לך בעקבות אמונתם

היא התייצבה לצד עם אלוהים

אסתר ניסתה להרגיע את ליבה בשעה שהתקרבה לחצר הארמון שבשושן.‏ זה לא היה קל.‏ כל דבר בארמון — תבליטי האבן הססגוניים של שוורים מכונפים,‏ הקשתות,‏ האריות העשויים לבנים מזוגגות,‏ עמודי האבן המחורצים,‏ הפסלים המרשימים ואפילו מיקומו על גבי במות עצומות בקרבת הרי הזאגרוס המושלגים ואל מול מימיו הצלולים של נהר הקרחה — נועד להזכיר לכל מבקר את כוחו הרב של האיש שהיא עמדה לפגוש,‏ אותו אחד אשר כינה עצמו ”‏המלך הגדול”‏.‏ איש זה גם היה בעלה.‏

בעלה!‏ עד כמה שונה היה אחשוורוש מן הבעל שכל בחורה יהודייה נאמנה הייתה מאחלת לעצמה.‏a הוא לא ביקש כלל לחקות את דוגמתם של אנשים כאברהם,‏ אשר ציית בענווה לאלוהים כאשר נצטווה לשמוע בקול אשתו שרה (‏בראשית כ״א:‏12‏)‏.‏ המלך ידע מעט מאוד,‏ אם בכלל,‏ על אלוהיה של אסתר,‏ יהוה,‏ או על תורתו.‏ אולם אחשוורוש הכיר את חוקי פרס,‏ לרבות החוק האוסר את המעשה שעמדה אסתר לעשות.‏ מה היא עמדה לעשות?‏ לפי החוק,‏ כל מי שהופיע לפני השליט הפרסי מבלי שזומן תחילה על־ידיו היה עלול לשלם על כך בחייו.‏ אסתר לא נקראה לבוא אל המלך,‏ אך היא בכל זאת הלכה אליו.‏ בשעה שהתקרבה אל החצר הפנימית,‏ אל המקום שבו יוכל המלך לראותה מכיסאו,‏ היא אולי הרגישה שהיא צועדת אל עבר מותה (‏אסתר ד׳:‏11;‏ ה׳:‏1‏)‏.‏

מדוע נטלה סיכון כזה?‏ ומה נוכל ללמוד מאמונתה של אישה מיוחדת זו?‏ הבה נראה תחילה כיצד זכתה אסתר למעמדה הייחודי כמלכת פרס.‏

‏”‏טובת מראה”‏

אסתר הייתה יתומה.‏ מעט מאוד ידוע על הוריה,‏ אשר קראו לה הדסה על שם צמח ההדס,‏ שיח מלבב בעל פריחה לבנה.‏ לאחר מות הוריה,‏ ריחם עליה אחד מקרוביה,‏ אדם טוב לב ששמו מרדכי.‏ מרדכי היה בן דודה,‏ אך הוא היה מבוגר ממנה בשנים רבות.‏ הוא לקח את אסתר אל ביתו והיא הייתה לו כבת (‏אסתר ב׳:‏5–7,‏ 15‏)‏.‏

מרדכי ואסתר היו גולים יהודים שהתגוררו בבירתה של פרס,‏ וקרוב לוודאי שבשל דתם ודבקותם בתורה נתקלו ביחס מזלזל.‏ אך הקשר בין אסתר ובן דודה ודאי הלך והתהדק בשעה שלימד אותה על אודות יהוה,‏ האל הרחום אשר הושיע בעבר פעמים רבות את עמו מצרותיהם,‏ ואשר יוסיף לעשות כן (‏ויקרא כ״ו:‏44,‏ 45‏)‏.‏ אין ספק אפוא שבין מרדכי ואסתר נרקם קשר המבוסס על אהבה ואמון.‏

