”חונה מלאך יהוה סביב ליראיו”
סיפורה של קריסטבל קונל
היינו כל כך שקועות במתן תשובות לשאלותיו המקראיות של כריסטופר, שאיש מאיתנו לא שם לב לשעה המאוחרת; גם לא שמנו לב שכריסטופר כל הזמן הביט אל מבעד לחלון. לבסוף, הוא פנה אלינו ואמר, ”עכשיו לא מסוכן לצאת”. ואז הוא ליווה אותנו אל האופניים שלנו ונפרד מאיתנו לשלום. מה הוא ראה שם בחוץ שהיה כה מסוכן?
נולדתי בשֶפילד שבאנגליה בשנת 1927. ביתנו נהרס בהפצצות שאירעו במלחמת העולם השנייה, ולכן נשלחתי לגור אצל סבתי בשנות לימודיי האחרונות בבית־הספר. במנזר שבו למדתי שאלתי ללא הפסק את הנזירות מדוע יש כל כך הרבה רוע ואלימות. לא הן ולא מאמינים אחרים לא נתנו לי תשובה מספקת.
בסיום מלחמת העולם השנייה למדתי סיעוד. עברתי ללונדון כדי לעבוד בבית החולים ”פדינגטון”, ונחשפתי בעיר לאלימות רבה. זמן קצר לאחר שאחי הגדול נשלח להילחם במלחמת קוריאה, ראיתי קטטה אלימה ממש מחוץ לבית־החולים. איש לא עזר לאומלל שאיבד את ראייתו כתוצאה מהחבטות שספג. בערך באותו זמן התלוותה אליי אימי אל מפגשים ספיריטואליסטיים, אך עדיין הייתי רחוקה מלהבין מדוע יש כל כך הרבה רשע.
העידוד ללמוד את המקרא
יום אחד הגיע לביקור אחי הבכור ג׳ון, שהצטרף לעדי־יהוה. ”האם את יודעת למה קורים כל הדברים הרעים האלו?” שאל. ”לא”, השבתי. הוא פתח את ספר המקרא שלו וקרא את הכתוב בההתגלות י״ב:7–12. כעת הבנתי שהשטן והשדים הם האחראים העיקריים לרוע השורר בעולם. בעצתו של ג׳ון הסכמתי כעבור זמן קצר לקבל שיעורי מקרא. בעת ההיא לא רציתי להיטבל כי פחדתי ממה שאחרים חושבים עליי (מש׳ כ״ט:25).
גם אחותי דורותי נעשתה קודם לכן עדת־יהוה. כשחזרו היא וארוסהּ ביל רוברטס מן הכינוס הבינלאומי שהתקיים בניו יורק (1953), סיפרתי להם שלמדתי את המקרא. ”האם פתחת את כל הפסוקים?” שאל אותי ביל. ”האם סימנת את התשובות בספר?” השבתי בשלילה, והוא אמר: ”אז בעצם אף פעם לא למדת! צרי קשר עם האחות הזו, ותתחילי מחדש!” בתקופה ההיא החלו השדים להציק לי. אני זוכרת שביקשתי מיהוה שיגן עליי ויחלץ אותי מהשפעתם.
חלוציות בסקוטלנד ובאירלנד
נטבלתי ב־16 בינואר 1954. בחודש מאי סיימתי את חוזה העבודה שלי כאחות, ובחודש יוני התחלתי בחלוציות. כעבור שמונה חודשים נשלחתי כחלוצה מיוחדת אל גריינג׳מאות’ שבסקוטלנד. היה זה שטח נידח מאוד, ושם חשתי שמלאכי יהוה ’חונים סביבי’ בשעה שבישרתי את הבשורה (תהל׳ ל״ד:8).
