עמידה בנסיונות ובקשיים חיזקה את בטחוננו ביהוה

סיפורה של אדה דֶלו סטריטו

בדיוק סיימתי להעתיק את הפסוק היומי לתוך המחברת שלי.‏ אני בן 36,‏ אבל לקח לי שעתיים לכתוב את השורות הבודדות האלו.‏ למה לקח לי כל כך הרבה זמן?‏ אמא שלי תסביר (‏יואל)‏.‏

בעלי ואני נטבלנו כעדי־יהוה בשנת 1968.‏ הבאנו לעולם שני בנים בריאים,‏ דוד ומרק,‏ וב־1973 נולד בננו השלישי,‏ יואל.‏ יואל נולד פג בבית־חולים בעיר באנְש שבבלגיה,‏ כ־60 קילומטר דרומית לבריסל.‏ משקלו היה רק 7.‏1 קילוגרמים.‏ כאשר שוחררתי מבית־החולים נאלצתי להשאיר שם את יואל עד שיעלה במשקל.‏

כעבור מספר שבועות עדיין לא חל כל שיפור במצבו של בננו,‏ ולכן לקחנו אותו בעלי לואיג׳י ואני לרופא ילדים.‏ לאחר שהרופא סיים לבדוק את יואל,‏ הוא אמר:‏ ”‏אני מאוד מצטער.‏ נראה כי יואל סובל מכל הבעיות שלאחיו אין”‏.‏ נשתררה שתיקה ארוכה.‏ באותו רגע הבנתי שהילד הקטן שלנו סובל מבעיה בריאותית חמורה.‏ הרופא לקח את בעלי לצד ואמר לו:‏ ”‏התינוק שלכם סובל מטריזומיה 21”‏,‏ הידועה גם כתסמונת דאון.‏a

היינו עצובים מאוד כששמענו את האבחון של רופא הילדים והחלטנו להתייעץ עם רופא מומחה נוסף.‏ הוא בדק ביסודיות את יואל הקטן במשך קרוב לשעה מבלי להוציא הגה.‏ ללואיג׳י ולי זה נראה היה כמו נצח.‏ לבסוף,‏ הסתכל עלינו הרופא ואמר:‏ ”‏ילדכם יהיה מאוד תלוי בכם”‏.‏ ואז,‏ הוסיף בקול רך:‏ ”‏אבל יואל יהיה מאושר כיוון שההורים שלו אוהבים אותו!‏”‏.‏ הרגשות הציפו אותי.‏ נשאתי את יואל בזהירות בזרועותיי ולקחנו אותו הביתה.‏ הוא היה אז כבר בן שמונה שבועות.‏

אסיפות הקהילה והשירות חיזקו אותנו

בדיקות רפואיות נוספות גילו שיואל סובל גם ממום רציני בלב ומסוג חמור של מחלת הרככת (‏מחלת ילדים הפוגעת בעצמות)‏.‏ ליבו שהיה גדול מדי לחץ על ריאותיו ובשל כך הוא סבל פעמים רבות מדלקות.‏ כעבור זמן קצר,‏ בגיל ארבעה חודשים,‏ לקה יואל בדלקת ריאות ונאלצנו להביא אותו בדחיפות לבית־החולים,‏ שם שהה בבידוד.‏ היה לנו מאוד קשה לראות אותו סובל.‏ כל כך רצינו להחזיק אותו בזרועותינו ולחבק אותו,‏ אבל במשך עשרה שבועות קשים מנשוא אסור היה לנו אפילו לגעת בו.‏ לא נותר לנו אלא להסתכל עליו,‏ לחבק זה את זה ולהתפלל.‏

במהלך תקופה לא־קלה זו המשכנו לבוא לאסיפות ביחד עם דוד ומרק שהיו אז בני 6 ו־3.‏ הנוכחות באולם המלכות נתנה לנו תחושה שיהוה מחזיק בנו בידיו האוהבות.‏ במהלך השעות שבילינו שם,‏ מוקפים באחינו ובאחיותינו לאמונה,‏ הרגשנו שאנו יכולים להשליך על יהוה את יהבנו וחשנו במידה מסוימת שלווה פנימית (‏תהל׳ נ״ה:‏23‏)‏.‏ אפילו האחיות בבית־החולים שטיפלו ביואל אמרו שהן שמו לב שהנוכחות שלנו באסיפות עזרה לנו לשמור על איזון.‏

