חיים מלאי שמחה בשירות יהוה

סיפורו של ביל ירמצ׳אק

בשנת 1947 סיימתי את לימודיי בכיתה השמינית של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ ששכן אז בסַאוּת’‏ לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק שבארה״ב.‏ בחודש מרס של אותה שנה,‏ שבועות ספורים אחרי גמר הכשרתי כשליח,‏ הייתי בדרכי לשירות בארץ זרה — סינגפור הרחוקה.‏

דייב פרמר מקנדה,‏ בוגר הכיתה השביעית של גלעד,‏ נשלח לשרת ביחד איתי.‏ עלינו על סיפונה של המארין אדר,‏ לפנים אוניית מלחמה,‏ ויצאנו לדרך מנמל סן פרנסיסקו שבקליפורניה.‏

הנמל הראשון שבו עגנו במזרח הרחוק היה נמל הונג קונג.‏ הזדעזענו ממה שראו עינינו.‏ החורבן שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה ניכר בכל מקום — אנשים מזי רעב שכבו על המדרכות ופרפרו בין חיים ומוות.‏ מיהרנו לחזור לאונייה והפלגנו למנילה,‏ בירת הפיליפינים.‏

גם שם נגלה לעינינו ההרס הנורא שזרעה המלחמה.‏ תורני אוניות שהוטבעו על־ידי מפציצים של בעלות הברית היו פזורים בנמל,‏ והעוני פשה בכול.‏ נפגשנו עם קומץ עדי־יהוה שלקחו אותנו לאולם המלכות שלהם.‏ הם היו מאושרים על אף הקשיים והבעיות.‏

התחנה הבאה הייתה העיר בַּטַביה (‏כיום ג׳קרטה)‏ שבאינדונזיה.‏ במדינה השתוללה מלחמת אזרחים ובקרבת מקום התנהלו קרבות,‏ ולכן לא הותר לנו לרדת לחוף.‏ כשהאונייה המשיכה בדרכה לסינגפור,‏ תהיתי מה מצפה לנו שם.‏ האם זה כל מה שנותר מהמזרח הקסום שעליו קראנו במדריכי הטיולים?‏

תוך מספר ימים נמוגו חששותיי.‏ האירועים שהתחוללו בהמשך הוכיחו מעל לכל ספק שדייב ואני נשלחנו למשימה שזכתה לתמיכת אלוהים.‏

כיצד קיבלנו היתר שהייה?‏

כחודש לאחר שעזבנו את סן פרנסיסקו,‏ הטילה האונייה סוף סוף עוגן באי סנט ג׳ונס ששימש כמחנה מעבר לפני הכניסה לנמל סינגפור.‏ קציני ההגירה עלו על הסיפון כדי לטפל בהליכי הכניסה הרשמיים,‏ ודרכונינו הוחתמו באישור כניסה.‏ למחרת בבוקר עגנה האונייה ברציף.‏ לאחר שהמסמכים שלנו נבדקו על־ידי קצין האונייה,‏ ירדנו לחוף.‏

למחרת חזרנו לנמל כדי להיפרד מהשליחים שהפליגו איתנו.‏ הם המשיכו ליעדם אל הודו ואל ציילון (‏כיום סרי לנקה)‏.‏ כאשר רב־החובל הבחין בנו הוא ירד למזח והתעמת איתנו.‏ הוא רתח וצעק שלא היינו אמורים לרדת מהאונייה.‏ מוקדם יותר,‏ כשעוד היינו בים,‏ הורה לו מפקח ההגירה,‏ מר הקסוורת’‏,‏ לא לאפשר לנו לרדת מהאונייה כשנגיע לנמל.‏ לא היינו מודעים להוראה זו,‏ וגם לא הקצין שנתן לנו אישור לעזוב את האונייה.‏

כאשר נלקחנו למר הקסוורת’‏ זכינו לקבלת פנים זעופה.‏ הוא צעק עלינו ואמר שאסור לנו להיכנס לסינגפור.‏ כיוון שלא היינו מודעים לאיסור זה,‏ הראנו לו את הדרכונים שלנו שהוחתמו באישור כניסה רשמי.‏ הוא חטף בזעם את הדרכונים ומחק את האישור.‏ אבל לצערו הרב האונייה כבר הפליגה לדרכה.‏ במשך שנה שלמה החזיק מר הקסוורת’‏ בדרכונינו,‏ ולבסוף החזיר לנו אותם חתומים באישור כניסה.‏

שירות פורה בסינגפור

כאשר הגענו באפריל 1947 היה עד־יהוה אחד בסינגפור,‏ ג׳ושוע שמו.‏ עד למותו בתחילת שנות ה־70 שירת כחלוץ,‏ כינוי למבשר בשירות מורחב.‏ עד מהרה החלו חלק מהאנשים שלמדו את אמיתות המקרא לשתף אחרים בידיעותיהם.‏ תפילותינו לפועלים נוספים שיצטרפו לקציר רוחני החלו להיענות (‏מתי ט׳:‏37,‏ 38‏)‏.‏

