סיפור חיים

בדרך אל העולם החדש

סיפורו של ג׳ק פרמברג

מחוץ לאַרְבּוֹגָה,‏ עיירה ציורית במרכז שבדיה,‏ שוכן משרד הסניף של עדי־​יהוה,‏ ובו משרתים יותר מ־80 מתנדבים.‏ אשתי קרין ואני חיים ועובדים שם.‏ מה הביא אותנו לפה?‏

בשלהי המאה ה־19 היגרה נערה שבדית בת 15 לארצות־​הברית.‏ בבית מחסה למהגרים בניו־​יורק סיטי פגשה ימאי שבדי.‏ הם התאהבו,‏ התחתנו והביאו אותי לעולם.‏ נולדתי בשנת 1916 בברונקס,‏ רובע בניו־​יורק,‏ בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.‏

זמן קצר לאחר מכן עברנו לברוקלין,‏ מספר רחובות מברוקלין הייטס.‏ לימים סיפר לי אבי שהוא לקח אותי להשיט דגם של סירה סמוך לגשר ברוקלין,‏ הנראה בבירור מן המרכז העולמי של עדי־​יהוה.‏ לא שיערתי אז בנפשי עד כמה יושפעו חיי מן הפעילויות הנעשות שם.‏

בשנת 1918 תמה מלחמת העולם הראשונה,‏ ולזמן מה פסק באירופה מרחץ הדמים חסר התוחלת.‏ החיילים שבו הביתה ונתקלו באויב מסוג חדש — אבטלה ועוני.‏ אבי החליט שעדיף שנחזור לשבדיה,‏ וכך עשינו ב־​1923.‏ התיישבנו בסופו של דבר באיריקסטד,‏ כפר קטן ליד תחנת רכבת באזור דלסלנד.‏ אבי פתח בכפר בית מלאכה לתיקון מכונות,‏ ושם גדלתי ולמדתי.‏

זריעת זרע

העסק של אבי לא הצליח.‏ לכן בשנות ה־​30 המוקדמות חזר לעבוד כימאי.‏ נשארנו לבדנו — אמי שהייתה עמוסת דאגות ואני עם האחריות לנהל את בית המלאכה.‏ יום אחד ביקרה אמי אצל גיסהּ,‏ דודי יוהאן.‏ מתוך חרדה עמוקה לנוכח המצב בעולם שאלה:‏ ”‏יוהאן,‏ האם זה תמיד יהיה ככה?‏”‏

‏”‏לא,‏ רות”‏,‏ השיב.‏ הוא סיפר לה שאלוהים מבטיח לשים קץ לרשע ולכונן על הארץ שלטון צדק בעזרת מלכות שבראשה עומד ישוע המשיח (‏ישעיהו ט׳:‏5,‏ 6;‏ דניאל ב׳:‏44‏)‏.‏ הוא הסביר שהמלכות שלבואה לימד ישוע להתפלל היא ממשלה צודקת אשר תביא גן עדן עלי אדמות (‏מתי ו׳:‏9,‏ 10;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

הבטחות המקרא חדרו ישירות ללבה של אמי.‏ בכל פסיעה שפסעה בדרכה הביתה הודתה לאלוהים.‏ אלא שאבי ואני לא התלהבנו מכך שאמי הופכת לאישה דתית.‏ בערך באותה תקופה,‏ באמצע שנות ה־30,‏ עברתי לטרוֹלְהֶטַן,‏ עיר במערב שבדיה,‏ ומצאתי שם עבודה בבית מלאכה גדול.‏ עד מהרה עברו לשם אמי יחד עם אבי,‏ שפרש זמן קצר קודם לכן מעבודתו כימאי.‏ שוב היינו יחד כמשפחה.‏

כדי להשביע את רעבונה הרוחני,‏ חיפשה אמי את עדי־​יהוה.‏ בימים ההם נהגו העדים להיפגש בבתים כדוגמת המשיחיים הראשונים (‏פילימון 1,‏ 2‏)‏.‏ יום אחד הגיע תורה של אמי לארח את האסיפה.‏ היא פנתה לאבי ושאלה בחשש אם תוכל להזמין את חבריה.‏ ”‏החברים שלך הם החברים שלי”‏,‏ אמר.‏

וכך נפתחה דלת ביתנו בפני האחים.‏ כשהם היו באים אלינו,‏ הייתי יוצא מן הבית.‏ אבל אחרי זמן קצר החלטתי להישאר.‏ החמימות שהפגינו העדים והטיעונים המציאותיים והמעשיים שלהם ניפצו את כל הדעות הקדומות שהיו לי.‏ בלבי נזרע זרע חדש של תקווה לעתיד,‏ והוא נבט והחל לגדול.‏