באותה תקופה התחננתי ליהוה שייתן לי כוח לצאת לשירות.‏ במקום להישאר בבית ולמרר בבכי,‏ רציתי לשוחח עם אחרים ולספר להם כיצד הביטחון בהבטחת אלוהים לעולם ללא מחלות מעניק לי כוח.‏ בכל פעם שיכולתי לצאת לבשר הרגשתי שיהוה ענה לתפילותיי.‏

‏”‏זה פשוט מדהים!‏”‏

כמה שמחנו ביום שיכולנו סוף סוף להחזיר את יואל הביתה מבית־החולים.‏ אבל כבר למחרת הפכה השמחה שלנו לעצב.‏ מצבו של יואל הידרדר במהירות ונאלצנו להחזיר אותו במהירות לבית־החולים.‏ לאחר שהרופאים סיימו לבדוק אותו הם אמרו לנו:‏ ”‏ליואל נותרו לכל היותר שישה חודשים לחיות”‏.‏ כעבור חודשיים,‏ בגיל שמונה חודשים,‏ נראה היה כי תחזית הרופאים עומדת להתממש כיוון שמצבו של יואל הלך והחמיר.‏ אחד הרופאים ישב איתנו ואמר:‏ ”‏אני כל כך מצטער.‏ אין לנו עוד מה לעשות בשבילו”‏.‏ ואז הוסיף:‏ ”‏בשלב זה,‏ רק יהוה יכול לעזור לו”‏.‏

נכנסתי לחדרו של יואל בבית־החולים.‏ הייתי תשושה נפשית ורגשית אבל הייתי נחושה להישאר ליד מיטתו.‏ לואיג׳י טיפל בשני בנינו הגדולים,‏ ולכן מספר אחיות לאמונה עשו ביניהן תורנות ובכל פעם נשארה איתי אחות אחרת.‏ כעבור שבוע לקה יואל בהתקף לב פתאומי.‏ אחיות בית־החולים מיהרו לחדרו אבל לא יכלו לעשות דבר כדי לעזור לו.‏ כעבור מספר דקות אמרה אחת האחיות בעדינות:‏ ”‏זה נגמר.‏.‏.‏ ”‏.‏ הייתי באפיסת כוחות.‏ פרצתי בבכי ועזבתי את החדר.‏ ניסיתי להתפלל ליהוה אבל התקשיתי למצוא את המילים שיוכלו להביע את כאבי.‏ עברו כ־15 דקות ואז אחת האחיות קראה לי ואמרה:‏ ”‏יואל מתאושש!‏”‏ היא החזיקה בזרועי ואמרה לי:‏ ”‏בואי,‏ את יכולה לראות אותו עכשיו”‏.‏ כשחזרתי ליואל,‏ ראיתי שליבו שב לפעום!‏ השמועה על התאוששותו פשטה במהירות.‏ אחיות ורופאים באו לראות אותו ורבים קראו בהתלהבות:‏ ”‏זה פשוט מדהים!‏”‏

צעד מפתיע בגיל ארבע

בשנות חייו הראשונות של יואל שב רופא הילדים והדגיש בפנינו:‏ ”‏יואל זקוק להמון אהבה”‏.‏ לואיג׳י ואני הרגשנו את דאגתו ואת אהבתו של יהוה במיוחד לאחר לידתו של יואל,‏ ולכן רצינו לעטוף את בננו באהבה דומה.‏ היו לנו המון הזדמנויות לעשות כן כיוון שיואל היה זקוק לעזרה שלנו בכל דבר ודבר שעשה.‏