בשנת 1949,‏ בשעה שמר הקסוורת׳ שהה בחופשה ארוכה באנגליה,‏ הגיעו לסינגפור שישה שליחים בוגרי הכיתה ה־11 של גלעד.‏ בינתיים דייב,‏ השליח שאיתו בישרתי במשך מספר שנים,‏ נאלץ לעזוב את סינגפור מטעמי בריאות.‏ הוא היגר לאוסטרליה ושם שירת נאמנה עד למותו ב־1973.‏ בין ששת השליחים החדשים שהגיעו הייתה איילין פרנקס,‏ והיא נישאה לי ב־1956.‏

במשך השנים רבים מתלמידי המקרא שלנו הפכו לעדי־יהוה ביחד עם ילדיהם.‏ חלקם משרתים עד היום בשירות מורחב בשטחים של דוברי שפה זרה.‏ אחד הסיפורים מחממי הלב הוא סיפורם של לסטר וג׳ואני היינס,‏ זוג אמריקאי שהתגורר בסינגפור.‏ התחלנו ללמד אותם את המקרא ב־1950.‏ בני הזוג התקדמו במהירות מבחינה רוחנית,‏ ונטבלו לאחר ששבו לארצות־הברית.‏ בהמשך נהנו לסטר וג׳ואני משירות פורה,‏ ועזרו לרבים להפוך לעדים,‏ כולל שלושת ילדיהם.‏

ג׳ואני כתבה:‏ ”‏כשאני נזכרת בשנה שעשינו בסינגפור,‏ אני יכולה לומר שהיא באמת שינתה את חיינו.‏ אם לא הייתם ’‏מאמצים’‏ אותנו,‏ קרוב לוודאי שהיינו ממשיכים לנדוד ממקום למקום בעולם.‏ אני שמחה שאתה זה שלימד את לס את האמת,‏ מכיוון שכבר מההתחלה היה לו מורה שהנחיל לו אהבה ליהוה ולאחינו המשיחיים,‏ ואהבה זו עדיין טבועה בו”‏.‏

לשרת כמשפחה בסינגפור

בשנת 1962 אירע משהו בלתי צפוי שהפיח חיים חדשים בשירותנו כשליחים.‏ רופא המשפחה בישר לאיילין שהיא בהיריון.‏ רצינו להמשיך לשרת כשליחים,‏ אבל איך נוכל לעשות זאת ולגדל ילד?‏ נתן ה.‏ נור,‏ שבאותה עת פיקח על הפעילות של עדי־יהוה ברחבי העולם,‏ כתב לנו מכתב ובו עודד אותי למצוא עבודה כדי שנוכל להישאר בסינגפור.‏ זה היה אתגר לא פשוט בכלל.‏

רוב הזרים הועסקו כמנהלים בחברות זרות.‏ לא היה לי כל ניסיון בעולם העסקים כיוון שהתחלתי לשרת בשירות מורחב כ־23 שנה קודם לכן,‏ מייד לאחר שסיימתי את חוק לימודיי בבית־הספר.‏ לכן שילמתי לסוכנות תעסוקה בלונדון כדי שתכין לי קורות חיים המבוססים על עבודתי כאיש דת בארץ זרה,‏ והם שלחו את קורות החיים לחברות רב־לאומיות רבות שפעלו בסינגפור.‏

שוב ושוב קיבלתי את התשובה:‏ ”‏אנו מצטערים שאין באפשרותנו למצוא משרה המתאימה לכישוריך”‏.‏ הם ראו בי אדם בעל כישורים גבוהים מדי!‏ החודשים חלפו וג׳ודי הגיחה אל אוויר העולם.‏ באותה עת ביקר אח נור בסינגפור והוא הלך לבקר את ג׳ודי ואת אימהּ בבית־החולים.‏ הוא חיזק את ידינו ואמר:‏ ”‏תוכלו להישאר כמה שתצטרכו בבית השליחים עד שביל ימצא עבודה”‏.‏

כעבור מספר חודשים מצאתי עבודה כנציג מכירות בחברת תעופה בינלאומית.‏ השכר בקושי הספיק למחייתנו.‏ כעבור שנתיים הועסקתי בחברת תעופה אמריקאית ושכרי הוכפל.‏ בינתיים ביססתי את מעמדי בעסקי הנסיעות ויכולתי להקדיש יותר זמן למשפחתי ולהטפת הבשורה.‏

