דבר יהוה חי
נקודות בולטות מספר ההתגלות — חלק א׳
בהיותו אסור באי פטמוס מקבל יוחנן השליח הקשיש סדרה של 16 חזונות. בחזונות אלה רואה הוא את אשר מבצעים יהוה אלוהים וישוע המשיח במהלך יום האדון — תקופה המשתרעת מיום היווסדה של מלכות אלוהים ב־1914 ועד תום אלף שנות שלטון המשיח. ספר ההתגלות נכתב על־ידי יוחנן בערך בשנת 96 לספירה, והוא מכיל תיאור מרתק של החזונות הללו.
נדון כעת בנקודות בולטות מההתגלות א׳:1 ועד י״ב:17, ונסקור את שבעת החזונות הראשונים שראה יוחנן. יש בחזונות אלה משום עניין עבורנו, מכיוון שהם קשורים למתרחש כיום בעולם ומתארים באיזה אופן ינקוט יהוה פעולה בעתיד הקרוב. אין ספק שכל מי שקוראים את תוכנם של החזונות האלה באמונה זוכים לנחמה ולחיזוק (עב׳ ד׳:12).
”השה” פותח שישה מתוך שבעת החותמות
(ההת׳ א׳:1 עד ז׳:17)
ראשית רואה יוחנן את ישוע המשיח בתפארתו ומקבל סדרת מסרים שאותם עליו ’לכתוב בספר ולשלוח אל שבע הקהילות’ (ההת׳ א׳:10, 11). לאחר מכן נגלה לפניו חזון בו הוא רואה כיסא המוצב בשמיים. ביד ימינו מחזיק אלוהים, היושב על הכיסא, ספר החתום בשבעה חותמות. מי שנמצא ”ראוי לפתוח את הספר” הוא לא אחר מאשר ”האריה משבט יהודה”, או ה”שה” אשר ”שבע קרניים לו, ושבע עיניים” (ההת׳ ד׳:2; ה׳:1, 2, 5, 6).
החזון השלישי מגלה מה קורה כאשר ”השה” פותח את ששת החותמות הראשונים בזה אחר זה. עם פתיחת החותם השישי מתחוללת רעידת אדמה גדולה ובא היום הגדול, יום החרון (ההת׳ ו׳:1, 12, 17). אך בחזון הבא אחריו נראים ’ארבעה מלאכים אוחזים את ארבע רוחות הארץ’ עד אשר תושלם חתימתם של ה־000,144. עוד נראה בחזון ”המון רב” של אנשים שאינם חתומים ”עומדים לפני הכיסא ולפני השה” (ההת׳ ז׳:1, 9).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:4; ג׳:1; ד׳:5; ה׳:6 — על מה מצביע הביטוי ”שבע הרוחות”? המספר שבע מציין שלמות מנקודת מבטו של אלוהים. לפיכך, המסר אל ”שבע הקהילות” מתייחס בעיקרו של דבר למשרתי אלוהים המתאספים ביותר מ־000,100 קהילות ברחבי העולם (ההת׳ א׳:11, 20). יהוה נותן את רוח הקודש בהתאם למה שברצונו לבצע. אם כן, הביטוי ”שבע רוחות” מציין כי רוח הקודש פועלת באופן מלא ושלם בבואה להקנות הבנה למי ששמים ליבם לדבר הנבואה ולהרעיף עליהם ברכות. דומה כי ספר ההתגלות מתפתח על בסיס המספר שבע. המספר שבע בפסוקים אלו מסמל שלמות, והספר אכן עוסק ב’השלמת סוד האלוהים’ (ההת׳ י׳:7).
א׳:8, 17 — למי מיוחסים התארים ’האלף והתו’ וכן ”הראשון והאחרון”? התואר ’האלף והתו’ מיוחס ליהוה ומדגיש שלפניו לא היה אל כול יכול ולא יהיה אחר אחריו. הוא ”הראשית והתכלית” (ההת׳ כ״א:6; כ״ב:13). אומנם נאמר על יהוה בההתגלות כ״ב:13 שהוא ”הראשון אף האחרון” במובן זה שאין אף אחד לפניו או אחריו, אך ההקשר בפרק א׳ של ספר ההתגלות מראה שהתואר ”הראשון והאחרון” בפסוקים הללו מיוחס לישוע המשיח. ישוע היה האדם הראשון שהוקם לחיי אלמוות בשמיים והאחרון שהוקם לתחייה זו ישירות על־ידי יהוה (קול׳ א׳:18).
