דבר יהוה חי
נקודות בולטות מספר יחזקאל — חלק א׳
השנה היא 613 לפה״ס. ירמיהו הנביא נמצא ביהודה ומכריז ללא חת על חורבנה הקרב ובא של ירושלים ועל שיממונה של יהודה. יהודים רבים כבר נפלו שבי בידי נבוכדנאצר מלך בבל. ביניהם דניאל הצעיר ושלושת חבריו, המשרתים בחצר המלך הבבלי. רוב הגולים יושבים על נהר כְּבָר ”בארץ כשדים” (יחזקאל א׳:1–3). יהוה אינו מותיר את השבויים ללא נביא. הוא ממנה לתפקיד זה את יחזקאל בן השלושים.
כתיבת ספר יחזקאל הושלמה ב־591 לפה״ס, והספר סוקר תקופה בת 22 שנה. יחזקאל דקדקן מאוד בכתיבתו. הוא מתארך את נבואותיו ומציין אפילו את היום ואת החודש בנוסף לשנה. החלק הראשון של מסרי יחזקאל מתמקד בנפילתה ובחורבנה של ירושלים. החלק השני כולל משאות נגד העמים השכנים, והחלק האחרון עוסק בשיקום עבודת יהוה. מאמר זה דן בנקודות בולטות מיחזקאל א׳:1 עד כ״ד:27, פרקים הכוללים חזונות, נבואות ומעשים סמליים בקשר למה שיעלה בגורלה של ירושלים.
”צופה נתתיך”
(יחזקאל א׳:1 עד י״ט:14)
לאחר שהוא רואה בחזון מעורר יראה את כיסא יהוה, נמשח יחזקאל לנביא. ”צופה נתתיך לבית ישראל”, אומר לו יהוה, ”ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני” (יחזקאל ג׳:17). כדי לנבא על המצור שיפקוד את ירושלים ועל השלכותיו, נדרש יחזקאל להציג שני מעשים סמליים. בנוגע ליהודה, יהוה אומר בפי הנביא: ”הנני אני מביא עליכם חרב, ואיבדתי במותיכם” (יחזקאל ו׳:3). ליושבי הארץ הוא אומר: ’באה צפירה [של אסונות] אליך’ (יחזקאל ז׳:7).
בשנת 612 לפה״ס נישא יחזקאל לירושלים באמצעות חזון. אילו מראות נגלים לעיני הנביא — בהיכל אלוהים נעשים מעשים מתועבים! כאשר שולח יהוה את כוחות ההשמדה השמימיים שלו (המיוצגים על־ידי ”שישה אנשים”) כדי לשפוך את חמתו על הכופרים, הוא אומר להם לחוס אך ורק על מי שהותווה ’התו על מצחם’ (יחזקאל ט׳:2–6). אולם, בתחילה ייזרקו על העיר ”גחלי אש”, זאת אומרת הודעותיו דמויות האש של אלוהים המבשרות על חורבן (יחזקאל י׳:2). יהוה מבטיח ש’ייתן דרכם בראשם של הרשעים’, היינו ישלם להם כגמולם, אך יקבץ את בני ישראל שנפוצו (יחזקאל י״א:17–21).
רוח אלוהים נושאת את יחזקאל חזרה לכשדים. מעשה סמלי מתאר את מנוסתם של המלך צדקיהו ושל העם מירושלים. יהוה מואס בנביאי השקר ובמתנבאות. עובדי האלילים נדחים על הסף. יהודה מדומה לגפן חסרת ערך. חידה על נשר וגפן מראה את הגורל המר הצפוי לירושלים מפני שהיא תבקש את עזרתה של מצרים. החידה מסתיימת בהבטחה כי ’יהוה ישתול ענף רך על הר גבוה’ (יחזקאל י״ז:22). ואולם, ביהודה לא יהיה ”שבט למשול” (יחזקאל י״ט:14).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:4–28 — מה מסמלת המרכבה השמימית? המרכבה מסמלת את חלקו השמימי של ארגון יהוה, המורכב מיצורים רוחניים נאמנים. מקור כוחה של המרכבה הוא רוח קודשו של יהוה. אין מילים לתאר את הודו והדרו של הרַכָּב, המסמל את יהוה. שלוותו מומחשת באמצעות קשת יפהפייה.
