”הישמר לך פן תשכח את יהוה”
חלקם התנסו בעבר בדבר דומה. אך באשר לרובם, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שדרכו על קרקעיתו של מקור מים מבלי להירטב. זה עתה גרם יהוה למי נהר הירדן לעמוד ולקום נד אחד. הדבר איפשר לבני ישראל לצעוד על קרקעית הנהר בטור ארוך ורחב שמנה מיליוני אנשים, ולחצותו לעבר הארץ המובטחת. בדומה לאבותיהם שחצו את ים סוף 40 שנה קודם לכן, רבים מאלה שעברו את הירדן ודאי חשבו בליבם, ’לעולם לא אשכח את מה שיהוה עשה כאן’ (יהו׳ ג׳:13–17).
אולם יהוה ידע שיהיו מקרב בני ישראל אשר ’ימהרו לשכוח מעשיו’ (תהל׳ ק״ו:13). לכן הורה למנהיגם יהושע לקחת 12 אבנים מאפיק הנהר ולהקים גל עֵד במחנה הראשון שיקימו. יהושע הסביר: ”והיו האבנים האלה לזיכרון לבני ישראל” (יהו׳ ד׳:1–8). מטרת גל האבנים הייתה להזכיר לעם את גבורות יהוה ולחרות בליבם את הסיבה לכך שעליהם תמיד לשרתו בנאמנות.
האם פרשה זו נושאת חשיבות כלשהי למשרתי יהוה כיום? כמובן. גם לנו אסור לעולם לשכוח את יהוה, אלא להמשיך לשרתו בנאמנות. דברי אזהרה אחרים שהופנו לעם ישראל נוגעים גם למשרתי יהוה כיום. שים לב לדברי משה: ”הישמר לך פן תשכח את יהוה אלוהיך, לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו” (דב׳ ח׳:11). מילים אלה קושרות בין מצב שבו שוכחים את יהוה לחוסר ציות במזיד. סכנה זו ממשית גם בימינו. בכותבו אל המשיחיים, הזהיר השליח פאולוס מפני אותו דפוס התנהגות של חוסר ציות ו’מרי’ שהפגינו בני ישראל במדבר (עב׳ ד׳:8–11).
הבה נבחן מספר אירועים בתולדות עם ישראל המדגישים ביתר שאת את העובדה שאסור לנו לשכוח את אלוהים. בנוסף לכך, נלמד על שני גברים נאמנים מבני העם, אשר דוגמתם תעזור לנו לגלות כוח סבל בשירות יהוה ולהכיר לו תודה.
מאילו סיבות יש לזכור את יהוה
במהלך כל התקופה ששהו עם ישראל במצרים, יהוה מעולם לא שכח אותם. הכתוב מוסר: ”ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם, את יצחק ואת יעקב” (שמ׳ ב׳:23, 24). יהוה התערב אז למען עמו ושחרר אותם מעבדות. היה זה מעשה בלתי נשכח.
יהוה היכה את מצרים בתשע מכות. חרטומי מצרים עמדו מולן חסרי אונים ולא יכלו לעשות דבר בנידון. למרות זאת, סירב פרעה לציית ליהוה ולשלח את העם (שמ׳ ז׳:14 עד י׳:29). אולם לאחר המכה העשירית נאלץ שליט גאוותן זה להיכנע לרצון אלוהים (שמ׳ י״א:1–10; י״ב:12). כשמשה בראשם, עזבו בני ישראל את מצרים ועימם ערב רב — ייתכן שמספרם הכולל הגיע לכ־000,000,3 איש (שמ׳ י״ב:37, 38). לא חלף זמן רב ופרעה שינה את דעתו. הוא גייס את חיל המרכבות שלו ואת פרשיו — הצבא החזק ביותר עלי אדמות באותה עת — וציווה עליהם ללכוד את עבדיו לשעבר ולהחזירם אליו. באותה שעה הורה יהוה למשה להוביל את בני ישראל למקום קטן בין ים סוף ובין רכס הרים. על פניו נראה היה שאין מוצא מהמקום הזה, הנקרא פי החִירוֹת (שמ׳ י״ד:1–9).
