נקודת מבט אופטימית — למרות הנכות
סיפורו של קונסטנטין מורוזוף
כשנולדתי ב־20 ביולי 1936 לא היו עצמות מפותחות בגופי פרט לגולגולת ולעמוד השדרה. כל השלד שלי היה עשוי סחוס דק, לא קשה יותר מהסחוס שבאוזנו של אדם בוגר. שקלתי פחות מחצי קילו. סימני החיים היחידים שנראו אצלי היו פעימות לב חלשות, נשימה רפה וכמה תזוזות.
הייתי הילד השביעי במשפחה בת תשעה ילדים. גרנו בכפר שרה שבאוּליַנוֹבְסְק אוֹבּלסט בלב רוסיה. כשהייתי בן שלושה שבועות לקחו אותי הוריי לכנסייה כדי להטביל אותי. הכומר מיהר להתיז עלי מים ואמר להוריי להשיבני הביתה מהר ככל האפשר, בטענה שאני צפוי למות תוך כמה שעות.
בינואר 1937 לקחו אותי הוריי להיבדק אצל כמה מומחים בעיר קַזַן, בירתה של הרפובליקה הרוסית טַטַרסטָן. כבר הייתי מסוגל לומר ”אמא”, ”אבא” ו”בּבּוּשקה” (סבתא) וידעתי את שמות אחיי ואחיותיי. לאחר שהרופאים בדקו אותי, הם אמרו להוריי שאמות תוך שנה. הם המליצו לשים קץ לחיי ולשמר את הגופה כמוצג בצנצנת זכוכית, שישמש כעזר חזותי בלימודי סטודנטים לרפואה. אני אסיר תודה להוריי היקרים על שסירבו לכך בתוקף!
ילדות רצופת סבל
מאז שאני זוכר את עצמי אני סובל ייסורי תופת. אך אפילו כילד השתדלתי לשמור על מצב רוח טוב, צחקתי הרבה ונהניתי מהחיים. אני שומר על גישה זו עד היום. עצמות השלד שלי התחזקו בהדרגה ויכולתי לשבת ולזחול קצת. לא התפתחתי כמו כל הילדים וגופי היה מעוות מאוד. אולם הייתי תלמיד מוכשר, ובגיל חמש ידעתי קרוא וכתוב.
במאי 1941 לקחה אותי אמי לכנסייה בפעם השנייה. היו שם כמה אנשים שכרעו על ברכיהם והתפללו. סדרנית אחת ניגשה לאמי ושאלה אותה מדוע לא כרעה ברך. כשאמא הצביעה עלי, היא הלכה לדבר עם הכומר. כששבה ליוותה אותנו ליציאה והציעה לאמי להשאיר אותי בחוץ ולהיכנס לכנסייה לבד. היא טענה שהוריי נענשו על חטאיהם וקיבלו אותי מידיו של ”הטמא”. אמא שבה הביתה ודמעות נקוו בעיניה. הקדשתי לעניין מחשבה זמן רב לאחר מכן. אני זוכר שתהיתי, ’מיהו ה”טמא” הזה?’
ב־1948, כשהייתי בן 12, לקחה אותי אמי לכפר מרנקי שברפובליקת צ׳וּבַשיָה, מרחק של כ־80 קילומטר מביתנו. היו שם מעיינות מרפא, ואמי קיוותה שהמים ירפאו אותי. אחד התנאים שהציבו הכמרים להחלמתי היה שאצום שלושה ימים. היה עלי גם להשתתף בטקס אכילת לחם הקודש בכנסייה. אף שלא בטחתי במיוחד במוסד הכנסייתי, הסכמתי לתנאים. הנסיעה היתה ארוכה ומפרכת, אך החזקתי מעמד והשתדלתי להתרכז ביופיו של הנוף.
הכנסייה היתה מלאה מפה לפה. אמי נשאה אותי בין הקהל, ואשה מבוגרת הושיטה לי ממתק. לקחתי את הממתק וטמנתי אותו בכיסי. כשהגיע תורי לאכול מלחם הקודש, קראה האשה: ”אבי, אל תיתן לו מלחם הקודש! הוא כרגע אכל ממתק!” הסברתי להם שהממתק היה בכיסי, אבל הכומר צעק: ”יצור תפלצתי וחצוף שכמוך! אתה גם מעז לשקר? תוציאו אותו החוצה!” למחרת כומר אחר ערך את טקס לחם הקודש ורחץ אותי במים ”קדושים”. אך שום נס לא אירע. המחלה שלי נשארה כשהיתה.
