האם כתבי־הקודש מספרים לנו את כל האמת אודות ישוע?‏

האם ישוע לא מת בגולגותא,‏ כנאמר במקרא,‏ אלא המשיך לחיות?‏ האם התחתן עם מרים המגדלית (‏מריה מגדלנה)‏ ונולדו להם ילדים?‏ האם היה מיסטיקאי סגפן שהתנזר לגמרי מכל הנאות העולם?‏ האם לימד דברים שונים מאלה המיוחסים לו בכתבי־הקודש?‏

דעות אלה עולות כפורחות בשנים האחרונות,‏ וסרטים ורומנים פופולריים תורמים לכך רבות.‏ מלבד ספרי סיפורת,‏ נכתבו גם ספרים ומאמרים רבים המבוססים על ספרים חיצוניים מן המאה השנייה והשלישית לספירה.‏ הם מתיימרים להציג עובדות על ישוע אשר ספרי הבשורה העלימו.‏ היש אמת בטענות אלה?‏ האם אנו יכולים להיות בטוחים שכתבי־הקודש מספרים לנו את כל האמת אודות ישוע?‏

כדי להשיב על כך,‏ ניתן את הדעת לשלושה גורמים חשובים.‏ ראשית,‏ עלינו לדעת מי כתבו את ספרי הבשורה ומתי;‏ שנית,‏ חשוב שנדע מי קבע אילו ספרים ייכללו בקנון המקראי וכיצד נקבע הדבר;‏ שלישית,‏ אנו צריכים לקבל רקע כלשהו על הספרים החיצוניים ולהבין מה ההבדל ביניהם לבין הספרים הקנוניים.‏a

מתי נכתבו כתבי־הקודש המשיחיים,‏ ועל־ידי מי?‏

מספר מקורות מציינים כי הבשורה על־פי מתי נכתבה שמונה שנים בלבד לאחר מות ישוע,‏ כלומר בשנת 41 לספירה לערך.‏ חוקרים רבים סבורים שמדובר בתאריך מאוחר במקצת,‏ אך קיימת הסכמה כללית כי כל הספרים המרכיבים את כתבי־הקודש המשיחיים (‏הברית החדשה)‏ נכתבו במאה הראשונה לספירה.‏

באותה תקופה עדי ראייה אשר חזו במאורעות שונים בחיי ישוע,‏ וכן במותו ובתחייתו,‏ עוד היו בין החיים,‏ והם יכלו להעיד על אמיתות הכתוב בספרי הבשורה.‏ הם גם יכלו לחשוף בנקל אי־דיוקים שונים.‏ פרופסור פ.‏ פ.‏ ברוס מציין:‏ ”‏אחד ההיבטים הבולטים בהטפה האפוסטולית הקדומה הוא הנוהג להתייחס לאירועים שונים תוך ביטחון מלא שהם ידועים לשומעים;‏ השליחים לא רק אמרו ’‏אנו עדים לדברים האלה’‏,‏ אלא גם ’‏כפי שאתם עצמכם יודעים’‏ (‏מעשי השליחים ב׳:‏22‏)‏”‏.‏

מי כתבו את כתבי־הקודש המשיחיים?‏ חלק מהכותבים היו מקרב 12 שליחיו של ישוע.‏ הם וכותבים אחרים,‏ כמו יעקב,‏ יהודה וככל הנראה גם מרקוס,‏ התכנסו יחד בחג השבועות ב־33 לספירה,‏ כאשר נוסדה הקהילה המשיחית.‏ כל הכותבים,‏ כולל פאולוס,‏ פעלו בתיאום מלא עם הגוף המנהל של הקהילה המשיחית הקדומה,‏ אשר היה מורכב מן השליחים והזקנים שישבו בירושלים (‏מעשי השליחים ט״ו:‏2,‏ 6,‏ 12–14,‏ 22;‏ גלטים ב׳:‏7–10‏)‏.‏

