יהונתן – ’אדם אחד מאלף’
המלך שלמה החכם כתב: ”אדם אחד מאלף מצאתי.” (קהלת ז׳:28) הוא ציין בכך, שנדיר מאוד למצוא אדם הראוי לשמש מופת. מעטים האנשים שהם משכמם ומעלה, מבחינה מוסרית. יהונתן, בנו של שאול המלך, היה דמות כזאת. הוא היה אמיץ־לב, נאמן ולא־אנוכי. אם ניתן היה להצדיק אי־פעם את כניעתו של אדם לרגשות קנאה, יריבות וחשדנות, היה זה יהונתן. אילמלא היה אציל־נפש, לא יכול היה לגלות חיבת ונאמנות לאיש שהיווה סכנה מוחשית למעמדו.
בשלב מוקדם למדי במלכות שאול אביו, הוכיח יהונתן את עצמו כלוחם עז־נפש. בעזרת אלף איש, שהיו חמושים באורח עלוב למדי, גבר על חיל־המצב הפלישתי המזוין, שהתמקם בגבע. (שמואל א׳. י״ג:1–3) יהונתן היה אז בן עשרים שנה לפחות – הגיל הנמוך ביותר ליוצאי־צבא בישראל. – במדבר א׳:3.
מאוחר יותר, היכו יהונתן ונושא־כליו כעשרים פלישתים, בכוח אלהים. הדבר סלל לבני־ישראל את הדרך לנחול ניצחון על אויביהם. במהלך אותו מיבצע צבאי, הפר יהונתן בלא־יודעין את שבועתו הפזיזה של אביו. כדי לעמוד בשבועתו, צריך היה שאול להוציא את בנו להורג. יהונתן לא נרתע מכך בפחד, אלא אמר לאביו: ”הנני אמות!” אולם, מאחר שהעם ידע שיהוה היה עם יהונתן, הוא פדה את נפשו. – שמואל א׳. י״ד:1–45.
כעבור כעשרים שנה, הרג דוד את גולית, הענק הפלישתי. מעשהו הנועז, שאותו ביצע תוך אמונה שלימה בכוחו של יהוה להושיע, נגע ללב יהונתן. הכתוב אומר: ”ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו.” (שמואל א׳. י״ח:1) לאות ידידות, נתן יהונתן לדוד את מעילו ומדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורו. – שמואל א׳. י״ח:4.
כאשר עמד דוד בראש צבאות־ישראל ולחם בעוז־רוח נגד הפלישתים, קידמו הנשים את פני המנצחים בשירים ובמחולות. הן זימרו לאמור: ”היכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו.” (שמואל א׳. י״ח:5–7) הדבר עורר בשאול קנאה עזה, והוא החל להתייחס אל דוד בחשדנות קיצונית. לאחר שנכשל נסיונו להרוג את דוד בחנית, ניאות שאול לתת לו את מיכל בתו לאשה, בתנאי שדוד יהרוג מאה פלישתים. בסתר לבו קיווה שאול, שדוד ייפול בידי האויב. אך, דוד חזר עם מאתיים ערלות פלישתים – כעדות לכך שהרג כמספר הזה מאנשי האויב. מעשה זה הגביר את פחדו של שאול מדוד ואת השנאה שרחש לו. – שמואל א׳. י״ח:8–29.
אך, יהונתן לא הניח לשנאתו ולקנאתו של אביו לחבל בידידותו עם דוד. כאשר הכריז שאול בגלוי כי ברצונו להמית את דוד, התערב יהונתן והצליח להוציא מפי אביו הבטחה, שלא יבצע את זממו. אף־על־פי־כן, נאלץ לאחר־מכן דוד לנוס על נפשו, משום ששאול שוב הטיל עליו חנית. המלך לא אמר די בכך, אלא שלח אנשים לשמור על ביתו של דוד במשך הלילה ולהמיתו עם בוקר. בלילה ההוא נמלט דוד בעד חלון ביתו. – שמואל א׳. י״ט:1–12.
אחר־כך רקם יהונתן עם דוד תחבולה, שתאפשר לו לבחון את טיב רגשותיו של שאול כלפי ידידו. הדבר עורר את זעמו של שאול על בנו, והוא התקיף אותו לאמור: ”בן נעוות המרדות, הלוא ידעתי כי בוחר אתה לבן־ישי, לבושתך ולבושת ערוות אמך. כי כל הימים אשר בן־ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך, ועתה שלח וקח אותו אלי, כי בן־מוות הוא.” כאשר ניסה יהונתן למחות על כך, הטיל שאול את החנית לעברו. – שמואל א׳. כ׳:1–33.
לאחר המאורע הזה, פגש יהונתן את דוד במקום שקבע עימו מראש. שם חזרו וכרתו ביניהם ברית ידידות ונאמנות. (שמואל א׳. כ׳:35–42) העובדה שנרקמה ביניהם ידידות, ואף החזיקה מעמד, אכן היתה ראויה־לציון. אף־על־פי שיהונתן היה יורש־העצר המלכותי, ידע שלא הוא יירש את כס אביו, אלא דוד. מה גם שהיה קשיש מדוד בכשלושים שנה. בכל זאת, שמח יהונתן עם דוד בנצחונותיו ובכה עימו במצוקתו. ידידותו עזרה, ללא ספק, לדוד לשמור על יחס כבוד למלך ולא לנצל הזדמנויות לפגוע בו. כאשר רדף שאול את דוד על־צוואר, מצא יהונתן שעת־כושר לחזק את ידידו. באשר לאחת הנסיבות הללו, אנו קוראים: ”ויקם יהונתן בן־שאול ויילך אל דוד חורשה, ויחזק את ידו באלהים. ויאמר אליו: ’אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה, וגם שאול אבי יודע כן.”’ – שמואל א׳. כ״ג:16, 17.
איזו גדלות־נפש גילה יהונתן בכך שהסתפק במקום השני במלוכה! מסירותו הלא־אנוכית נבעה מכך שראה בדוד את האיש בו בחר אלהים למלוכה, והוא אהב אותו על־שום מידותיו הטובות.
אולם, יהונתן לא זכה להיות משנה לדוד, כיון שנפל יחד עם אביו במערכה. (שמואל א׳. ל״א:2) בעקבות מותם של שאול ויהונתן, חיבר דוד קינה, שכותרתה ”קשת”. במקור, היתה הקינה חלק מקובץ שירים וסיפורים שנכללו ב”ספר הישר”, שאבד במהלך ההיסטוריה. הקינה הזאת נרשמה אחר־כך בספר שמואל ב׳, שמכוח־השכינה. בני־יהודה אמורים היו ללמוד את הקינה. – שמואל ב׳. א׳:17–27.
בהתחשב בקשרי האחווה המופלאים ששררו בין דוד ויהונתן, ניתן להבין בנקל מדוע אמר דוד את שאמר בקינה ”קשת”. הוא קונן: ”צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאד. נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.” (שמואל ב׳. א׳:26) אכן, יהונתן היה ’אדם אחד מאלף’.