דבר יהוה חי
נקודות בולטות מספר הושע
עבודת אלוהים האמיתית נעלמה כמעט כליל מממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים. תחת שלטונו של ירבעם השני, ממלכת ישראל משגשגת מבחינה חומרית, אבל זמן קצר לאחר מותו המצב משתנה לרעה. את הארץ פוקדת תקופת אי־שקט ותהפוכות מדיניות. ארבעה מתוך שישה מלכים שעולים לשלטון אחרי ירבעם השני נרצחים (מלכים ב׳. י״ד:29; ט״ו:8–30; י״ז:1–6). חמישים ותשע שנות פעילותו הנבואית של הושע החלו ב־804 לפה״ס, וממשיכות לתקופת אי־שקט זו.
המאורעות בחיי הנישואין של הושע ממחישים בצורה חיה את מה שחש יהוה כלפי עם ישראל הסורר. המסר שבפי הושע כולל את חשיפתם של חטאי ישראל ואת המשפטים הנבואיים נגדה ונגד מלכות יהודה. הושע כותב כל זאת בספר הנושא את שמו, ומשתמש בסגנון דיבור רך ועדין וכן בשפה ציורית ורבת עוצמה. כחלק מדבר־אלוהים שנכתב ברוח הקודש, המסר שהספר מכיל חי ופועל (עברים ד׳:12).
”קח לך אשת זנונים”
(הושע א׳:1 עד ג׳:5)
יהוה אומר להושע: ”לך, קח לך אשת זנונים” (הושע א׳:2). הושע מציית ונושא לאישה את גומר, היולדת לו בן. מאוחר יותר, גומר יולדת שני ילדים נוספים שכפי הנראה היו לא־חוקיים. שמותיהם, ”לא רוחמה” ו”לא עמי”, מראים שיהוה מונע את רחמיו מישראל ודוחה את עמו הלא־נאמן.
כיצד יהוה חש כלפי עמו המורד? הוא אומר להושע: ”עוד לֵך, אֱהַב אישה אהובת רֵע ומנאפת, כאהבת יהוה את בני־ישראל והם פונים אל אלוהים אחרים” (הושע ג׳:1).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:1 — מדוע הושע מזכיר את כל ארבעת המלכים ששלטו ביהודה בתקופת שירותו, ואילו רק שליט אחד מממלכת ישראל? זאת מכיוון שרק המלכים מבית דוד הוכרו כשליטים החוקיים של עמו הנבחר של אלוהים. שליטיה של הממלכה הצפונית לא היו משושלת היוחסין של דוד, בעוד שמלכי יהודה היו משושלת זו.
הושע א׳:2–9 — האם הושע אכן לקח לו אשת זנונים? כן, הושע נישא לאישה שהפכה מאוחר יותר לנואפת. אין בדבריו של הנביא כל עדות כי מה שכתב על חיי משפחתו היה חלום או חזון.
הושע א׳:7 — מתי זכה בית יהודה לרחמים ולישועה? הדבר התגשם בשנת 732 לפה״ס, בימי המלך חזקיהו. באותה עת, שם יהוה קץ לאיום האשורי על ירושלים. הוא שלח מלאך אשר בלילה אחד הרג 000,185 מחיילי האויב (מלכים ב׳. י״ט:34, 35). לפיכך, יהוה הושיע את יהודה, לא ”בקשת ובחרב ובמלחמה, בסוסים ובפרשים”, אלא באמצעות מלאך.
ב׳:1, 2 — הואיל וממלכת ישראל הצפונית נפלה ב־740 לפה״ס, כיצד בני־ישראל ’נקבצו יחדיו’ עם בני יהודה? רבים מתושבי הממלכה הצפונית עברו ליהודה לפני שבני יהודה נשבו ונלקחו לבבל בשנת 607 לפה״ס (דברי הימים ב׳. י״א:13–17; ל׳:6–12, 18–20, 25). בין הגולים היהודים ששבו למולדתם ב־537 לפה״ס, היו גם צאצאי ממלכת ישראל הצפונית (עזרא ב׳:70).