עבודה כימאי

כנראה זורמים בדמי קצת מי מלח — משהו שירשתי מאבי.‏ זה אולי מסביר מדוע החלטתי גם אני להיות ימאי.‏ יחד עם זאת,‏ הלכה והעמיקה בי המודעות לצורכי הרוחני.‏ בכל נמל שעגנו בו,‏ ניסיתי ליצור קשר עם עדי־​יהוה.‏ באמסטרדם שבהולנד הלכתי לסניף דואר ושאלתי איך אוכל למוצאם.‏ לאחר התעקשות קלה מצידי,‏ השגתי איזושהי כתובת והלכתי לשם ללא דיחוי.‏ בדלת קיבלה את פניי בחמימות ילדה בת 10.‏ הייתי זר,‏ אבל מייד חשתי קרבה אליה ואל משפחתה.‏ הייתה זו בשבילי טעימה מאגודת האחים הבינלאומית הנפלאה.‏

המשפחה הוציאה לוח שנה ולוח זמני רכבות והחלה לשרטט מפה,‏ ואף שלא דיברנו באותה שפה,‏ הבנתי שעומד להיערך כינוס בעיר הקרובה הַרְלֶם.‏ הלכתי לכינוס,‏ ולמרות שלא הבנתי אפילו מילה אחת,‏ נהניתי מאוד.‏ כאשר ראיתי את העדים מחלקים הזמנות להרצאה הפומבית של יום ראשון,‏ נתקפתי דחף עז להצטרף אליהם.‏ לכן הרמתי מן הקרקע הזמנות שהושלכו וחילקתי אותן בשנית.‏

פעם אחת עגנו בבואנוס איירס שבארגנטינה,‏ ומצאתי שם את הסניף של עדי־​יהוה.‏ היו בו משרד ומחסן.‏ מאחורי שולחן כתיבה ישבה אישה וסרגה,‏ ולידה ילדה קטנה,‏ אולי בתה,‏ ששיחקה בבובה.‏ היה זה מאוחר בלילה,‏ וגבר אחד נטל מאחד המדפים מספר ספרים,‏ וביניהם הספר בריאה בשבדית.‏ למראה פניהם המאירים והמאושרים,‏ ידעתי באותו הרגע שברצוני להיות אחד מהם.‏

בהפלגה הביתה אספנו אנשי צוות ממטוס צבאי קנדי שהתרסק מול חופי ניופאונדלנד.‏ כעבור מספר ימים היינו בקרבת סקוטלנד,‏ ושם השתלטה עלינו ספינת צי בריטית.‏ נלקחנו לקֶרקווֹל שבאיי אורקני לחקירה.‏ בשלב זה,‏ בספטמבר 1939,‏ כבר פלש צבא היטלר לפולין,‏ ופרצה מלחמת העולם השנייה.‏ לאחר ימים מספר שוחררנו וחזרנו לשבדיה ללא כל בעיה.‏

הרגשתי בבית בשני מובנים — פיזי ורוחני.‏ השתוקקתי להיות אחד ממשרתי אלוהים ולא רציתי להזניח את ההתכנסויות עימם (‏עברים י׳:‏24,‏ 25‏)‏.‏ לבי מתמלא שמחה כשאני נזכר שבתור ימאי תמיד בישרתי לימאים אחרים,‏ ושאחד מהם הפך גם הוא לעד־​יהוה.‏

צורת שירות מיוחדת

בשנות ה־40 המוקדמות ביקרתי במשרד הסניף של עדי־​יהוה בסטוקהולם.‏ את פניי קיבל יוהאן אינרוט,‏ שהשגיח אז על פעילות הבישור בשבדיה.‏ אמרתי לו שאני מעוניין להיות חלוץ,‏ כלומר מבשר בשירות מורחב.‏ הוא נתן בי מבט בוחן ושאל,‏ ”‏האם אתה מאמין שזהו ארגונו של אלוהים?‏”‏

‏”‏כן”‏,‏ השבתי.‏ בעקבות זאת,‏ ב־22 ביוני 1940,‏ נטבלתי והתחלתי לשרת בסניף.‏ נהניתי לעבוד בסביבה לבבית זו עם אחים שנודעו בהתנהגותם המופתית.‏ את סופי השבוע הקדשנו לשירות.‏ בקיץ רכבנו לא אחת על אופניים לשטחים מרוחקים וניצלנו את כל סופי השבוע לשירות.‏ בלילות ישנו על ערימות שחת.‏

