מזכרונות יהושע
”משה עבדי מת”, אמר יהוה. ”ועתה קום עבור את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן להם” (יהושע א׳:2). איזו משימה כבירה ניצבה בפני יהושע! הוא היה משרתו של משה כמעט 40 שנה. כעת נאמר לו לתפוס את מקומו של אדונו ולהוביל את בני ישראל, שלעתים היו די בעייתיים, אל הארץ המובטחת.
בשעה שחשב יהושע על העתיד, ייתכן שעברו במחשבותיו הניסיונות שכבר הצליח להתמודד איתם. זכרונותיו ודאי סייעו לו לאין ערוך באותם ימים, והם יכולים להיות לעזר גם למשיחיים בימינו.
העבד נעשה למפקד
שנים ארוכות של עבדות היו חלק מזכרונותיו של יהושע (שמות א׳:13, 14; ב׳:23). לא נותר לנו אלא לשער מה חווה יהושע באותה תקופה, מאחר שהמקרא אינו יורד לפרטים אלה. ייתכן שיהושע למד להיות מארגן מיומן במהלך העבדות במצרים ואולי סייע בהנהגת העברים וה”ערב רב” במנוסתם משם (שמות י״ב:38).
משפחתו של יהושע היתה משבט אפרים. סבו, אלישמע, היה אחד מנשיאי השבט וככל הנראה הנהיג 100,108 אנשי מלחמה שהיו כלולים באחד ה’דגלים’ [חטיבות של שלושה שבטים] (במדבר א׳:4, 10, 16; ב׳:18–24; דברי הימים א׳. ז׳:20, 26, 27). עם זאת, כאשר זמן קצר אחרי יציאת מצרים תקפו העמלקים את בני ישראל, ביקש משה דווקא מיהושע לארגן את כוחות ההגנה (שמות י״ז:8, 9). מדוע נבחר דווקא יהושע ולא סבו או אולי אביו? אחת האפשרויות היא ש”בתור אחד מראשי שבט אפרים החשוב, ובתור אדם שכבר היה ידוע כבעל כושר ארגון וכמי שנהנה מאמון מלא של העם, אליו [אל יהושע] פנה משה כמנהיג המתאים ביותר כדי לבחור את החיילים ולארגנם”.
תהיה אשר תהיה הסיבה, כאשר נבחר יהושע, הוא נהג בדיוק לפי הוראותיו של משה. אף־על־פי שבני ישראל היו חסרי כל ניסיון בלחימה, יהושע היה משוכנע שאלוהים יהיה בעזרם. לכן כאשר אמר לו משה, ”מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה, ומטה האלוהים בידי”, לא היה צורך להוסיף מילה. יהושע ודאי זכר כיצד חיסל יהוה לא מכבר את הצבא האדיר ביותר של אותם ימים. ואכן, כאשר ביום שלמחרת הרים משה את ידיו ונשאר בתנוחה זו עד אחרי שקיעת החמה, שום אויב לא יכול היה לעמוד נגד ישראל, והעמלקים הובסו. אז ציווה יהוה על משה לכתוב בספר ו’לשים באוזני יהושע’ את דברו: ”מחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים” (שמות י״ז:9–14). כן, הדין שגזר יהוה בוא יבוא.
כמשרתו של משה
הפרשה עם העמלקים ודאי הידקה את היחסים בין יהושע ומשה. היה זה לכבודו של יהושע להיות ’משרתו’ האישי של משה עוד ”מבחוריו”, כלומר מימי בחרותו, ועד מותו של משה — תקופה בת 40 שנים בקירוב (במדבר י״א:28).
תפקיד זה טמן בחובו זכויות וחובות. למשל, כאשר עלו משה, אהרון, בני אהרון ו־70 מזקני ישראל להר סיני וראו את מראה כבודו של יהוה, סביר להניח שיהושע היה איתם. במסגרת תפקידו כמשרת, הוא ליווה את משה במעלה ההר וככל הנראה ניצב במרחק מה בעת שאפף את משה הענן שסימל את נוכחותו של יהוה. נראה כי יהושע נשאר על ההר במשך 40 יום ו־40 לילה. הוא המתין בנאמנות לשובו של אדונו, שהרי כאשר החל משה לרדת מן ההר ובידיו לוחות הברית, פגש אותו יהושע (שמות כ״ד:1, 2, 9–18; ל״ב:15–17).
