סיפור חיים

יהוה תמיד גומל לחסידיו

סיפורו של ורנון דונקום

סיימתי לאכול ארוחת ערב קלה וכהרגלי הדלקתי סיגריה.‏ שאלתי את אשתי,‏ אילין:‏ ”‏איך היה באסיפה?‏”‏

היא היססה לרגע ואמרה:‏ ”‏הקריאו מכתב על מינויים חדשים,‏ ושמך הוזכר.‏ אתה אחראי על מערכת הקול.‏ בסוף המכתב נאמר:‏ ’‏אם האחים שהתמנו זה עתה צורכים טבק,‏ מחובתם לכתוב לחברה ולהודיע שאין הם יכולים לקבל על עצמם את התפקיד’‏”‏.‏a

קפצתי את שיניי,‏ מעכתי את הסיגריה במאפרה שלידי ואמרתי:‏ ”‏אין לי מושג למה בחרו בי למלא את התפקיד הזה,‏ אבל מעולם לא סירבתי למלא תפקיד,‏ ואינני מתכוון להתחיל לעשות כן מעכשיו”‏.‏ גמרתי אומר שלא לעשן עוד לעולם.‏ החלטה זו השפיעה עמוקות על חיי כמשיחי וכמוסיקאי.‏ הרשו לי לספר לכם על כמה אירועים שהובילו להחלטתי הנחושה להפסיק לעשן.‏

שנות ילדותי

נולדתי בטורונטו,‏ קנדה,‏ ב־21 בספטמבר 1914.‏ הייתי בנם הבכור של ורנון ולִילה,‏ הורים אוהבים וקשי יום שפרנסו משפחה של ארבעה בנים ושתי בנות.‏ אחריי נולדו בסדר יורד יורק,‏ אורלנדו,‏ דאגלס,‏ אילין וקורל.‏ במלאות לי תשע שנים נתנה לי אמי כינור ודאגה שאקבל שיעורי נגינה בבית־הספר למוסיקה על־שם האריס.‏ מצבנו הכלכלי היה בכי רע,‏ אך אמי ואבי מצאו דרכים כדי לשלם את דמי הנסיעה בחשמלית ואת שכר הלימוד.‏ בהמשך למדתי את תורת המוסיקה ואת תורת ההרמוניה בקונסרבטוריון המלכותי של טורונטו,‏ ובגיל 12 השתתפתי בתחרות רסיטל עירונית באולם מֶסִי,‏ האודיטוריום היוקרתי של טורונטו.‏ זכיתי במקום הראשון וקיבלתי כינור יפה בתיבה עשויה עור תנין.‏

ברבות הימים למדתי לנגן גם בפסנתר ובקונטרבס.‏ לא אחת ניגנתי בלהקה במסיבות קטנות בערבי שישי ושבת וכן גם בנשפי ריקודים של אגודות סטודנטים.‏ באחד מאותם נשפים היכרתי את אילין.‏ בשנתי האחרונה בתיכון ניגנתי בכמה תזמורות ברחבי העיר.‏ בסיום הלימודים הוזמנתי להצטרף לתזמורת של פרדי מאורי,‏ וזו היתה פרנסה טובה ויציבה עד 1943.‏

היכרתי את יהוה

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה התוודעו הוריי לראשונה לאמת המקראית.‏ אבי עבד אז כמעצב חלונות ראווה בחנות כולבו שבטורונטו.‏ הוא נהג להקשיב בחדר האוכל לשיחות שניהלו שני עובדים אחרים שהיו תלמידי מקרא (‏כך נקראו אז עדי־יהוה)‏,‏ ובשובו הביתה בערבים סיפר לאמי את מה ששמע.‏ כעבור כמה שנים,‏ ב־1927,‏ ערכו תלמידי המקרא כינוס גדול בטורונטו באיצטדיון שבמרכז התערוכה הלאומי של קנדה.‏ בביתנו,‏ שהיה במרחק שני בלוקים מן הכניסה המערבית של המרכז,‏ התארחו 25 איש מאוהיו,‏ ארה״ב.‏

לאחר מכן,‏ החלה אדה בלטסו,‏ אחת מתלמידי המקרא,‏ לבקר באופן קבוע אצל אמי ולהשאיר לה חוברות חדשות.‏ יום אחד אמרה:‏ ”‏גברת דונקום,‏ כבר זמן מה שאני משאירה לך חוברות.‏ האם את קוראת אותן?‏”‏ למרות שהיתה מטופלת בשישה ילדים החליטה אמי מאז ואילך לקרוא את החוברות,‏ ומעולם לא חדלה.‏ הספרות לא ממש עניינה אותי.‏ דעתי היתה נתונה ללימודים,‏ והייתי שקוע במוסיקה.‏

