הם השיבו על כל שאלותיי מתוך המקרא!‏

רקע:‏

נולדתי בכפר בגליסיה שבצפון־מערב ספרד שבו הייתה להוריי חווה קטנה.‏ הייתי הרביעית מתוך שמונה ילדים.‏ בביתנו שררה אווירה חמה ואוהבת.‏ באותה תקופה נהוג היה בספרד לשלוח לפחות ילד אחד במשפחה לסמינר דתי או למנזר.‏ במשפחתי שלושה מהילדים בחרו לעבור למוסדות כאלה.‏

בגיל 13 הצטרפתי לאחותי שהתגוררה במנזר במדריד.‏ האווירה שם הייתה קרה.‏ חיינו בצניעות רבה,‏ ולא היה ניתן לרקום קשרי ידידות במנזר.‏ היו שם רק כללים ותפילות.‏ מוקדם בבוקר היינו הולכות לקפלה כדי להרהר,‏ אך לרוב לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.‏ לאחר מכן שרנו שירים דתיים וערכנו את טקס המיסה,‏ והכול בשפה הלטינית.‏ לא הבנתי דבר מהנאמר,‏ והרגשתי שאלוהים רחוק ממני.‏ רוב הזמן נדרשנו לשמור על דממה מוחלטת.‏ כשאחותי ואני היינו חולפות זו על פני זו,‏ הדבר היחיד שיכולנו לומר אחת לשנייה היה:‏ ”‏ברוכה מריה הקדושה”‏.‏ הנזירות הרשו לבנות במנזר לדבר רק במשך חצי שעה לאחר הארוחות.‏ איזה הבדל עצום מחיי המשפחה המאושרים שהיו לי בבית.‏ הרגשתי בודדה ובכיתי פעמים רבות.‏

אף שמעולם לא חשתי קרובה לאלוהים,‏ נדרתי בגיל 17 את נדרי הנזירוּת.‏ לאמיתו של דבר רק עשיתי את מה שציפו ממני,‏ אך עד מהרה התעוררו בלבי ספקות,‏ וכבר לא הייתי בטוחה שנועדתי להיות נזירה.‏ הנזירות אמרו שמי שיש לו ספקות כאלה עתיד להישרף באש גיהינום.‏ אולם הספקות לא הרפו ממני.‏ ידעתי שישוע המשיח לא פרש מחיי החברה.‏ אדרבה,‏ הוא לימד אחרים ועזר לזולת (‏מתי ד׳:‏23–25‏)‏.‏ בגיל 20 כבר לא ראיתי כל סיבה להמשיך להיות נזירה.‏ למרבה ההפתעה,‏ אם המנזר אמרה לי שאם אני נמצאת בפרשת דרכים,‏ מוטב שאעזוב מהר ככל האפשר.‏ כנראה היא חששה שאשפיע על הבנות האחרות.‏ לכן עזבתי את המנזר.‏

כאשר חזרתי הביתה,‏ הוריי גילו כלפיי הבנה רבה.‏ אך מכיוון שבכפר שלנו לא היו מקומות עבודה,‏ עברתי לגרמניה,‏ לאזור שבו התגורר אחד מאחיי.‏ הוא השתייך לקבוצה קומוניסטית של מהגרים מספרד.‏ הם לחמו למען זכויות העובדים ולמען שוויון זכויות לנשים,‏ וחשתי בנוח בחברתם.‏ משום כך הפכתי לקומוניסטית ובהמשך התחתנתי עם אחד מחברי הקבוצה.‏ כשחילקתי ספרות קומוניסטית והשתתפתי בצעדות מחאה,‏ הרגשתי שאני עושה משהו חשוב.‏

אולם עם הזמן שוב נחלתי אכזבה.‏ שמתי לב שפעמים רבות הקומוניסטים לא נהגו בהתאם לאידיאולוגיה שלהם.‏ הספקות שלי גברו כאשר ב־1971 שרפו כמה פעילים צעירים מקבוצתנו את הקונסוליה הספרדית בפרנקפורט.‏ הם עשו זאת כאות מחאה על המשטר הדיקטטורי בספרד.‏ אך לדעתי זו לא הייתה הדרך הנכונה להביע את מורת רוחם.‏

כאשר נולד בננו הראשון,‏ אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להפסיק להגיע למפגשים הקומוניסטיים.‏ הייתי בודדה מאוד מפני שאף אחד מחבריי הקודמים לא ביקר אותי ואת התינוק שלי.‏ תהיתי מהי משמעות החיים.‏ האם באמת היה טעם לנסות לשפר את החברה?‏

כיצד שינה המקרא את חיי:‏

ב־1976 דפקו על דלת ביתנו זוג עדי־יהוה ממוצא ספרדי ונתנו לי חומר קריאה המבוסס על המקרא.‏ בפעם השנייה שהם ביקרו אותי המטרתי עליהם שאלות רבות לגבי סבל,‏ אי־שוויון וחוסר צדק.‏ להפתעתי,‏ הם השיבו על כל שאלותיי מתוך המקרא!‏ הם הציעו לי ללמוד את המקרא,‏ ונעניתי בשמחה להצעתם.‏

בהתחלה רציתי רק להעשיר את הידע שלי.‏ אולם ההשקפה שלי השתנתה לאחר שבעלי ואני התחלנו לנכוח באסיפות באולם המלכות של עדי־יהוה.‏ באותה תקופה היו לנו שני ילדים.‏ חברי הקהילה שמחו להסיע אותנו לאולם המלכות ועזרו לנו לשמור על הילדים במהלך האסיפות.‏ כתוצאה מכך,‏ התחלתי לפתח רגשות חמים כלפיהם.‏

עם זאת,‏ עדיין היו לי ספקות בנוגע לדת.‏ החלטתי לבקר את משפחתי בספרד.‏ דודי,‏ שהיה כומר,‏ ניסה לשכנע אותי להפסיק ללמוד את המקרא.‏ אך חברי הקהילה המקומית עזרו לי מאוד.‏ הם השיבו לי על שאלותיי מתוך המקרא,‏ בדיוק כפי שעשו עדי־יהוה בגרמניה.‏ החלטתי שכשאחזור לגרמניה אחדש את שיעורי המקרא שלי.‏ אף־על־פי שבעלי לא רצה להמשיך ללמוד את המקרא,‏ עמדתי בהחלטתי.‏ ב־1978 נטבלתי כאחת מעדי־יהוה.‏

התועלת שצמחה לי מהשינוי:‏

הודות לידע המדויק שרכשתי מתוך המקרא יש לי מטרה ברורה וכיוון מוגדר בחיים.‏ לדוגמה,‏ הכתוב בפטרוס א׳.‏ ג׳:‏1–4 מעודד את הנשים ’‏להיכנע לבעליהן’‏ מתוך ”‏כבוד עמוק”‏ ולפתח ”‏ענווה,‏ אשר יקרה היא מאוד בעיני אלוהים”‏.‏ עקרונות אלה סייעו לי למלא את תפקידיי כרעיה וכאם.‏

חלפו כ־35 שנה מאז הפכתי לעדת־יהוה.‏ אני שמחה לשרת את אלוהים כחלק ממשפחה רוחנית אמיתית,‏ ואני מאושרת שארבעה מתוך חמשת ילדיי החליטו גם הם לעשות כן.‏