3 עזרה בהתמודדות עם בעיות

מחלות כרוניות

רוז אומרת:‏ ”‏יש לי הפרעה גנטית שגורמת לי לכאבים חזקים ובלתי פוסקים.‏ איכות החיים שלי הידרדרה בצורה משמעותית”‏.‏ אחד הדברים שהפריעו לה במיוחד היה לעיתים הקושי להתמקד בלימוד המקרא ובעניינים רוחניים.‏ אבל דבריו הבאים של ישוע ממתי י״ט:‏26 עזרו לה מאוד:‏ ”‏לאלוהים הכול אפשרי”‏.‏ רוז הבינה שיש יותר מדרך אחת ללמוד.‏ הואיל ובשל כאביה הייתה עבורה הקריאה לעיתים כמעט בלתי אפשרית,‏ החלה היא להאזין להקלטות של המקרא ושל ספרות מקראית.‏a ”‏אם לא הייתה לי האפשרות הזאת”‏,‏ היא אומרת,‏ ”‏אינני יודעת כיצד הייתי שומרת על הרוחניות שלי”‏.‏

בכל פעם שרוז חשה עצבות בגלל שאין היא יכולה לעשות את מה שעשתה בעבר,‏ היא מוצאת נחמה במילים שבקורינתים ב׳.‏ ח׳:‏12‏:‏ ”‏אם קיימת הנכונות,‏ במיוחד אז רצויה הנתינה,‏ וזאת לפי מה שיש לאדם ולא לפי מה שאין לו”‏.‏ המילים הללו מזכירות לרוז שאלוהים שבע רצון ממעשיה,‏ מפני שהיא עושה כל שביכולתה במסגרת מגבלותיה.‏

יגון

דֶלפין,‏ שהוזכרה קודם לכן,‏ מספרת:‏ ”‏לאחר שנפטרה בתי בת ה־18,‏ היה הכאב כה עז שלא חשבתי שאוכל להמשיך לחיות.‏ ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה כמו פעם”‏.‏ אולם היא מצאה נחמה רבה במילים שבתהלים צ״ד:‏19‏,‏ שם פנה מחבר המזמור לאלוהים:‏ ”‏ברוב שׂרעפיי [‏דאגותיי]‏ בקרבי,‏ תנחומיך ישעשעו נפשי”‏.‏ היא אומרת:‏ ”‏התפללתי ליהוה שיעזור לי למצוא דברים שאוכל לעסוק בהם כדי לשכך את כאבי”‏.‏

דלפין התמסרה לפעילות התנדבותית משמעותית.‏ לימים השוותה את עצמה לצבעי פסטל שבהם משתמשים ילדים – גם אם הם שבורים,‏ עדיין אפשר לצבוע באמצעותם.‏ באופן דומה,‏ אף שחשה שבורה,‏ הבינה שעדיין יש ביכולתה להושיט עזרה לאחרים.‏ היא מספרת:‏ ”‏לפתע הבנתי שכאשר ניחמתי את תלמידי המקרא שלי בעזרת עקרונות המקרא ונימוקים מקראיים,‏ הייתה זו דרכו של יהוה להרגיע ולנחם אותי”‏.‏ היא ערכה רשימה של דמויות מקראיות שחוו גם הן יגון עמוק.‏ ”‏ללא יוצא מן הכלל”‏,‏ היא אומרת,‏ ”‏האנשים הללו הרבו כולם בתפילות”‏.‏ כמו כן,‏ הבינה ש”‏לא ניתן למצוא תשובות אם לא פותחים את המקרא”‏.‏

דלפין למדה מהמקרא דבר נוסף – להתמקד בעתיד ולא בעבר.‏ היא שואבת נחמה מהתקווה המצויה במעשי השליחים כ״ד:‏15‏:‏ ”‏תהיה תחייה הן של הצדיקים והן של הלא־צדיקים”‏.‏ עד כמה בטוחה דלפין שיהוה יקים את בתה?‏ הבה ניתן לה להשיב על כך:‏ ”‏אני מביטה אל העתיד ורואה את בתי.‏ הפגישה הבאה שלנו כבר נקבעה,‏ כאילו נכתבה בלוח השנה של אלוהים.‏ אני רואה אותנו יחד בגינה שלנו.‏ המראה הזה כל כך ברור,‏ בדיוק כפי שראיתי אותה ואהבתי אותה ביום שבו נולדה”‏.‏