החיים בתקופת המקרא — הדייגים
”כשהתהלך [ישוע] על חוף ים הגליל ראה שני אחים, את שמעון הקרוי פטרוס ואת אנדרי אחיו, משליכים רשת אל הים, שכן היו דייגים. אמר להם: ’בואו אחריי, ואעשה אתכם לדייגי אדם’” (מתי ד׳:18, 19).
דגים, מלאכת הדיג ודייגים מוזכרים פעמים רבות בספרי הבשורה. למעשה, ישוע סיפר מספר משלים הקשורים למלאכת הדיג. ואין זה מפתיע, שהרי הוא בילה חלק ניכר מזמנו בקרבת הכינרת או לחופיה ולימד שם (מתי ד׳:13; י״ג:1, 2; מרקוס ג׳:7, 8). אורכו של אגם מים מתוקים יפה זה הוא כ־21 קילומטר ורוחבו כ־12 קילומטר. שבעה משליחיו של ישוע — פטרוס, אנדרי, יעקב, יוחנן, פיליפוס, תומא ונתנאל — היו ככל הנראה דייגים (יוחנן כ״א:2, 3).
מה היה כרוך במלאכתם של הדייגים בימי ישוע? הבה נלמד מעט על אותם אנשים ועל משלח ידם. כך נבין טוב יותר את חייהם של השליחים ואת מעשיו ומשליו של ישוע. קודם כול נראה איך היה זה לעבוד בכינרת.
”פרצה בים סערה גדולה”
ים כינרת שוכן בתוך בקע, ומפלס פני הכינרת הוא כ־210 מטר מתחת לפני הים. את חופיה מכתרים מדרונות סלעיים, ומצפון מתנשא לו הר החרמון הנשגב. בחורף עשויות רוחות קרות לגרום לים לגעוש, ובקיץ עוטף אוויר חם את פני המים כשמיכה. ללא אזהרה מוקדמת נושבות אליה רוחות סוערות מהרי הסביבה ושופכות חמתן על המלחים הצולחים את הים. לסערה כזו בדיוק נקלעו ישוע ותלמידיו (מתי ח׳:23–27).
הדייגים שטו בסירות עץ שאורכן היה כ־8 מטרים ורוחבן המרבי כ־5.2 מטרים. ברבות מן הסירות היה תורן ומעין קבינה בירכתי הסירה ששימשה כמחסה (מרקוס ד׳:35–41). סירות איטיות אך חזקות אלו עמדו ברוחות העזות שהדפו את המפרש והתורן לכיוון אחד בעוד שמשקלה של הרשת היטה את הסירה לכיוון השני.
הגברים ניווטו את הסירה בעזרת משוטים שהותקנו בשני צידיה. צוות סירה כלל שישה דייגים או יותר (מרקוס א׳:20). בנוסף, בסירה היה ככל הנראה ציוד ואספקה כגון: מפרש פשתן (1), חבל (2), משוטים (3), עוגן אבן (4), בגדים יבשים וחמים (5), מזון (מרקוס ח׳:14) (6), סלים (7), כר (מרקוס ד׳:38) (8) ורשת (9). סביר להניח שבסירה היו גם מצופים נוספים (10), וכן משקולות (11), כלי תיקון (12) ולפידים (13).
הם ”לכדו הרבה מאוד דגים”
כיום, כמו במאה הראשונה, אזורי הדיג הפוריים ביותר בכינרת נמצאים בקרבת שפכי הנהר והנחלים הרבים הזורמים אליה. במקומות אלה מושכת הצמחייה שבמים את הדגים. בימי ישוע נהגו הדייגים לצאת לדוג בלילות כשהם נעזרים בלפידים. פעם אחת ניסו כמה מתלמידיו לדוג כל הלילה אך ללא הצלחה. אולם למחרת, על־פי הוראתו של ישוע, הם פרשו שוב את רשתותיהם ולכדו דגים רבים כל כך שסירותיהם החלו לשקוע (לוקס ה׳:6, 7).
