האם אתה ער לחשיבות שבמתן שבחים?
האם קרה לך ששמעת עובד המתלונן כי מעבידו ממעיט לשבחו? אולי אפילו בעצמך קבלת על כך? אפשר שאתה צעיר, האם אמרת אותו הדבר על הוריך או על מוריך?
קרוב לוודאי שחלק מהתלונות הללו מוצדקות. אולם לדברי מאמן מוטיבציה גרמני אחד, מה שמטריד את העובדים המשמיעים את הטענה הזו אינו כל כך היעדר שבחים כמו היעדר התעניינות אישית מצד מעבידיהם. מכל מקום, ברור שמשהו לוקה בחסר. הן דברי שבח והן התחושה שלמישהו אכפת מאיתנו חיוניים על מנת ליהנות מקשרים מספקים.
הוא הדין גם באשר לעבודת אלוהים. מה שצריך לאפיין את הקהילה המשיחית הוא מתן שבחים, לבביות ותחושה של התעניינות אישית. חברי הקהילה משיגים את האווירה הטובה הזו ושומרים עליה כאשר הם מיישמים את ההדרכות המקראיות. ברם, גם אם יש לנו קהילה אוהבת במיוחד, תמיד יש מקום לשיפור. לאור זאת, הבה נבחן שלוש דוגמאות טובות של מתן שבחים: אליהוא — משרת יהוה מתקופת התנ״ך, השליח פאולוס וישוע המשיח עצמו.
לייעץ באדיבות ובכבוד
אליהוא, ככל הנראה קרוב רחוק של אברהם, עזר מאוד לאיוב לראות את יחסיו עם אלוהים בצורה מאוזנת. הוא היה אדיב וכיבד את הזולת. כמו כן המתין בסבלנות שיגיע תורו לדבר. חבריו המדומים של איוב מצאו בו אך ורק מגרעות, ולעומתם אליהוא לא רק יעץ לו אלא גם מיהר לשבח אותו על שהלך בדרך הישר. הוא דיבר בחמימות ובאופן שניכר היה כי התעניין בו אישית כידיד, מאחר שבשונה מהאחרים קרא בשמו הפרטי של איוב. אליהוא ביקש בנימוס: ”שמע נא, איוב, מִלָּי, וכל דבריי האזינה”. הוא רחש לאיוב כבוד בכך שהעמיד את עצמו במקומו, והודה: ”הן אני כְפִיךָ [כלומר, כמוך] לאל; מחומר קורצתי גם אני”. אחר כך, הוסיף דברי שבח: ”אם יש מילין, השיבני; דַּבֵּר כי חפצתי צדקך” (איוב ל״ג:1, 6, 32).
גילוי כבוד ואדיבות כלפי הזולת הוא במידה מסוימת דרך לשבח אותם. למעשה אנו אומרים לאדם, ’אתה ראוי לתשומת לבי ומגיע לך יחס הולם’. באופן זה, אנו משדרים לבביות והתעניינות אישית.
נימוס ואדיבות טומנים בחובם הרבה יותר מאשר כללי נימוס פורמליים בלבד. כדי למצוא מסילות ללבו של האדם על מחוות אלו להיות כנות ולנבוע מעומק הלב. עליהן לבטא התעניינות כנה ואהבה אמיתית.
לשבח בטקט
השליח פאולוס המחיש את חשיבותו של הטקט בעת מתן שבחים. לדוגמה, כאשר בישר באתונה במהלך מסע ההטפה השני שלו, הוא לימד זכות על המשיחיות בפני מספר פילוסופים יוונים. שים לב כיצד התמודד בטקט עם המשימה הקשה. ”כמה פילוסופים מן האסכולה האפיקורסית ומן האסכולה הסטואית התווכחו איתו. יש שאמרו: ’מה רוצה הפטפטן הזה לומר?’ ואחרים אמרו: ’נראה שהוא מכריז על אלים זרים’” (מעשי השליחים י״ז:18). למרות ההערות הללו, שמר פאולוס על קור רוח והשיב: ”אנשי אתונה, בכל דבר רואה אני שיראי אלוהות אתם מאוד”. פאולוס לא גינה אותם על שעבדו אלילים, אלא שיבח אותם על אדיקותם הדתית (מעשי השליחים י״ז:22).