הישגים אינטלקטואליים
למרות נכותי הפיזית הקשה, הצבתי לעצמי בגיל העשרֵה הרבה יעדים אקדמיים ואינטלקטואליים. ב־1956 הצטרפתי לקוֹמסוֹמוֹל (ארגון הנוער הקומוניסטי) ועם הזמן לימדתי צעירים ממני את תולדות המפלגה. הייתי חבר בוועדת בית ותרבות במוסד לנכים וכן עבדתי שם כמנהל תחנת הרדיו וכקריין.
במסגרת תפקידיי הייתי ספרן בספרייה ניידת של ספרות מוקלטת לעיוורים, ונבחרתי כחבר בוועדה השיפוטית למאבק באלכוהוליזם. כמו כן, הייתי חבר מועדון אומנים חובבים שבמסגרתו שרתי וניגנתי בכמה כלי נגינה.
במוסד סיעודי
ב־1957, כשמלאו לי 21, נאלצתי מחמת מוגבלותי הפיזית להיכנס למוסד סיעודי. למרות זאת, לא התכוונתי להרים ידיים. באוקטובר 1963 הגעתי למכון המחקר המדעי של מוסקבה לפיתוח תותבים. עברתי שם 18 ניתוחים ליישור הרגליים.
ראשית, מתחו את רגליי. כעבור שמונה ימים ניתחו אותי. אחר כך קיבעו את רגליי בגבס עד לניתוח הבא. האחות היתה בוכה למראה סבלי הרב.
בארבעת החודשים שלאחר מכן למדתי ללכת בעזרת קביים. הקביים מאפשרים לי להרים את עצמי עד לגובה של כמעט 110 סנטימטר. משקלי הוא קצת יותר מ־25 קילוגרם. ב־1964 שבתי למוסד הסיעודי לאחר שלמדתי ללכת בעזרת קביים. לצערי, עצמות רגליי החלשות לא יכלו לשאת את משקל גופי ועד מהרה נאלצתי לנוע ממקום למקום בזחילה או בעזרת כיסא גלגלים. עד עצם היום הזה אני נייד בעיקר בעזרתו.
לא שבתי עוד לכנסייה. נפגעתי עד עמקי נשמתי מהטענה שנולדתי ל”טמא”. אהבתי מאוד את אבי ואת אמי ולא יכולתי לשאת את הרעיון שהם ואלוהים היו אשמים במצבי. השתדלתי לשמור על אופטימיות. רציתי להיטיב עם הזולת, ויותר מכל, להוכיח לעצמי שאפילו אני מסוגל לעשות זאת.
חיים עצמאיים
בשנת 1970 נשאתי לאשה את לידיה, שהיא משותקת חלקית מילדות. קנינו בית קטן וגרנו בו 15 שנה. בתקופה ההיא שנינו עבדנו למחייתנו. למדתי לתקן שעונים ולכוונן מכשירים קטנים.
לזמן מה נעזרתי בכלב מאולף שביצע עבורי כמה תפקידים חשובים. מאלף כלבים ואני המצאנו רתמה המעוצבת בצורה מיוחדת. היו לי כלב וכלבה — לכלב קראו וולקן ולכלבה פּאלמה. פּאלמה שירתה אותי נאמנה שנים רבות. היא נהגה לאסוף עבורי מוצרי מזון במרכול. הדבר היחידי ששנאה היה לעמוד בתור לקופה. היא נשאה את ארנקי בין שיניה וסל הקניות שלי היה מחובר לוו קטן על הקולר שלה.
ב־1973 חלתה אמי אנושות. מאחר שהייתי בבית רוב הזמן, אשתי ואני החלטנו שעדיף שתגור אצלנו. באותה עת אמי היתה אלמנה וכבר שכלה חמישה מאחיי. שלושת אחיי הנותרים התגוררו באזורים אחרים ברוסיה. בתקופה שאמי גרה אצלנו השתדלתי לעשות כל שביכולתי עבורה. היא נפטרה בגיל 85.
ב־1978 החלטתי לבנות לעצמי כלי רכב. עבדתי על כמה רכבים ניסיוניים ולבסוף הרכבתי רכב מתאים. משרד הרישוי המקומי התיר לי לעבור מבחן נהיגה ולקבל רשיון לרכב שלי. קראתי לו אוסָה (צרעה). אשתי ואני חיברנו אליו גרור קטן שיכל לשאת עד 300 קילוגרם. שנינו יכולנו להיות ניידים ולשאת דברים בתוכו. רכב מנועי זה שירת אותנו עד 1985.
בערך באותה עת התעוורתי בעין השמאלית וגם ראייתי בעין הימנית החלה להידרדר. אזי חלתה לידיה במחלת לב. בשל מגבלותינו הפיזיות נאלצנו לעבור במאי 1985 למוסד סיעודי בעיר דימיטרוֹבְגְרַד.