אחרי פרשת העגל המשיך יהושע לשרת את משה באוהל מועד מחוץ למחנה. שם דיבר יהוה אל משה פנים אל פנים. גם אחרי שובו של משה אל המחנה, ’לא מש יהושע מן האוהל’. נוכחותו שם נדרשה כנראה כדי למנוע מבני ישראל להיכנס אל האוהל בהיותם טמאים. יהושע אכן התייחס ברצינות רבה לתפקידו! (שמות ל״ג:7, 11).
השירות לצד משה, אשר לפי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו היה מבוגר מיהושע ב־35 שנה, ודאי חיזק עד מאוד את אמונתו של יהושע. הקשר ביניהם כונה ”חיבור בין בגרות ונערוּת, בין המורה ותלמידו”, שכתוצאה ממנו נעשה יהושע ”איש יציב ואמין”. אין בינינו כיום נביאים כדוגמת משה, אך בקהילות של עדי־יהוה ישנם מבוגרים בעלי ניסיון ובגרות רוחנית שיכולים לחזק אחרים ולשמש כמקורות עידוד. האם אתה מוקיר אותם? האם אתה מפיק תועלת מהתרועעות עימם?
כמרגל בכנען
חוויה מכריעה בחייו של יהושע אירעה זמן קצר אחרי מתן התורה. הוא נבחר לייצג את השבט שלו כאחד המרגלים שיצאו לתור את הארץ המובטחת. הסיפור ידוע. כל 12 המרגלים היו בדעה שהארץ היא ארץ ”זבת חלב ודבש”, בדיוק כפי שהבטיח יהוה. אך עשרה מהם גילו חוסר אמונה ופחדו שבני ישראל לא יוכלו להוריש את תושבי הארץ. רק יהושע וכלב קראו לעם לא למרוד מתוך פחד, כי יהוה יהיה עימם ויעזור להם. כל העדה רגזו על דבריהם וביקשו לסקול אותם באבנים — ואולי אף היו מוציאים את מזימתם לפועל אלמלא התערב יהוה במצב וגילה את כבודו. עקב חוסר אמונתם אמר יהוה שאיש מן הפקודים בני ה־20 ומעלה בישראל לא יזכה להיכנס לארץ כנען. רק יהושע, כלב והלוויים לא איבדו את חייהם (במדבר י״ג: 1–16, 25–29; י״ד:6–10, 26–30).
אך האין זה נכון שהעם כולו ראה את גבורות יהוה במצרים? אם כן, מדוע דווקא יהושע האמין שאלוהים יעזור לעם לעומת רוב בני ישראל שפקפקו בכך? יהושע ודאי זכר היטב את פעליו ואת הבטחותיו של יהוה והרהר בהם. כעבור שנים היה יכול לומר בפה מלא ש’לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דיבר יהוה לישראל. הכול באו’ (יהושע כ״ג:14). מסיבה זו האמין יהושע שהבטחותיו האחרות של יהוה יתגשמו כולן בצורה מלאה (עברים י״א:6). הדבר צריך להניע כל אחד לשאול את עצמו: ’מה לגביי באופן אישי? האם בעקבות המאמצים שאני משקיע בלימוד על הבטחותיו של יהוה ובהרהורים בהן השתכנעתי באמיתותן? האם אני מאמין שאלוהים יוכל לשמור עלי ועל עמו במהלך הצרה הגדולה שעומדת לבוא?’
יהושע לא רק נתן ביטוי לאמונתו אלא גם גילה אומץ מוסרי. הוא וכלב עמדו לבדם מול כל בני העדה, אשר רצו לסקול אותם באבנים. כיצד היית מרגיש במקומם? האם היית מבוהל? יהושע לא הרגיש כך. הוא וכלב הביעו בעוז את דעתם. כיום, הנאמנות ליהוה דורשת מאיתנו לעתים לנהוג בדיוק כך.
בסיפור על המרגלים אנו גם למדים על שינוי שמו של יהושע. משה הוסיף לשמו הראשון, הושע, שמשמעותו ישועה, את האות יו”ד המייצגת את שם אלוהים וכך שמו שונה ליהושע, שמשמעו ”יהוה הוא ישועה”. תרגום השבעים מתרגם את שמו ל”ישוע” (במדבר י״ג:8, 16). ובהתאם למשמעות השם הדגול הזה, הכריז יהושע באומץ שיהוה הוא ישועה. לא סביר ששמו של יהושע שונה סתם כך. השם החדש ביטא את הערכתו של משה כלפי אישיותו והתאים לתפקיד המיוחד של יהושע להנהיג דור חדש לעבר הארץ המובטחת.