האם פאולוס היה צבוע? לא באלף רבתי. היטב ידע כי לא לו לשפוט את מאזיניו; הוא הכיר בכך שבעבר היה בעצמו נבער מדעת באשר לאמת. הוא נשלח להשמיע את מסריו של אלוהים, לא לשפוט את הזולת. מניסיון אישי ידע מה שרבים מעדי־יהוה יודעים: יש מליצי יושר כנים של דת כזב, ההופכים בסופו של דבר להיות בין מליצי היושר הנמרצים של דת האמת.
פאולוס נקט גישה חיובית אשר הניבה תוצאות טובות. ”כמה אנשים הצטרפו אליו והאמינו; בכללם דיוניסיוס, מן השופטים של האריופגוס, ואישה אחת, דמריס שמה, ואחרים עימהם” (מעשי השליחים י״ז:34). אין ספק שפאולוס פעל בתבונה כאשר שיבח את אנשי אתונה בשל אמונתם הכנה — אף שהייתה כוזבת — במקום לגנותם משום שהיה חסר להם ידע מדויק. לא אחת, לאלה אשר מתהלכים בדרך מוטעית עקב מידע כוזב, יש לב טוב.
גם כאשר נקרא לסנגר על עצמו בפני הורדוס אגריפס השני, נהג פאולוס בטקט. ידוע היה לכול שהורדוס ניהל עם אחותו ברניקה יחסים של גילוי עריות, מעשה שדבר־אלוהים מגנה מפורשות. אף־על־פי־כן, פאולוס לא השמיע דברי הוקעה כלפי הורדוס. להיפך, הוא מצא בסיס אמיתי כדי לחלוק לו שבחים. ”המלך אגריפס, חושב אני את עצמי למאושר על שאני מגן על עצמי לפניך היום בעניין כל מה שיהודים אחדים מאשימים אותי, בייחוד משום שאתה בקי בכל המנהגים והשאלות שבקרב היהודים” (מעשי השליחים כ״ו:1–3).
עד כמה יהיה נבון מצדנו אם נגלה גישה טקטית דומה ביחסינו עם הזולת! דברי שבח לשכן, לחבר לספסל הלימודים או לעמית לעבודה עשויים לקדם יחסי שלום ולעודד התנהגות טובה. אם נפלס דרך ללבו של האדם באמצעות דברי שבח שבמקומם, נצליח לעיתים להניע ישרי לב להמיר את דרך חשיבתם וקו פעולתם המוטעים עם אלה התואמים יותר לידע המדויק.
ישוע — מופת מושלם במתן שבחים
ישוע העתיר שבחים. בהכוונת יהוה, דיבר ישוע, לאחר תחייתו ועלייתו השמיימה, ביד השליח יוחנן אל שבע הקהילות שבאסיה הקטנה. הוא לא קימץ במתן שבחים למי שהיו ראויים לכך. לדוגמה כשפנה אל הקהילות באפסוס, בפרגמוס ובתיאטירה אמר: ”אני יודע את מעשיך ואת עמלך ואת סבלנותך ושאינך יכול לשאת אנשי רשע”; ”אתה מחזיק בשמי ולא התכחשת לאמונתי”; ו”אני יודע את מעשיך ואת אהבתך, את אמונתך, את שירותך וסבלנותך; ומעשיך האחרונים רבים מן הראשונים”. אפילו בסרדיס, בה נזדקקה הקהילה לקבל עצות תקיפות, שם לב ישוע ליחידים שהיו ראויים לשבח, וציין: ”אולם יש אצלך שמות מעטים בסרדיס אשר לא הכתימו את בגדיהם. המה ילכו איתי בבגדים לבנים, כי ראויים הם” (ההתגלות ב׳:2, 13, 19; ג׳:4). ישוע אכן הציב לנו מופת!
