האם אתה מקור רענון לזולת?
בקצה הדרומי של רכס מול־הלבנון שוכן לו הר חרמון, שפסגתו רבת ההוד מתנשאת לרום של 814,2 מטרים מעל פני הים. ברוב ימות השנה כיפת החרמון מושלגת, וזה מה שגורם לאדי המים החולפים מעליה בלילות החמים להתעבות ולהפוך לאגלי טל. הטל יורד על העצים ירוקי־העד ועל עצי הפרי במורדות ההר וכן על הכרמים במקומות נמוכים יותר. בישראל הקדומה, היה הטל מקור הלחות העיקרי של הצמחייה בעונת היובש הארוכה.
במזמור שנכתב בהשראת אלוהים, מדומה האחדות משיבת הנפש השוררת בין משרתי יהוה ל”טל חרמון שיורד על הררי ציון” (תהלים קל״ג:1, 3). כשם שהחרמון מספק טל מרענן המרווה את הצמחייה, כך בכוחנו להיות מקור של רענון לאנשים שעימם אנו באים במגע. כיצד נוכל לעשות כן?
ישוע — מופת כמקור רענון
לישוע המשיח הייתה השפעה עמוקה על אחרים. אפילו מפגש קצר איתו עשוי היה לעודד עד מאוד. למשל, מרקוס, אחד ממחברי ספרי הבשורה, כותב: ”[ישוע] חיבק [את הילדים] ובירכם בשימו את ידיו עליהם” (מרקוס י׳:16). אין ספק שהדבר עודד מאוד את הילדים!
בערב האחרון לחייו עלי אדמות, רחץ ישוע את רגלי תלמידיו. ענוותו נגעה בוודאי ללבם. לאחר מכן, אמר להם ישוע: ”מופת נתתי לכם כדי שתעשו גם אתם כמו שעשיתי לכם” (יוחנן י״ג:1–17). גם עליהם היה לגלות ענווה. אף־על־פי שהשליחים לא ירדו לסוף דעתו של ישוע בו במקום, ובהמשך הערב התווכחו מי מהם נחשב לגדול ביותר, הוא לא כעס. במקום זאת, הוא גילה כלפיהם סבלנות ודיבר על לבם (לוקס כ״ב:24–27). גם כש’חירפוהו [ישוע] לא השיב חירוף’. לאמיתו של דבר, הוא ”סבל ולא איים, כי אם מסר דינו לשופט הצדק”. המופת שהציב ישוע כמקור רענון ראוי לחיקוי (פטרוס א׳. ב׳:21, 23).
ישוע אמר: ”קחו עליכם את עולי ולִמדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם” (מתי י״א:29). תאר לעצמך איך היה זה ללמוד ישירות מישוע. לאחר ששמעו אותו מלמד בבית הכנסת שלהם, השתוממו בני עירו ואמרו: ”מניין לו החוכמה הזאת ומעשי הניסים?” (מתי י״ג:54) אם נקרא על חייו ועל פעילותו של ישוע, נלמד רבות כיצד להמציא מרגוע לזולת. הבה נבחן את המופת שהוא הציב בדיבור בונה ובנכונות לעזור.
יהא נא דיבורנו חיובי
קל יותר להרוס בניין מאשר לבנות חדש. אותו הדבר ניתן לומר על הדיבור שלנו. כבני אדם לא־מושלמים, לכולנו חסרונות ומגרעות. שלמה המלך אמר: ”אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז׳:20). חיש קל ניתן להבחין במגרעות של אדם אחר ולהרוס אותו בהערות ארסיות (תהלים ס״ד:3–5). מאידך, נדרשת מיומנות כדי לדבר באופן חיובי.
ישוע השתמש בלשונו כדי לבנות אנשים. הוא הציע להם רענון רוחני בכך שהכריז להם את בשורת המלכות (לוקס ח׳:1). ישוע גם היה מקור מרגוע לנוהים אחריו בזה שגילה להם על אודות אביו השמימי (מתי י״א:25–27). אין פלא שאנשים נמשכו לישוע.
לעומת זאת, הסופרים והפרושים לא התחשבו בצורכי הזולת. ”אוהבים הם את מושב הראש בסעודות ואת המושבים הראשונים בבתי הכנסת”, ציין ישוע (מתי כ״ג:6). למעשה, הם בזו לפשוטי העם ואמרו: ”ההמון הזה, שאינם יודעים את התורה, ארורים הם” (יוחנן ז׳:49). כמובן, גישתם כלל וכלל לא הייתה משיבת נפש!
מוצא פינו משקף לרוב את מה שטמון בלבנו וכן כיצד אנו רואים אחרים. ישוע ציין: ”האיש הטוב, מאוצר לבו הטוב מפיק את הטוב, והאיש הרע, מאוצר לבו הרע מפיק את הרע; כי מתוך השופע בלב מדבר פיו” (לוקס ו׳:45). אם כן, מה נוכל לעשות כדי להבטיח שמוצא פינו יהיה מקור רענון לזולת?