נראה כי מרדכי שירת בתפקיד רשמי כלשהו בארמון שבשושן ונהג לשבת בשער העיר ביחד עם עבדי המלך האחרים (‏אסתר ב׳:‏19,‏ 21;‏ ג׳:‏3‏)‏.‏ נוכל רק לנחש כיצד עברו על אסתר ימי נעוריה,‏ אך סביר להניח שהיא טיפלה היטב בבן דודה המבוגר יותר ובביתו,‏ אשר ככל הנראה שכן באזור העני יותר של העיר מעבר לגדת הנהר שבה ניצב הארמון.‏ היא אולי אהבה ללכת אל השוק בשושן,‏ היכן שצורפי כסף וזהב וסוחרים אחרים הציגו את מרכולתם.‏ אסתר לא העלתה על דעתה שבהמשך חייה יעמדו לרשותה מותרות כאלה בשפע;‏ לא היה לה מושג מה צופן עבורה העתיד.‏

מלכה מודחת מכיסאה

באחד הימים רחשה שושן שמועות על כך שבבית המלך סוערות הרוחות.‏ אחשוורוש ערך משתה מפואר שבו הוגשו לנכבדיו מטעמים ויין משובח.‏ במהלך המשתה החליט המלך לזמן את מלכתו היפה ושתי,‏ אשר ערכה משתה נשים נפרד.‏ אולם ושתי מיאנה לבוא.‏ המלך המושפל והזועם שאל את יועציו כיצד יש להעניש את ושתי.‏ ומה אירע בהמשך?‏ המלכה הודחה מכיסאה.‏ עבדי המלך יצאו לחפש ברחבי הממלכה נערות בתולות טובות מראה;‏ מביניהן יבחר לו המלך מלכה חדשה (‏אסתר א׳:‏1 עד ב׳:‏4‏)‏.‏

נוכל לתאר לעצמנו את מרדכי מתבונן מעת לעת באסתר בחיבה;‏ הוא שם לב שבת דודו הקטנה התבגרה והפכה ליפהפייה של ממש,‏ וליבו מתמלא רגשות של גאווה המהולים בדאגה.‏ הכתוב מוסר ש”‏הנערה [‏הייתה]‏ יפת תואר וטובת מראה”‏ (‏אסתר ב׳:‏7‏)‏.‏ יופי חיצוני אומנם נעים לעין,‏ אך עליו להיות מלווה בחוכמה ובענווה.‏ אחרת הוא עלול להצמיח בלב האדם יהירות,‏ גאווה ותכונות מכוערות אחרות (‏משלי י״א:‏22‏)‏.‏ האם נוכחת בכך פעם?‏ מה לגבי אסתר?‏ האם יופייה יהיה לה ליתרון או לחיסרון?‏ ימים יגידו.‏

עבדי המלך הבחינו באסתר במהלך חיפושיהם.‏ הם לקחו אותה מביתו של מרדכי אל ארמון המלך שמעבר לנהר (‏אסתר ב׳:‏8‏)‏.‏ הפרידה ודאי הייתה קשה,‏ שהרי השניים היו כאב ובת.‏ מרדכי ודאי לא רצה שבתו המאומצת תינשא ללא־מאמין,‏ גם אם הוא מלך,‏ אך הדבר לא היה בשליטתו.‏ אסתר ללא ספק הקשיבה בשקיקה לעצותיו של מרדכי לפני שנלקחה ממנו.‏ בדרכה אל הארמון,‏ ניקרו במוחה שאלות רבות.‏ אילו חיים צפויים לה עתה?‏

היא ’‏נשאה חן בעיני כל רואיה’‏

אסתר מצאה את עצמה לפתע בעולם שהיה חדש וזר לה לגמרי.‏ היא הייתה בין ”‏נערות רבות”‏ אשר נאספו מכל רחבי המעצמה הפרסית.‏ מנהגיהן,‏ שפתן וגישותיהן היו ודאי שונים ומגוונים.‏ תחת השגחתו של סריס ששמו הֵגָי עמדו הנערות לעבור טיפול יופי מקיף — תוכנית בת שנה אשר כללה עיסויים בשמנים ריחניים (‏אסתר ב׳:‏8,‏ 12‏)‏.‏ סביבה ואורח חיים כאלה היו יכולים בקלות לגרום לאותן נערות לפתח אובססיה לגבי הופעתן,‏ וכן גם יהירות ותחרותיות.‏ כיצד הושפעה מכך אסתר?‏

