מצאתי תקווה בתקופה הקשה ביותר בחיי

נולדתי בעיר סרנץ’‏ וגדלתי בכפר טיסלדני,‏ צפון־מזרח הונגריה.‏ ביוני 1991 הלכתי עם כמה חברים לשחות בנהר טיסה באזור שמעולם לא היינו בו.‏ חשבתי שהמים עמוקים וקפצתי לנהר.‏ אך זו הייתה טעות איומה!‏ נשברו לי שלוש חוליות בצוואר וספגתי פגיעה בעמוד השדרה.‏ אחד מחבריי שם לב שאני לא מסוגל לזוז והוציא אותי בזהירות מהמים כדי שלא אטבע.‏

כל אותו הזמן הייתי בהכרה מלאה והבנתי שנגרם לי נזק חמור מאוד.‏ מישהו התקשר למוקד חירום,‏ ולאחר מכן הגיע מסוק ופינה אותי לבית חולים,‏ שם עברתי ניתוח בעמוד השדרה.‏ בהמשך הועברתי לשיקום בעיר הבירה,‏ בודפשט,‏ ובמשך שלושה חודשים שכבתי על הגב.‏ הייתי מסוגל להניע את ראשי,‏ אך לא יכולתי להזיז את שריריי מן הכתפיים ומטה.‏ בגיל 20 נעשיתי תלוי לחלוטין באחרים.‏ הייתי כל כך מיואש שרציתי למות.‏

לפני שחזרתי הביתה,‏ הסבירו להוריי איך לטפל בי.‏ אך אחריות זו הקשתה עליהם מבחינה פיזית ורגשית,‏ ולאחר כשנה שקעתי בדיכאון.‏ כדי להתמודד עם המצב קיבלתי תמיכה מקצועית שעזרה לי לשנות את הגישה כלפי המוגבלות שלי.‏

באותה תקופה התחלתי לחשוב יותר לעומק על החיים ושאלתי את עצמי:‏ האם יש מטרה לחיים?‏ מדוע האסון הזה קרה לי?‏ קראתי כתבי עת וספרים בחיפוש אחר תשובות.‏ גם ניסיתי לקרוא את המקרא,‏ אבל היה לי קשה להבין אותו.‏ לכן החזרתי אותו למדף.‏ אפילו דיברתי עם כומר,‏ אבל התשובות שלו לא הניחו את דעתי.‏

באביב שנת 1994 פגש אבי שני עדי־יהוה וביקש מהם לדבר אתי.‏ הם הסבירו לי שאלוהים מתכוון להפוך את כדור הארץ לגן עדן ולמגר את החולי והסבל.‏ אהבתי את מה ששמעתי,‏ אבל הייתי ספקן.‏ בכל זאת,‏ הסכמתי לקבל מהם שני ספרי עזר ללימוד המקרא.‏ לאחר שקראתי את הספרים,‏ הם הציעו לי שיעורי מקרא והסכמתי.‏ הם גם עודדו אותי להתפלל.‏

במסגרת השיעורים הם ענו לי ישירות מתוך המקרא על השאלות הרבות שהיו לי.‏ בנוסף,‏ עם הזמן השתכנעתי שלאלוהים באמת אכפת ממני.‏ לבסוף,‏ לאחר שלמדתי את המקרא במשך שנתיים,‏ נטבלתי באמבטיה בביתי ב־13 בספטמבר 1997.‏ זה היה אחד הימים המאושרים בחיי.‏

ב־2007 עברתי להתגורר בקביעות במוסד סיעודי בבודפשט.‏ תודות למעבר נפתחו בפניי הזדמנויות רבות לחלוק עם אחרים את הדברים הנפלאים שלמדתי.‏ יש לי כיסא גלגלים ממונע שאני מפעיל באמצעות הסנטר,‏ ובמזג אוויר נוח אני אפילו יכול לצאת החוצה ולדבר עם אנשים.‏

תודות לעזרתה הכספית הנדיבה של אחת המשפחות בקהילתי,‏ התאפשר לי לרכוש מחשב נייד שמופעל על־ידי תנועות ראש.‏ המחשב מאפשר לי להתקשר לאנשים דרך האינטרנט ולכתוב מכתבים למי שלא היו בבית כשחברי הקהילה בישרו באזור מגוריהם.‏ הושטת עזרה לזולת בדרך זו שיפרה רבות את הכישורים התקשורתיים שלי ועזרה לי לא להתמקד בעצמי.‏

אני גם מסוגל לנכוח באסיפות של עדי־יהוה.‏ כאשר אני מגיע לאולם המלכות‏,‏ אחיי לאמונה מרימים אותי בזהירות בכיסא הגלגלים שלי לקומה הראשונה,‏ היכן שנערכת האסיפה.‏ האח שיושב לצדי במהלך האסיפה מרים את ידו כשאני רוצה לענות בחלקים בהשתתפות הקהל,‏ והוא מחזיק את המקרא שלי או את הפרסום הנלמד בזמן שאני עונה.‏

אני סובל מכאבים בלתי פוסקים,‏ ואחרים צריכים לעשות בשבילי כמעט כל דבר.‏ לכן לפעמים אני נתקף דכדוך.‏ אולם אני שואב נחמה מהידידות שלי עם יהוה אלוהים ויודע שהוא מקשיב לתפילותיי כאשר אני שופך את לבי לפניו.‏ בנוסף,‏ קריאה יומיומית במקרא וקרבתם של אחיי ואחיותיי לאמונה נוסכות בי כוח.‏ ידידותם,‏ תמיכתם הרגשית ותפילותיהם בעדי מסייעות לי לשמור על איזון נפשי ורגשי.‏

יהוה סיפק לי נחמה בדיוק כשהייתי זקוק לה יותר מכול.‏ הוא גם העניק לי את התקווה שיום יבוא ותהיה לי בריאות מושלמת בעולם חדש.‏ לכן אני מצפה בכליון עיניים ליום שבו אוכל ’‏ללכת ולדלג ולהלל’‏ אותו על אהבתו העצומה ונדיבותו הרבה (‏מעשי השליחים ג׳:‏6–9‏)‏.‏