ב׳:7 — מהו ”גן אלוהים”? הואיל ומילים אלו מופנות למשיחיים המשוחים, קרוב לוודאי שמדובר בגן העדן שבתחום השמימי — מקום משכנו של אלוהים. המשוחים הנאמנים יבואו על שכרם ויינתן להם לאכול ”מעץ החיים”. הם יזכו לחיי אלמוות (קור״א ט״ו:53).
ג׳:7 — מתי קיבל ישוע את ”מפתח דוד”, וכיצד הוא משתמש בו? בעת טבילתו בשנת 29 לספירה, נתמנה ישוע למלך המיועד בשושלת דוד. אולם ישוע קיבל את מפתח דוד רק ב־33 לספירה כאשר רוֹמַם אל ימין האלוהים בשמיים. שם ירש את כל הזכויות של מלכות דוד. מאז משתמש ישוע במפתח כדי לפתוח הזדמנויות וזכויות הקשורות למלכות. בשנת 1919 נתן ישוע את ”מפתח בית דוד” על שכמו של העבד הנאמן והנבון בכך שהפקיד את כיתת העבד ”על כל אשר לו” (יש׳ כ״ב:22; מתי כ״ד:45, 47).
ג׳:12 — מהו ’שמו החדש’ של ישוע? שם זה קשור לתפקיד ולזכויות החדשים שקיבל ישוע (פיל׳ ב׳:9–11). אומנם אף אחד אינו יודע את השם באופן שבו ישוע יודע אותו, אך ישוע כותב אותו על אחיו הנאמנים בשמיים, וכך רוקם עימם יחסים הדוקים (ההת׳ י״ט:12). הוא אפילו חולק עימם את זכויותיו.
לקחים עבורנו:
א׳:3. ”קרובה העת” שבה יוציא אלוהים את משפטו על עולמו של השטן, ולכן צורך השעה הוא להבין את המסר שבספר ההתגלות ולפעול על־פיו.
ג׳:17, 18. על מנת שנעשיר מבחינה רוחנית, עלינו לקנות מישוע ”זהב צרוף באש”. משמע הדבר שעלינו לעשות כל מאמץ כדי להעשיר במעשים טובים (טימ״א ו׳:17–19). כמו כן, עלינו ללבוש ”בגדים לבנים” אשר מעידים על זהותנו כתלמידי המשיח, ולהשתמש ב”קילורית”, כדוגמת העצות המתפרסמות בכתב העת המצפה, כדי לזכות להבנה רוחנית (ההת׳ י״ט:8).
ז׳:13, 14. עשרים וארבעה הזקנים מייצגים את ה־000,144 בתפארתם השמימית. הם משרתים בשמיים לא רק כמלכים אלא גם ככוהנים. מי שסימל אותם בישראל הקדומה היו הכוהנים, שחולקו ל־24 מחלקות על־ידי דוד המלך. אחד הזקנים חושף בפני יוחנן את זהותו של ההמון הרב. יוצא אפוא שתחייתם של המשיחיים המשוחים התחילה זמן מה לפני 1935. מדוע אנו אומרים זאת? מפני שבאותה שנה נודעה זהותו האמיתית של ההמון הרב למשרתיו המשוחים של אלוהים עלי אדמות (לוקס כ״ב:28–30; ההת׳ ד׳:4; ז׳:9).
פתיחת החותם השביעי מובילה לתקיעה בשבעה שופרות
(ההת׳ ח׳:1 עד י״ב:17)
השה פותח את החותם השביעי. שבעה שופרות ניתנים לשבעה מלאכים. שישה מהמלאכים תוקעים בשופרותיהם ומכריזים על משפטי אלוהים על ”שליש” האנושות — הנצרות (ההת׳ ח׳:1, 2, 7–12; ט׳:15, 18). את כל זאת רואה יוחנן בחזון החמישי. יוחנן עצמו משתתף בחזון הבא אחריו, בו הוא אוכל את הספר הקטן ומודד את ההיכל. לאחר התקיעה בשופר השביעי נשמעים קולות גדולים הקוראים: ”הייתה ממלכת תבל לממלכתו של אדוננו ושל משיחו” (ההת׳ י׳:10; י״א:1, 15).
החזון השביעי מרחיב את הדיבור על הנאמר בההתגלות י״א:15, 17. אות גדול נראה בשמיים. האישה השמימית יולדת בן זכר. השטן מגורש מן השמיים. הוא קוצף על האישה השמימית והולך ”לעשות מלחמה עם שאר זרעה” (ההת׳ י״ב:1, 5, 9, 17).