איש לא היה מודאג יותר לגבי אסתר מאשר מרדכי.‏ הכתוב אומר שמדי יום ביומו הוא התקרב עד כמה שאפשר לבית הנשים כדי לשאול לשלומה (‏אסתר ב׳:‏11‏)‏.‏ כאשר החלו להגיע לאוזני מרדכי פיסות מידע לגביה,‏ אולי מפי כמה מעבדי המלך שהיו מוכנים למסור לו את הפרטים,‏ הוא ודאי התמלא גאווה אבהית.‏ מדוע?‏

אסתר הרשימה מאוד את הגי,‏ ולכן הוא נהג בה בחסד רב ונתן לה שבע משרתות צעירות ואת המקום הטוב ביותר בבית הנשים.‏ הכתוב אף אומר:‏ ”‏ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה”‏ (‏אסתר ב׳:‏9,‏ 15‏)‏.‏ האם רק יופייה החיצוני הוא שהותיר רושם כה רב על הסובבים אותה?‏ לא,‏ באסתר היה טמון הרבה מעבר לכך.‏

למשל,‏ אנו קוראים:‏ ”‏לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד”‏ (‏אסתר ב׳:‏10‏)‏.‏ מרדכי הורה לה שלא לחשוף את מוצאה היהודי;‏ הוא ללא ספק הבחין בכך שרבים בבית המלוכה הפרסי החזיקו בדעות קדומות נגד בני עמו.‏ עד כמה שמח ודאי לשמוע שחרף היותה רחוקה ממנו,‏ אסתר עדיין נהגה בחוכמה וגילתה צייתנות.‏

בדומה לכך,‏ גם כיום יכולים הצעירים להסב שמחה להוריהם או לאחראים עליהם.‏ כאשר הם נמצאים מחוץ לטווח הראייה של הוריהם — גם אם הם מוקפים באנשים שטחיים,‏ לא־מוסריים או אכזריים — הם יכולים לעמוד בפני השפעות רעות ולדבוק באמות המידה שהם יודעים שהן נכונות.‏ כך הם משמחים את לב אביהם השמימי,‏ כפי שעשתה אסתר (‏משלי כ״ז:‏11‏)‏.‏

בהגיע תורה של אסתר להיות מוצגת בפני המלך,‏ ניתנה לה האפשרות לבחור כל פריט שהיא חפצה בו,‏ אולי כדי שתוכל להתייפות עוד יותר.‏ אך היא פעלה על־פי עצתו של הגי ונהגה בצניעות ולא ביקשה דבר מעבר למה שהוצע לה (‏אסתר ב׳:‏15‏)‏.‏ היא ככל הנראה הבינה שלא יעלה בידה לקנות את לב המלך רק בעזרת יופייה;‏ רוח צנועה וענווה הייתה נכס הרבה יותר נדיר ויקר בחצר המלוכה.‏ האם היא צדקה?‏

הכתוב משיב:‏ ”‏ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים,‏ ותישא חן וחסד לפניו מכל הבתולות.‏ וישם כתר מלכות בראשה וימליכהָ תחת ושתי”‏ (‏אסתר ב׳:‏17‏)‏.‏ ודאי היה קשה ליהודייה צנועה זו להסתגל לשינוי במצבה — היא הייתה כעת המלכה החדשה,‏ אשתו של השליט החזק ביותר דאז!‏ האם מעמדה החדש גרם לה לחוש יהירות ולהתמלא גאווה?‏

כלל וכלל לא!‏ אסתר המשיכה לשמוע בקול אביה המאמץ.‏ היא שמרה בסוד את קרבתה לעם היהודי.‏ בנוסף לכך,‏ כאשר חשף מרדכי מזימה להתנקש באחשוורוש,‏ גילתה אסתר צייתנות והעבירה את אזהרתו אל המלך,‏ וכך סוכלה המזימה (‏אסתר ב׳:‏20–23‏)‏.‏ היא המשיכה לגלות אמונה באלוהיה על־ידי כך שהפגינה נמיכות רוח וצייתנות.‏ מעטים כיום מחשיבים את הצייתנות כמעלה;‏ חוסר ציות ומרדנות הם הנורמה המקובלת.‏ אך בדומה לאסתר,‏ אנשים בעלי אמונה אמיתית מוקירים את תכונת הצייתנות.‏