לפעמים שטו הדייגים למים עמוקים. באזורי הדיג עבדו שתי סירות בצוותא. הדייגים פרשו רשת בין הסירות; ואז שני הצוותים חתרו במרץ בכיוונים הפוכים תוך כדי שהם משחררים את הרשת ומכתרים את הדגים. כשהסירות השלימו את הסיבוב, הדגים נלכדו ברשת. לאחר מכן משכו הדייגים את החבלים שהיו מחוברים לפינות הרשת והעלו את השלל לסירה. אורכה של הרשת היה ככל הנראה למעלה מ־30 מטר ועומקה כ־5.2 מטר, והיא הייתה גדולה דיה כדי ללכוד להקת דגים שלמה. לחלקה העליון היו מחוברים מצופים ולחלקה התחתון משקולות. הדייגים פרשו את הרשת ולאחר מכן משכו אותה, כשהם חוזרים על אותה פעולה שוב ושוב, שעה אחר שעה.
בהיותם במים רדודים השתמשו צוותי הדייגים בטכניקת דיג שונה. סירה משכה צד אחד של הרשת מהחוף אל תוך הים ושטה בנתיב קשתי בחזרה לחוף כשהיא מכתרת את הדגים. הדייגים שנשארו על החוף משכו את הרשת מהים, רוקנו את השלל ומיינו את הדגים. הדגים הראויים לאכילה הונחו בכלי קיבול, וחלקם נמכרו במקום כדגים טריים. אך רוב הדגים יובשו והומלחו או נכבשו ואוחסנו באמפורות (כדי חמר) ונשלחו לירושלים או לארצות אחרות. יצורים ימיים ללא קשקשים או סנפירים, כגון צלופחים, נחשבו טמאים ולכן נזרקו (ויקרא י״א:9–12). ישוע התייחס לשיטת דיג זו כאשר השווה את ”מלכות השמיים” לרשת ואת סוגי הדגים השונים לאנשים טובים ורעים (מתי י״ג:47–50).
דייג שדג לבדו נעזר לעיתים בחוט עם קרסים מברונזה שעליהם פתיונות או ברשת השלכה קטנה. כדי להשליך את הרשת הוא היה נכנס למים, מניח את הרשת על זרועו ואז משליך אותה מעלה הרחק מגופו. הרשת שצורתה כצורת כיפה נפרשה, נחתה על המים ואז שקעה. ביום מוצלח נלכדו ברשתו מספר דגים בשעה שהוא משך אותה בחזרה בעזרת חבל שהיה מחובר למרכזה.
הרשתות היו יקרות ונדרשה עבודה רבה כדי לתחזקן. לכן הדייגים השתמשו בהן בזהירות. בחלק ניכר מזמנו עסק הדייג בתיקון, רחיצה וייבוש של הרשתות — מלאכות שביצע בתום כל מסע דיג (לוקס ה׳:2). השליחים יעקב ויוחנן, שהיו אחים, ישבו בסירתם ותיקנו את רשתותיהם כשישוע הזמינם ללכת אחריו (מרקוס א׳:19).
בין סוגי הדגים שהדייגים במאה הראשונה דגו היו שפע דגי אמנון. דגים אלו היו חלק מהתפריט הקבוע של רוב אנשי הגליל, וסביר להניח שישוע אכל דג טעים זה. ייתכן ששני הדגים שישוע האכיל בהם בדרך נס אלפי אנשים היו דגי אמנון מיובשים ומומלחים (מתי י״ד:16, 17; לוקס כ״ד:41–43). דגים אלה בדרך כלל נושאים בפיהם את צאצאיהם. אולם כאשר הדג אינו נושא את צאצאיו בפיו, הוא עשוי לשאת חלוק אבן או אף לקחת מטבע נוצץ מקרקעית הים (מתי י״ז:27).
במאה הראשונה הדייגים שראו ברכה בעמלם היו דייגים סבלנים וחרוצים שהיו מוכנים להתמודד עם קשיים כדי להשיג שלל ראוי. מי שנענו להזמנתו של ישוע להצטרף אליו במלאכת עשיית התלמידים נזקקו גם הם לתכונות אלה כדי להיות ”דייגי אדם” יעילים (מתי כ״ח:19, 20).
[תמונה בעמוד 19]
(ראה המהדורה המודפסת)