התחלה דלה – סיום עשיר

במהלך שנות לימודיי,‏ דבר כמעט לא השתנה בעיירה.‏ בבית־הספר,‏ הילדים שאיתם למדת בכיתה א׳ היו אותם הילדים שאיתם סיימת את הלימודים;‏ למעשה,‏ הכרת את שמותיהם של רוב תושבי העיירה,‏ והם הכירו את שמך.‏

העיירה ליברטי הייתה מוקפת חוות קטנות,‏ בהן גידלו בעיקר תירס.‏ כשנולדתי,‏ עבד אבי עבור אחד האיכרים המקומיים.‏ בגיל ההתבגרות למדתי לנהוג בטרקטור ורכשתי מיומנויות בסיסיות נוספות הנוגעות לעבודה בחווה.‏

אבי לא היה אדם צעיר.‏ הוא היה בן 56 כשנולדתי,‏ ואימי הייתה בת 35.‏ אך הוא היה אדם רזה,‏ בריא וחזק שאהב לעבוד בחריצות ולימד גם אותנו,‏ הילדים,‏ להעריך עבודה קשה.‏ הוא מעולם לא הרוויח הרבה כסף,‏ אבל סיפק קורת גג לראשנו,‏ בגדים לגופנו ומזון לבטננו – ותמיד היה שם בשבילנו.‏ בן 93 היה במותו,‏ ואילו אימי מתה בגיל 86.‏ אף אחד מהם לא שירת את יהוה,‏ אבל אחד מאחיי משרת בנאמנות כזקן־קהילה מאז החל סידור זה בתחילת שנות ה־70.‏

שנות צעירותי

אימי הייתה אישה מאוד מאמינה.‏ מדי יום ראשון נהגה לקחת אותנו לכנסייה הבפטיסטית.‏ בגיל 12 שמעתי לראשונה על השילוש.‏ מתוך סקרנות שאלתי את אימי:‏ ”‏כיצד ישוע יכול להיות גם הבן וגם האב באותו זמן?‏”‏ אני זוכר את תשובתה:‏ ”‏בני,‏ זו תעלומה.‏ אנחנו לא אמורים להבין זאת”‏.‏ זו אכן הייתה תעלומה עבורי.‏ בכל זאת,‏ כשהייתי בן 14,‏ נטבלתי בנחל מקומי – הוטבלתי שלוש פעמים למען השילוש.‏

חבר שלי בתיכון היה מתאגרף ושכנע אותי להתנסות באגרוף.‏ התחלתי להתאמן והצטרפתי לארגון אגרוף ששמו ’‏כפפות הזהב’‏.‏ לא הצלחתי כל כך בתחום ולכן ויתרתי לאחר כמה קרבות.‏ בהמשך גויסתי לצבא ארה״ב ונשלחתי לגרמניה.‏ במהלך שירותי שם שלחו אותי הממונים עליי לבית־ספר לקצינים,‏ משום שחשבו שיש לי כישורי הנהגה טבעיים.‏ הם רצו שאעשה קריירה צבאית.‏ אבל לא היה לי כל רצון להמשיך לשרת בצבא,‏ ולכן בשנת 1956,‏ בתום שנתיים של שירות חובה,‏ שוחררתי משירותי.‏ לא חלף זמן רב והצטרפתי לצבא שונה לגמרי.‏

תחילתם של חיים חדשים

עד לשלב זה בחיים התנהגתי במידה מסוימת כמו מאצ׳ו.‏ התפיסה שהוצגה בסרטים ובסביבה באשר לגבריות השפיעה עליי מאוד.‏ לדעתי,‏ מטיפי דת לא היו מספיק גבריים.‏ אבל התחלתי ללמוד כמה דברים ששינו את חיי.‏ יום אחד,‏ בזמן שנהגתי בעיירה בקבריולה האדומה שלי,‏ סימנו לי שתי צעירות להתקרב אליהן.‏ הכרתי אותן – היו אלה אחיותיו הקטנות של האיש שהתחתן עם אחותי הגדולה.‏ הן היו עדות־יהוה.‏ עוד קודם לכן קיבלתי מהן את כתבי העת המצפה ועורו!‏,‏ אך באופן כללי חשתי שהמצפה עמוק מדי בשבילי.‏ אולם בהזדמנות זו הן הזמינו אותי לשיעור הספר הקהילתי,‏ אסיפה קטנה שנערכה בביתן אשר בה למדו את המקרא ודנו בו.‏ אמרתי להן שאחשוב על כך.‏ ”‏אתה מבטיח?‏”‏ שאלו אותי הבנות בחיוך.‏ ”‏אני מבטיח”‏,‏ השבתי.‏