הושע ב׳:23–25 — איזו נבואה הייתה גלומה בדברי יהוה: ’וזרעתי לי [את יזרעאל] בארץ, וריחמתי עליה’? שם בנם הבכור של הושע וגומר היה ”יזרעאל” (הושע א׳:2–4). שמו, ”אלוהים יזרע”, מעיד על כך שיהוה יאסוף שארית נאמנה ב־537 לפה״ס, ויזרע אותה ביהודה. הארץ שעמדה שוממה במשך 70 שנה תניב אז דגן, תירוש (יין) ויצהר (שמן). הנביא מתאר בדרך פיוטית כיצד הללו יפנו לארץ כדי שתשחרר את חומרי ההזנה שלה, והארץ תבקש מהשמיים שיורידו גשם. אחר כך, יעתרו השמיים לאלוהים כדי שיספק ענני גשם. כל זה ייעשה כדי למלא את צורכיהם של שבי ציון בשפע. השליחים, פאולוס ופטרוס מייחסים את הושע ב׳:25 לאיסופה של שארית עם ישראל הרוחני (רומים ט׳:25, 26; פטרוס א׳. ב׳:10).
לקחים עבורנו:
א׳:2–9; ג׳:1, 2. חשוב על ההקרבה העצמית שגילה הושע. הוא פעל לפי רצון אלוהים ולא התיר את נישואיו! עד לאיזו מידה נהיה מוכנים לוותר על העדפות אישיות כדי לעשות את רצון אלוהים?
א׳:6–9. יהוה שונא ניאוף רוחני, לא פחות משהוא שונא ניאוף פיזי.
א׳:7; ב׳:1, 2, 16–25. כל מה שניבא יהוה באשר לישראל ויהודה התגשם. דבר יהוה תמיד יוצא לפועל.
ב׳:18, 21, 23–25; ג׳:1–4. יהוה מוכן לסלוח למי שמגלה חרטה מעומק ליבו (נחמיה ט׳:17). בדומה ליהוה, עלינו לגלות חמלה ורחמים במגעינו עם הזולת.
”ריב ליהוה”
(הושע ד׳:1 עד י״ד:1)
”ריב ליהוה עם יושבי הארץ”. מדוע? ”כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוהים בארץ” (הושע ד׳:1). עם ישראל המרדני מעורב במעשי רמייה ובשפיכות דמים, ועוסק בזנות רוחנית ופיזית. במקום לבקש את עזרתו של אלוהים, ”מצרים קראו; אשור הלכו” (הושע ז׳:11).
יהוה מכריז על משפטו, ואומר: ”נבלע ישראל” (הושע ח׳:8). ממלכת יהודה אינה חפה מאשמה. ”ריב ליהוה עם יהודה”, כתוב בהושע י״ב:3, ”ולפקוד על יעקב כדרכיו; כמעלליו ישיב לו”. אולם, שיקומם מובטח, מכיוון שאלוהים מבטיח: ”מיד שְאוֹל אפדם, ממוות אגאלם” (הושע י״ג:14).
תשובות לשאלות מקראיות:
ו׳:1–3 — מי אומר: ”לכו, ונשובה אל יהוה”? ייתכן שבני ישראל הלא־נאמנים עודדו זה את זה לשוב אל יהוה. אם זה המקרה, שהרי הם העמידו פני מתחרטים. החסד שגילו היה קצר וחטוף, בדומה ל’ענן בוקר ולטל משכים הולך’ (הושע ו׳:4). מצד שני, ייתכן שהדובר הוא הושע עצמו המפציר בעם לשוב אל יהוה. כך או כך, תושביה הסוררים של ממלכת ישראל בת עשרת השבטים היו צריכים לגלות חרטה מעומק הלב ולשוב ליהוה בכנות.
הושע ז׳:4 — באיזה מובן דמו בני ישראל הנואפים ל”תנור בועֵרָה”? השוואה זו ממחישה את עוצמת התאוות הרעות שבערו בליבם.
לקחים עבורנו:
ד׳:1, 6. אם ברצוננו להמשיך ליהנות מחסדו של יהוה, עלינו להוסיף לרכוש ידע אודותיו וליישם בחיינו את מה שאנו לומדים.
ד׳:9–13. יהוה ’יפקוד’, כלומר יעניש את הזונים והנואפים ואת מי שעוסקים בפולחן טמא (הושע א׳:4).
ה׳:1. על המשגיחים בעמו של אלוהים לדחות כפירה מכול וכול. שאם לא כן, הם עלולים להדיח כמה לפולחן כזב, ולהיות ’פח ורשת’.