ביוני 1935 נשאתי את אילין לאשה בכנסייה אנגליקנית.‏ מאחר שבגיל 13 עזבתי את הכנסייה המאוחדת,‏ לא הייתי שייך לשום כנסייה אחרת.‏ לכן רשמתי בתעודת הנישואין שאני אחד מעדי־יהוה למרות שזה לא היה נכון.‏

תכננו להקים משפחה ולהיות הורים טובים.‏ לשם כך,‏ התחלנו לקרוא יחד את הברית החדשה.‏ למרות הכוונות הטובות להמשיך בקריאה,‏ צצו דברים אחרים שהסיחו את דעתנו.‏ ניסינו שוב זמן קצר לאחר מכן אך גם הפעם הפסקנו.‏ בחג המולד של שנת 1935 קיבלנו במתנה ספר ושמו כינור האלוהים (‏אנג׳)‏.‏ אשתי אמרה:‏ ”‏אמך שלחה לנו מתנה מוזרה לחג המולד”‏.‏ למרות זאת,‏ כשיצאתי לעבודה היא החלה לקרוא בספר,‏ והוא מצא חן בעיניה.‏ במשך תקופה ארוכה לא ידעתי שהחומר הזה מעניין אותה.‏ התוכניות לגדל ילדים לא יצאו אל הפועל.‏ התינוקת שנולדה לנו ב־1 בפברואר 1937 נפטרה,‏ ומותה שבר את לבנו.‏

באותה תקופה עסקו בני משפחתי בפעילות ההטפה,‏ ונודע לי שאבי היה מבשר המלכות היחיד במשפחה שעדיין לא רשם מנוי על כתב־העת נחמה (‏היום עורו!‏‏)‏.‏ זו היתה מטרת החודש בשירות השדה.‏ אף־על־פי שעד אז מעולם לא קראתי את הספרות של החברה,‏ ריחמתי עליו ואמרתי:‏ ”‏או.‏קי.‏,‏ אבא,‏ תרשום לי מנוי,‏ וכך גם לך יהיה מנוי כמו ליתר המבשרים”‏.‏ הקיץ הגיע והתזמורת עזבה את העיר ויצאה לנגן בעיר נופש.‏ החוברות נחמה המשיכו לזרום אלי בדואר.‏ בבוא הסתיו חזרה התזמורת לטורונטו,‏ והחוברות המשיכו להגיע לכתובתנו החדשה.‏ לא הוצאתי אפילו לא אחת מהן מן העטיפה.‏

פעם אחת,‏ בחופשת חג המולד,‏ הבטתי בערימת החוברות וחשבתי לעצמי שמאחר שאני משלם עליהן,‏ למה שלא אקרא בהן ואראה מה יש להן להציע.‏ הראשונה שפתחתי הפתיעה אותי.‏ היא דנה בתככים פוליטיים ובמעשי שחיתות שנעשו באותם ימים.‏ התחלתי לשוחח עם עמיתיי המוסיקאים על מה שאני קורא.‏ אך הם פקפקו באמיתות הדברים,‏ והיה עלי להמשיך לקרוא כדי להגן על עמדותיי.‏ שלא במתכוון העדתי על יהוה,‏ ומאז לא חדלתי לקרוא את הספרות המקראית הנפלאה של ”‏העבד הנאמן והנבון”‏ (‏מתי כ״ד:‏45‏,‏ דל׳‏‏)‏.‏

במשך השבוע הייתי עסוק בעבודה,‏ ולמרות זאת התחלתי בתוך זמן קצר ללכת עם אילין לאסיפות בימי ראשון.‏ באחד מימי ראשון בשנת 1938 ניגשו אלינו באסיפה שתי אחיות קשישות ובירכו אותנו לשלום.‏ אחת מהן שאלה:‏ ”‏אח צעיר,‏ האם כבר נקטת עמדה לצד יהוה?‏ הר מגידון בפתח!‏”‏ ידעתי שיהוה הוא אלוהי האמת היחידי,‏ והייתי משוכנע שזהו ארגונו.‏ רציתי להיות חלק מארגון זה,‏ וב־15 באוקטובר 1938 נטבלתי.‏ אילין נטבלה כעבור שישה חודשים.‏ אני שמח לומר שכל בני משפחתי נעשו למשרתי יהוה מוקדשים.‏