אמונתה של אסתר נבחנת

אדם ששמו המן עלה לגדולה בחצר אחשוורוש.‏ המלך מינה אותו לראש השרים,‏ וכך הפך המן ליועצו הראשי ולמשנה לו בכל רחבי האימפריה.‏ המלך אף פסק שכל מי שיראה שר בכיר זה יהיה חייב להשתחוות לו (‏אסתר ג׳:‏1–4‏)‏.‏ חוק זה היווה בעיה עבור מרדכי.‏ הוא רצה לציית למלך,‏ אך לא במחיר גילוי חוסר כבוד כלפי אלוהים.‏ הרי המן היה ”‏אגגי”‏,‏ ולכן ככל הנראה היה צאצא של אגג,‏ המלך העמלקי אשר הוצא להורג בידי שמואל,‏ נביא אלוהים (‏שמואל א׳.‏ ט״ו:‏33‏)‏.‏ רשעותם של העמלקים הייתה כה רבה עד כדי כך שהם הפכו לאויביהם של יהוה ושל עם ישראל.‏ כעם,‏ אלוהים דן את העמלקים לכליהb (‏דברים כ״ה:‏19‏)‏.‏ כיצד יוכל יהודי נאמן להשתחוות לעמלקי רם דרג?‏ מרדכי לא יכול היה לעשות זאת.‏ הוא לא היה מוכן להתפשר.‏ מאז ועד היום,‏ גברים ונשים בעלי אמונה שמים נפשם בכפם על מנת לדבוק בעיקרון:‏ ”‏לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”‏ (‏מעשי השליחים ה׳:‏29‏)‏.‏

חמתו של המן בערה בקרבו.‏ הוא רצה להרוג את מרדכי,‏ אך הוא לא היה מוכן להסתפק בכך;‏ הוא שם לו למטרה להשמיד את כל עמו!‏ המן פנה אל המלך והשחיר את פני היהודים.‏ מבלי לנקוב בשמם,‏ הוא רמז שמדובר בעם חסר חשיבות,‏ עם ”‏מפוזר ומפורד בין העמים”‏.‏ גרוע מכך,‏ הוא אמר שהם לא צייתו לחוקי המלך,‏ ולפיכך היו מורדים מסוכנים.‏ הוא הציע לתרום לאוצר המלך סכום כסף עצום על מנת לכסות את ההוצאות הכרוכות בחיסול כל היהודים שבאימפריה.‏c אחשוורוש נתן להמן את טבעת החותם שלו כדי שיחתום על כל צו שירצה (‏אסתר ג׳:‏5–10‏)‏.‏

עד מהרה דהרו שליחים על סוסים לכל קצות האימפריה רחבת הידיים והודיעו על עונש המוות שנגזר על העם היהודי.‏ תאר לעצמך את ההשפעה שהייתה להודעה זו על שארית היהודים בירושלים הרחוקה.‏ יהודים אלה,‏ אשר חזרו מן הגלות בבבל,‏ נאבקו כדי לבנות מחדש את העיר שעדיין הייתה ללא חומת הגנה.‏ אולי מרדכי חשב עליהם ועל ידידיו וקרוביו שהתגוררו בשושן כאשר שמע את החדשות הנוראיות.‏ ברוב ייאושו קרע את בגדיו,‏ לבש שק,‏ זרק אפר על ראשו וזעק בקול גדול באמצע העיר.‏ לעומת זאת,‏ המן ישב לשתות עם המלך ולא התרגש כלל מן הצער הרב שהסב ליהודים הרבים ולחבריהם בשושן (‏אסתר ג׳:‏12 עד ד׳:‏1‏)‏.‏

מרדכי ידע שעליו לעשות מעשה.‏ אבל מה כבר יכול היה לעשות?‏ אסתר שמעה על אבלו ושלחה לו בגדים,‏ אך מרדכי מיאן להינחם.‏ ייתכן שבמשך זמן רב תהה מדוע הרשה יהוה אלוהיו שאסתר היקרה לליבו תילקח ממנו ותהפוך למלכתו של שליט עובד אלילים.‏ כעת נראה היה שהסיבה לכך הולכת ומתבהרת.‏ מרדכי שלח הודעה לאסתר המלכה והפציר בה להתחנן אל המלך ולהתייצב לצד עמה (‏אסתר ד׳:‏4–8‏)‏.‏