א׳:5–11 — מי הן ארבע החיות? בחזון השני על המרכבה, מזהה יחזקאל את ארבע החיות ככרובים (יחזקאל י׳:1–11; י״א:22). בתיאור מאוחר זה הוא מכנה את פניו של השור ”פני הכרוב” (יחזקאל י׳:14). כינוי זה במקומו מכיוון שהשור מהווה סמל לכוח ולעוצמה, והכרובים הם יצורים רוחניים רבי עוצמה.
ב׳:6 — מדוע יחזקאל מכונה פעמים רבות ”בן אדם”? יהוה פונה אל יחזקאל במילים אלו כדי להזכיר לנביא שהוא בסך הכול בשר ודם, ובכך מעצים את ההבדל התהומי בין האדם שמעביר את המסר לבין אלוהים מקור המסר. גם ישוע המשיח מכונה כך כ־80 פעם בספרי הבשורה, והדבר מראה בבירור שבן אלוהים בא לכדור־הארץ כבן אדם, ולא כישות רוחנית אשר לבשה גוף אדם.
ב׳:9 עד ג׳:3 — מדוע הייתה מגילת הקינה וההגה [אנחה] מתוקה בפי יחזקאל? מה שהפך את המגילה למתוקה בפיו של יחזקאל היה גישתו כלפי שליחותו. יחזקאל היה אסיר תודה על הזכות לשרת את יהוה כנביא.
ד׳:1–17 — האם יחזקאל הציג בפועל את המצור שקרב ובא על ירושלים? יהוה נענה לבקשת יחזקאל להחליף את חומר הבעירה ששימש לבישול, וזה מצביע על כך שהנביא אכן הציג את המעשה הסמלי. יחזקאל שכב על צידו השמאלי והדבר המחיש את 390 שנות עוונותיה של ממלכת עשרת השבטים — מכינונה ב־997 לפה״ס ועד לחורבן ירושלים ב־607 לפה״ס. השכיבה על צידו הימני המחישה את 40 שנות עוונותיה של יהודה — ממשיחתו של ירמיהו לנביא ב־647 לפה״ס ועד ל־607 לפה״ס. במשך כל 430 הימים, התקיים יחזקאל על מעט מזון ומים, וזה ציין באורח נבואי שישרור רעב בירושלים בעת שתהיה נצורה.
ה׳:1–3 — יחזקאל לקח מספר שערות מתוך אלו שהיה עליו לזרות לרוח, ועטף אותן בכנפי בגדו. על מה מצביע הדבר? הדבר הראה שתהיה שארית שתשוב ליהודה ותשקם את עבודת האל האמיתית לאחר 70 שנות שממה (יחזקאל י״א:17–20).
י״ז:1–24 — מי הם שני הנשרים הגדולים? כיצד נקטפים יניקותיו [ענפיו הרכים] של הארז? ומי הוא ה”רך” ששותל יהוה? שני הנשרים מסמלים את שליטי בבל ומצרים. הנשר הראשון בא לצמרתו של הארז, כלומר, אל המלך היושב על כיסא דוד. נשר זה קוטף את ראש הענפים הרכים על־ידי כך שהוא מסיר את יהויכין מלך יהודה ותחתיו מכתיר את צדקיהו. למרות ברית האמונים שכרת, מבקש צדקיהו את עזרתו של הנשר השני, שליט מצרים, אך ללא הועיל. לימים הוא נלקח בשבי ומת בבבל. יהוה גם קטף ”רך”, את המלך המשיח. הוא נשתל על ”הר גבוה ותלול”, על הר ציון השמימי. שם הוא יהיה ”לארז אדיר”, מקור הברכות האמיתיות שיורעפו על כדור־הארץ (ההתגלות י״ד:1).