מדוע אני כה מאושר היום
בקיץ 1990 ביקרו עדי־יהוה במוסד הסיעודי שבו גרנו. מה שלימדו עניין אותי מאוד. הם הראו לי את הקטע בבשורת יוחנן על העיוור מלידה. ישוע אמר בנוגע אליו: ”לא הוא חטא ולא הוריו” (יוחנן ט׳:1–3). הם הסבירו לי שכולנו ירשנו חטא וחולי מהאדם הראשון (רומים ה׳:12).
אולם יותר מכל, הרשימה אותי העובדה שאלוהים מתעתד לרפא את כל מי שיהיו נתיני מלכות בנו, ישוע המשיח, כאשר יושבו תנאי גן־עדן לכדור הארץ (תהלים ל״ז:11, 29; לוקס כ״ג:43; ההתגלות כ״א:3, 4). דמעות שמחה זלגו מעיניי ומלמלתי: ”מצאתי את האמת, את האמת, את האמת!” למדתי את המקרא עם עדי־יהוה במשך שנה, וב־1991 נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה אלוהים.
למרות השאיפה העזה שפיתחתי לשרת את יהוה ולבשר על מטרותיו הנפלאות, נקרו בדרכי מספר מכשולים. קודם לכן לא היה כמעט צורך שאהיה נייד, אך כעת היה עלי לצאת כדי לחלוק את אמונתי עם הזולת. שטח ההטפה הראשון שלי היה המוסד הסיעודי, ששימש כמעון ל־300 איש. ביקשתי לעבוד במשרד לניהול משק־הבית שבמוסד כדי שאוכל להיות בקשר עם כמה שיותר אנשים.
כל בוקר הייתי מגיע למקום עבודתי, מתיישב וממלא את המשימות שלי. במהלך העבודה התיידדתי עם אנשים רבים וניהלתי עימם שיחות מעניינות על נושאים מן המקרא. כמה מהם קיבלו ממני ספרים וחוברות שסייעו להם להבין את הכתוב בו. המבקרים התרגלו לכך שהקראתי להם מהמקרא ומפרסומים המבוססים עליו. לעתים קרובות מצטופפים בהפסקת הצהריים כל כך הרבה אנשים בחדר מגורינו, עד שהחדר מתמלא עד אפס מקום.
אחיי ואחיותיי לאמונה מקהילת עדי־יהוה סייעו לי רבות בהטפת הבשורה. הם נוהגים להביא לי ספרות מקראית ומבלים זמן בחברתנו. הם גם עוזרים לי להגיע לאסיפות הקהילה באולם־המלכות. אחד העדים קנה במיוחד אופנוע עם ”סירה” כדי שיוכל להסיע אותי. אחרים בעלי רכבים שמחים לבוא ולאסוף אותי בחודשי החורף הקרים.
בזכות הדאגה והאהבה הללו הצלחתי לנכוח ביותר מתריסר כינוסים, שהם סמינרים חינוכיים שעורכים עדי־יהוה. הכינוס הראשון שבו נכחתי היה הכינוס הבינלאומי הגדול במוסקבה ביולי 1993. נרשמה שם נוכחות שיא של 743,23 איש, שהגיעו מיותר מ־30 מדינות. עבורי משמעותה של נוכחות בהתכנסות זו היתה נסיעה של כ־000,1 קילומטר. מאז ועד היום לא החמצתי אף כינוס של משרתי יהוה.
הנהלת המוסד הסיעודי שלנו רוחשת לי כבוד רב, ואני אסיר תודה על כך. רעייתי לידיה, שאני נשוי לה באושר זה 30 שנה, תומכת בי גם היא ועוזרת לי למרות שאינה שותפה לאמונתי. אך ידו החזקה של יהוה היא שמעניקה לי את התמיכה הגדולה ביותר, בהרעיפו עלי מברכותיו הנפלאות. לא מזמן, ב־1 בספטמבר 1997, נתמניתי לחלוץ — עד־יהוה המבשר במלוא זמנו.
היו כמה פעמים בחיי שלבי כמעט חדל לפעום והייתי מוטל בין חיים למוות. מה רבה שמחתי על שמאומה לא קרה ושנזדמן לי להכיר ולאהוב את מקור החיים, יהוה אלוהים! עז חפצי להמשיך לשרת אותו לצד אחיי ואחיותיי הרוחניים בעולם כולו כל עוד לבי מפעם בחזי.
[תמונה בעמוד 20]
עם רעייתי לידיה
[תמונה בעמוד 21]
מלמד תלמיד במוסד הסיעודי