עם זאת,‏ לרוב בישרנו מבית לבית בסטוקהולם ובסביבותיה.‏ יום אחד ראיתי אדם עובד במרתף ביתו בקדחתנות ובעצבנות בתיקון דוד חימום.‏ הפשלתי שרוולים ובאתי לעזרתו.‏ כשפסקה הנזילה,‏ הביט בי האיש בהכרת תודה ואמר:‏ ”‏אני חושב שבאת מסיבה אחרת.‏ אז בוא נעלה למעלה,‏ נשטוף ידיים ונשתה קפה”‏.‏ כך עשינו,‏ ובישרתי לו על כוס קפה.‏ לימים הצטרף האיש לעדי־​יהוה.‏

למרות עמדתה הניטראלית הרשמית של שבדיה,‏ הושפעו השבדים מן המלחמה.‏ יותר ויותר גברים קיבלו צווי גיוס,‏ ואני ביניהם.‏ כשסירבתי לבצע אימונים צבאיים,‏ הושלכתי לכלא לתקופות מאסר קצרות.‏ בהמשך נשלחתי למחנה עבודה.‏ לא פעם זומנו עדים צעירים להתייצב בפני שופטים,‏ וכך התאפשר לנו למסור עדות על מלכות אלוהים.‏ נבואתו של ישוע אכן התגשמה:‏ ”‏לפני מושלים ומלכים תובאו בגללי,‏ לעדות להם ולגויים”‏ (‏מתי י׳:‏18‏)‏.‏

חיי משתנים

בשנת 1945 נדמו התותחים ברחבי אירופה.‏ מאוחר יותר באותה השנה,‏ הגיע אלינו לביקור מברוקלין אח נתן ה.‏ נור,‏ שהשגיח אז על הפעילות הכלל עולמית של עדי־​יהוה ועימו מזכירו מילטון הנשל.‏ ביקורם תרם תרומה רבה לארגונה מחדש של הכרזת הבשורה בשבדיה,‏ ולי אישית.‏ כשנודע לי על האפשרות ללמוד בגלעד,‏ בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ הגשתי בקשה ללא דיחוי.‏

כעבור שנה חבשתי את ספסל הלימודים בגלעד,‏ ששכן אז בקרבת סַאוּת לַנְסִינְג שבמדינת ניו־​יורק.‏ בחמשת חודשי הקורס זכיתי להכשרה שהעמיקה את הערכתי למקרא ולארגון אלוהים.‏ שמתי לב שהאחים המשגיחים על פעילות הבישור הכלל עולמית הם אנשים נגישים ומתחשבים העמלים קשה יחד איתנו (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ זאת לא הייתה הפתעה בשבילי,‏ אבל שמחתי לראות זאת במו עיניי.‏

ב־9 בפברואר 1947 הסתיימו הלימודים של הכיתה השמינית של גלעד.‏ אח נור הודיע לאילו ארצות יישלחו בוגרי הקורס.‏ כשהגיע תורי אמר,‏ ”‏אח פרמברג חוזר לשבדיה לשרת שם את אחיו”‏.‏ עליי להודות שלא כל כך התלהבתי לחזור הביתה.‏

עמידה במשימה קשה

כשחזרתי לשבדיה,‏ נודע לי שהונהג בארצות רבות ברחבי תבל תחום שירות חדש — השירות המחוזי.‏ התמניתי לשרת כמשגיח המחוז הראשון בשבדיה,‏ ותפקידי היה לבקר את הקהילות במדינה כולה.‏ אירגנתי וניהלתי את מה שכונה לימים כינוסים נפתיים,‏ שנערכו בערים ובעיירות ברחבי שבדיה.‏ מאחר שהתפקיד הזה היה חדש לגמרי,‏ קיבלתי מעט מאוד הוראות.‏ אח אינרוט ישב איתי וביחד עשינו כמיטב יכולתנו להכין תוכנית עבודה.‏ נחרדתי מן התפקיד והרבה מאוד פעמים פניתי ליהוה בתפילה.‏ במשך 15 שנה הייתה בחלקי הזכות לשרת כמשגיח מחוז.‏