לקחים עבורנו:
ב׳:6–8; ג׳:8, 9, 18–21. אל לנו לירוא מפני הרשעים או להימנע מלהכריז את דבר אלוהים המכיל אזהרות הנוגעות להם. כאשר אנו מתמודדים עם אדישות או עם התנגדות עלינו להיות איתנים כשמיר, כלומר כאבן קשה. יחד עם זאת, עלינו להיזהר פן נהיה חסרי רגישות, קשוחים ואכזרים. ישוע ריחם על האנשים שבישר להם, ובדומה לו, הרחמים צריכים להניע גם אותנו לבשר (מתי ט׳:36).
ג׳:15. לאחר שהוטל עליו התפקיד, ישב יחזקאל בתל־אביב ’מַשְמִים [משתומם] שבעת ימים’, על מנת לעכל את המסר שעתיד היה להכריז. האין עלינו לפנות מזמננו ללימוד שקדני ולהרהורים על מנת להבין אמיתות רוחניות עמוקות?
ד׳:1 עד ה׳:4. נדרשו מיחזקאל ענווה ואומץ כדי להציג את שני המעשים הנבואיים. גם עלינו להיות ענווים ואמיצים בביצוע כל תפקיד שמטיל עלינו אלוהים.
ז׳:4, 9; ח׳:18; ט׳:5, 10. אל לנו לחוס או לחמול על מי שאלוהים מעניש.
ז׳:19. כאשר יהוה יביא את משפטו על העולם הזה, לא יהיה לכסף כל ערך.
ח׳:5–18. כפירה שווה מוות רוחני. ”בפה חנף [כופר] ישחית רעהו” (משלי י״א:9). מן התבונה שאף לא נעלה על ליבנו להטות אוזן לכופרים.
ט׳:3–6. כדי לשרוד את ’הצרה הגדולה’ חיוני שנקבל את התו — העדות לכך שאנו משרתי אלוהים מוקדשים וטבולים ושאימצנו את האישיות המשיחית (מתי כ״ד:21). משיחיים משוחים, המיוצגים על־ידי האיש בעל קסת הסופר, עומדים בחוד החנית בפעילות התווית התו, זאת אומרת, בהכרזת בשורת המלכות ובעשיית תלמידים. אם ברצוננו לשמור על התו שקיבלנו, עלינו לעזור להם בפעילות זו בהתלהבות.
י״ב:26–28. אפילו למי שלעגו למסר שבפיו, היה על יחזקאל לומר: ’לא תימשך [תידחה] עוד כל דבריו של [יהוה]’. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לעזור לאנשים לשים את מבטחם ביהוה לפני שיביא קץ לסדר העולמי הזה.
י״ד:12–23. זו אחריותנו האישית לעשות מעשים שיובילו לישועתנו. אף אחד אינו יכול לעשות כן עבורנו (רומים י״ד:12).
י״ח:1–29. אנו אחראים לתוצאות מעשינו.
”עוה, עוה, עוה אשימנה”
(יחזקאל כ׳:1 עד כ״ד:27)
בשנת 611 לפה״ס, היא השנה השביעית לגלותם, באים זקני ישראל ליחזקאל כדי ”לדרוש את יהוה”. יחזקאל סוקר בפניהם את מעשי המרד של בני ישראל במהלך ההיסטוריה ומזהירם כי ’יהוה יוציא את חרבו’ נגדם (יחזקאל כ׳:1; כ״א:8). יהוה פונה לנשיאהּ של ישראל (צדקיהו), ואומר: ”הסיר המצנפת, והרים העטרה. זאת לא זאת. השפלה הגבה, והגבוה השפיל. עוה, עוה, עוה אשימנה, גם זאת לא היה, עד בוא [ישוע המשיח] אשר לו המשפט, ונתתיו” (יחזקאל כ״א:31, 32).