ישוע ציווה על תלמידיו להמשיך במלאכת ההטפה וההוראה אשר הוא עצמו התחיל (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏ הוא גם אמר:‏ ”‏השומע אליכם,‏ אליי הוא שומע”‏ (‏לוקס י׳:‏16‏)‏.‏ עוד הבטיח שרוח הקודש,‏ כלומר כוחו הפעיל של אלוהים,‏ תנסוך בהם את הכוח הדרוש לביצוע המלאכה.‏ משום כך,‏ כאשר נכתבו ספרים או איגרות בידי השליחים או בידי שותפיהם הקרובים למלאכה — אשר ניתן היה לראות בבירור שברכת רוח אלוהים שורה עליהם — נתקבלו כתבים אלה בעיני המשיחיים הקדומים ככתבים מהימנים.‏

חלק מכותבי המקרא העידו על כך שניתנה לכותבים אחרים סמכות לכתוב את כתביהם,‏ ושהם כתבו בהשראת רוח הקודש.‏ לדוגמה,‏ השליח פטרוס הזכיר את איגרותיו של פאולוס בנשימה אחת עם ”‏יתר הכתובים”‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏ ופאולוס ציין שבקהילה המשיחית היו שליחים ונביאים אשר קיבלו את רוח אלוהים (‏אפסים ג׳:‏5‏)‏.‏

אם כן,‏ יש בסיס מוצק לראות בספרי הבשורה כתבים אמינים ומהימנים.‏ אין הם סיפורי אגדות ומעשיות,‏ אלא תיעודים היסטוריים שנכתבו בקפידה על בסיס עדויות ראייה ועל־ידי אנשים אשר כתבו בהשראת רוח הקודש.‏

מי קבע אילו ספרים ייכללו בקנון?‏

ישנם חוקרים הטוענים כי הקנוניזציה של כתבי־הקודש המשיחיים נעשתה מאות שנים לאחר כתיבת הספרים עצמם.‏ עוד הם סבורים שהכנסייה אשר קיבלה את כוחה מידי הקיסר קונסטנטינוס קבעה אילו ספרים ייכנסו לקנון.‏ אך העובדות מצביעות על מסקנה אחרת.‏

לדוגמה,‏ תן דעתך לדבריו של אוסקר סקרסיונה,‏ פרופסור לתולדות הנצרות:‏ ”‏לא ועידה כנסייתית כלשהי ולא אדם זה או אחר,‏ לא החליטו אילו כתבים ייכללו בברית החדשה ואילו לא.‏.‏.‏ הקריטריונים היו ברורים למדי ומאוד הגיוניים:‏ כתבים מן המאה הראשונה לספירה אשר נתפסו כפרי עטם של השליחים או של שותפיהם למלאכה נחשבו למהימנים.‏ כתבים,‏ איגרות ו’‏ספרי בשורה’‏ אחרים אשר נכתבו בתקופה מאוחרת יותר נדחקו מן הברית החדשה.‏.‏.‏ תהליך זה הושלם בעיקרו זמן רב לפני ימי קונסטנטינוס וזמן רב לפני שייסד את הכנסייה ששלטה בכפייה.‏ היו אלה המרטירים,‏ ולא הכנסייה של קונסטנטינוס,‏ אשר הביאו לנו את הברית החדשה”‏.‏

קן ברדינג,‏ פרופסור חבר המתמחה בכתבי־הקודש המשיחיים אמר את הדברים הבאים לגבי יצירת הקנון:‏ ”‏הכנסייה לא קבעה אילו ספרים ייכנסו לקנון;‏ יותר נכון לומר שהיא הכירה בספרים שכבר נתפסו בעיני הנוצרים כספרים מהימנים שבאו מאלוהים”‏.‏

אולם האם היו אלה רק המשיחיים הפשוטים בני המאה הראשונה אשר בחרו את הספרים אשר ייכללו בקנון?‏ המקרא מספר לנו שגורם חשוב בהרבה ורב־עוצמה היה מעורב בכך.‏