היה זה תענוג של ממש להתרועע עם משרתי אלוהים.‏ הרגשתי במחיצתם כמו בבית.‏ כשלא יכולתי להגיע לאסיפות תמיד הייתי להוט לדעת מה היה באסיפה.‏ אותו ערב שהזכרתי בפתיח היווה נקודת מפנה בחיי כמשרת יהוה.‏

שינוי גדול

שינוי משמעותי נוסף אירע לנו ב־1 במאי 1943.‏ הכינוס הגדול הראשון שנכחנו בו היה בספטמבר 1942 בקליבלנד,‏ אוהיו,‏ בנושא העולם החדש.‏ שם,‏ בעיצומה של מלחמת עולם נוראית שקִצה לא נראה באופק,‏ שמענו את אח נור,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ נושא באומץ לב הרצאה פומבית מרתקת,‏ ”‏שלום — האם יחזיק מעמד?‏”‏ אנו זוכרים היטב כיצד הסביר מתוך פרק י״ז בספר ההתגלות‏,‏ שאחרי המלחמה יבוא פרק זמן של שלום אשר במהלכו תבוצע פעילות הטפה רחבת היקף.‏

קודם לכן נשא אח נור הרצאה שהשפיעה עלינו עמוקות בנושא ”‏יפתח והנדר שנדר”‏.‏ אז יצאה הקריאה שדרושים עוד חלוצים!‏ אילין ואני היבטנו זה בזו ואמרנו פה אחד (‏יחד עם רבים אחרים באותו זמן)‏:‏ ”‏זה בשבילנו!‏”‏ מייד נערכנו לעבור לפעילות חשובה בהרבה.‏

ב־4 ביולי 1940 הוטל חרם על הפעילות של עדי־יהוה בקנדה.‏ כשהתחלנו לשרת כחלוצים ב־1 במאי 1943 עדיין לא היה חוקי להעיד על יהוה ולהציע את ספרות החברה בשירות השדה.‏ נשאנו עימנו אך ורק ספרי מקרא בתרגום המלך ג׳יימס.‏ ימים אחדים אחרי שהגענו לשטח ההטפה הראשון שלנו בפַּרִי סַוּנְד,‏ אונטֶריו,‏ שלח משרד הסניף את סטיוארט מאן,‏ חלוץ מנוסה,‏ כדי לבשר איתנו.‏ הוא היה ברכה של ממש — אדם נעים הליכות וחייכן.‏ למדנו ממנו ובילינו עימו בנעימים.‏ בשעה שהיו לנו מספר תלמידי־מקרא שלחה אותנו החברה לעיר הֶמִילְטוֹן.‏ לא חלף זמן רב וקיבלתי צו גיוס למרות גילי המבוגר.‏ עקב סירובי להתגייס לצבא נעצרתי ב־31 בדצמבר 1943.‏ לאחר שטופלו כל הנהלים המשפטיים נידונתי לעבוד במחנה חלופי,‏ ושם נותרתי עד אוגוסט 1945.‏

מייד עם שחרורי נשלחנו אילין ואני לשרת כחלוצים בקורנוול,‏ אונטריו.‏ כעבור זמן קצר הועברנו לקְווִיבֶּק בשליחות מיוחדת מטעם המחלקה המשפטית של החברה לטפל בתיקים שנידונו בבית משפט לעבירות קטנות.‏ הימים היו ימי המושל דופלסי בקְווִיבֶּק,‏ ועדי־יהוה נרדפו שם קשות.‏ ימים רבים בשבוע מצאתי את עצמי בארבעה בתי משפט שונים כדי לעזור לאחים.‏ אלה היו זמנים מרגשים ומחזקי אמונה.‏

לאחר הכינוס שנערך בקליבלנד בשנת 1946 נתבקשתי לשרת כמשגיח נפה וכמשגיח מחוז.‏ במסגרת תפקידי נסענו אשתי ואני מחוף לחוף.‏ הכל התרחש במהירות.‏ ב־1948 הוזמנו לכיתה ה־11 של בית־ספר גלעד מייסודה של חברת המצפה.‏ בסגל המורים היו האחים אלברט שרודר ומקסוול פרנד.‏ בכיתה היו 108 תלמידים ומתוכם 40 משוחים.‏ נוכחותם של משרתי יהוה ותיקים רבים הפכה את התקופה הזו לחוויה עשירה ומלאת סיפוק!‏