בשנת 1956 הוזמנתי לשרת באירלנד. נשלחתי עם עוד שתי מבשרות לעיר גולווי. ביום הראשון ביקרתי בביתו של כומר. כעבור מספר דקות הגיע שוטר ולקח אותי ואת שותפתי לתחנת המשטרה. הוא רשם את שמותינו ואת כתובותינו ומייד ניגש אל הטלפון. שמענו אותו אומר, ”כן, אבי, אני יודע בדיוק איפה הן גרות”. הוא נשלח על־ידי הכומר! הופעלו לחצים על בעל הבית לגרש אותנו, ולכן משרד הסניף המליץ לנו לעזוב את האזור. הגענו לתחנת הרכבת באיחור של עשר דקות. אבל הרכבת עדיין הייתה שם, ואיש אחד חיכה כדי לוודא שאנו עולות עליה. כל זה קרה שלושה שבועות בלבד לאחר הגיענו לגולווי!
נשלחנו ללִימֶרִיק, עיר נוספת שהייתה נתונה להשפעתה החזקה של הכנסייה הקתולית. לא אחת התקהלו סביבנו אנשים ותקפו אותנו בצעקות ובהערות לעגניות. רבים פחדו לפתוח לנו את דלתות בתיהם. שנה קודם לכן הוכה אח אחד בעיירה הקטנה הסמוכה קלונלארה. לכן שמחנו מאוד לפגוש את כריסטופר שהוזכר בפתיח. כריסטופר ביקש מאיתנו לחזור אליו ולהשיב על שאלותיו המקראיות. במהלך הביקור נכנס כומר ותבע מכריסטופר לגרש אותנו מביתו. כריסטופר התייצב נגדו ואמר: ”הנשים האלו הוזמנו לביתי ודפקו בדלת לפני שהן נכנסו. אתה לא הוזמנת ולא דפקת בדלת”. בתגובה עזב הכומר את המקום בזעם.
הכומר הקהיל ללא ידיעתנו קבוצת גברים גדולה שחיכתה לנו מחוץ לביתו של כריסטופר. כריסטופר ידע שהם מתכוונים להתנכל לנו, ועל כן התנהג כמתואר בהתחלה. הוא החזיק אותנו בביתו עד שהם התפזרו. מאוחר יותר נודע לנו שכעבור זמן קצר אולצו הוא ומשפחתו לעזוב את המקום, והם עקרו לאנגליה.
הזמנה לגלעד
בשעה שתכננתי לנכוח בכינוס הבינלאומי ”רצון אלוהים” שנערך בניו יורק ב־1958, הוזמנתי ללמוד בכיתה ה־33 של גלעד. במקום לחזור הביתה אחרי הכינוס, שירתתי בקולינגווּד שבאונטריו, קנדה, עד לתחילת הלימודים בבית־הספר גלעד בשנת 1959. במהלך הכינוס פגשתי את אריק קונל. הוא למד את האמת בשנת 1957 והחל לשרת כחלוץ ב־1958. לאחר הכינוס כתב לי יום יום בזמן שהותי בקנדה ובמרוצת הלימודים בגלעד. תהיתי מה נעשה אחרי שאסיים את לימודיי.
הלימודים בגלעד היו מאירועי השיא של חיי. דורותי ובעלה למדו באותה כיתה. הם נשלחו לפורטוגל. להפתעתי נשלחתי לאירלנד. עד כמה התאכזבתי שלא אהיה עם אחותי! שאלתי את אחד המורים אם עשיתי משהו רע. ”לא”, הוא השיב. ”את ושותפתך, איילין מהוני, הסכמתן להישלח לכל מקום אפשרי בעולם”, ואירלנד הייתה בהחלט אחד מהם.
חזרה לאירלנד
חזרתי לאירלנד באוגוסט 1959 ונשלחתי לקהילת דַן לַיְרֶה. בתוך כך שב אריק לאנגליה ושמח מאוד שאני כה קרובה אליו. גם הוא רצה להיות שליח. על סמך הידיעה שאירלנד הייתה באותה עת אחת הארצות שאליהן נשלחים שליחים, החליט אריק לשרת בה כחלוץ. הוא עבר לדַן לַיְרֶה, ונישאנו ב־1961.
כעבור שישה חודשים היה אריק מעורב בתאונת אופנוע קשה. היה לו שבר בגולגולת, והרופאים לא היו בטוחים שיוכלו להציל את חייו. אחרי שהיה מאושפז בבית החולים שלושה שבועות, טיפלתי בו בבית במשך חמישה חודשים עד להבראתו. המשכתי בשירותי כמיטב יכולתי.