ליבה של אסתר ודאי צנח בקרבה לשמע ההודעה.‏ היא ניצבה בפני מבחן האמונה הגדול ביותר בחייה.‏ היא פחדה,‏ ותשובתה למרדכי מעידה על כך בבירור.‏ היא הזכירה לו את חוק המלך.‏ מי שבא אל המלך מבלי שנקרא על־ידיו צפוי לגזר דין מוות.‏ מי שעובר על החוק יוכל לזכות לחנינה רק אם המלך יושיט לעברו את שרביט הזהב.‏ והאם הייתה לאסתר סיבה כלשהי לצפות לרחמים שכאלה,‏ במיוחד לנוכח גורלה של ושתי אשר סירבה להופיע לפני המלך כאשר נצטוותה לעשות כן?‏ היא אמרה למרדכי שהמלך לא קרא לה לבוא אליו זה 30 יום!‏ התעלמות שכזו נתנה לה מספיק סיבות לתהות אם היא עדיין נשאה חן בעיני המלך ההפכפךd (‏אסתר ד׳:‏9–11‏)‏.‏

מרדכי השיב לאסתר נחרצות על מנת לחזק את אמונתה.‏ הוא אמר לה שאם היא לא תפעל,‏ ליהודים לבטח תצמח ישועה ממקור אחר.‏ אך כיצד תוכל היא לצפות להינצל עם התעצמות הרדיפות?‏ מרדכי גילה בזאת את אמונתו האיתנה ביהוה,‏ אשר לעולם לא ירשה שעמו יימחה מעל פני האדמה ושהבטחותיו לא יתגשמו (‏יהושע כ״ג:‏14‏)‏.‏ אז שאל מרדכי את אסתר:‏ ”‏מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?‏”‏ (‏אסתר ד׳:‏12–14‏)‏ מרדכי בטח בכל ליבו ביהוה אלוהיו.‏ האם גם לנו יש ביטחון כזה?‏ (‏משלי ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏

אמונה הגוברת על הפחד מן המוות

היה זה רגע מכריע בחייה של אסתר.‏ היא ביקשה ממרדכי לומר לבני עמה לצום עימה במשך שלושה ימים,‏ וסיימה את הודעתה בהצהרה פשוטה המעידה על אמונה ואומץ,‏ הצהרה אשר הדהדה לאורך הדורות:‏ ”‏כאשר אבדתי,‏ אבדתי”‏ (‏אסתר ד׳:‏15–17‏)‏.‏ באותם שלושה ימים תפילותיה של אסתר היו ודאי עזות מאי פעם.‏ אך בסופו של דבר הגיע הרגע.‏ היא לבשה את בגדי מלכותה היפים ביותר ועשתה כל שביכולתה כדי לשאת חן בעיני המלך.‏ ואז היא יצאה לדרכה.‏

כמתואר בתחילת המאמר,‏ שמה אסתר פעמיה אל חצר המלך.‏ נוכל רק לדמיין אילו דאגות מילאו את שכלה וליבה ועד כמה התפללה בחוזקה.‏ היא נכנסה אל החצר,‏ ומשם כבר יכלה לראות את אחשוורוש יושב על כיסאו.‏ היא אולי ניסתה לקרוא את הבעת פניו.‏ אם נאלצה להמתין,‏ הרגעים הללו ודאי נראו כנצח.‏ אבל אז ראה אותה בעלה.‏ אין ספק שהוא הופתע,‏ אך ארשת פניו התרככה.‏ הוא הושיט לעברה את שרביט הזהב!‏ (‏אסתר ה׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏

אסתר קיבלה הזדמנות להשמיע את דבריה.‏ היא צידדה באלוהיה והתייצבה לצד עמה,‏ והציבה על־ידי כך דוגמה נפלאה של אמונה עבור כל משרתי אלוהים לאורך הדורות.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

למרדכי היו סיבות טובות להתגאות בבתו המאומצת

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

אסתר ידעה שענווה וחוכמה חשובות בהרבה ממראה חיצוני

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

אסתר סיכנה את חייה כדי להגן על עם אלוהים