יונתן — ”עִם אלוהים עשה”
בנו של ראשון מלכי ישראל מבקר אצל אדם מבוקש במקום מחבואו. ”אל תירא”, הוא אומר לו, ”כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל, ואנוכי אהיה לך למשנה” (שמואל א׳. כ״ג:17).
זהו יונתן והאיש המבוקש הוא דוד. אילו יונתן לא היה מוצא את מותו זמן קצר לאחר מכן, סביר להניח שהיה הופך ליד ימינו של דוד.
הידידות בין יונתן לדוד הייתה יוצאת מגדר הרגיל. למעשה, יונתן עצמו היה אדם יוצא מגדר הרגיל. כך חשבו גם בני דורו, שכן אמרו אודותיו: ”עִם אלוהים עשה” (שמואל א׳. י״ד:45). מדוע אמרו זאת? באילו מעלות ניחן יונתן? וכיצד סיפור חייו נוגע לך?
אנשי ישראל בצרה ומצוקה
כשיונתן הוזכר לראשונה במקרא, היו בני ישראל בצרה ומצוקה. הפלישתים חמסו את אדמתם ולא איפשרו להם להגן על עצמם (שמואל א׳. י״ג:5, 6, 17–19).
אלא שיהוה אמר כי לא ייטוש את עמו, ויונתן האמין בכך באמונה שלמה. על אביו שאול אמר אלוהים: ’הוא יושיע את עמי מיד פלישתים’. יונתן ידע בביטחון שמילים אלו תתקיימנה. הוא עצמו כבר נחל ניצחון על הפלישתים כשעימו 000,1 לוחמים עברים שלא היו חמושים די הצורך. כעת היה עם לבבו להסיר כליל את האיום הפלישתי (שמואל א׳. ט׳:16; י״ב:22; י״ג:2, 3, 22).
פשיטה נועזת
יונתן החליט לתקוף מוצב פלישתי ששכן סמוך למעבר מִכְמָש (שמואל א׳. י״ג:23). כדי להגיע אליו היה עליו לטפס ”על ידיו ועל רגליו”. אך הוא לא נרתע. יונתן החליט לפשוט על המוצב, רק הוא ונושא כליו עימו. ”אולי יעשה יהוה לנו, כי אין ליהוה מעצור להושיע ברב או במעט”, אמר יונתן לנושא כליו (שמואל א׳. י״ד:6, 13).
שני הלוחמים חיכו לאות מיהוה. הם יחשפו את עצמם בפני אנשי המוצב. אם יאמרו הפלישתים: ”דומו עד הגיענו אליכם!” לא יעלו אליהם יונתן ונושא כליו. אך אם יאמרו האויבים: ”עלו עלינו!” יהיה זה אות לכך שיהוה ינחיל להם ניצחון. יונתן היה משוכנע שאלוהים יתמוך בו והחליט לעלות על המוצב ולהילחם (שמואל א׳. י״ד:8–10).
מה יוכלו שני לוחמים לעשות מול מוצב שלם? ובכן, האם לא עזר יהוה לאהוד השופט כשהוליך את עם ישראל לניצחון על מואב? האם לא היה אלוהים עם שמגר והאם לא עזר לו להכות 600 פלישתים במַלְמַד בקר? האם לא נסך יהוה בשמשון את הכוח להילחם לבדו בפלישתים במעשי גבורה נועזים? יונתן ידע בביטחון שאלוהים יעזור גם לו (שופטים ג׳:12–31; ט״ו:6–8, 15; ט״ז:29, 30).
כראותם את שני העברים, צעקו הפלישתים: ”עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר!” יונתן ונושא כליו אכן עלו. בעוז רוח תקפו והרגו כ־20 מחיילי האויב, תוך שהם זורעים בהלה במחנה. ייתכן שהפלישתים דימו בנפשם כי בעקבות השניים באים עוד לוחמים עברים רבים. הכתוב מוסר: ”ותהי חרדה... בכל העם המַצָב [אנשי המוצב]... ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלוהים”. בשל רעש האדמה שעורר אלוהים, פשטה מהומה בין הפלישתים ו”הייתה חרב איש ברעהו”. חיילי ישראל, כראותם זאת, אזרו אומץ. לאחר שהצטרפו אליהם העברים שהתחבאו והעברים שחברו קודם לכן לפלישתים, היכו לוחמי ישראל את האויב ”ממִכְמָש [ועד] אַיָלונה” (שמואל א׳. י״ד:11–23, 31).
