יהוה נתן לי יותר ממה שמגיע לי

גדלתי בעיר אליקנטה בחופה המזרחי של ספרד.‏ באתי ממשפחה לא־מתפקדת,‏ ולכן בנעוריי העברתי את רוב זמני ברחובות.‏ לא רחוק מביתי הייתה פנצ׳רייה.‏ שם התיידדתי עם חוסה מריה,‏ אחד העובדים במקום.‏ הוא היה אדם לבבי שנתן לי את תשומת הלב שכל כך הייתה חסרה לי בבית.‏ בזמנים קשים הוא היה עבורי כמו אח וחבר אמיתי,‏ אף־על־פי שהוא מבוגר ממני ב־20 שנה.‏

חוסה מריה למד את המקרא עם עדי־יהוה.‏ הוא מאוד אהב את כתבי־הקודש ונהג לחלוק עמי את האמיתות שלמד מתוך המקרא.‏ הקשבתי לו בכבוד,‏ אבל אף פעם לא באמת התעניינתי במה שהוא סיפר לי.‏ הייתי נער,‏ והיו דברים אחרים שהעסיקו אותי.‏ אך כל זה עמד להשתנות.‏

תאונה ששינתה את חיי

אני לא אוהב לדבר על אותה תאונת דרכים,‏ אבל אני יכול לומר שנהגתי בטיפשות ובחוסר אחריות.‏ ביום אחד השתנו חיי לגמרי.‏ הייתי נער מלא מרץ,‏ ולפתע נהייתי משותק ומרותק למיטת בית חולים.‏ היה לי קשה מאוד להשלים עם המצב.‏ שאלתי את עצמי שוב ושוב:‏ ’‏מה הטעם להמשיך לחיות?‏’‏

חוסה מריה ביקר אותי,‏ ותוך זמן קצר הוא דאג שעדי־יהוה מהקהילה המקומית יבקרו אותי בבית החולים.‏ ביקוריהם הקבועים נגעו ללבי.‏ לאחר שהשתחררתי ממחלקת טיפול נמרץ,‏ התחלתי ללמוד את המקרא.‏ למדתי מדוע אנשים סובלים ומתים ומדוע אלוהים מרשה לדברים רעים לקרות.‏ למדתי גם על הבטחותיו של אלוהים לגבי העתיד.‏ אלוהים מבטיח שכדור הארץ כולו יתמלא באנשים מושלמים,‏ ואיש לעולם לא יאמר:‏ ”‏חליתי”‏ (‏ישעיהו ל״ג:‏24‏)‏.‏ לראשונה בחיי הרגשתי שתקווה נפלאה ממלאת את לבי.‏

לאחר שיצאתי מבית החולים,‏ התקדמתי מהר בלימוד המקרא.‏ בעזרת כיסא גלגלים מיוחד התאפשר לי לנכוח בכמה מהאסיפות של עדי־יהוה וליטול חלק בפעילות הבישור של הקהילה.‏ ב־5 בנובמבר 1988,‏ כשהייתי בן 20,‏ נטבלתי באמבט מיוחד.‏ יהוה אלוהים עזר לי לאמץ השקפה חדשה לגמרי על החיים.‏ מה יכולתי לעשות כדי להביע את הערכתי?‏

ממשיך קדימה חרף מגבלותיי

הייתי נחוש שלא לתת למצב שלי למנוע ממני לעשות את מיטבי בשירות יהוה.‏ רציתי להמשיך להתקדם (‏טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏15‏)‏.‏ בהתחלה זה לא היה קל כי המשפחה שלי התנגדה לאמונתי החדשה.‏ אבל אחיי ואחיותיי לאמונה עמדו לצדי.‏ הם דאגו שלא אחמיץ אף אסיפה ועזרו לי להשתתף בקביעות בפעילות הוראת המקרא.‏

עם הזמן נזקקתי לטיפול מקצועי מסביב לשעון.‏ לאחר חיפושים רבים מצאתי מעון נכים המתאים לצרכיי בעיר ולנסיה,‏ 160 ק״מ צפונית לאליקנטה.‏ מקום זה הפך לביתי.‏

למרות העובדה שאני מרותק למיטה,‏ החלטתי להמשיך להתקדם מבחינה רוחנית.‏ באמצעות קצבת הנכות שלי ומענקים נוספים רכשתי מחשב וביקשתי שיתקינו אותו ליד מיטתי.‏ גם קניתי טלפון נייד.‏ כעת,‏ בכל בוקר,‏ אחד המטפלים מדליק את המחשב ואת הטלפון שלי.‏ אני מבצע פעולות במחשב בעזרת ג׳ויסטיק שאני מפעיל על־ידי הסנטר.‏ אני גם משתמש במקל מיוחד שאני מחזיק בפי,‏ ובעזרתו אני יכול להקליד במקלדת ולחייג בטלפון הנייד.‏