פרעה היה משוכנע שבני ישראל נכנסו היישר אל תוך מלכודת, וצבאו התכונן לתוקפם. אך יהוה עיכב את המצרים והציב עמוד ענן ועמוד אש בינם לבין העם. אחר כך ביקע אלוהים את ים סוף, פתח פרוזדור בים והעמיד את המים כשתי חומות, אחת מכל צד, אשר נישאו לגובה 15 מטרים בערך. בני העם החלו לחצות את הים בחרבה. עד מהרה הגיעו המצרים אל החוף, וראו כיצד בני ישראל הולכים ומתקרבים אל עברו השני של הים (שמ׳ י״ג:21; י״ד:10–22).
שליט שקול יותר היה מפסיק את המרדף — אך לא פרעה. שופע ביטחון עצמי מופרז, ציווה פרעה על כל רכבו ופרשיו לדלוק אחר ישראל אל תוך קרקעית הים. המצרים שעטו קדימה, ולפני שהספיקו לשים את ידם על המאסף, בא מרדפם אל סיומו. מרכבות המצרים חדלו ממרוצתן משום שיהוה הסיר את אופניהן! (שמ׳ י״ד:23–25; ט״ו:9).
בשעה שהמצרים נאבקו במרכבותיהם השבורות, הגיעו כל בני העם לחוף המזרחי. משה נטה עתה את ידו על ים סוף. באופן זה גרם יהוה לחומות המים שיצרו את הפרוזדור להתמוטט. כמות עצומה של מים רעשה וגעשה על פרעה ופרשיו, והם טבעו. איש מאויבים אלה לא ניצל. עם ישראל היה עתה חופשי! (שמ׳ י״ד:26–28; תהל׳ קל״ו:13–15).
הפרשה עשתה לה כנפיים והמיטה אימה על העמים השכנים במשך שנים רבות (שמ׳ ט״ו:14–16). ארבעים שנה מאוחר יותר, אמרה רחב מיריחו לשני גברים מבני ישראל: ”נפלה אימתכם עלינו, ... כי שמענו את אשר הוביש יהוה את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים” (יהו׳ ב׳:9, 10). אפילו עמים פגאניים אלה לא שכחו כיצד הושיע יהוה את עמו. ברור אפוא שהיו לעם ישראל סיבות רבות אף יותר לזכור אותו.
”יִצְּרֶנְהוּ כאישון עינו”
לאחר חציית ים סוף נכנסו בני ישראל למדבר סיני, ’מדבר גדול ונורא’. במסעם במדבר הזה, אשר נאמר עליו, ”צימאון אשר אין מים” בו — וגם לא מזון לכמות אנשים בסדר גודל כזה — ידו של יהוה לא קצרה מהושיעם. לימים נזכר משה ואמר: ”ימצאהו [יהוה מצא את ישראל] בארץ מדבר, ובתוהו ילֵל ישימון. יְסוֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהו [ידאג לו], יִצְּרֶנְהוּ [יגן עליו] כאישון עינו” (דב׳ ח׳:15; ל״ב:10). באיזה אופן דאג להם יהוה?
יהוה סיפק להם ”לחם מן השמיים”, שנקרא מָן, אשר הופיע בדרך נס ”על פני המדבר” (שמ׳ ט״ז:4, 14, 15, 35). יהוה גם דאג להוציא מים ”מצור החלמיש”. בגדיהם לא בלו ורגליהם לא בצקו במהלך 40 שנות נדודיהם במדבר, וזאת כי יד יהוה הייתה בדבר (דב׳ ח׳:4). יהוה ציפה מהם בצדק לדבר מה בתמורה. מה היה הדבר? משה ציין בפני העם: ”הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך” (דב׳ ד׳:9). אם יזכרו עם ישראל את מעשי הישועה של יהוה, הם יעבדו אותו תמיד ויעשו כל שביכולתם כדי לשמור את חוקותיו. כיצד ינהגו?