ירושלים מורשעת. חטאיהן של אָהֳלָה (ישראל) ושל אָהֳלִיבָה (יהודה) נחשפים. אהלה כבר ניתנה ”ביד מאהביה, ביד בני אשור” (יחזקאל כ״ג:9). שיממונה של אהליבה עומד בפתח. שמונה עשר חודשי המצור על ירושלים מתחילים ב־609 לפה״ס. כאשר לבסוף תיפול העיר, יהיו היהודים מזועזעים עד כדי כך שלא יוכלו לבטא את יגונם. על יחזקאל להיאלם ולא לדבר עם הגולים על דבר אלוהים, עד אשר ידווח לו ”הפליט” שהעיר חרבה (יחזקאל כ״ד:26, 27).
תשובות לשאלות מקראיות:
כ״א:8 — מהי ’החרב’ שמוציא יהוה מתערה [מנרתיקה]? ’החרב’ שבה משתמש יהוה כדי להוציא לפועל את משפטיו נגד ירושלים ויהודה היא נבוכדנאצר מלך בבל וצבאו. ייתכן שהיא גם כוללת את החלק השמימי של ארגון אלוהים, המורכב מיצורים רוחניים רבי־און.
כ״ד:6–14 — מה מסמלת החלאה [חלודה] שבסיר? ירושלים הנצורה מדומה לסיר בישול. החלודה שבסיר מסמלת את הזוהמה המוסרית של העיר — הטומאה, הזימה ושפיכות הדמים שנגרמו בעטייה. טומאתה כה גדולה שאפילו כאשר מרוקנים את הסיר ומעמידים אותו על גחלים בוערות, לא יוצאת ממנו החלודה.
לקחים עבורנו:
כ׳:1; כ״א:5. תגובת זקני ישראל מראה שהם הטילו ספק בדבריו של יחזקאל. בל נפתח גישה ספקנית כלפי אזהרותיו של אלוהים.
כ״א:23–27. אף־על־פי שנבוכדנאצר קסם קסמים, יהוה הוא זה שדאג לכך שהמלך עובד האלילים יתקוף את ירושלים. הדבר מראה שאפילו השדים אינם יכולים לעצור את המוציאים לפועל מטעם יהוה מלהגשים את מטרתו.
כ״ב:6–16. יהוה מתעב רכילות, זימה, שימוש לרעה בכוח ומיקח שוחד. עלינו להיות נחושים בדעתנו להימנע מחטאים כאלה.
כ״ג:5–49. בריתות פוליטיות גרמו לישראל וליהודה לאמץ את פולחן הכזב של בני בריתם. עלינו להישמר פן ניצור קשרים עם אנשים בעולם, אשר עלולים למוטט את אמונתנו (יעקב ד׳:4).
מסר חי ופועל
אילו לקחים יפים ביכולתנו להפיק מ־24 הפרקים הראשונים של ספר יחזקאל! העקרונות המונחים בפרקים אלה, מראים מה מעורר את מורת רוחו של יהוה, כיצד נזכה לרחמיו ומדוע עלינו להזהיר את הרשעים. הנבואה ביחס לחורבן ירושלים מתארת בצורה ברורה את יהוה כאל אשר מגיד למשרתיו ’חדשות בטרם תצמחנה’ (ישעיהו מ״ב:9).
נבואות דומות לאלו שתועדו ביחזקאל י״ז:22–24 ו־כ״א:31, 32 הצביעו על ייסוד מלכות המשיח בשמיים. מלכות זו תעשה בקרוב מאוד את רצון אלוהים על הארץ (מתי ו׳:9, 10). אנו יכולים לצפות באמונה שלמה ובשכנוע עמוק לברכות שתביא המלכות בכנפיה. כן, ”דבר האלוהים חי ופועל” (עברים ד׳:12).
[תמונה בעמוד 12]
מה מסמלת המרכבה השמימית?
[תמונה בעמוד 14]
התלהבות בפעילות הבשורה עוזרת לנו לשמור על ’התו’ שקיבלנו