חרסים עתיקים תומכים בכתוב במקרא

המקרא הוא דברו של אלוהים שנכתב ברוח הקודש (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏ הדמויות,‏ המקומות והנסיבות הדתיות והפוליטיות המתוארים בו הם בגדר עובדות היסטוריות.‏ מהימנותם של כתבי־​הקודש אינה נשענת בשום אופן על ממצאים ארכיאולוגיים,‏ אם כי תגליות אלו מאמתות את הבנתנו את המקרא או שופכות אור על הכתוב.‏

מרבית הפריטים הארכיאולוגיים שנמצאו באתרים קדומים הם חרסים.‏ חרסים אלה נקראים אוֹסְטְרָקוֹנִים מהמילה היוונית שמשמעה ”‏חרס”‏.‏ שברי החרס שימשו במקומות רבים במזרח התיכון הקדום,‏ כולל במצרים ובארם נהריים,‏ כחומרי כתיבה זולים.‏ בדומה לנייר בן זמננו,‏ על גבי האוסטרקונים נרשמו חוזים,‏ חשבונות,‏ מכירות ועוד כהנה וכהנה.‏ הטקסטים על גבי החרסים,‏ שנכתבו בדרך כלל בדיו,‏ היו באורכים שונים,‏ ממילה אחת ועד לשורות או לטורים רבים.‏

מספר רב של חרסים מתקופת המקרא נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בישראל.‏ שלושה אוספים המתוארכים למאות השביעית והשמינית לפה״ס,‏ מעוררים עניין מיוחד מכיוון שהם מאמתים מספר פרטים היסטוריים מקראיים.‏ אלה הם חרסי שומרון,‏ ערד ולכיש.‏ הבה נבחן אותם מקרוב.‏

חרסי שומרון

שומרון הייתה בירתה של ממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים עד לנפילתה של העיר בידי האשורים בשנת 740 לפה״ס.‏ לגבי תולדות שומרון אנו קוראים בספר מלכים א׳.‏ ט״ז:‏23,‏ 24‏:‏ ”‏בשנת שלושים ואחת שנה לאסא מלך יהודה [‏947 לפה״ס]‏,‏ מָלַך עומרי על ישראל.‏.‏.‏ ויִקֶן [‏קנה]‏ את ההר שומרון מאת שֶמֶר בְּכִכְּרַיִם כסף,‏ ויִבֶן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה.‏.‏.‏ שומרון”‏.‏ בתקופה הרומית עדיין עמדה העיר על תילה,‏ ושמה שונה לסבסטיה.‏ במאה השישית לספירה חדלה להתקיים כעיר.‏

בחפירות שנערכו בשנת 1910 בשומרון הקדומה,‏ מצאו הארכיאולוגים קבוצת חרסים שתוארכו למאה השמינית לפה״ס.‏ על החרסים היו רישומים של משלוחי שמן ויין שהגיעו לשומרון מיישובים שונים בסביבה.‏ בהתייחסו לתגלית זו מציין הספר כתובות עתיקות — קולות מעולם המקרא (‏Ancient Inscriptions —​ Voices From the Biblical World)‏: ”‏האוסטרקונים,‏ 63 במספר,‏ שנמצאו ב־​1910.‏.‏.‏ נחשבים בצדק לאחד מאוספי האפיגרפים [‏כתובות]‏ החשובים ביותר ששרדו מתקופת עם ישראל הקדום.‏ חשיבותם אינה נובעת מתוכנם של חרסי שומרון.‏.‏.‏ אלא מקובץ השמות הישראליים הפרטיים,‏ שמות הנחלות ושמות בתי האב המופיעים בהם בהרחבה”‏.‏ כיצד מאמתים שמות אלה פרטים שונים המופיעים במקרא?‏

לאחר שכבשו בני ישראל את הארץ המובטחת וחילקו אותה בין השבטים,‏ שכנה שומרון בשטח הנחלה שניתן לשבט מנשה.‏ על־​פי הכתוב בספר יהושע י״ז:‏1–6‏,‏ באזור זה הוקצו נחלות לעשר משפחות מנשה,‏ דרך נכדו גלעד.‏ אלו היו אביעזר,‏ חֵלֶק,‏ אַשׂריאל,‏ שֶכֶם ושְמִידָע.‏ לבן הנוסף,‏ חֵפֶר,‏ לא היו נכדים אלא חמש נכדות — מַחְלָה,‏ נועה,‏ חוגלה,‏ מִלְכָּה ותרצה — וכל אחת מהן קיבלה חלקת אדמה (‏במדבר כ״ז:‏​1–7‏)‏.‏