שכחנות מובילה לכפיות טובה
משה הצהיר: ”צור יְלָדְךָ תֶשי [שכחת], ותשכח אל” (דב׳ ל״ב:18). פעליו של יהוה בים סוף, האמצעים שסיפק במדבר כדי שבני ישראל ייוותרו בחיים וכל הדברים הטובים האחרים שעשה יהוה למענם — מכל אלה התעלם העם עד מהרה והכול נשתכח מליבו. בני ישראל הפכו לעם מרדן.
בשלב מסוים החלו בני העם להאשים את משה כי לא ראו כל דרך להשיג מים (במ׳ כ׳:2–5). באשר למָן שבזכותו שרדו, התלוננו: ”נפשנו קצה בלחם הקלוקל” (במ׳ כ״א:5). הם הטילו ספק בשיקול הדעת של אלוהים ודחו את משה כמנהיג, באומרם: ”לוּ מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו! ... ניתנה [נמנה] ראש ונשובה מצריימה!” (במ׳ י״ד:2–4).
כיצד השפיע אי־ציותם של בני ישראל על יהוה? מחבר התהלים כתב מהרהורי ליבו בנוגע למאורעות אלה: ”כמה ימְרוהו במדבר, יעציבוהו בישימון. וישובו וינַסו אל, וקדוש ישראל התווּ [הכאיבו]. לא זכרו את ידו, יום אשר פָּדָם מִנִי צר. אשר שם במצרים אותותיו” (תהל׳ ע״ח:40–43). אמת ויציב, בני ישראל שכחו את יהוה והכאיבו לו.
שניים אשר לא שכחו
יחד עם זאת, היו מקרב בני ישראל שלא שכחו את יהוה. שניים מהם היו יהושע וכלב בן יפונה. הללו היו חלק מקבוצה של 12 מרגלים שנשלחו מקדש ברנע כדי לתור את הארץ המובטחת. עשרה מרגלים מסרו דיווחים שליליים, אך יהושע וכלב בן יפונה מסרו לעם: ”הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו יהוה, והביא אותנו אל הארץ הזאת וּנְתָנָהּ לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. אך ביהוה אל תמרודו”. כאשר שמעו העם את הדברים הללו, זממו לרגום את השניים באבנים. אך הן יהושע והן כלב בן יפונה עמדו איתן ושמו את בטחונם ביהוה (במ׳ י״ד:6–10).
כעבור שנים, אמר כלב בן יפונה ליהושע: ’משה עבד יהוה שלחני מקדש ברנע לרגל את הארץ, ואָשב אותו דבר כאשר עם לבבי. ואחיי אשר עלו עימי המְסִיו [המסו] את לב העם. ואנוכי, מילאתי אחרי יהוה אלוהיי’ (יהו׳ י״ד:6–8). כלב בן יפונה ויהושע בטחו ביהוה והתגברו על קשיים שונים. הם היו נחושים בדעתם לזכור את יהוה כל ימי חייהם.
כלב בן יפונה ויהושע גילו גם הכרת תודה. הם הכירו בכך שיהוה הגשים את הבטחתו להוריש לעמו ארץ זבת חלב ודבש. בני ישראל בהחלט חבו לו את חייהם. יהושע כתב: ”וייתן יהוה לישראל את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם... לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דיבר יהוה אל בית ישראל; הכול בא” (יהו׳ כ״א:43, 45). בדומה לכלב בן יפונה וליהושע, כיצד גם אנו נוכל להכיר תודה ליהוה?
הייה מכיר תודה
איש ירא אלוהים אמר פעם: ”מה אשיב ליהוה, כל תגמולוהי עליי?” (תהל׳ קט״ז:12). אנו חבים לאלוהים חוב כה גדול על הברכות החומריות שהוא מרעיף עלינו, על הדרכתו הרוחנית ועל האמצעים שסיפק לנו למען ישועתנו בעתיד, שהנצח לא יספיק לנו כדי לפרוע חוב זה. למעשה, לעולם לא נוכל לעשות זאת. אולם, כולנו יכולים להכיר לו תודה.
