שאלות של קוראים
מאחר שהיהודים נצטוו לא לאכול ”כל מַחְמֶצֶת” בפסח, מדוע השתמש ישוע ביין — תוצר של תסיסה — כשכונן את טקס הזיכרון למותו? (שמות י״ב:20; לוקס כ״ב:7, 8, 14–20).
חגיגת הפסח לזכר יציאת מצרים נחוגה לראשונה בשנת 1513 לפה״ס. באשר להִלכות הפסח אמר יהוה: ”כל מחמצת לא תאכלו. בכל מושבותיכם תאכלו מצות” (שמות י״ב:11, 20). איסור אלוהי זה חל אך ורק על סוג הלחם שנאכל בפסח, ואין בו כל התייחסות ליין.
הסיבה העיקרית לאיסור חמץ הייתה שבני ישראל עזבו את מצרים בחיפזון. ”וישא העם את בצקו טרם יחמץ”, מסביר הכתוב בשמות י״ב:34, ”מִשְׁאֲרֹתָם [מִשְׁאֶרת היא כלי שלשים בו בצק] צרורות בשמלותם על שכמם”. היעדר החמץ בחגיגות הפסח שנחוגו בשנים שלאחר מכן נועד להזכיר עובדה חשובה זו לדורות הבאים.
עם הזמן הפך החמץ, או השאור (בצק מוחמץ), סמל לחטא או לקלקול מידות. לדוגמה, בהתייחסו לאדם לא־מוסרי בתוך הקהילה המשיחית, שאל השליח פאולוס: ”האם אינכם יודעים שמעט שאור מחמיץ את כל העיסה?” בהמשך אמר: ”בערו את השאור הישן למען תהיו עיסה חדשה. הלוא אתם כמצות, שהרי נזבח שה הפסח שלנו — המשיח. לכן נחוגה לא בשאור ישן ולא בשאור הרוע והרֶשַע, אלא במצות התום והאמת” (קורינתים א׳. ה׳:6–8). רק מצה (לחם נטול שאור) יכולה הייתה לשמש כסמל לגופו האנושי נטול החטא של ישוע (עברים ז׳:26).
השימוש ביין בחג הפסח הוא מנהג שהתווסף מאוחר יותר בידי היהודים, ככל הנראה לאחר שובם מגלות בבל. במקרא אין כל התנגדות לתוספת זו, ולכן לא היה כל פסול בכך שישוע השתמש ביין בסעודת הפסח. כמובן, התסיסה הטבעית שהתרחשה ביין בימי קדם, הייתה שונה מהתסיסה שהתרחשה בלחם. כדי שתתרחש תסיסה בבצק צריך היה להוסיף שמרים או שאור. יין שהופק מענבים לא נזקק לתוספת כזו. גורמי התסיסה כבר היו קיימים בענבים. בפסח לא ניתן היה להשיג מיץ ענבים טהור משום שהמיץ לא יכול היה להיוותר בלתי מותסס מן הבציר שבסתיו ועד לפסח שבאביב.
לפיכך, השימוש שעשה ישוע ביין כאחד הסמלים בטקס הזיכרון למותו אינו מהווה בצורה זו או אחרת הפרת חוק איסור חמץ בפסח. יין אדום שאינו ממותק, מחוזק או מתובל, ראוי לשימוש כסמל ל’דמו היקר’ של המשיח (פטרוס א׳. א׳:19).