דבר יהוה חי
נקודות בולטות מהאיגרות אל טיטוס, אל פילימון ואל העברים
זמן מה לאחר ששוחרר ממאסרו הראשון ברומא בשנת 61 לספירה, השליח פאולוס מבקר באי כרתים. הוא מבחין במצבן הרוחני של הקהילות המקומיות ולכן משאיר שם את טיטוס כדי לחזקן. מאוחר יותר, ככל הנראה ממקדוניה, השליח משגר אל טיטוס איגרת כדי להדריכו בביצוע תפקידו וכדי להראות שניתנה לטיטוס הסמכות לפעול מטעמו.
קודם לכן, זמן קצר לפני ששוחרר מבית הסוהר בשנת 61 לספירה, כתב פאולוס איגרת אל פילימון, אח משיחי מקולוסה. האיגרת היא בבחינת פנייה אישית לחבר.
בערך בשנת 61 לספירה, פאולוס גם כתב איגרת אל המאמינים העברים שביהודה. איגרתו זו מציגה את עליונותה של הדת המשיחית על היהדות. כל שלוש האיגרות מכילות עצות יקרות ערך עבורנו (עב׳ ד׳:12).
שימרו על בריאות רוחנית
(טיט׳ א׳:1 עד ג׳:15)
פאולוס מבקש מטיטוס ’למנות זקנים בכל עיר’, ואחרי כן אומר לו: ”הוכח [את המסרבים להישמע] תוכחה קשה, למען יהיו בריאים באמונה”. הוא קורא לכל חברי הקהילות שבכרתים ’להיבדל מרשע’ ולחיות כאנשים ’מפוכחים’ (טיט׳ א׳:5, 10–13; ב׳:12, ע״ח).
פאולוס נושא עצות נוספות שתכליתן לעזור לאחים שבכרתים לשמור על בריאות רוחנית. הוא מורה לטיטוס: ”הימנע מחקרי שאלות תפלות... ומהתנצחויות על התורה” (טיט׳ ג׳:9).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:15 — כיצד זה ש”הכול טהור לטהורים”, אך טמא ”לטמאים ולשאינם מאמינים”? התשובה נעוצה בהבנת כוונת המילה ”הכול”. פאולוס לא התכוון לנושאים שדברו הכתוב של אלוהים מגנה מפורשות, אלא לנושאים שבהם המקרא מאפשר למאמינים להחזיק במגוון דעות. הללו טהורים לאדם שמחשבותיו עולות בקנה אחד עם אמות מידותיו של אלוהים. וההיפך הוא הנכון באשר לאדם שמחשבותיו מעוותות או שמצפונו טמא.a
ג׳:5 — כיצד המשיחיים המשוחים ’נושעים על־ידי רחיצה’ ו’מתחדשים ברוח הקודש’? הם ’נושעים על־ידי רחיצה’ במובן שאלוהים רוחץ אותם, כלומר מטהר אותם, בדמו של ישוע על בסיס קורבן הכופר. הם ’מתחדשים ברוח הקודש’ מאחר שהם הופכים ל”בריאה חדשה” כבניו של אלוהים ילודי הרוח (קור״ב ה׳:17).
לקחים עבורנו:
א׳:10–13; ב׳:15. על המשגיחים המשיחיים להפגין אומץ לב ולתקן את הדברים הפסולים בקהילה.
ב׳:3–5. כאז כן גם כיום, על האחיות המשיחיות הבוגרות ’להתנהג בקדושה, לא ללכת רכיל ולא להתמכר ליין, כי אם ללמד את הטוב’. כך, באופן אישי הן יכולות להדריך היטב את ”הנשים הצעירות” שבקהילה.
ג׳:8, 14. ’טוב ומועיל לעסוק במעשים טובים’ מכיוון שהדבר עוזר לנו לשאת פרי בשירות אלוהים ומסייע לנו להיבדל מן העולם המרושע.
בקש ”בגלל האהבה”
(פילימ׳ 1–25)
פילימון זוכה לדברי שבח משום שהציב דוגמה בגילוי ’אהבה ואמונה’. הוא היה למשיב נפש לאחיו לאמונה והדבר הסב לפאולוס ”שמחה גדולה ונחמה” (פילימ׳ 4, 5, 7).