העם פודה את יונתן
שלא בחוכמה גזר שאול המלך שתבוא קללה על כל חייל שיאכל לפני הניצחון בקרב. משום מה לא הגיע הדבר לאוזני יונתן, והוא אכל. הוא טבל את מטהו ביערת דבש והביא אל פיו מעט ממנו. נראה כי הדבר הפיח בו כוחות מחודשים להשלים את הקרב (שמואל א׳. י״ד:24–27).
משנודע כי יונתן אכל, פסק שאול שיש להוציאו להורג. יונתן לא פחד למות. ”הנני, אמות!” אמר. ”ויאמר העם אל שאול: ’היונתן ימות, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל? חלילה! חי יהוה, אם יפול משערת ראשו ארצה; כי עִם אלוהים עשה היום הזה’. ויפדו העם את יונתן, ולא מת” (שמואל א׳. י״ד:38–45).
בתור משרת יהוה אינך נלחם במלחמות פיזיות, אך לעתים מתעוררים מצבים שבהם נדרשים גם ממך אמונה ואומץ לב. אולי קשה לעשות את הדבר הנכון כאשר כולם מסביבך עושים את הרע. אבל יהוה יחזק ויברך אותך על שלבך חפץ לדבוק בעקרונות הצדק שלו. סביר להניח שתצטרך אומץ לב כדי לקבל על עצמך זכויות שירות כלשהן בארגון יהוה, כגון הרחבת שירותך, מילוי תפקידים חדשים או מעבר למקום שיש בו צורך רב יותר במבשרי מלכות. אולי יקנן בך הספק אם תוכל לעמוד במשימה. ואולם, הייה סמוך ובטוח שאם תעמיד את עצמך לרשות יהוה ותיתן לו להשתמש בך כראות עיניו, יהיה זה ראוי לשבח. זכור את יונתן! ”עִם אלוהים עשה”.
יונתן ודוד
בחלוף 20 שנה, הרג דוד את הגיבור הפלישתי גולית שחירף את צבא ישראל. אף שיונתן היה מן הסתם גדול מדוד ב־30 שנה, היה ביניהם הרבה מן המשותף.a האומץ שהפגין יונתן במִכְמָש אפיין גם את דוד. מעל לכול, דוד בטח כיונתן בזרוע הישועה של יהוה, והדבר איפשר לו להתייצב לבלי חת מול גולית בשעה שיתר בני ישראל פחדו לעשות כן. ”ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו” (שמואל א׳. י״ז:1 עד י״ח:4).
על רקע תעוזתו של דוד ראה בו שאול המלך אויב. לעומת זאת, לא הייתה בלבו של יונתן שמץ של קנאה. הוא ודוד נעשו ידידי נפש, וסביר להניח שבשיחותיהם האישיות נודע ליונתן שדוד נמשח למלך הבא על ישראל. יונתן כיבד את מה שפסק אלוהים.
כאשר דיבר שאול המלך עם בנו ועם עבדיו על המתת דוד, הזהיר יונתן את דוד. יונתן שיכנע את שאול שאין לו כל סיבה לחשוש מפני דוד. הרי דוד לא חטא במאומה למלך! האם לא שם דוד את נפשו בכפו אל מול גולית? תחנוניו הנרגשים של יונתן בעד חברו שזכה ליחס לא־הוגן, ריככו את שאול. אלא שעד מהרה חזר המלך לסורו ושב למזימותיו הרצחניות. הוא שוב ניסה ליטול את חייו של דוד, ודוד נאלץ לברוח (שמואל א׳. י״ט:1–18).
יונתן צידד בדוד. שני החברים נפגשו ותכננו את המהלכים הבאים. מתוך נאמנות לחברו ומתוך ניסיון להישאר נאמן לאביו, אמר יונתן לדוד: ”חלילה! לא תמות”. בתגובה אמר דוד: ”כפֶשׂע ביני ובין המוות!” (שמואל א׳. כ׳:1–3).