יום אחד הגיע אלינו אח נור לביקור מברוקלין.‏ בנאומו ביקש 25 מתנדבים שילמדו את השפה היפנית.‏ כל 108 התלמידים התנדבו!‏ לנשיא החברה לא נותר אלא לבחור מביניהם.‏ אני סבור שיהוה עזר לו לבחור,‏ משום שהתוצאות היו טובות מאוד.‏ חלק ניכר מן ה־25 שנבחרו ושזכו להתחיל את הפעילות ביפן עדיין ממלאים את תפקידם — הם אומנם קשישים,‏ אך הם עדיין שם.‏ כמה מהם,‏ כגון לוֹיד ומלבה בארי,‏ הועברו לתפקידים אחרים.‏ לוֹיד היה חבר בגוף המנהל עד מותו אשתקד.‏ שמחנו יחד איתם בגמול שנתן יהוה.‏

טקס סיום הלימודים הגיע,‏ ונשלחנו לג׳מייקה.‏ ואולם,‏ בשל משפטים תלויים ועומדים בקְווִיבֶּק,‏ הורו לנו לחזור לקנדה.‏

עוד מוסיקה!‏

הגם שוויתרתי על המוסיקה כדי לשרת כחלוץ,‏ נראה היה שהמוסיקה אינה מוותרת עלי.‏ כעבור שנה הגיעו נשיא החברה,‏ נתן נור,‏ ומזכירו,‏ מילטון הנשל,‏ אל האיצטדיון מיפל ליף גארדנס שבטורונטו.‏ נאומו הפומבי של אח נור,‏ אשר היה בנושא ”‏זה מאוחר יותר ממה שאתה סבור!‏”‏,‏ עורר התרגשות רבה בכולם.‏ לראשונה בחיי הוזמנתי להשגיח על תזמורת הכינוס.‏ עיבדנו כמה שירים מוכרים מתוך ספר השירים של שירות המלכות (‏1944)‏ בקצב הוואלס,‏ והדבר מצא חן בעיני האחים.‏ בתום התוכנית בשבת אחר הצהריים,‏ ערכנו חזרות לקראת התוכנית המתוכננת ליום ראשון.‏ קלטתי בזווית עין את אח הנשל צועד לעברנו מצדה השני של רחבת האיצטדיון ועצרתי את התזמורת כדי שאוכל ללכת לקראתו.‏ הוא שאל,‏ ”‏כמה מוסיקאים יש לך בתזמורת כאן?‏”‏ ”‏כשכולם נמצאים יש בערך 35”‏,‏ השבתי.‏ ”‏יהיו לך כפליים בניו־יורק בקיץ הבא”‏,‏ השיב.‏

לפני בוא הקיץ הוזמנתי לברוקלין.‏ מכורח הנסיבות לא התאפשר לאילין להצטרף אלי בתחילה.‏ הבניין החדש ברח’‏ קולומביה 124 טרם נשלם,‏ ולנתי בבניין המקורי בחדר קטן יחד עם שני אחים משוחים — אח פאין הקשיש ואח קרל קליין,‏ שמעולם לא פגשתי קודם לכן.‏ האם היה צפוף?‏ כן.‏ אף־על־פי־כן,‏ הסתדרנו יפה.‏ האחים המבוגרים גילו סבלנות ואורך רוח.‏ השתדלתי לא להפריע.‏ זה המחיש לי את כוחה של רוח אלוהים.‏ האפשרות להתרועע ולעבוד עם אח קליין הביאה לי ברכות נפלאות.‏ הוא תמיד נהג באדיבות ואהב לעזור.‏ עבדנו בשיתוף פעולה והיינו חברים טובים במשך יותר מ־50 שנה.‏

זו היתה זכות גדולה עבורי להשתתף בהפקת המוסיקה בכינוסים שנערכו באיצטדיון ינקי בשנים 1950,‏ 1953,‏ 1955 ו־1958 ולעבוד בתחום זה יחד עם אַל קוולין בכינוס שנערך ב־1963 באיצטדיון רוז בול בפַּסַדִינָה,‏ קליפורניה.‏ בכינוס שבאיצטדיון ינקי בשנת 1953 הוצגה ביום ראשון,‏ לפני ההרצאה הפומבית,‏ תוכנית מוסיקלית.‏ אריך פרוסט הזמין לבמה את אדית שימיוניק (‏לימים,‏ ויגנט)‏,‏ זמרת סוֹפּרָן,‏ ששרה את חיבורו ”‏קדימה,‏ עדים!‏”‏ בליווי התזמורת שלנו.‏ אחר כך שמענו בהתרגשות בפעם הראשונה בחיינו את קולותיהם העשירים והערבים של אחינו ואחיותינו מאפריקה.‏ השליח הארי ארנוט הביא עימו,‏ להנאתנו,‏ שירים מוקלטים יפים מרודֶזיה הצפונית (‏היום זמביה)‏.‏ קולם מילא את האיצטדיון כולו.‏