ו׳:1–4; ז׳:14, 16. חרטה מן השפה ולחוץ, אין בה כל תועלת ומעידה על צביעות. כדי לזכות ברחמיו של אלוהים על החוטא להפגין חרטה הנובעת מהלב, והיא מתבטאת בכך שהוא ’שב על’, כלומר שב לעבודת אלוהים הנעלה. על מעשיו לעלות בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים של אלוהים (הושע ז׳:16).
ו׳:6. אדם הבוחר בדרך החטא מסגיר חוסר אהבה וחוסר נאמנות לאלוהים. זבחים רוחניים, רבים ככל שיהיו, אינם יכולים לפצות על כך.
ח׳:7, 13; י׳:13. העיקרון האומר ”כי מה שאדם זורע, את זאת גם יקצור”, התגלה כנכון במקרה של עם ישראל אשר פנה לעבודת אלילים (גלטים ו׳:7).
ח׳:8; ט׳:17; י״ד:1. הנבואות באשר לממלכה הצפונית התגשמו עם כיבוש בירתה, שומרון, על־ידי אשור (מלכים ב׳. י״ז:3–6). ביכולתנו להיות סמוכים ובטוחים שאלוהים יעשה את כל מה שאמר ויקים את כל מה שדיבר (במדבר כ״ג:19).
ח׳:14. יהוה שלח ’אש בערי יהודה’ בשנת 607 לפה״ס באמצעות הבבלים, ובכך התגשמה הנבואה שירושלים ויהודה לשממה יהיו (דברי הימים ב׳. ל״ו:19). דבר־אלוהים אינו מכזיב לעולם (יהושע כ״ג:14).
ט׳:10. אף־על־פי שבני ישראל היו מוקדשים לאלוהי האמת, הם ”באו בעל פעור, וינזרו לבושת”, כלומר הקדישו את עצמם לדברים מבישים. ננהג בחוכמה אם נפיק לקחים מדוגמתם השלילית, ואם ניזהר שמא נפר את הקדשתנו ליהוה (קורינתים א׳. י׳:11).
י׳:1, 2, 12. עלינו לשרת את אלוהים בלב שאינו ’חלוק’, כלומר צבוע. אם ’נזרע לצדקה, נקצור לפי חסד אלוהים’.
י׳:5. בית אוון הוא כינוי של גנאי שניתן לבית־אל. כשפסל העגל של בית אוון נלקח לגלות, התאבלו תושבי שומרון משום שאיבדו את מושא פולחנם. עד כמה חסר היגיון לבטוח בפסל נטול חיים שאינו יכול אפילו להגן על עצמו! (תהלים קל״ה:15–18; ירמיהו י׳:3–5).
י״א:1–4. יהוה תמיד מתייחס למשרתיו באהבה. כניעה לאלוהים לעולם אינה עול מדכא.
י״א:8–11; י״ג:14. דברי יהוה ביחס לשיבת עמו לעבודת אלוהים האמיתית ’לא שבו אליו ריקם’ (ישעיהו נ״ה:11). ב־537 לפה״ס, הסתיימה גלות בבל ושארית שבה לירושלים (עזרא ב׳:1; ג׳:1–3). כל מה שדיבר יהוה ביד נביאיו גשום יתגשם.
י״ב:7. עלינו להיות נחושים לגלות חסד, לפעול בצדק ולקוות אל יהוה תמיד.
י״ג:6. בני ישראל ’שבעו [היו שבעי רצון] ויָרָם ליבם. על כן שכחו [את יהוה]’. עלינו להישמר מפני כל נטייה לגבהות לב.
”ישרים דרכי יהוה”
(הושע י״ד:2–10)
הושע מתחנן: ”שובה, ישראל, עד יהוה אלוהיך, כי כשלת בעוונך”. הוא מפציר בעם לפנות ליהוה ולומר לו: ”כל תשא עוון, וקח טוב; ונשלמה פרים שפתינו” (הושע י״ד:2, 3).
חוטא שחוזר בתשובה צריך לבוא אל יהוה, לקבל את דרכיו ולהקריב לו זבחי הלל. מדוע? ”כי ישרים דרכי יהוה, וצדיקים ילכו בם” (הושע י״ד:10). אנו עולצים משמחה שעוד רבים ’יפחדו אל יהוה ואל טובו באחרית הימים’ (הושע ג׳:5).
[תמונה בעמוד 15]
חייו האישיים של הושע המחישו את מגעיו של יהוה עִם ישראל
[תמונה בעמוד 17]
עם נפילתה של שומרון ב־740 לפה״ס, חדלה ממלכת ישראל בת עשרת השבטים להתקיים