קודם כול, עלינו לחשוב לפני שאנו מדברים. במשלי ט״ו:28 נאמר: ”לב צדיק יהגה [יחשוב איך] לענות”. אין זה כרוך בתהליך ארוך וממושך. אם נשקיע מעט מחשבה מראש, נדע בדרך כלל כיצד דברינו ישפיעו על השומע. כדאי שנשאל את עצמנו: ’האם הדברים שאני מתכוון לומר משקפים אהבה? האם אלו הם דברי אמת או שמקורם בשמועה ותו לא? האם זהו ”דבר בעיתו”? האם אמרי פי יעודדו ויבנו את מי שאני חולק עימו את המידע הזה?’ (משלי ט״ו:23) אם נסיק כי מה שבכוונתנו לומר שלילי ואינו בעיתו, הבה נעשה מאמץ מכוון לא לומר אותו. מוטב פי כמה וכמה לומר במקום זאת דברים חיוביים והולמים. מילים בוטות ונמהרות הן ”כמדקרות חרב”, בעוד שהערות בונות ממציאות ”מרפא” (משלי י״ב:18).
דבר נוסף שעשוי לעזור לנו הוא להתמקד בתכונות ההופכות את אחינו לאמונה ליקרי ערך בעיני אלוהים. ישוע אמר: ”אין איש יכול לבוא אליי אלא אם כן ימשוך אותו האב אשר שלחני” (יוחנן ו׳:44). יהוה רואה את המעלות של כל אחד ואחד ממשרתיו הנאמנים — אפילו של מי שלדעתנו הם בעלי אופי קשה. אם נתאמץ למצוא בהם תכונות חיוביות, תהיה לנו סיבה לדבר עליהם טובות.
נכונות לעזור
ישוע הבין היטב את מצוקתם של הנדכאים. ואכן, ”כראותו את ההמונים נתמלא רחמים עליהם, שכן היו יגעים ונידחים כצאן אשר אין להם רועה” (מתי ט׳:36). אך ישוע לא רק ראה שהם במצב עלוב — הוא עשה מעשה. ישוע הושיט את ההזמנה: ”בואו אליי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה”. בנוסף לכך הבטיח: ”עולי נעים וקל משאי” (מתי י״א:28, 30).
אנו חיים ב”זמנים קשים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). רבים מרגישים ש”דאגות העולם הזה” מכבידות עליהם (מתי י״ג:22). אחרים מתמודדים עם נסיבות אישיות מעיקות (תסלוניקים א׳. ה׳:14). כיצד נהיה מקור רענון למי שזקוקים לכך? בדומה לישוע, גם באפשרותנו להקל מעליהם את משאם.
יש שפורקים את אשר על לבם כאשר הם מדברים על בעיותיהם. אם אדם שנפלה רוחו מבקש את עזרתנו, האם אנו מפנים לו זמן ומקשיבים ברוב קשב? כדי להיות מאזין אמפתי נדרשת משמעת עצמית. לפיכך, יש להתמקד בדבריו של האדם, ולא לחשוב כיצד להשיב או כיצד לפתור את הבעיה. אם נטה אוזן קשבת, נשמור על קשר עין ונחייך בעת המתאימה לכך, נראה שאכפת לנו.
קיימות בקהילה המשיחית הזדמנויות רבות לעודד את אחינו לאמונה. לדוגמה, באסיפות הקהילה, ביכולתנו לחפש אחר הסובלים מבעיות בריאותיות. לפעמים כל מה שדרוש כדי לבנות אותם הוא מספר דקות לפני או אחרי האסיפה על מנת לומר להם דברי עידוד. אנו גם יכולים לשים לב מי נעדרו מקבוצת שיעור הספר. ניתן להתקשר אליהם ולהביע דאגה לשלומם או להציע עזרה (פיליפים ב׳:4).
זקני־קהילה משיחיים נושאים באחריות כבדה בקהילות. ביכולתנו לעשות רבות כדי להוריד לחץ מעל כתפיהם אם נשתף פעולה ואם נמלא בענווה כל תפקיד שיוטל עלינו. דבר־אלוהים קורא לנו: ”שִמעו בקול מנהיגיכם [משגיחיכם, ע״ח] והיכנעו להם, כי משגיחים הם על נפשותיכם כעתידים לתת דין וחשבון; נהגו כך, למען יעשו זאת בשמחה ולא באנחה, שאם לא כן אין זה לתועלת לכם” (עברים י״ג:17). אם נגלה רוח נדיבה, נהיה מקור רענון לאלה ”המיטיבים לנהל” (טימותיאוס א׳. ה׳:17).
אל תקמץ בדיבור חיובי ובמעשים בונים
אגלי טל מרעננים הם תוצאה של אלפי רסיסי מים היורדים מעדנות כמו משום מקום. במקביל לכך, גילוי תמידי של תכונות משיחיות יהפוך אותנו למקורות תמיכה ועידוד יותר מאשר מעשה אצילי בודד.
”באהבת אחים הראו חיבה יתרה ובכבוד הקדימו איש את רעהו”, כתב השליח פאולוס (רומים י״ב:10, דל’). הבה ניישם את עצתו של פאולוס. מי ייתן ובאמת נהיה מקור רענון לזולת, באומר ובמעש.
[תמונות בעמוד 16]
”טל חרמון” — מקור לחות מרענן לצמחייה
[תמונה בעמוד 17]
מאזין אמפתי הוא מקור רענון לזולת