בדומה לו, לעולם בל נגנה קבוצה שלמה עקב מחדלים של יחידים, או נשיא עצות נחוצות מבלי לתת גם תשבחות הולמות. אך, מוטב שנזכור שאם אנו מעתירים שבחים אך ורק כשבכוונתנו לתת עצות, מוצא פינו עלול לעיתים ליפול על אוזניים ערלות. בכל הזדמנות מתאימה חלק תשבחות בנדיבות. כך כשתצטרך במקרה אחר להשיא עצות, הן יתקבלו ביתר קלות.
זקני קהילה המחלקים שבחים שבמקומם
קורנליה, משיחית המשרתת באחד ממשרדי הסניף של עדי־יהוה באירופה, נזכרת שבתחילת שנות השבעים משגיח נודד אחד שביקר בקהילתה שאל אותה אם היא מצליחה לערוך שיעור אישי ולקרוא את כתבי העת. ”התביישתי קצת בעצמי”, היא מספרת, אבל למרות זאת הודתה קורנליה בפניו שאינה מצליחה לקרוא את כל המאמרים. היא נזכרת, ”במקום למתוח ביקורת הוא שיבח אותי שהצלחתי לקרוא כמה שיכולתי. דבריו עודדו אותי כל כך עד שמאז אני נחושה לקרוא כל מאמר ומאמר”.
ריי, המשרת באחד ממשרדי הסניף באירופה, זוכר את יומו הראשון כחלוץ. המשגיח היושב־ראש של הקהילה — אדם בעל עסק ואחריות משפחתית וכמו כן בעל תפקידי אחריות רבים בקהילה — נכנס באותו ערב לאולם המלכות וניגש היישר לריי, ”איך היה יום החלוציות הראשון שלך?”, שאל אותו. מאז חלפו כמעט 60 שנה, אך היחס המתחשב של אותו זקן־קהילה עדיין חקוק בזכרונו של ריי.
כפי ששתי הדוגמאות הללו מראות, ביטויי הערכה ואהבה כנים כלפי מעשיהם של אחרים — ולא סתם מילים הנאמרות כלאחר יד או דברי חנופה חסרי טעם — עשויים לחולל פלאים. במסגרת הקהילה המשיחית יש לנו סיבות למכביר להעתיר שבחים על אחינו לאמונה. חשוב לרגע על רצונם העז לשרת את יהוה, על התשובות שהם מכינים מראש, על כברת הדרך שעשו על מנת להתגבר על פחד במה כדי להגיש נאומים או להשתתף בחלקים שונים באסיפה, על להיטותם להכריז את הבשורה וללמד אחרים, וכן על מאמציהם להציב במקום הראשון בחייהם את ענייני המלכות ומטרות רוחניות. אם נשבח את הזולת נזכה לשפע ברכות. זה מרומם את לבנו ועוזר לנו לראות דברים בצורה חיובית (מעשי השליחים כ׳:35).
טוב עושים זקני־הקהילה המשבחים את הקהילה על מעשיה הטובים. וכאשר יש צורך להשיא עצות, הם מייעצים ברוח של אהבה. מצד שני, הם נמנעים מלדקדק יתר על המידה שהכול ייעשה בצורה מושלמת, כך שכל מה שהוא למטה מזה נחשב בעיניהם כחולשה רצינית.
זקני־קהילה משיחיים יהוו מקור של עידוד אמיתי לאחיהם אם יחקו את הכבוד, האדיבות והאהבה שגילה אליהוא, את הגישה הטקטית שהייתה לפאולוס ואת הדאגה האוהבת שהפגין ישוע. שבחים יוציאו את הטוב מאחרים ויצמיחו יחסים שמחים וקרובים. בעת טבילתו, ישוע בוודאי שמח לשמוע את דברי השבח מפי אביו השמימי: ”אתה בני אהובי, בך חפצתי”! (מרקוס א׳:11) הבה נשמח את לב אחינו במתן שבחים כנים ומלאי משמעות.
[תמונות בעמוד 15]
גישה טקטית מצד פאולוס הניבה תוצאות טובות, ועשויה להניב תוצאות טובות גם עבורנו
[תמונה בעמוד 16]
דברי שבח לבביים וכנים עשויים לחולל פלאים