פאולוס מהווה דוגמה לכל המשגיחים באופן שבו הוא מטפל בנושא הרגיש הקשור לאוניסימוס — אין הוא מצווה על פילימון אלא מבקש ממנו ”בגלל האהבה”. הוא אומר לו: ”כיוון שבטחתי בהיענותך כתבתי לך, ויודע אני כי תעשה גם יותר ממה שאמרתי” (פילימ׳ 8, 9, 21).
תשובות לשאלות מקראיות:
10, 11, 18 — כיצד אוניסימוס, שבעברו ”לא הועיל”, הפך לאדם ש”יש בו להועיל”? אוניסימוס היה עבד סרבן אשר ברח מביתו של פילימון שבקולוסה לרומא. קרוב לוודאי, שאוניסימוס גם גנב מאדונו כדי לממן את המסע בן 400,1 הקילומטרים. אמת, הוא לא הועיל לפילימון. ואולם, ברומא עזר פאולוס לאוניסימוס לחבוק את המשיחיות. והנה, משנהיה אח לאמונה, הפך עבד זה שבעברו ”לא הועיל”, לאדם ש”יש בו להועיל”.
15, 16 — מדוע לא ביקש פאולוס מפילימון לשחרר את אוניסימוס לחופשי? פאולוס לא רצה לחרוג כהוא זה מתפקידו ’להכריז את מלכות אלוהים וללמד על אודות האדון ישוע’. מסיבה זו בחר לא להתערב בעניינים חברתיים, כגון אלו הנוגעים לעבדות (מה״ש כ״ח:31).
לקחים עבורנו:
2. פילימון פתח את ביתו לאסיפות הקהילה. לכבוד הוא לנו אם נערכים בביתנו מפגשים לשירות השדה (רומ׳ ט״ז:5; קול׳ ד׳:15).
4–7. הבה ניטול יוזמה ונשבח את אחינו המשיחיים המציבים מופת באמונה ובאהבה.
15, 16. בל ניתן למצב בעייתי המתעורר בחיינו לגרום לנו לדאוג יתר על המידה. אולי מעז יֵצא מתוק, כפי שהיה במקרה של אוניסימוס.
21. פאולוס ציפה מפילימון לסלוח לאוניסימוס. גם מאיתנו מצופה לסלוח לאח שפגע בנו (מתי ו׳:14).
’התקדם אל הבגרות’
(עב׳ א׳:1 עד י״ג:25)
על מנת להוכיח כי האמונה בקורבנו של ישוע נעלה ממעשי התורה, מדגיש פאולוס את עליונותם של מייסד הדת המשיחית, של כהונתו, של קורבנו ושל הברית החדשה (עב׳ ג׳:1–3; ז׳:1–3, 22; ח׳:6; ט׳:11–14, 25, 26). אין ספק שהמידע הזה עזר למשיחיים העבריים להתמודד עם הרדיפות שסבלו תחת ידם של היהודים. פאולוס מפציר באחיו לאמונה העבריים ’להתקדם אל הבגרות’ (עב׳ ו׳:1).
מה חשיבותה של האמונה במסגרת המשיחית? ”בלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים”, כותב פאולוס. הוא מעודד את העברים ’לרוץ בסבלנות את המרוץ הערוך לפניהם’, ולעשות כן מתוך אמונה (עב׳ י״א:6; י״ב:1).
תשובות לשאלות מקראיות:
ב׳:14, 15 — נאמר כי בידי השטן ”ממשלת המוות”, כלומר בכוחו להמית. האם משתמע מכך שביכולתו לגרום מוות בטרם עת לכל מי שהוא חפץ? לא. אולם, עוד מראשית ימי רשעותו בגן עדן הולידו שקריו של השטן מוות. זאת מכיוון שאדם הראשון חטא, והעביר את החטא והמוות למשפחה האנושית (רומ׳ ה׳:12). זאת ועוד, עושי רצונו של השטן עלי אדמות רדפו ועודם רודפים את משרתי אלוהים עד מוות, בדיוק כשם שרדפו את ישוע. אך אין בזה לומר שיש בידי השטן כוח בלתי מוגבל להמית את כל מי שהוא חפץ. אם אלה באמת היו פני הדברים, הרי שאין צל של ספק שהיה משמיד את משרתי יהוה כבר מזמן. יהוה מגן על עובדיו כקבוצה ואינו מאפשר לשטן להשמידם. גם אם במקרים מסוימים אלוהים אינו מתערב, וכתוצאה מהתקפותיו של השטן יש שמוצאים את מותם, בטוחים אנו כי אלוהים ישיב את הנעשה ויתקן כל נזק שנגרם לנו.
