:‏ ”‏כשם שסדום ועמורה והערים הקרובות,‏ אשר בדרך דומה להם התמכרו לזנות והלכו אחר יצורים אחרים,‏ מוצגות לדוגמה בסבלן דין אש עולם”‏.‏ מקריאת הפסוק עולה המסקנה שנפשות האנשים שהומתו בסדום ועמורה מתענות באש עולם.‏ ”‏הבה נשווה בין פסוק לפסוק”‏,‏ כתב סטורז.‏ הוא ציטט מפטרוס ב׳.‏ ב׳:‏5,‏ 6‏:‏ ”‏וגם על העולם הקדום לא חס,‏ אבל בהביאו מבול על עולם של רשעים שמר את נוח.‏ .‏.‏.‏ את הערים סדום ועמורה שרף לאפר לאחר שדן אותן למהפכה,‏ בשימו אותן לדוגמה לעתידים לעשות רשעה”‏.‏ סדום ועמורה היו לאפר ונידונו לאבדון עולם עם יושביהם.‏

‏”‏פטרוס זורק אור על איגרת יהודה”‏,‏ הבהיר סטורז.‏ ”‏שני הספרים מראים בעליל מה עשה אלוהים בחרון אפו לחוטאים.‏ .‏.‏.‏ העונשים הללו שהושתו על העולם הקדום,‏ סדום ועמורה,‏ הם אזהרה נצחית או ’‏דוגמת עולם’‏ לכול בדבר קץ העולם”‏.‏ אם כן,‏ יהודה דיבר על כך שהאש שכילתה את סדום ועמורה הביאה לידי נזק בלתי הפיך ונצחי.‏ אין בזה דבר וחצי דבר כדי לשנות את העובדה שהנפש בת תמותה.‏

סטורז לא איגד פסוקים שתמכו בעמדתו ובה בעת התעלם מפסוקים אחרים.‏ הוא התחשב בהקשרו של כל פסוק ובטון הכללי של המקרא כולו.‏ אם נדמה היה שפסוק אחד סותר פסוקים אחרים,‏ בחן סטורז את יתר כתבי־הקודש למציאת הסבר מתקבל על הדעת.‏

ראסל ועיוניו בכתבי־הקודש

מבין עמיתיו של ג׳ורג׳ סטורז היה בחור צעיר שארגן קבוצה ללימוד המקרא בפיטסברג שבפנסילבניה.‏ שמו היה צ׳ארלס טייז ראסל.‏ אחד ממאמריו הראשונים בנושאים מקראיים ראה אור ב־1876 בכתב העת בוחן המקרא (‏Bible Examiner)‏ בעריכת סטורז.‏ ראסל הודה שתלמידי מקרא שקדמו לו הטביעו בו את חותמם.‏ מאוחר יותר,‏ כעורך כתב העת המצפה של ציון,‏ הביע הערכה על העזרה הרבה שהושיט לו סטורז הן בעל פה והן בכתב.‏

בגיל 18 ארגן צ׳.‏ ט.‏ ראסל כיתה ללימוד המקרא ויצר מתכונת כלשהי לחקר כתבי־הקודש.‏ מקמילן,‏ תלמיד מקרא שהיה משותפיו של ראסל,‏ הסביר את השיטה:‏ ”‏מישהו היה מעלה שאלה,‏ ובעקבות זאת נפתח דיון בנושא.‏ הם עיינו בכל הפסוקים הרלוונטיים,‏ ואז כשנחה דעתם מן ההתאמה בין הפסוקים,‏ הצהירו את מסקנתם והעלו אותה על הכתב”‏.‏

ראסל היה משוכנע שהמקרא כמקשה אחת חייב לשאת מסר הרמוני ועקבי לכל אורכו,‏ מסר העולה בקנה אחד עם אישיות האל מחברו.‏ לשיטתו,‏ כל אימת שקטע מסוים במקרא קשה להבנה,‏ יש להבהירו ולבארו על־פי יתר חלקי המקרא.‏