על גבי חרסי שומרון מופיעים שבעה מתוך בתי אב אלה — שמות כל חמשת בניו של גלעד ושמות שתיים מנכדותיו של חפר,‏ חוגלה ונועה.‏ ”‏שמות בתי האב המופיעים על גבי חרסי שומרון הינם חוליה חוץ־​מקראית המקשרת בין משפחות שבט מנשה לבין הנחלות שבהן התיישבו על־​פי הכתוב במקרא”‏,‏ מציין הספר NIV Archaeological Study Bible.‏ מכאן שהפרטים המקראיים הללו מן ההיסטוריה הקדומה של השבטים מתאשרים על־​ידי חרסים אלה.‏

דומה כי חרסי שומרון מאשרים גם את מה שכתוב במקרא על מצבם הדתי של בני ישראל.‏ בתקופת כתיבתם של חרסי שומרון,‏ מיזגו בני ישראל בין עבודת יהוה ובין פולחן האל הכנעני בעל.‏ נבואת הושע,‏ שגם נכתבה במאה השמינית לפה״ס,‏ חזתה שיבוא יום ועם ישראל יקרא בחרטה ליהוה ”‏אישי”‏ ולא עוד ”‏בעלי”‏ (‏הושע ב׳:‏18,‏ 19‏)‏.‏ מספר שמות פרטיים המופיעים על גבי חרסי שומרון הם ”‏אבבעל”‏,‏ ”‏בעלזמר”‏,‏ ”‏בעלזכר”‏ וכיוצא בזה.‏ על כל 11 שמות פרטיים הכוללים רכיב כלשהו מהשם יהוה,‏ ישנם 7 המכילים את השם ”‏בעל”‏.‏

חרסי ערד

חפירות בערד חשפו שש מצודות ישראליות שנבנו זו על חורבותיה של קודמתה,‏ למן תקופת מלוכתו של שלמה (‏1037–998 לפה״ס)‏ ועד לחורבן ירושלים בידי הבבלים בשנת 607 לפה״ס.‏ הארכיאולוגים מצאו בערד את אוסף החרסים הגדול ביותר מתקופת המקרא.‏ האוסף כולל למעלה מ־​200 כתובות בעברית,‏ בארמית ובשפות נוספות.‏

חלק מחרסי ערד מאמתים את הכתוב במקרא על משפחות הכוהנים.‏ באחד החרסים,‏ למשל,‏ מופיע הצירוף ”‏בני קרח”‏ המוזכר בספר שמות ו׳:‏24 ובספר במדבר כ״ו:‏11‏.‏ המזמורים מ״ב,‏ מ״ד עד מ״ט,‏ פ״ד,‏ פ״ה,‏ פ״ז ופ״ח מיוחסים בכתובותיהם ל”‏בני קֹרח”‏.‏ משפחות פַּשחוּר ומְרֵמוֹת הן משפחות כוהנים נוספות המוזכרות בחרסי ערד (‏דברי הימים א׳.‏ ט׳:‏12;‏ עזרא ח׳:‏33‏)‏.‏

הנה דוגמה נוספת.‏ בחורבות מצודה מהתקופה שקדמה לחורבן ירושלים בידי הבבלים,‏ מצאו החופרים חרס הממוען למפקד המצודה.‏ בחרס נאמר בחלקו:‏ ”‏אל אדני אלישב.‏ יהוה ישאל לשלֹמך.‏ .‏.‏.‏ ולדָבָר אשר צִוִּתַנִי — שָלֹם;‏ בית יהוה הֻא ישֵׁב”‏.‏ חוקרים רבים סבורים שהבית המוזכר הוא בית המקדש בירושלים שנבנה בימי שלמה.‏