בנינו את חיינו סביב שירות יהוה ונתנו עדיפות לעניינים הרוחניים.‏ הדבר איפשר לי ליהנות מזכויות רבות בארגון יהוה.‏ איילין חזרה לשרת כמבשרת בשירות מורחב.‏ בינתיים שגשגה פעילות הבישור בסינגפור.‏ באמצע שנות ה־60 רכשנו בניין דו־קומתי במרכז העיר ששימש כאולם מלכות לארבע קהילות.‏

פעילותנו מוּצאת אל מחוץ לחוק

לימים הקדירו את השמיים ענני התנגדות.‏ ב־14 בינואר 1972 הלכנו כהרגלנו לאסיפה באולם המלכות,‏ אבל השער היה נעול בשרשרת.‏ במודעה שהודבקה על השער נאמר שקהילת עדי־יהוה בסינגפור הוצאה אל מחוץ לחוק.‏a

סגירת אולם המלכות לא השביתה את עבודת יהוה,‏ אבל השאלה שניקרה במוחי הייתה,‏ ’‏מה הוא רצון אלוהים עבור משפחתי?‏’‏ אמרתי לעצמי שאם אי פעם נגורש מפה,‏ לעולם לא נוכל לחזור ולבקר את ידידינו בסינגפור.‏ לכן שאלתי את מנהל החברה שבה עבדתי אם אוכל לעבוד בקואלה לומפור שבמלזיה.‏ כך תוכל משפחתנו לנסוע הלוך ושוב ללא כל קושי.‏ להפתעתי,‏ הוא הציע לי לנהל את המשרד בקואלה לומפור,‏ משרה שתכפיל את שכרי ותעניק לי הטבות נוספות.‏

ואז תהיתי,‏ ’‏האם זהו רצון אלוהים,‏ שנעזוב את סינגפור ואת אחינו?‏’‏ התפללנו על כך ליהוה כמשפחה,‏ והגענו למסקנה שיהוה הוא זה שהביא אותנו לכאן.‏ לכן החלטתי סופית שאנחנו נשארים.‏ המנהל נדהם מכך שדחיתי את ההצעה המשתלמת.‏

היה מלחיץ מאוד לחיות ולעבוד תחת חרם משום שמעל ראשינו ריחפה כל הזמן הסכנה שניעצר וניכלא.‏ היו מקרים שעזרו לנו להבין לעומק את הכתוב בתהלים ל״ד:‏8‏:‏ ”‏חונה מלאך יהוה סביב ליראיו,‏ ויחלצם”‏.‏

שליחות חדשה

לבסוף ב־1993,‏ לאחר שירות של למעלה מ־46 שנה בסינגפור,‏ התבקשנו לעבור לניו זילנד,‏ שם יכולנו לשרת בפחות לחץ וחרדה.‏ מיותר לציין שהיה לנו עצוב לעזוב את חברינו היקרים והאהובים בסינגפור.‏ אולם שאבנו עידוד מהידיעה שאמונתם נבנתה על בסיס מוצק בעזרת חומרים עמידים באש.‏ הדבר איפשר להם להחזיק מעמד חרף המבחנים והקשיים (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏12–14‏)‏.‏

כעת,‏ לאחר למעלה מ־14 שנה בניו זילנד,‏ איילין ואני עדיין נהנים לשרת כחלוצים מיוחדים על אף גילנו המתקדם.‏ שניים מאחיי — מייק בן ה־94 ופיטר בן ה־90 — עדיין חיים ומשרתים את יהוה בנאמנות בקנדה.‏

בשנת 1998 חזרה בתנו ג׳ודי למזרח הרחוק ושירתה שם במשך מספר שנים.‏ באחד ממכתביה כתבה:‏ ”‏אני מודה יום יום ליהוה על הזכות הנפלאה לשרת כאן!‏ אני רוצה להודות גם לשניכם על כל ההדרכה האוהבת וההקרבות שעשיתם ושעודכם עושים כדי לאפשר זאת”‏.‏ בשנת 2003 חזרה ג׳ודי לניו זילנד כדי לסייע לאיילין ולי.‏b

אנו אסירי תודה ליהוה שנסיבותינו איפשרו לנו להיענות לקריאתו של האדון לפועלים נוספים לקציר.‏ עשייה זו העניקה לנו שמחה עצומה.‏ וכאשר ’‏יעבור העולם’‏,‏ כפי שכתוב במקרא,‏ נוכל ליהנות מהתגשמותה של הבטחתו הנפלאה של אלוהים:‏ ”‏העושה את רצון אלוהים עומד לעד”‏ (‏יוחנן א׳.‏ ב׳:‏17‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

כאשר הגענו ב־1947 היה ג׳ושוע העד היחיד בסינגפור

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם דייב פרמר בהונג קונג בדרך לסינגפור,‏ 1947

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם איילין,‏ 1958

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

עם בתנו ג׳ודי

‏[‏שלמי תודה]‏

Kimroy Photography

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 28]‏

Kimroy Photography