ב־1965 נשלחנו לקהילה בת שמונה מבשרים בסְלִיגוֹ, עיר נמל בחופה הצפון־מערבי של אירלנד. מקץ שלוש שנים עברנו לקהילה קטנה אחרת בעיר לוֹנְדוֹנְדֶרִי, צפונית לסליגו. יום אחד חזרנו מהשירות וראינו גדר תיל חוצה את הרחוב שבו גרנו. אז החלו ה”צרות” בצפון אירלנד. חבורות צעירים הבעירו מכוניות. כבר אז הייתה העיר מחולקת לאזורים פרוטסטנטיים וקתוליים, ומסוכן היה לעבור מאזור אחד למשנהו.
החיים והשירות בזמן ה”צרות”
השירות לקח אותנו לכל מקום. שוב הרגשנו כאילו המלאכים חונים סביבנו. כאשר הייתה פורצת מהומה באזור שבו בישרנו, היינו עוזבים ללא שהיות וחוזרים עם שוך הסערה. פעם אחת, כאשר התחוללה מהומה קרוב לדירתנו, נחתו על אדן חלוננו שרידי חומרים בוערים מחנות צבע קרובה. לא יכולנו ללכת לישון מחשש שהבניין שלנו יתלקח. אחרי שעברנו לבלפסט ב־1970, נודע לנו שהחנות הוצתה שוב מבקבוק תבערה ושהפעם הבניין שבו גרנו נשרף כליל.
במקרה אחר ראינו אני ושותפתי לשירות צינור מוזר למראה המונח על אדן החלון של אחד הבתים. המשכנו בדרכנו, וכעבור מספר דקות התפוצץ הצינור. המקומיים שיצאו החוצה חשבו שאנחנו הפעלנו את מטען הצינור! בדיוק באותו רגע יצאה מביתה אחות שגרה באזור והזמינה אותנו להיכנס. שכניה ראו בזאת הוכחה לחפותנו.
ב־1971 חזרנו ללונדונדרי כדי לבקר אחות אחת. כאשר תיארנו לה את המסלול שבו נסענו ואת המחסום שעברנו, שאלה, ”האם לא היה אף אחד במחסום?” ”כן, היו, אבל הם התעלמו מאיתנו”, השבנו. היא נדהמה. מדוע? משום שימים ספורים קודם לכן נשדדו ונשרפו מכוניותיהם של רופא ושוטר.
ב־1972 עברנו לקורק. מאוחר יותר שירתנו בנאס, שאז נקראה ארקלו. לבסוף, ב־1987 נשלחנו לקסלבר, ובה אנו מתגוררים היום. כאן נפלה בחלקנו זכות גדולה לעזור בבניית אולם מלכות. ב־1999 לקה אריק במחלה קשה. עם זאת, בעזרת יהוה ובתמיכתה האוהבת של הקהילה, שוב הצלחתי להתמודד עם הבעיה ולטפל בו עד להחלמתו.
אריק ואני למדנו פעמיים בבית־הספר לשירות החלוצי. אריק ממשיך לשרת כזקן־קהילה. אני סובלת מדלקת מפרקים חמורה, ושני מפרקי הירך שלי ושתי ברכיי הוחלפו. אף שהתמודדתי לאורך השנים עם התנגדות מרה על רקע דתי וחייתי בזמנים של צרות פוליטיות וחברתיות גדולות, אחד הדברים הקשים ביותר שהייתי צריכה לעשות הוא להפסיק לנהוג. זה היה בשבילי מבחן, משום שהדבר צמצם מאוד את עצמאותי. הקהילה עוזרת לי ותומכת בי מאוד. כעת אני הולכת בעזרת מקל הליכה, ונוסעת למרחקים גדולים יותר בעזרת קלנוע.
שנות החלוציות המיוחדת של אריק ושלי מסתכמות ביותר מ־100 שנה — 98 מהן כאן באירלנד. אין לנו שום כוונה לפרוש. איננו נשענים על ניסים, אלא מאמינים שמלאכיו רבי העוצמה של יהוה ’חונים סביב יראיו’ ומשרתיו הנאמנים.