בשעה שאבותיהם הלכו וגוועו בזה אחר זה, נדדו בני ישראל במדבר במשך 40 שנים קשות ומייגעות. אין לנו שום פרטים על קורות יהושע באותה תקופה, אך אין ספק שהוא למד רבות באותן שנים. הוא היה עד למשפטו של יהוה על עדת קורח, דתן ואבירם המרדנים וגם על אלה שסטו לעבודת בעל פעור המתועבת. אין ספק שמאוד כאב ליהושע לשמוע שגם משה לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת וזאת מכיוון שלא קידש את יהוה במי מריבה (במדבר ט״ז:1 עד י״ז:15; כ׳:9–13; כ״ה:1–9).
ממונה כיורשו של משה
כאשר קרבו ימי משה למות, הוא ביקש מאלוהים למנות לו יורש כדי שבני ישראל לא יהיו ”כצאן אשר אין להם רועה”. כיצד הגיב יהוה? הוא ציווה למנות על העדה את יהושע, ”איש אשר רוח בו”. היה עליהם לשמוע בקולו. איזו המלצה מיוחדת הוא קיבל! יהוה ראה את אמונתו של יהושע ואת כישוריו. לא היה איש טוב ממנו להתמנות כמנהיג ישראל (במדבר כ״ז:15–20). ובכל זאת, משה ידע שצפויים ליהושע אתגרים אדירים, ולכן עודד את יורשו להיות חזק ואמיץ בידיעה שיהוה יהיה עימו (דברים ל״א:7, 8).
אלוהים עצמו חזר על אותם דברי עידוד ליהושע ואף הוסיף: ”רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאול למען תשכיל בכל אשר תלך. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. הלוא ציוויתיך: חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תחת, כי עימך יהוה אלוהיך בכל אשר תלך” (יהושע א׳:7–9).
אחרי ששמע במו אוזניו את דברי יהוה וצבר ניסיון נרחב, היוכל עתה לקנן ספק כלשהו בלבו של יהושע? הארץ כבוש תיכבש. כן, יצוצו קשיים. אחד האתגרים הרציניים ביניהם היה הראשון — חציית נהר הירדן כשהוא מלא על גדותיו. אך יהוה עצמו ציווה עליו: ”קום עבור את הירדן הזה”. התוכל אפוא לצוץ בעיה שלא ניתן יהיה להתגבר עליה? מובן שלא (יהושע א׳:2).
מאורעות נוספים בחייו של יהושע — כיבוש יריחו, ההכנעה ההדרגתית של האויבים וחלוקת הארץ — מגלים שהוא אף פעם לא שכח את הבטחות אלוהים. בערוב ימיו, כאשר הניח יהוה לישראל מכל אויביו, כינס יהושע את העם. הוא גולל בפניהם את מה שעשה אלוהים למענם והאיץ בהם לעובדו בלב שלם. בעקבות זאת הצהירו בני ישראל חגיגית על חידוש בריתם עם יהוה, ובוודאי בהשראת המופת שהציב מנהיגם, המשיכו ’לעבוד את יהוה כל ימי יהושע’ (יהושע כ״ד:16, 31).
יהושע הציב לנו מופת מעולה. המשיחיים מתמודדים כיום עם מבחני אמונה רבים, ומן ההכרח שיעמדו בהם כדי לשמח את יהוה ולרשת את הבטחותיו. הצלחתו של יהושע היתה תלויה בחוזק אמונתו. אומנם לא ראינו באותו אופן כמו יהושע את גבורותיו של יהוה, אבל אם מקנן ספק בלב מישהו, ספר יהושע צופן בתוכו עדות ראייה למהימנות מוצא פיו של יהוה. גם לנו מובטח שנשכיל ונצליח בתנאי שנקרא את דבר־אלוהים מדי יום ונעשה מאמץ ליישמו.
האם אתה לפעמים נפגע מהתנהגותם של אחים לאמונה? אם כן, חשוב על הסבלנות שגילה יהושע במהלך 40 השנים אשר במהלכן נאלץ לנדוד במדבר. הגם שלא היה אשם בדבר, היה עליו לנדוד יחד עם חסרי האמונה בעמו. האם אתה מתקשה להגן באומץ על אמונתך? היזכר במה שעשו יהושע וכלב. הם גילו אמונה וצייתנות וזכו בעקבות זאת בגמול נפלא. כן, יהושע האמין בכל לבו שיהוה יגשים את הבטחותיו. הבה נפתח גם אנחנו אמונה כזאת (יהושע כ״ג:14).
[תמונה בעמוד 10]
יהושע וכלב בטחו בכוחו של יהוה
[תמונה בעמוד 10]
הקִרבה למשה חיזקה את אמונתו של יהושע
[תמונה בעמוד 10]
מנהיגותו של יהושע עודדה את העם לדבוק ביהוה