בשבע שנות חייו הראשונות של יואל נאלצנו להתמודד מדי שנה עם אותו רצף של אירועים.‏ בין החודשים אוקטובר ומרס הוא סבל מבעיות רפואיות שונות בזו אחר זו,‏ והיה עלינו לקחת אותו שוב ושוב לבית־החולים.‏ בתקופה ההיא,‏ השתדלתי להקדיש כמה שיותר זמן לדוד ומרק,‏ והם מצידם לקחו חלק פעיל במאמצים לסייע ליואל להתקדם — והתוצאות היו מפתיעות.‏ למשל,‏ מספר רופאים אמרו לנו שיואל לעולם לא יהיה מסוגל ללכת.‏ אבל יום אחד כאשר יואל היה בן ארבע,‏ הבן שלנו מרק אמר:‏ ”‏קדימה,‏ יואל,‏ תראה לאמא שאתה יכול לעשות את זה”‏.‏ לתדהמתי,‏ יואל עשה את צעדיו הראשונים!‏ שמחנו מאוד והתפללנו ליהוה כמשפחה והודינו לו מעומק הלב.‏ בכל פעם שיואל התקדם אפילו במעט בתחום זה או אחר,‏ שיבחנו אותו על כך בהתלהבות.‏

חינוך בדרכי אלוהים מינקות נושא פרי

לעיתים קרובות ככל האפשר לקחנו איתנו את יואל לאסיפות באולם המלכות.‏ כדי להגן עליו מפני חיידקים העלולים בקלות לגרום לו לחלות,‏ שמנו אותו בעגלה מיוחדת שכוסתה ביריעת פלסטיק שקופה.‏ אבל למרות שהיה עליו לשבת מאחורי כיסוי זה,‏ הוא נהנה להיות ביחד עם הקהילה.‏

אחינו ואחיותינו לאמונה היו מקור של כוח עבורנו.‏ הם עטפו אותנו באהבה והעניקו לנו את העזרה הנחוצה.‏ אחד האחים הזכיר לנו פעמים רבות את הכתוב בישעיהו נ״ט:‏1‏:‏ ”‏הן לא קצרה יד יהוה מהושיע,‏ ולא כבדה אוזנו משמוע”‏.‏ דברי עידוד אלה עזרו לנו לשים את מבטחנו ביהוה.‏

במהלך ילדותו של יואל עשינו כל מאמץ להפוך את השירות ליהוה לחלק גדול מחייו.‏ דיברנו איתו בכל הזדמנות על יהוה בדרך שתעזור לו לפתח קשר אוהב עם אביו השמימי.‏ הפצרנו ביהוה שיברך את מאמצינו כדי שחינוך זה יישא פרי.‏

כאשר יואל הגיע לשנות העשרה המוקדמות לחייו,‏ שמחנו לראות שהוא אוהב לחלוק אמיתות מקראיות עם אנשים שהוא פוגש.‏ הייתי מאושרת כאשר בגיל 14,‏ בזמן שהוא התאושש מניתוח קשה,‏ הוא שאל אותי:‏ ”‏אמא,‏ אני יכול לתת למנתח את הספר ביכולתך לחיות לנצח?‏”‏ כעבור מספר שנים נאלץ יואל לעבור ניתוח נוסף.‏ היה לנו ברור שיש סיכוי שהוא לא ישרוד אותו.‏ לפני הניתוח יואל נתן לרופא שלו מכתב שהכנו ביחד.‏ במכתב היה הסבר על עמדתו בנושא הדם.‏ המנתח שאל את יואל:‏ ”‏ואתה מסכים?‏”‏ יואל ענה בנחישות:‏ ”‏כן,‏ דוקטור”‏.‏ היינו כל כך גאים בביטחון שבננו גילה בבורא שלו ובנחישותו להשביע את רצונו.‏ צוות בית־החולים העניק לנו תמיכה רבה,‏ והערכנו זאת מאוד.‏

התקדמותו הרוחנית של יואל

יואל נטבל בגיל 17 כסמל להקדשתו לאלוהים.‏ איזה יום בלתי נשכח!‏ התקדמותו הרוחנית ממלאת אותנו שמחה רבה.‏ מאז ועד היום,‏ אהבתו ליהוה ומסירותו לאמת לא דעכו.‏ למעשה,‏ יואל אוהב לומר לכל אדם שהוא פוגש:‏ ”‏האמת היא חיי”‏.‏