מסורת מקראית

לא ראסל,‏ לא סטורז ולא גרוּ היו הראשונים שנתנו למקרא להיות הפרשן של עצמו.‏ מסורת זו החלה זמן רב קודם לכן בישוע המשיח,‏ מייסד דת האמת המשיחית.‏ הוא נעזר במספר פסוקים להבהרת מובנו האמיתי של פסוק.‏ לדוגמה,‏ כאשר כעסו הפרושים על תלמידיו על כך שקטפו שיבולים בשבת,‏ הראה ישוע מהמסופר בשמואל א׳.‏ כ״א:‏7‏,‏ כיצד יש לקיים את מצוות השבת.‏ אותם מנהיגי דת הכירו את הפרשה,‏ שם מסופר שדוד ואנשיו אכלו מלחם הפנים.‏ בהמשך התייחס ישוע לקטע מן התורה המציין שרק לכוהנים מבית אהרון הותר לאכול מלחם הפנים (‏שמות כ״ט:‏32,‏ 33;‏ ויקרא כ״ד:‏9‏)‏.‏ ולמרות זאת,‏ לדוד נאמר לאכול מן הלחם הזה ללא היסוס.‏ לסיום טיעוניו המשכנעים ציטט ישוע מספר הושע:‏ ”‏אילו ידעתם מה משמע ’‏חסד חפצתי ולא זבח’‏,‏ לא הייתם מרשיעים את הנקיים”‏ (‏מתי י״ב:‏1–8‏)‏.‏ איזו דוגמה יפה של השוואה בין פסוק אחד לפסוקים אחרים כדרך להשגת הבנה מדויקת!‏

תלמידי ישוע פעלו באותה מתכונת והבהירו פסוקים בעזרת פסוקים אחרים.‏ כאשר לימד השליח פאולוס את אנשי תסלוניקי,‏ ”‏דרש לפניהם מתוך הכתובים כשהוא מסביר ומוכיח [‏‏”‏בעזרת הפניות”‏,‏ ע״ח‏]‏ כי המשיח היה צריך לסבול ולקום מן המתים”‏ (‏מעשי השליחים י״ז:‏2,‏ 3‏)‏.‏ גם באיגרות שכתב ברוח הקודש,‏ הניח פאולוס למקרא להיות הפרשן של עצמו.‏ למשל,‏ באיגרתו אל העברים ציטט פסוקים רבים כדי להוכיח שהתורה הייתה צל הטובות העתידות (‏עברים י׳:‏1–18‏)‏.‏

תלמידי המקרא הכנים במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 פשוט שבו למתכונת המשיחית.‏ מסורת ההשוואה בין פסוקים נמשכת בכתב העת המצפה (‏תסלוניקים ב׳.‏ ב׳:‏15‏)‏.‏ על בסיס עיקרון זה מנתחים עדי־יהוה את פסוקי המקרא.‏

מה עולה מן ההקשר

כיצד נוכל לחקות את דוגמתם הטובה של ישוע ושל תלמידיו הנאמנים בקריאת המקרא?‏ ראשית,‏ ניתן לבחון את ההקשר המיידי של הפסוק הנידון.‏ כיצד עוזר לנו ההקשר להגיע למשמעות הכתוב?‏ נמחיש זאת בעזרת דוגמה.‏ הבה נקרא את דברי ישוע במתי ט״ז:‏28‏:‏ ”‏אמן.‏ אומר אני לכם,‏ יש מן העומדים פה שלא יטעמו מוות עד כי יראו את בן האדם בא במלכותו”‏.‏ יש הגורסים שמילים אלו לא התקיימו משום שתלמידי ישוע ששמעו את דבריו מתו בטרם נוסדה מלכות אלוהים בשמיים.‏ המקרא לפרשן (‏אנג׳)‏ אף מעיר ביחס לפסוק:‏ ”‏תחזית זו לא התגשמה,‏ ומאוחר יותר נאלצו המשיחיים להסביר שהדברים נאמרו בלשון השְאלה”‏.‏

ואולם,‏ הקשר הפסוק והקשרם של הקטעים המקבילים במרקוס ובלוקס,‏ מסייעים לנו להבין את פשרו.‏ מה מספר מתי מייד לאחר שציין את המילים האלו שצוטטו לעיל?‏ הוא כתב:‏ ”‏לאחר שישה ימים לקח ישוע את כיפא [‏פטרוס]‏ ואת יעקב ואת יוחנן אחיו.‏ הוא העלה אותם להר גבוה לבדם והשתנה לעיניהם”‏ (‏מתי י״ז:‏1,‏ 2‏)‏.‏ גם מרקוס ולוקס הסמיכו את דברי ישוע בנושא המלכות לסיפור ההשתנות (‏מרקוס ט׳:‏1–8;‏ לוקס ט׳:‏27–36‏)‏.‏ בואו של ישוע כמלך הומחש בחזון ההשתנות בהראותו את כבודו במעמד שלושת השליחים.‏ פטרוס נותן משנה תוקף להבנה זו.‏ הוא מדבר על ’‏גבורת אדוננו ישוע המשיח ועל בואו’‏ בהקשר להשתנות ישוע שאותה ראה במו עיניו (‏פטרוס ב׳.‏ א׳:‏16–18‏)‏.‏