כיצד עוזרת לי הטכנולוגיה הזו?‏ קודם כול,‏ היא נותנת לי גישה לאתר האינטרנט jw.org והמצפה — ספרייה אונליין‏.‏ אלו כלי עזר מעולים המשמשים אותי רבות.‏ מדי יום אני מקדיש שעות ללימוד ולמחקרים בפרסומים המבוססים על המקרא,‏ וכך אני רוכש עוד ידע על אלוהים ועל תכונותיו הנפלאות.‏ כאשר אני מרגיש בודד או קצת מיואש,‏ אני תמיד מוצא באתר משהו שמרומם את רוחי.‏

באמצעות המחשב אני מאזין לאסיפות הקהילה ומשתתף בהן.‏ אני יכול לתת תשובות,‏ לייצג את הקהילה בתפילה,‏ להגיש נאומים ואפילו מדי פעם להיות קריין של מאמרי המצפה‏.‏ איני יכול לנכוח פיזית באסיפות,‏ אבל אני עדיין מרגיש חלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית.‏

בנוסף,‏ הטלפון והמחשב מסייעים לי להשתתף רבות בפעילות הבישור.‏ אומנם איני מסוגל ללכת מבית לבית כפי שעושים רוב עדי־יהוה,‏ אבל זה לא עוצר בעדי.‏ אני יכול לחלוק את אמונתי עם אחרים בעזרת הכלים העומדים לרשותי.‏ למעשה,‏ אני נהנה מאוד לבשר בטלפון,‏ וזקני־הקהילה המקומיים מבקשים ממני לפעמים לארגן מבצעי בישור בטלפון.‏ מבצעים אלה מועילים במיוחד לחברי הקהילה המרותקים לביתם.‏

אך חיי אינם סובבים סביב טכנולוגיה.‏ חבריי היקרים מבקרים אותי כל יום,‏ ולעיתים מתלווים אליהם קרובי משפחה ומכרים המעוניינים ללמוד את המקרא.‏ פעמים רבות חבריי מבקשים ממני לנהל את הדיונים.‏ בהזדמנויות אחרות מבקרות אותי משפחות ומשתפות אותי בתוכנית הרוחנית המשפחתית שלהן.‏ אני במיוחד נהנה כשילדים קטנים מתיישבים לידי ומספרים לי מדוע הם אוהבים את יהוה.‏

אני מעריך מאוד את הביקורים הרבים שאני מקבל.‏ פעמים רבות החדר שלי שוקק פעילות.‏ חברים באים לבקר אותי מאזורים קרובים ורחוקים.‏ המטפלים במוסד מתרשמים מתשומת הלב האוהבת שאני מקבל.‏ אני מודה ליהוה מדי יום על כך שנתן לי את הזכות להיות חלק מאגודת אחים נפלאה.‏

ממשיך במאבק

כאשר מברכים אותי לשלום ושואלים מה שלומי,‏ אני עונה:‏ ”‏אני עדיין פה,‏ ממשיך במאבק!‏”‏ כמובן,‏ אני יודע שאני לא לבד במאבק הזה.‏ לכל אחד נסיבות ומכשולים שונים,‏ אבל כל המשיחיים מצויים במאבק — ”‏המאבק הטוב למען האמונה”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏12‏)‏.‏ מה עוזר לי להמשיך במאבק כל כך הרבה שנים?‏ אני מתפלל כל יום ליהוה ומודה לו על כך שנתן תכלית לחיי.‏ אני עושה כל מאמץ להיות עסוק בשירות אלוהים ולהתמקד בתקווה שלפניי.‏

אני מרבה לחשוב על העולם החדש ורואה את עצמי רץ וקופץ שוב.‏ לעיתים אני מתבדח עם חברי הטוב חוסה מריה — הסובל מפוליו — על כך שנרוץ מרתון ביחד.‏ ”‏מי ינצח?‏”‏ אני שואל אותו.‏ ”‏זה לא משנה מי ינצח”‏,‏ הוא משיב.‏ ”‏מה שבאמת חשוב הוא שהמרוץ יהיה בגן עדן”‏.‏

עדיין קשה לי להשלים עם המוגבלות שלי.‏ אני יודע שבצעירותי עשיתי מעשה טיפשי שעלה לי ביוקר.‏ אך עד כמה אני אסיר תודה ליהוה על כך שלא נטש אותי.‏ הוא נתן לי כל כך הרבה — משפחה רוחנית גדולה,‏ רצון לחיות,‏ שמחה הנובעת מהושטת עזרה לזולת ותקווה נפלאה לעתיד.‏ אם הייתי צריך לסכם במשפט אחד את מה שאני מרגיש,‏ הייתי אומר שיהוה נתן לי יותר ממה שמגיע לי.‏