אני מאושרת חרף מוגבלויותיי
סיפורה של פולט גספר
נולדתי במשקל תקין של קרוב לשלושה קילוגרמים, ולמרות זאת הרופא הבחין שמשהו מאוד לא־בסדר אצלי. בזמן הלידה נשברו חלק מעצמותיי. אני סובלת ממחלה שנקראת אוֹסטֶאוֹגֶנֶזה אימפֶּרפֶקטה, המוכרת יותר בשם מחלת עצמות שבירות. הובהלתי לחדר הניתוחים, אבל הרופאים לא נתנו לי סיכוי רב לחיות. הם העריכו שאמות תוך 24 שעות.
נולדתי ב־14 ביוני 1972 בקנברה, בירת אוסטרליה. בניגוד לכל הציפיות, שרדתי את היום הראשון. אבל אז נדבקתי בדלקת ריאות. הואיל והרופאים חשבו שאמות בכל מקרה, הם לא נתנו לי כל טיפול תרופתי והחליטו לתת ”לטבע לעשות את שלו”. הטבע באמת עשה את שלו ונותרתי בחיים.
אני רק יכולה לתאר לעצמי עד כמה קשה היה להוריי באותם ימים. סיכויי ההישרדות שלי נראו קלושים מאוד, ולכן הצוות הרפואי יעץ להוריי מתוך כוונות טובות, שלא להיקשר אליי יותר מדי. למעשה, במהלך שלושת החודשים הראשונים לשהותי בבית־החולים, להוריי לא הותר אפילו לגעת בי. הסיכון שאפצע היה גדול מדי. כאשר היה ברור שאשאר בחיים, הציעו הרופאים להוריי להכניס אותי למעון לילדים בעלי מוגבלויות.
אולם הוריי החליטו לקחת אותי הביתה. אמי החלה זמן קצר קודם לכן ללמוד את המקרא בעזרתם של עדי־יהוה, ומה שלמדה העמיק את תחושת החובה שלה לדאוג לי. אך אין ספק שהיה לה קשה להיקשר אליי כיוון שכל כוחותיה הנפשיים והפיזיים הופנו לטיפול האינטנסיבי בי. לעיתים קרובות נלקחתי לבית־החולים. אפילו כאשר רחצו אותי עצמותיי היו עלולות להישבר, וגם עיטוש עלול היה לסדוק לי עצם.
שקעתי בדיכאון
כשגדלתי, הייתי מרותקת לכיסא גלגלים. האפשרות שאלמד ללכת לא עמדה כלל על הפרק. על אף הקשיים, דאגו הוריי לצרכיי הפיזיים בצורה יוצאת מן הכלל.
בנוסף לכך, אמי עשתה כל מאמץ ללמד אותי את המסר המנחם שבמקרא. למשל, היא לימדה אותי שבעתיד יהפוך אלוהים את כדור־הארץ לגן עדן שבו ייהנו כל בני האדם מבריאות מושלמת מבחינה רוחנית, נפשית ופיזית (תהלים ל״ז:10, 11; ישעיהו ל״ג:24). אך אמי הודתה בכנות שהיא מתקשה לדמיין שיהיו לי חיים נעימים ונוחים עד שתגיע העת הזו.
בהתחלה הלכתי לבית־ספר המיועד לילדים בעלי מוגבלויות. למוריי לא היו ציפיות כלשהן ממני, וגם אני לא הצבתי לעצמי שום מטרות. למעשה, היה לי קשה מאוד רק להחזיק מעמד בבית־הספר. רבים מהילדים שם התאכזרו אליי. מאוחר יותר עברתי לבית־ספר רגיל. הקושי להסתדר עם אחרים שאב ממני את כל הכוחות הפיזיים, הרגשיים והנפשיים. אף־על־פי־כן, הייתי נחושה להשלים 12 שנות לימוד.
במיוחד בשנותיי בתיכון, חשבתי עד כמה חייהם של חבריי ללימודים נראים חסרי תקווה ותכלית. הרהרתי גם בדברים שאמי לימדה אותי מתוך המקרא. ידעתי שהיא לימדה אותי את האמת, אבל באותו זמן עיקרי האמונה המקראיים לא חדרו לליבי. לזמן מה ניסיתי למלא את חיי בצחוק ושעשועים מבלי לחשוב על המחר.
בגיל 18 עזבתי את בית הוריי ועברתי להתגורר ביחד עם קבוצה של אנשים אחרים בעלי מוגבלויות. המעבר היה מרגש ומפחיד גם יחד. חירויות חדשות, עצמאות, חברים וחיי חברה תוססים קסמו לי מאוד. רבים מחבריי נישאו וגם אני הייתי כמהה לבעל ולאהבה. אולם בשל נכותי היה לי סיכוי קלוש מאוד למצוא בן זוג, וההכרה בעובדה זו העציבה אותי.
על כל פנים, מעולם לא האשמתי את אלוהים במצבי. למדתי מספיק על אלוהים כדי לדעת שחלילה לו לפעול באי־צדק (איוב ל״ד:10). ניסיתי להשלים עם מצבי, אך למרות זאת שקעתי בדיכאון עמוק.
הדרך הארוכה לשיקום
לאמי נודע על מצבי והיא יצרה קשר עם אחד מזקני־הקהילה שהתגוררו בקרבת מקום. הוא התקשר אליי והזמין אותי לבוא לאסיפות הקהילה באולם המלכות המקומי של עדי־יהוה. בנוסף לכך, התחלתי ללמוד את המקרא מדי שבוע בעזרתה של אחות מן הקהילה.