חרסי לכיש

לכיש,‏ עיר מבוצרת קדומה,‏ הייתה ממוקמת 43 קילומטר דרומית־​מערבית לירושלים.‏ במהלך חפירות שנערכו ב־​1930 נמצאה בה קבוצת חרסים,‏ ולפחות 12 מתוכם הם מכתבים המוגדרים כ”‏בעלי חשיבות עליונה.‏.‏.‏ בשל האור שהם שופכים על המצב הפוליטי ועל המהומה הכללית ששררה בשעה שיהודה התכוננה להתקפה הבלתי נמנעת של נבוכדנאצר [‏מלך בבל]‏”‏.‏

המכתבים החשובים ביותר הם התכתובת בין שר זוטר לבין יָאוּשׁ,‏ ככל הנראה מפקד הצבא בלכיש.‏ שפת המכתבים דומה ללשון כתביו של הנביא ירמיהו בן אותו דור.‏ כעת ראה כיצד שניים ממכתבים אלה תומכים בתיאור המקראי של תקופה מכרעת זו.‏

בירמיהו ל״ד:‏7 מוסר הנביא ש”‏חֵיל מלך בבל נלחמים על ירושלים ועל כל ערי יהודה הנותרות,‏ אל לכיש ואל עזֵקה;‏ כי הנה נשארו בערי יהודה ערי מבצר”‏.‏ אחד ממכתבי לכיש מתאר כנראה את אותם מאורעות.‏ נאמר בו:‏ ”‏אל מַשְׂאֹת [‏משואה]‏ לכִיש נחנו שומרים.‏.‏.‏ כי לא נִראה את עזקה”‏.‏ חוקרים רבים סבורים שהדבר מצביע על כך שעזקה נפלה בידי הבבלים ושגורל דומה ציפה ללכיש.‏ פרט מעניין בטקסט הוא ה”‏מַשְׂאֹת”‏.‏ גם ירמיהו ו׳:‏1 מזכיר אמצעי תקשורת זה.‏

סבורים כי מכתב לכיש נוסף מאמת את דבריהם של הנביאים ירמיהו ויחזקאל ביחס לנסיונותיו של מלך יהודה לגייס את תמיכת מצרים במרדו נגד בבל (‏ירמיהו ל״ז:‏​5–8;‏ מ״ו:‏25,‏ 26;‏ יחזקאל י״ז:‏​15–17‏)‏.‏ במכתב נאמר:‏ ”‏ולעבדך הֻגד לֵאמֹר ירד שר הצבא כניהו בן אלנתן לָבֹא מצרימה”‏.‏ מרבית החוקרים מפרשים קטע זה כניסיון להשיג עזרה צבאית ממצרים.‏

חרסי לכיש מזכירים גם מספר שמות המופיעים בספר ירמיהו:‏ נריה,‏ יאזניה,‏ גמריהו,‏ אלנתן והושעיה (‏ירמיהו ל״ב:‏12;‏ ל״ה:‏3;‏ ל״ו:‏10,‏ 12;‏ מ״ב:‏1‏)‏.‏ לא ניתן לקבוע בוודאות אם שמות אלה מתייחסים לאותן דמויות מקראיות.‏ אולם לאור העובדה שירמיהו חי בתקופה זו,‏ הדמיון ראוי לציון.‏

מאפיין משותף

חרסי שומרון,‏ ערד ולכיש מאמתים מספר פרטים מקראיים,‏ ובהם שמות משפחה,‏ שמות של מקומות והיבטים הקשורים לאווירה הדתית והפוליטית ששררה באותן תקופות.‏ עם זאת,‏ לשלוש הקבוצות מאפיין משותף חשוב.‏

במכתבים שנמצאו בערד ובלכיש ישנם אמרות כגון ”‏יהוה ישאל לשלֹמך”‏.‏ השם המפורש מופיע 11 פעם בשבעה ממכתבי לכיש.‏ יתר על כן,‏ שמות עבריים רבים שנמצאו בשלושת האוספים,‏ מכילים רכיבים של השם יהוה.‏ החרסים מאשרים ששם אלוהים היה שגור באותה תקופה בקרב בני ישראל.‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

שבר חרס מחורבות ערד ממוען לאדם בשם אלישב

‏[‏שלמי תודה]‏

תמונה © מוזיאון ישראל,‏ ירושלים;‏ באדיבות רשות העתיקות

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

מכתב לכיש שבו מופיע שם אלוהים

‏[‏שלמי תודה]‏

Photograph taken by courtesy of the British Museum