האם, תודות לעצותיו של יהוה, נחסכו ממך בעיות? האם סלחנותו עזרה לך לזכות מחדש במצפון נקי? התועלת הצומחת מפעליו של אלוהים אינה מוגבלת לזמן קצר, וכך גם צריכה להיות הכרת התודה שלך. נערה בת 14 בשם סנדרה ניצבה מול בעיות קשות, אך הצליחה להתגבר עליהן בעזרתו של יהוה. היא אומרת: ”התפללתי ליהוה שיעזור לי, ודרכי פעולתו ופתרונותיו הרשימו אותי. עכשיו אני יודעת מדוע אבי הזכיר בפניי פעמים רבות את הכתוב במשלי ג׳:5, 6: ’בטח אל יהוה בכל ליבך ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך’. אני משוכנעת כי כפי שיהוה עזר לי עד היום, הוא תמיד יעזור לי”.
גלה כוח סבל כהוכחה לכך שאתה זוכר את יהוה
המקרא מדגיש תכונה נוספת הקשורה לעובדה שאנו זוכרים את יהוה: ”שתהא הסבלנות [כוח סבל] שלמה בפועלה, למען תהיו שלמים ובלא דופי ולא יחסר לכם דבר” (יעקב א׳:4). ”שלמים ובלא דופי” — מה כרוך בכך? פיתוח התכונות שיעזרו לנו להתמודד עם הקשיים תוך ביטחון ביהוה ותוך נחישות לשאת אותם מבלי להתייאש. כוח סבל מסוג זה מוליד סיפוק רב כאשר מבחני האמונה מסתיימים — והם תמיד מסתיימים (קור״א י׳:13).
משרת יהוה ותיק המתמודד עם בעיות בריאות קשות רבות, מסביר מה עזר לו לגלות כוח סבל: ”אני מנסה לחשוב על מה שיהוה עושה, לא על מה שאני רוצה לעשות. נאמנות פירושה למקד את עיניי במטרותיו של אלוהים, לא ברצונות שלי. כשיש לי בעיות, אני לא אומר, ’יהוה, למה אני?’ אני פשוט ממשיך לשרת אותו ולדבוק בו, גם כאשר צצים קשיים לא־צפויים”.
הקהילה המשיחית עובדת כיום את יהוה ”ברוח ובאמת” (יוח׳ ד׳:23, 24). שלא בדומה לעם ישראל, המשיחיים האמיתיים כקבוצה לעולם לא ישכחו את אלוהים. אך עובדת היותנו חלק מן הקהילה אינה מהווה כשלעצמה ערובה לכך שנשמור לו אמונים כיחידים. בדומה לכלב בן יפונה וליהושע, כל אחד ואחד מאיתנו חייב להכיר תודה ולגלות כוח סבל בשירות יהוה. יש לנו סיבה טובה לנהוג כך, מפני שיהוה ממשיך להדריך אותנו ולדאוג לנו באופן אישי בעת הקץ הקשה הזו.
בדומה לגל העֵד שהקים יהושע, העדות שמהווה ההיסטוריה הארוכה של מעשי הישועה של אלוהים נוטעת בנו את הביטחון שהוא לא ינטוש את עמו. אנו תקווה שתזדהה עם רגשותיו של מחבר התהלים, אשר כתב: ”אזכור מעללי יה, כי אזכְּרה מקדם פלאך. והגיתי בכל פועלך, ובעלילותיך אשיחה” (תהל׳ ע״ז:12, 13).
[תמונה בעמוד 7]
על כל העם היה לחצות את מדבר ה”צימאון אשר אין מים” בו
[שלמי תודה]
.Est (Near Eastern History) Pictorial Archive
[תמונה בעמוד 8]
כאשר חנה העם בקדש ברנע, נשלחו מרגלים אל הארץ המובטחת
[שלמי תודה]
.Est (Near Eastern History) Pictorial Archive
[תמונה בעמוד 9]
לאחר שנים רבות במדבר, יכלו בני העם להכיר תודה על ארץ ההבטחה שקיבלו מיהוה, ארץ זבת חלב ודבש
[שלמי תודה]
.Est (Near Eastern History) Pictorial Archive
[תמונה בעמוד 10]
התמקדות במטרותיו של יהוה תעזור לנו לגלות כוח סבל בכל קושי שעימו נצטרך להתמודד