בימים ההם קשה היה למצוא מקומות התאספות ראויים,‏ ונאלצנו להסתפק באולמי ריקודים ובאולמות דומים שבחלקם מערכת ההסקה לא הייתה תקינה,‏ ורבים מהם היו מוזנחים.‏ דוגמה טיפוסית לכך היא כינוס אחד שהתקיים ברוקיו שבפינלנד.‏ האולם היה מרכז קהילתי ישן שהיה נטוש כבר זמן מה.‏ בחוץ השתוללה סופת שלגים,‏ והטמפרטורה עמדה על 20 מעלות מתחת לאפס.‏ הדלקנו אש בשני תנורי הסקה ענקיים שהיו בנויים ממכלי נפט.‏ לא ידענו שהיו קני ציפורים בארובה,‏ ועשן אפף את המקום!‏ בעיניים צורבות ועטופים במעילים נותרנו כולנו ישובים במקומותינו.‏ בשל כך,‏ היה הכינוס חוויה בלתי נשכחת.‏

מבין ההוראות לארגן כינוסים נפתיים תלת־​יומיים נדרשנו גם לספק מזון לבאי הכינוסים.‏ בתחילה לא היו לנו הציוד הדרוש ומספיק ניסיון לעמוד במשימה.‏ אבל אחינו ואחיותינו הנפלאים נרתמו בשמחה למלאכה.‏ יום לפני הכינוס ראינו אותם רוכנים מעל גיגיות,‏ מקלפים תפוחי אדמה ותוך כדי כך מספרים חוויות ומעבירים את הזמן בנעימים.‏ לא מעט קשרי ידידות ארוכי שנים נרקמו בפרקי זמן אלה של עבודה מאומצת משותפת.‏

דבר נוסף שעשינו אז היה לצעוד ברחובות עם כרזות לפרסום הכינוסים הנפתיים.‏ צעדנו בתהלוכה בערים ובכפרים והזמנו את העוברים ושבים להרצאה הפומבית.‏ רוב האנשים היו בדרך כלל אדיבים ומנומסים.‏ יום אחד,‏ בעיירה פינספונג,‏ היה הרחוב מלא בפועלים שיצאו בהמוניהם ממפעל.‏ לפתע קרא אחד מהם:‏ ”‏תראו חבר’‏ה,‏ אלה האנשים שהיטלר לא הצליח לנצח!‏”‏

אירוע גדול בחיי

חיי כמשגיח נודד עמדו להשתנות לאחר שהכרתי בחורה נהדרת ששמה קרין.‏ שנינו הוזמנו לכינוס הבינלאומי שנערך ביולי 1953 באיצטדיון ינקי שבניו־​יורק.‏ באחת ההפסקות,‏ ביום שני ב־20 לחודש,‏ חיתן אותנו מילטון הנשל.‏ היה זה אירוע מיוחד במעוז עולם הבייסבול.‏ לאחר ששירתנו יחד בשירות המחוזי עד שנת 1962,‏ הוזמנו להצטרף למשפחת בית־​אל שבשבדיה.‏ בהתחלה עבדתי במחלקת כתבי העת.‏ ואז,‏ בשל הכשרתי כמכונאי,‏ הוטל עליי לתחזק את מכבשי הדפוס ואת המכונות האחרות שבסניף.‏ קרין עבדה מספר שנים במכבסה.‏ כבר שנים רבות שהיא משרתת במחלקת ההגהה.‏

ביותר מ־54 שנה בשירות יהוה כזוג נשוי היו לנו חיים מאושרים,‏ רווי אירועים ומלאי תוכן.‏ יהוה בהחלט מברך את ארגונו המורכב ממשיחיים אוהבים וחרוצים.‏ בשנת 1940,‏ כשהתחלתי לשרת בסניף,‏ היו אז בסך הכול 500,‏1 עדים בשבדיה.‏ כיום יש יותר מ־​000,‏22.‏ במקומות אחרים בעולם נרשם גידול רב יותר,‏ וכעת אנו מונים יותר משישה מיליון וחצי אנשים בכל רחבי תבל.‏

רוח יהוה תומכת בפעילותנו ודוחפת את מפרשינו.‏ בעיני אמונתנו אנו מביטים בסערה הגועשת בים האנושות,‏ אך איננו חרדים.‏ הלאה באופק נחשף לנגד עינינו העולם החדש שיכונן אלוהים.‏ קרין ואני מודים לאלוהים על כל טובו ומתפללים יום יום שייתן לנו כוח להחזיק בתומתנו ולהגיע למחוז חפצנו — לשמח את לב אלוהים ולחיות לנצח (‏מתי כ״ד:‏13‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

על ברכי אמי

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

כאן אבי ואני השטנו בשנות ה־20 המוקדמות דגם של סירה

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

עם הרמן הנשל (‏אביו של מילטון)‏ בגלעד,‏ 1946

‏[‏תמונות בעמוד 16]‏

התחתנו באיצטדיון ינקי ב־20 ביולי 1953