הקלטת השירון של שנת 1966

האם אתם זוכרים את השירון בכריכה ורודה,‏ ‏”‏שירו ונגנו בלבבכם”‏?‏ כשהגיע שלב ההכנה הסופי של הספר אמר אח נור:‏ ”‏אנחנו מתכננים לעשות כמה הקלטות.‏ אני רוצה שתארגן תזמורת קטנה,‏ רק כמה כינורות ושני חלילים.‏ ”‏אינני מעוניין בכלי נשיפה גדולים כדי שאף אחד לא יגנוב את ההצגה”‏.‏ אולם־המלכות בבית־אל נועד לשמש כאולפן הקלטות,‏ אך היו לנו כמה חששות.‏ מה יקרה אם גלי הקול יחזרו מהקירות העירומים,‏ מרצפת האריחים ומכיסאות המתכת המתקפלים?‏ מי יוכל לעזור לנו לפתור את בעיות הקול?‏ מישהו הציע:‏ ”‏טומי מיצ׳ל!‏ הוא עבד באולפני רשת ABC”‏.‏ שוחחנו עם אח מיצ׳ל והוא שמח לעזור.‏

ביום ההקלטות הראשון,‏ שהיה בשבת בבוקר,‏ נכנסו המוסיקאים ואחד האחים הגיע ובידו תיק של טְרוֹמְבּוֹן.‏ נזכרתי שאח נור ביקש:‏ ”‏אינני מעוניין בכלי נשיפה גדולים כדי שאף אחד לא יגנוב את ההצגה”‏.‏ מה אעשה?‏ האח הוציא את הטרומבון,‏ התקין את צינורית ההנעה והחל להתאמן.‏ זה היה טום מיצ׳ל,‏ והצלילים הראשונים היו ערבים לאוזן.‏ הטרומבון נשמע בידיו כמו כינור!‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏האח הזה חייב להישאר!‏’‏ ואח נור לא התנגד.‏

התזמורת היתה מורכבת ממוסיקאים מוכשרים שהיו גם אחים ואחיות אוהבים.‏ לא היו פרימדונות!‏ זו היתה עבודה מייגעת,‏ אך איש לא התלונן.‏ בתום המלאכה נפרדנו בדמעות,‏ ובין המוסיקאים נשמרה ידידות אמיצה.‏ כל אחד מאיתנו נהנה מן הזכות שנפלה בחלקו,‏ ותודות ליהוה,‏ השלמנו את העבודה.‏

זכויות מלאות סיפוק נוספות

אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין משרת בשירות מלא.‏ שירתתי כמשגיח נפה וכמשגיח מחוז 28 שנה — וכל שנה היתה מהנה.‏ לאחר מכן פיקחתי במשך חמש שנים על אולם הכינוסים של נורוויל שבאונטריו.‏ אשתי ואני היינו עסוקים מאוד — כל סוף שבוע התנהל במקום כינוס נפתי ונערכו שם גם כינוסים מחוזיים בשפות זרות.‏ ב־1979/‏1980 התארחו בחדרים במתחם של אולם הכינוסים אדריכלים ומהנדסים ותיכננו את הסניף של החברה שנועד לקום בהילטון הילס.‏ בסיום העבודה באולם הכינוסים,‏ עבדתי שוב בתחום המוסיקה בברוקלין בין 1982 ל־1984.‏

אשתי היקרה נפטרה ב־17 ביוני 1994,‏ שבעה ימים בלבד אחרי יום הנישואין ה־59 שלנו.‏ שירתנו יחד כחלוצים 51 שנה.‏

כשאני חושב על חוויות חיי הרבות,‏ אני נזכר שהמקרא תמיד שימש לי מורה דרך יקר ערך.‏ לפעמים אני משתמש בספר המקרא האישי של אילין ונהנה מאוד לראות את הדברים שנגעו ללבה — פסוקים שלמים,‏ משפטים מסוימים ומילים בודדות שסימנה.‏ גם אני ציינתי לי פסוקים בעלי משמעות מיוחדת עבורי.‏ אחד מהם הוא בתהלים קל״ז‏,‏ שם נושא המשורר תפילה יפה ליהוה:‏ ”‏אם אשכחך ירושלים.‏.‏.‏ תדבק לשוני לחכי,‏ אם לא אזכרכי,‏ אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”‏ (‏תהלים קל״ז:‏​5,‏ 6‏)‏.‏ אני אוהב מוסיקה,‏ אך ראש שמחתי הוא לשרת את יהוה בנאמנות.‏ הוא גמל לי בחיים עשירים ומלאי סיפוק.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

עם אילין ב־1947

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

בשעת הקלטה לפני שנים רבות