פנינה יקרה שנתגלתה בערימת אשפה

מה עולה במחשבותיך לשמע המילה ”‏אשפה”‏?‏ אתה ודאי חושב על פסולת המדיפה ריח דוחה.‏ ודאי לא תצפה למצוא בתוכה חפץ רב־ערך ובטח שלא פנינה יקרה.‏

אך לפני כמאה שנה נמצא פריט יקר ערך במקום כזה בדיוק — בערימת אשפה!‏ לא הייתה זו פנינה ממשית,‏ אלא פריט בעל ערך רב בהרבה.‏ מהו האוצר שנתגלה?‏ איזו חשיבות נודעת לו בימינו?‏

תגלית בלתי צפויה

לקראת תחילתה של המאה ה־20 הגיעו למצרים ברנרד פ.‏ גרנפל וארתור ס.‏ האנט,‏ חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד.‏ הם גילו מספר קטעי פפירוס בין ערימות פסולת בקרבת עמק הנילוס.‏ מאוחר יותר,‏ בשנת 1920,‏ בשעה שהשניים קטלגו את ממצאיהם,‏ רכש גרנפל עבור ספריית ג׳ון ריילנדס שבמנצ׳סטר,‏ אנגליה,‏ כמה כתבי יד נוספים שנחשפו בחפירות במצרים.‏ אך שני החוקרים מתו לפני שסיימו לקטלג את הממצאים.‏

את מלאכתם השלים קולין ה.‏ רוברטס,‏ חוקר נוסף מאוניברסיטת אוקספורד.‏ בשעה שמיין את כתבי היד,‏ נחו עיניו על קטע פפירוס שאורכו 9 סנטימטרים ורוחבו 6 סנטימטרים בקירוב.‏ לתדהמתו הטקסט ביוונית נראה לו מוכר.‏ על צדו האחד הופיעו מילים מיוחנן י״ח:‏31–33‏,‏ ועל צדו השני נשתמרו חלקי משפטים מפסוקים 37 ו־38‏.‏ רוברטס הבין שהוא מצא פנינה שלא תסולא בפז.‏

תיארוך הממצא

רוברטס סבר שקטע הפפירוס עתיק מאוד.‏ אך עד כמה?‏ הוא השווה בין הכתב של הפפירוס שברשותו לבין סוגי כתב של פפירוסים עתיקים שגילם ידוע — שיטה הנקראת פליאוגרפיה.‏a בעזרת שיטה זו הוא קבע את גילו המשוער של הפפירוס.‏ אך הוא רצה לאשש את קביעתו.‏ לכן הוא צילם את כתב היד,‏ שלח את הצילומים לשלושה פפירולוגים וביקש מהם לתארך אותו.‏ מה הייתה מסקנתם?‏

שלושת החוקרים בחנו את סוג הכתב וסגנון האותיות וקבעו פה אחד שהפפירוס נכתב בחצי הראשון של המאה השנייה לספירה — עשורים בודדים לאחר מותו של השליח יוחנן!‏ אך יש לציין שפליאוגרפיה אינה שיטת תיארוך נטולת טעויות,‏ וחוקר אחר סבור שהטקסט יכול היה להיכתב בכל נקודת זמן שהיא במהלך המאה השנייה.‏ כך או כך,‏ פיסת פפירוס זו היא עדיין כתב היד הקדום ביותר של כתבי־הקודש היווניים שנתגלה אי פעם.‏

מה אנו למדים מפפירוס ריילנדס?‏

מדוע כתב יד זה של בשורת יוחנן נושא חשיבות רבה לאוהבי המקרא בימינו?‏ משתי סיבות לפחות.‏ קודם כול,‏ אחד ממאפייניו של כתב היד חושף בפנינו עד כמה הוקירו המשיחיים הקדומים את כתבי־הקודש.‏

במאה השנייה לספירה מסמכים כתובים היו קיימים בשתי צורות — המגילה והמצחף (‏הקודקס)‏.‏ המגילה הייתה מורכבת ממספר יריעות פפירוס או עור שהודבקו או נתפרו זו לזו ליצירת רצועה ארוכה אחת.‏ ניתן היה לפרוש את הרצועה ולגלול אותה חזרה בהתאם לצורך.‏ לרוב נהוג היה לכתוב רק על צד אחד של המגילה.‏

אולם פיסת הפפירוס שגילה רוברטס הייתה כתובה משני הצדדים.‏ מכאן ניתן להסיק שהיא הייתה חלק ממצחף ולא ממגילה.‏ המצחף הוכן מגיליונות עור או פפירוס שנתפרו ונכרכו יחדיו בדומה לספר.‏

אילו יתרונות היו למצחף על פני המגילה?‏ חשוב לזכור שהמשיחיים הקדומים נדרשו להפיץ את אמונתם ברבים (‏מתי כ״ד:‏14;‏ כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏ הם שוחחו על כתבי־הקודש בכל מקום שמצאו אנשים — בבתים,‏ בשווקים וברחובות (‏מעשי השליחים ה׳:‏42;‏ י״ז:‏17;‏ כ׳:‏20‏)‏.‏ בנסיבות הללו היה הרבה יותר נוח להשתמש בכתבי־הקודש בצורת מצחף קטן ממדים.‏

השימוש במצחף גם הקל על קהילות ויחידים להכין עותקים אישיים של כתבי־הקודש.‏ הודות לכך ניתן היה ליצור עותקים רבים של ספרי הבשורה,‏ דבר שתרם רבות לצמיחתה המהירה של הדת המשיחית.‏

פפירוס ריילנדס נושא חשיבות עבורנו מסיבה נוספת:‏ הוא מעיד על כך שהטקסט המקראי המקורי הועתק בנאמנות.‏ אף שכתב היד מכיל פסוקים בודדים מספר הבשורה של יוחנן,‏ הוא תואם כמעט לחלוטין לטקסט המקראי המצוי בידנו כיום.‏ הוא מוכיח שלא נערכו שינויים במקרא על אף העתקות חוזרות ונשנות.‏

מעניין לציין שפפירוס זה הוא רק אחד מתוך אלפי כתבי יד המוכיחים שהטקסט המקראי המקורי הועבר בדייקנות לאורך הדורות.‏ בספרו התנ״ך כהיסטוריה כתב ורנר קלר:‏ ”‏כתבי יד עתיקים אלה הם תשובה משכנעת לכל הספקות במהימנות הנוסחאות המסורתיות”‏ של כתבי־הקודש.‏

כמובן,‏ אמונתם של משרתי אלוהים אינה נשענת על ממצאים ארכיאולוגיים.‏ הם מאמינים ש”‏כל הכתוב נכתב בהשראת אלוהים”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏ על כל פנים,‏ זה מחזק אמונה ללמוד על ממצאים יקרי ערך מן העבר התומכים בעובדה שציין המקרא זה מכבר:‏ ”‏דברו של יהוה עומד לעד”‏ (‏פטרוס א׳.‏ א׳:‏25‏)‏.‏