תשובות לשאלות מקראיות:
ח׳:1–5 — מדוע השתררה דממה בשמיים, ומה הושלך לאחר מכן על הארץ? בשמיים השתררה דממה סמלית, כך שניתן היה לשמוע את ”תפילות הקדושים” שעל הארץ. הדבר אירע בתום מלחמת העולם הראשונה. המשיחיים המשוחים לא עלו השמיימה בתום עיתות הגויים, כפי שרבים ציפו שיקרה. במהלך המלחמה ידעו המשוחים זמנים קשים ולכן נשאו בעוז תפילות לקבלת הדרכה. בתגובה לתפילותיהם, השליך המלאך על הארץ אש סמלית שהציתה במשוחים להט רוחני. אף שהיו מעטים, יצאו במסע הטפה כלל עולמי שהפך את מלכות אלוהים לנושא בוער, וכך שילח אש בנצרות. אזהרות רועמות מהמקרא נשמעו, הבזקים של האמת המקראית נתפרסמו, ודת הכזב נזדעזעה עד היסוד, בדיוק כמו מבנים המזדעזעים ברעידת אדמה.
ח׳:6–12; ט׳:1, 13; י״א:15 — מתי התכוננו שבעת המלאכים לתקוע בשופרותיהם ומתי נשמעו השופרות, וכיצד? ההכנות לתקיעה בשבעת השופרות כללו מתן הדרכה מ־1919 ועד 1922 לחברי כיתת יוחנן עלי אדמות אשר הופחה בהם רוח חיים. משוחים אלה התחילו לעבוד במרץ — הם ארגנו מחדש את פעילות הבישור ובנו בתי הוצאה לאור (ההת׳ י״ב:13, 14). קולות השופרות מסמלים את ההכרזות הנועזות של משפטי יהוה נגד עולמו של השטן, שמשרתי אלוהים מכריזים בסיועם של המלאכים. ראוי במיוחד לציין שההכרזות התחילו בכינוס שבסידר־פוינט, אוהיו, ב־1922 ויימשכו עד לצרה הגדולה.
ח׳:13; ט׳:12; י״א:14 — באיזה מובן משמיעים שלושת השופרות האחרונים קריאות ”אוי”? ארבע תקיעות השופר הראשונות הינן הכרזות החושפות את המוות הרוחני שבו שרויה הנצרות, ואילו שלוש האחרונות הן קריאות אוי במובן זה שהן קשורות למאורעות מסוימים. התקיעה החמישית קשורה לשחרורם של משרתי אלוהים מ”תהום” חוסר הפעילות שבו היו שרויים ב־1919 וכן לפעילות הבישור הבלתי פוסקת שלהם, אשר הנחיתה מכה מייסרת לנצרות (ההת׳ ט׳:1). התקיעה השישית נוגעת להסתערות הפרשים הגדולה ביותר בהיסטוריה ולמסע הטפה חובק עולם שהתחיל ב־1922. התקיעה האחרונה קשורה ללידתה של מלכות המשיח.
לקחים עבורנו:
ט׳:10, 19. ההכרזות המקראיות בנות־הסמכא שבפרסומים מטעם העבד הנאמן והנבון נושאות מסר עוקץ (מתי כ״ד:45). מסר זה תואם לזנבות חגבי הארבה, ש”זנבות להם כזנבות עקרבים”, ולסוסי הפרשים, ש”זנבותיהם דומים לנחשים”. מדוע? מכיוון שפרסומים אלה מזהירים מפני ’יום הנקם’ של יהוה (יש׳ ס״א:2). הבה נפרסמם באומץ לב ובלהיטות.
ט׳:20, 21. אנשים ענווים רבים המתגוררים במדינות לא־נוצריות נענים בחיוב למסר שאנו מכריזים. אולם, איננו מצפים שהאנשים שאינם חיים במדינות נוצריות, המכונים במקרא ”שאר האנשים”, ינהרו בהמוניהם לדת האמת. אף־על־פי־כן, אנו מתמידים בפעילות הבישור.
י״ב:15, 16. ”הארץ” — גורמים בעולמו של השטן, כלומר השלטונות בארצות שונות — צידדה בחופש דת. החל משנת 1940 ’בלעו’ שלטונות אלה ’את נהר [הרדיפות] שהטיל התנין מפיו’. אמת, ברצותו יכול יהוה להשפיע על רשויות השלטון לעשות את אשר הוא חפץ. לא בכדי נאמר במשלי כ״א:1: ”פלגי מים לב מלך ביד יהוה. על כל אשר יחפוץ, יַטֶּנּוּ”. הדבר צריך לחזק את אמונתנו באלוהים.