עם הזמן נזכרתי בכל האמיתות המקראיות שלימדה אותי אמי שנים קודם לכן, והשקפתי על החיים החלה להשתנות לטובה. נהניתי מחברתם של אחיי לאמונה, אבל עד אז כבר התרגלתי להיות סגורה ומופנמת כי פחדתי להיפגע מבחינה רגשית. אני חושבת שהדבר הקשה עליי לפתח אהבה עמוקה כלפי אלוהים. מכל מקום, ידעתי שיהיה זה צעד נכון להקדיש לו את חיי. ולכן בדצמבר 1991 נטבלתי כסמל להקדשת חיי ליהוה.
עזבתי את הבית שבו גרתי עם השותפים בעלי המוגבלויות ועברתי לדירה משלי. שינוי זה הביא עימו הן יתרונות והן בעיות. למשל, הייתי מאוד בודדה, והמחשבה על גברים שיפרצו לביתי הפחידה אותי מאוד. מהר מאוד שקעתי שוב בדיכאון עמוק. למראית עין הצגתי חזות אמיצה והסתובבתי עם חיוך מאושר על הפנים, אבל מצבי בכלל לא היה טוב. נזקקתי נואשות לידידה טובה ויציבה.
הרגשתי שיהוה אלוהים סיפק לי ידידה כזו בדיוק. זקני־הקהילה בקהילה המקומית דאגו שסוזי, אחות נשואה, תמשיך לתת לי שיעורי מקרא. סוזי לא הייתה רק מורה בשבילי, אלא הפכה לחברתי הקרובה שאותה אני אוהבת אהבת נפש.
סוזי לימדה אותי לחלוק עם אחרים את מה שלמדתי — הן בשירות מבית לבית והן באופן לא־פורמאלי. בשלב זה כבר התחלתי להבין טוב יותר את תכונותיו של אלוהים. אבל, למרות שהייתי טבולה, עדיין לא פיתחתי אהבה עמוקה לאלוהים. פעם אפילו שקלתי לחדול לשרת אותו. שוחחתי על כך עם סוזי והיא עזרה לי לעבור את המשבר.
סוזי גם עזרה לי להבין שהאומללות שלי קשורה במידה רבה לכך שביליתי בחברתם של אנשים שלא פיתחו אהבה חזקה ליהוה. לכן התחלתי להתיידד עם אנשים בוגרים מבחינה רוחנית — במיוחד עם אנשים מבוגרים יותר. בנוסף, יחסיי עם אמי היו מתוחים, ולכן התחלתי לשקם את יחסיי עימה ועם אחי. חוויתי להפתעתי תחושת אושר שלא חשתי לפני כן. אחיי ואחיותיי לאמונה, משפחתי, ומעל לכול, יהוה, הפכו עבורי למקור של שמחה וכוח (תהלים כ״ח:7).
קריירה חדשה
לאחר שנכחתי בכינוס שבו שמעתי נאום שהדגיש את השמחה שחווים מבשרים רבים במסגרת השירות המורחב, חשבתי לעצמי, ’רגע, גם אני יכולה לעשות את זה!’ ידעתי, כמובן, שזה יהיה לי קשה מאוד מבחינה פיזית. אבל לאחר ששקלתי זאת בליווי תפילות, החלטתי להגיש בקשה להתמנות לשרת כמבשרת המקדישה את מלוא זמנה להוראת המקרא. באפריל 1998 התחלתי את הקריירה שלי במסגרת זו.
כיצד אני מבשרת על אף מצבי הפיזי? אני עצמאית מאוד מטבעי ושונאת ליפול לנטל על אחרים ולהיות תלויה בהם להסעות או לכל דבר אחר. לכן סוזי ובעלה, מייקל, הציעו הצעה: קני אופנוע! אבל כיצד אוכל לרכוב על אופנוע? כפי שניתן לראות בתמונה, האופנוע הותאם בדיוק לצרכיי. אני אפילו לא צריכה להרים את גופי הצנום שמשקלו 19 קילוגרם כדי לצאת מכיסא הגלגלים.
עצמאותי החדשה מאפשרת לי לבקר אנשים ולסייע להם ללמוד את המקרא במועדים הנוחים להם ולי. אני חייבת להודות שאני מאוד אוהבת לרכוב על האופנוע ולחוש את הרוח נושבת על פניי — אחת ההנאות הקטנות של החיים!
אני נהנית לפתוח בשיחות עם אנשים ברחוב, ובדרך כלל הם מתייחסים אליי בנימוס ובכבוד. אני נהנית לעזור לאחרים ללמוד את המקרא. אני זוכרת בחיוך מקרה שקרה בשעה שיצאתי לבשר מבית לבית עם שותף גבוה. הוא בירך לשלום את בעלת הבית, אך היא הביטה בי בתדהמה ואז שאלה אותו: ”היא יודעת לדבר?” שנינו פרצנו בצחוק. כאשר סיימתי לשוחח איתה, הבינה האישה טוב מאוד שאני באמת יכולה לדבר!
עכשיו טוב לי בחיים ולמדתי לאהוב את יהוה אלוהים. אני אסירת תודה לאמי על שלימדה אותי את אמיתות המקרא, ואני מביטה בביטחון לעתיד הקרוב שבו אלוהים ’יעשה הכול חדש’, גם את גופי הקטנטן (ההתגלות כ״א:4, 5).
[קטע מוגדל בעמוד 30]
”ניסיתי להשלים עם מצבי, אך למרות זאת שקעתי בדיכאון עמוק”