במקרא נאמר שאחת ממתנות הרוח הפלאיות אשר קיבלו משיחיים מהמאה הראשונה לספירה הייתה ”‏הבחנה בין הרוחות”‏,‏ כלומר היכולת להבחין בין מסרים רוחניים שונים (‏קורינתים א׳.‏ י״ב:‏4,‏ 10‏)‏.‏ לפיכך,‏ חלק מן המשיחיים דאז קיבלו יכולת על־אנושית לדעת אם מקור המסרים באלוהים אם לאו.‏ לכן המשיחיים כיום יכולים להיות בטוחים שהספרים שנכללו במקרא אכן נכתבו בהשראת אלוהים.‏

אם כן,‏ הקנון נוצר בשלב מוקדם בהכוונת רוח הקודש.‏ החל משלהי המאה השנייה לספירה התייחסו מספר כותבים לספרים המרכיבים את כתבי־הקודש כספרים קנוניים.‏ אולם כותבים אלה לא קבעו בזאת את הקנון,‏ אלא הם רק הצביעו על הספרים שאלוהים כבר בחר באמצעות נציגיו אשר הודרכו על־ידי רוחו.‏

בנוסף,‏ גם כתבי יד עתיקים מספקים הוכחה מוצקה לתקפותו של הקנון המקובל בימינו.‏ ישנם כיום יותר מ־000,‏5 כתבי יד של כתבי־הקודש המשיחיים בשפת המקור,‏ וחלקם מתוארכים למאה השנייה והשלישית לספירה.‏ כתבי יד אלה,‏ ולא הספרים החיצוניים,‏ הם הם שנחשבו למקורות מהימנים במאות הראשונות לספירה,‏ ולכן הועתקו והופצו ברבים.‏

אך ההוכחות שמספק המקרא עצמו הן ההוכחות החשובות ביותר לכך שהספרים שהוכנסו לקנון אכן ראויים להיכלל בו.‏ תוכנם של הספרים הקנוניים מתיישב עם ”‏מתכונת הדברים הבריאים”‏ המצויה בשאר ספרי המקרא (‏טימותיאוס ב׳.‏ א׳:‏13‏)‏.‏ הם מאיצים בקוראים לאהוב את יהוה ולשרתו ומזהירים מפני אמונות תפלות,‏ דמוניזם וסגידה לבני אדם ולמלאכים.‏ הם מדויקים מבחינה היסטורית ומכילים נבואות אמת.‏ הם קוראים לנו לאהוב את הזולת.‏ מאפיינים אלה מייחדים את הספרים המהווים את כתבי־הקודש המשיחיים.‏ האם הספרים החיצוניים משתווים להם?‏

במה שונים הספרים החיצוניים?‏

הספרים החיצוניים שונים מן הכתבים הקנוניים.‏ הם החלו להיכתב באמצע המאה השנייה לספירה,‏ מאוחר בהרבה מן הספרים הקנוניים.‏ האופן שבו מציגים ספרים אלה את ישוע והמשיחיות עומד בסתירה לאופן שבו הם מצטיירים בכתבים שנכתבו בהשראת אלוהים.‏

לדוגמה,‏ בספר החיצוני ”‏הבשורה על־פי תומא”‏ אנו מוצאים מספר אמירות מוזרות המיוחסות לישוע.‏ למשל,‏ מסופר בו שישוע אמר שהוא יהפוך את מרים לגבר כדי שתוכל להיכנס למלכות השמיים.‏ ב”‏בשורת הילדות על־פי תומא”‏ מתואר ישוע כילד מרושע שגרם במכוון למותו של ילד אחר.‏ הספרים החיצוניים ”‏מעשי פאולוס”‏ ו”‏מעשי פטרוס”‏ מורים להינזר לחלוטין מיחסי מין,‏ ואף נאמר בהם שהשליחים לחצו על נשים להיפרד מבעליהן.‏ בספר ”‏הבשורה על־פי יהודה איש קריות”‏ מסופר שישוע לעג לתלמידיו על כך שהם התפללו לאלוהים לפני הסעודה.‏ הדוגמאות הללו עומדות בסתירה לכתוב בספרים הקנוניים (‏מרקוס י״ד:‏22;‏ קורינתים א׳.‏ ז׳:‏3–5;‏ גלטים ג׳:‏28;‏ עברים ז׳:‏26‏)‏.‏