בשנות העשרה המאוחרות לחייו למד יואל לקרוא ולכתוב,‏ והדבר היה כרוך במאמצים כבירים.‏ כל מילה ומילה שהצליח לכתוב נחשבה לניצחון.‏ מאז,‏ הוא מתחיל כל יום בעיון בפסוק היומי מתוך הספרון בחינת כתבי־הקודש מדי יום ביומו.‏ לאחר מכן,‏ הוא מעתיק בשקדנות את הפסוק של אותו יום לאחת ממחברותיו.‏ כיום יש לו כבר אוסף מרשים של מחברות.‏

בימים של אסיפות,‏ יואל דואג שנגיע לאולם המלכות מוקדם,‏ כיוון שהוא רוצה להספיק לקדם בברכה את פני כל הבאים.‏ במהלך האסיפה הוא אוהב לענות תשובות ולהשתתף בהדגמות.‏ הוא גם עוזר עם המיקרופונים ומבצע מטלות שונות.‏ בכל שבוע,‏ אם מצב בריאותו מאפשר זאת,‏ הוא מצטרף אלינו לפעילות הבישור.‏ בשנת 2007 הודיעו בקהילה על כך שיואל התמנה לשרת כמשרת עוזר.‏ בכינו משמחה.‏ איזו ברכה נפלאה מיהוה!‏

אנו חשים בתמיכתו של יהוה

בשנת 1999 נאלצנו להתמודד עם ניסיון נוסף.‏ נהג לא־זהיר פגע ברכבנו ולואיג׳י נפצע קשה.‏ היה צורך לקטוע את אחת מרגליו והוא עבר מספר ניתוחים קשים בעמוד השדרה.‏ שוב,‏ בזכות בטחוננו ביהוה,‏ חשנו בכוח שיהוה מעניק למשרתיו בעת צרה (‏פיל׳ ד׳:‏13‏)‏.‏ אף־על־פי שלואיג׳י נותר נכה,‏ אנחנו משתדלים להתמקד בצד החיובי.‏ כיוון שהוא אינו מסוגל לעבוד בעבודה חילונית,‏ יש לו יותר זמן לדאוג ליואל.‏ הדבר מאפשר לי להקדיש יותר זמן לפעילויות רוחניות.‏ בנוסף,‏ לואיג׳י יכול להעניק תשומת לב רבה יותר לצרכים הרוחניים של המשפחה ושל הקהילה.‏ הוא ממשיך לשרת כמתאם מועצת הזקנים.‏

נסיבותינו המיוחדות מאפשרות לנו לבלות הרבה זמן יחד כמשפחה.‏ עם הזמן למדנו לגלות סבירות ולא לפתח ציפיות גבוהות מדי.‏ כאשר אנו מרגישים רפיון ידיים אנו שופכים את ליבנו בתפילה ליהוה.‏ למרבה הצער,‏ כאשר ילדינו,‏ דוד ומרק,‏ בגרו ועזבו את הבית,‏ הם חדלו בהדרגה לשרת את יהוה.‏ אנו מקווים שבעתיד הם יחליטו לחזור ליהוה (‏לוקס ט״ו:‏17–24‏)‏.‏

במהלך השנים חשנו תמיד בתמיכתו של יהוה ולמדנו להישען עליו בכל בעיה שניצבה בפנינו.‏ אנו מוקירים במיוחד את הכתוב בישעיהו מ״א:‏13‏:‏ ”‏אני,‏ יהוה אלוהיך,‏ מחזיק ימינך,‏ האומר לך:‏ ’‏אל תירא.‏ אני עזרתיך’‏”‏.‏ הידיעה שיהוה מחזיק בידינו היא מקור של נחמה עבורנו.‏ אנו בהחלט יכולים לומר שהעמידה בנסיונות ובקשיים חיזקה את בטחוננו באבינו השמימי יהוה.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמודים 17,‏ 16]‏

יואל עם אימו אדה

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

לואיג׳י,‏ יואל ואדה

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

יואל שמח לקדם בברכה את האחים והאחיות באולם המלכות