האם אתה נותן למקרא להיות הפרשן של עצמו?‏

נניח שאינך מבין פסוק גם לאחר שבחנת את הקשרו.‏ במקרה כזה מומלץ שתשווה בינו לבין פסוקים אחרים תוך התחשבות בטון הכללי של המקרא.‏ אחד מכלי העזר המעולים בעניין זה מצוי בתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש,‏ הזמין כיום בשלמותו או בחלקו ב־57 שפות.‏ מדובר ברשימת הפניות המופיעה בעמודה המרכזית שבכל עמוד במהדורות רבות של תרגום זה.‏ ישנן יותר מ־000,‏125 הפניות בתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש — עם הפניות הקיים במספר שפות עיקריות.‏ במבוא לתרגום זה מוסבר:‏ ”‏השוואה מדוקדקת בין ההפניות ועיון בהערות השוליים הנלוות,‏ חושפים את ההרמוניה הפנימית השוררת בין 66 הספרים המרכיבים את המקרא ומוכיחים שהם מהווים ספר אחד שנכתב בהשראת אלוהים”‏.‏

נראה כעת כיצד השימוש בהפניות עוזר לנו לרדת לפשרו של פסוק.‏ ניקח לדוגמה את תולדות אברם או אברהם.‏ השאלה היא:‏ בהנהגת מי יצאו אברם ומשפחתו מאור כשדים?‏ בבראשית י״א:‏31 כתוב:‏ ”‏ויקח תרח את אברם בנו,‏ ואת לוט.‏.‏.‏ ואת שרי כלתו אשת אברם בנו,‏ ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען.‏ ויבואו עד חרן וישבו שם”‏.‏ מקריאת הפסוק מתקבלת המסקנה שתרח אבי אברם הנהיג את המסע.‏ ואולם,‏ בתרגום עולם חדש ישנן 11 הפניות לפסוק.‏ האחרונה מפנה אותנו למעשי השליחים ז׳:‏2‏,‏ שם מובאים דברי סטפנוס ליהודים במאה הראשונה לספירה:‏ ”‏אלוהי הכבוד נראה אל אברהם אבינו בהיותו בארם נהרים,‏ לפני שגר בחרן,‏ ואמר אליו,‏ ’‏לך לך מארצך וממולדתך ובוא אל הארץ אשר אראך’‏”‏ (‏מעשי השליחים ז׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏ האם התבלבל סטפנוס והתכוון ליציאת אברם מחרן?‏ ברור שלא,‏ שהרי זהו חלק מדבר־אלוהים שנכתב בהשראת האל (‏בראשית י״ב:‏1–3‏)‏.‏

אם כן,‏ מדוע נאמר בבראשית י״א:‏31‏:‏ ”‏ויקח תרח את אברם בנו”‏ ואת יתר בני משפחתו בצאתם מאור כשדים?‏ תרח היה ראש המשפחה וניאות ללכת עם אברם.‏ על כן מיוחס לו מעבר המשפחה לחרן.‏ אם נשווה בין שני הפסוקים ונמזג אותם נוכל לראות בעיני רוחנו מה בדיוק קרה.‏ אברם שכנע בכבוד את אביו לצאת מאור כשדים כמצוות אלוהים.‏

בקריאת כתבי־הקודש עלינו להביא בחשבון את ההקשר ואת הטון הכללי של המקרא.‏ למשיחיים נאמר:‏ ”‏לא קיבלנו את רוח העולם,‏ אלא את הרוח אשר מאת האלוהים,‏ כדי שנדע את הדברים שאלוהים נותן לנו בחסדו.‏ ואותם אנחנו מביעים לא במילים שחוכמת אנוש מלמדת,‏ אלא במילים שהרוח מלמדת,‏ כשאנו מפרשים דברים רוחניים בהגדרות רוחניות”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ב׳:‏11–13‏)‏.‏ עלינו להתחנן ליהוה שיעזור לנו להבין את דברו ו’‏לפרש דברים רוחניים בהגדרות רוחניות’‏ על־ידי עיון בהקשרו של הפסוק הנידון וקריאת פסוקים רלוונטיים אחרים.‏ מי ייתן ונמשיך ללמוד את דבר־אלוהים למען נמצא בו אמיתות הבוהקות כמרגליות.‏