יונתן ודוד הגו תוכנית שתאפשר להם לבחון את כוונות לבו של שאול. אם תורגש היעדרותו של דוד משולחן המלך, יהיה על יונתן לומר לאביו שדוד ביקש רשות לצאת אל משפחתו ולזבוח עימה זבח. אם יגיב שאול בחורי אף, יהיה זה אות לכך שהוא חפץ להרע לדוד. יונתן בירך את חברו ובעקיפין הכיר בכך שדוד ימלוך בעתיד, באומרו: ”ויהי יהוה עימך, כאשר היה עם אבי”. השניים נשבעו אמונים זה לזה וקבעו באיזו דרך ימסור יונתן לדוד את תוצאת המבחן (שמואל א׳. כ׳:5–24).
כאשר נוכח שאול בהיעדרותו של דוד, הסביר יונתן שדוד הפציר בו: ”אם מצאתי חן בעיניך אמלטה נא ואראה את אחיי”. יונתן לא היסס להודות שדוד מצא חן בעיניו. המלך רתח מזעם! הוא הטיח עלבונות ביונתן וכאחוז טירוף טען שדוד מהווה איום על עתידו של יונתן כמלך. שאול דרש מיונתן להביא אליו את דוד כאדם החייב מיתה. בתקיפות השיב יונתן: ”למה יומת? מה עשה?” בהתקף זעם הטיל שאול את חניתו על בנו. יונתן חמק ממנה ללא פגע, אך נעצב עד עמקי נשמתו בשל דוד (שמואל א׳. כ׳:25–34).
איזו נאמנות מופתית גילה יונתן! מנקודת מבט אנושית גרידא, היה לו מעט מאוד להרוויח והרבה מאוד להפסיד מידידותו עם דוד. אך יהוה פסק שדוד יירש את כס המלוכה אחרי שאול, ומה שקבע אלוהים יהיה לטובת יונתן ולטובת אחרים.
פרידה רוויית דמעות
יונתן פגש את דוד בחשאי כדי למסור לו על ההתפתחויות. היה ברור שכף רגלו של דוד לא תדרוך עוד בחצר המלוכה של שאול. שני הגברים בכו והתחבקו. אחר כך, ירד דוד למחתרת (שמואל א׳. כ׳:35 עד כ״א:1).
יונתן ראה את דוד רק עוד פעם אחת בלבד, בשעה שהלה הסתתר מפני שאול ב”מדבר זיף בחורשה”. בפגישה זו עודד יונתן את דוד במילים: ”אל תירא; כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל, ואנוכי אהיה לך למשנה; וגם שאול אבי יודע כן” (שמואל א׳. כ״ג:15–18). כעבור זמן קצר נפלו יונתן ושאול בקרב מול הפלישתים (שמואל א׳. ל״א:1–4).
מוטב שכל אוהבי אלוהים יחשבו לעומק על דרך הפעולה שנקט יונתן. האם אתה נתון בקונפליקט נאמנות? אם כן, זכור ששאול לחץ על יונתן לדאוג קודם כול לענייניו האישיים. אלא שיונתן רחש יראת כבוד ליהוה ונכנע לו מעומק הלב. הוא שמח שהמלך הבא על ישראל יהיה בחיר אלוהים. יונתן תמך בדוד והיה נאמן ליהוה.
יונתן ניחן בתכונות ראויות להערצה. נהג כמותו! אז יאמרו עליך כפי שאמרו על יונתן: ”עִם אלוהים עשה” (שמואל א׳. י״ד:45).
[הערת שוליים]
a יונתן היה לפחות בן 20 כשהוזכר לראשונה כמפקד צבא בשלב מוקדם של מלכות שאול שנמשכה 40 שנה (במדבר א׳:3; שמואל א׳. י״ג:2). לכן קרוב לוודאי שבמותו, בערך בשנת 1078 לפה״ס, נשק יונתן לגיל 60. מאחר שדוד היה אז בן 30, היה יונתן גדול ממנו בכ־30 שנה (שמואל א׳. ל״א:2; שמואל ב׳. ה׳:4).
[תמונה בעמוד 19]
יונתן לא קינא בדוד