בספרים חיצוניים רבים באות לידי ביטוי אמונותיהם של הגנוסטים שסברו כי הבורא,‏ יהוה,‏ הוא אל רע.‏ הם לא האמינו שתחיית המתים תתרחש פשוטו כמשמעו,‏ וגם סברו שכל דבר גשמי הוא רע ושהנישואין והרבייה מקורם בשטן.‏

מספר ספרים חיצוניים מיוחסים לדמויות מקראיות,‏ אך למעשה אין זה כך.‏ האם הייתה זו קונספירציה אפלה אשר הביאה לידי כך שהספרים האלה יידחקו מן המקרא?‏ מ.‏ ר.‏ ג׳יימס,‏ חוקר המתמחה בספרים החיצוניים,‏ ציין:‏ ”‏ברור שאיש לא הוציא אותם מן הברית החדשה;‏ הם פסלו את עצמם”‏.‏

כותבי המקרא הזהירו מפני כפירה

בחלק מן הספרים הקנוניים אנו מוצאים אזהרות מפני כפירה אשר עתידה הייתה להשחית את הקהילה המשיחית.‏ למעשה עוד במאה הראשונה נראו ניצני כפירה,‏ אך השליחים עיכבו את התפשטותה (‏מעשי השליחים כ׳:‏30;‏ תסלוניקים ב׳.‏ ב׳:‏3,‏ 6,‏ 7;‏ טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏1–3;‏ פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏1;‏ יוחנן א׳.‏ ב׳:‏18,‏ 19;‏ ד׳:‏1–3‏)‏.‏ אזהרות אלה עוזרות לנו להבין מה עמד מאחורי הספרים החיצוניים אשר נכתבו לאחר מות השליחים,‏ ספרים אשר תוכנם היה בניגוד גמור לתורתו של ישוע.‏

אומנם מספר היסטוריונים וחוקרים רואים בספרים הללו מסמכים עתיקים ויקרי ערך,‏ אך תן דעתך לנקודה הבאה:‏ נניח שכמה חוקרים יאספו מאמרים ממקורות מפוקפקים,‏ כמו צהובונים או כתבי עת של כתות דתיות קיצוניות,‏ ויכניסו אותם לקפסולת זמן.‏ האם בחלוף הדורות יהפכו הם למהימנים ואמינים?‏ האם לאחר 700,‏1 שנה יהפכו השקרים וההבלים הללו לנכונים רק כי הם מופיעים בכתבים עתיקים?‏

לא ולא!‏ הדבר דומה לטענה שישוע נשא את מרים המגדלית לאישה ולהצהרות חסרות שחר אחרות המצויות בספרים החיצוניים.‏ אם כן,‏ למה לנו להאמין למקורות לא־מהימנים,‏ בייחוד בשעה שעומדים לרשותנו מקורות אמינים?‏ כל מה שאלוהים רוצה שנדע על אודות בנו נמצא בכתבי־הקודש — מקור הראוי לבטחוננו המלא!‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

הניסים שחולל השליח פאולוס,‏ הכוללים אף הקמת אדם לתחייה,‏ היו אות ברור לכך שרוח אלוהים שרתה עליו והנחתה אותו בכתיבת אגרותיו

‏[‏תרשים/‏תמונות בעמוד 26]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

2 לפה״ס 33 לספירה 41 98 130 300

‏[‏שלמי תודה]‏

Kenneth Garrett/National Geographic Image Collection