ד׳:9–11 — באיזה אופן אנו ’נכנסים אל מנוחתו’ של אלוהים? לאחר ששת ימי הבריאה שבת אלוהים ממלאכתו, סמוך ובטוח שמטרתו בנוגע לארץ ולאנושות תתממש (בר׳ א׳:28; ב׳:2, 3). אנו ’נכנסים אל המנוחה ההיא’ בכך שאנו מקבלים את האמצעי שסיפק אלוהים לישועתנו וחדלים לבצע מעשים של הצדקה עצמית. אם נגלה אמונה ביהוה ונציית לבנו במקום לרדוף אחר אינטרסים אנוכיים, נמצא רענון, מנוח ומרגוע ונזכה לברכות מדי יום ביומו (מתי י״א:28–30).
ט׳:16 — מי הוא ”בעל הצוואה”, כלומר הברית החדשה? יהוה הוא מייסדה של הברית החדשה, בעוד שישוע הוא ”בעל הצוואה”. ישוע הוא המתווך של ברית זו, ועל־ידי מותו סיפק את הקורבן שנדרש כדי לתת לה תוקף (לוקס כ״ב:20; עב׳ ט׳:15).
י״א:10, 13–16 — לאיזו ”עיר” חיכה אברהם? לא הייתה זו עיר ממשית אלא עיר סמלית. אברהם חיכה ל”ירושלים השמימית”, המורכבת מישוע המשיח ומ־000,144 שותפיו לשלטון. בתפארתם השמימית, שותפים אלה גם מכונים ”עיר הקודש, ירושלים החדשה” (עב׳ י״ב:22; ההת׳ י״ד:1; כ״א:2). אם כן, אברהם נשא את עיניו לחיים תחת שלטונה של מלכות אלוהים.
י״ב:2 — מה הייתה ”השמחה הערוכה” לפני ישוע אשר למענה ”סבל את עמוד ההוקעה [ע״ח]”? ”השמחה הערוכה לפניו” הייתה לראות מה יביא שירותו בכנפיו, לרבות קידוש שם יהוה, הצדקת ריבונותו של אלוהים ופדייתה של המשפחה האנושית ממוות. בנוסף, ישוע נשא עיניו אל הגמול — למלוך ולשרת ככוהן גדול לתועלת האנושות.
י״ג:20 — מדוע נאמר כי הברית החדשה היא ברית ”עולם”? משלושה טעמים: (1) היא לעולם לא תוחלף, (2) הישגיה נצחיים ו־(3) ’הצאן האחרות’ ימשיכו להפיק תועלת מהברית החדשה לאחר הר מגידון (יוח׳ י׳:16).
לקחים עבורנו:
ה׳:14. עלינו ללמוד בשקדנות את דבר־אלוהים, המקרא, וליישם את הנלמד. זו הדרך היחידה ’להרגיל את חושינו להבחין בין טוב לרע’ (קור״א ב׳:10).
ו׳:17–19. אם תקוותנו מעוגנת בהבטחת אלוהים ובשבועתו, יעזור לנו הדבר לא לסטות מדרך האמת.
י״ב:3, 4. ’בל נתעייף ובל תרפה נפשנו’ כאשר אנו נתקלים בהתנגדות קלה או עוברים נסיונות קטנים. אדרבא, עלינו להתקדם אלי בגרות ולחזק את כוח עמידתנו. עלינו להיות נחושי החלטה להילחם ”עד לדם”, כלומר עד מוות (עב׳ י׳:36–39).
י״ב:13–15. אל לנו להרשות ל”שורש פורה מרירות”, או למישהו בקהילה המוצא טעם לפגם בדרך שהדברים נעשים, למנוע בעדנו מ’לכונן נתיבות ישרות לרגלינו’.
י״ב:26–28. ה”דברים שנעשו” שלא בידי אלוהים — כל הסדר העולמי הנוכחי, כולל ”השמיים” המרושעים — יתמוטטו ויושמדו. כאשר זה יקרה, ייוותרו רק ”הדברים אשר לא יימוטו”, כלומר מלכות אלוהים ותומכיה. עד כמה חשוב שנכריז אודות המלכות בלהיטות ונחיה על־פי עקרונותיה!
י״ג:7, 17. אם תמיד נציב לנגד עינינו את הקריאה לשמוע בקול המשגיחים בקהילה ולהיכנע להם, נוכל לגלות רוח של שיתוף פעולה.
[הערת שוליים]