די התחרטתי על ההבטחה,‏ אבל הרגשתי שאינני יכול שלא לקיימה.‏ לכן באותו ערב הלכתי לאסיפה.‏ יותר מכול התרשמתי מהילדים.‏ נדהמתי מהידע הרב שהיה להם על המקרא!‏ גם אחרי כל אותם ימי ראשון שבהם הלכתי עם אימי לכנסייה,‏ עדיין היה לי ידע מועט מאוד במקרא.‏ כעת הייתי נחוש ללמוד עוד,‏ והסכמתי לקבל שיעורי מקרא.‏ כבר בהתחלה למדתי ששמו הפרטי של האל הכול יכול הוא יהוה.‏ שנים קודם לכן,‏ כאשר שאלתי את אימי לגבי עדי־יהוה,‏ היא פשוט אמרה לי:‏ ”‏הם עובדים איזה איש זקן ששמו יהוה”‏.‏ אך כעת הרגשתי שעיניי נפתחו!‏

התקדמתי במהירות מפני שידעתי שמצאתי את האמת.‏ תוך תשעה חודשים מאז אותה אסיפה ראשונה,‏ נטבלתי.‏ היה זה במרס בשנת 1957.‏ השקפתי באשר לחיים השתנתה.‏ כשאני חושב על הגישה המאצ׳ואיסטית שהייתה לי,‏ אני שמח שלמדתי מה מלמד המקרא באשר לגבריות אמיתית.‏ ישוע היה גבר מושלם,‏ והיו לו חוסן וכוח פיזי שהיו גורמים לכל ’‏מאצ׳ו’‏ להחוויר לעומתו.‏ בכל זאת,‏ הוא לא היה מעורב בקטטות,‏ אלא ”‏נענה”‏,‏ כלומר נכנע למי שעינו אותו,‏ בדיוק כפי שנובא (‏יש׳ נ״ג:‏2,‏ 7‏)‏.‏ למדתי שתלמיד אמיתי של ישוע ’‏צריך להתנהג בעדינות עם כל אדם’‏ (‏טימ״ב ב׳:‏24‏)‏.‏

שנה לאחר מכן,‏ בשנת 1958,‏ התחלתי לשרת כחלוץ.‏ אך זמן קצר אחר כך הייתי צריך להפסיק לתקופה קצרה.‏ מדוע?‏ החלטתי לשאת אישה – הייתה זו גלוריה,‏ אחת מאותן צעירות שהזמינו אותי לשיעור הספר.‏ מעולם לא התחרטתי על כך.‏ גלוריה הייתה ועודנה אבן חן.‏ עבורי היא כמו היהלום הנקרא ”‏יהלום התקווה”‏ – אבל אני לא צריך לקוות במקרה הזה,‏ שהרי התחתנתי איתה!‏ הבה ניתן לה לספר קצת על עצמה:‏

‏”‏הייתי אחת מ־17 ילדים.‏ אימי הייתה עדת־יהוה נאמנה.‏ היא מתה כשהייתי בת 14,‏ ובאותה עת התחיל אבי ללמוד את המקרא.‏ בעקבות מותה של אימי ערך אבי סידור עם מנהל בית־הספר.‏ אחותי הגדולה הייתה בשנה האחרונה ללימודיה בתיכון,‏ ואבי ביקש שהיא ואני ניעדר מבית־הספר בימים שונים לסירוגין.‏ ערכנו תורנות כדי שמדי יום אחת מאיתנו תישאר בבית ותטפל בילדים הקטנים יותר,‏ וגם תכין למשפחה ארוחת ערב שתהיה מוכנה כשאבא חוזר הביתה מהעבודה.‏ מנהל בית־הספר הסכים,‏ והסידור נמשך עד שאחותי סיימה את לימודיה.‏ שתי משפחות של עדי־יהוה לימדו אותנו,‏ ו־11 מאיתנו,‏ הילדים,‏ הפכנו לעדי־יהוה.‏ נהניתי משירות השדה,‏ אף־על־פי שמאז ומתמיד נאבקתי בביישנות.‏ סאם עזר לי בנושא לאורך השנים”‏.‏

גלוריה ואני התחתנו בפברואר 1959.‏ נהנינו לשרת יחד כחלוצים.‏ בחודש יולי באותה שנה שלחנו בקשה לשרת בבית־אל כי רצינו מאוד לשרת במשרדים הראשיים.‏ אח יקר,‏ סיימון קרייקר,‏ שוחח איתנו על כך.‏ הוא אמר לנו שבית־אל אינו מקבל זוגות נשואים כעת.‏ אף פעם לא איבדנו את הרצון לשרת בבית־אל – אך חלף זמן רב עד שהתממש רצוננו.‏

כתבנו למשרדים הראשיים,‏ וביקשנו להישלח למקום שבו יש צורך רב יותר.‏ בתגובה,‏ ניתנה לנו אפשרות אחת בלבד:‏ פַּיין בְּלאף,‏ ארקנסו.‏ בימים ההם היו שתי קהילות בפיין בלאף – האחת לבנה והשנייה ”‏צבעונית”‏,‏ או שחורה.‏ נשלחנו לקהילה ה”‏צבעונית”‏,‏ שבה היו 14 מבשרים בלבד.‏

מתמודדים עם הפרדה גזעית וגזענות

אולי אתה תוהה מדוע הייתה הפרדה גזעית בתוך הקהילות של עדי־יהוה.‏ התשובה היא,‏ במילים פשוטות,‏ שלא הייתה ברירה באותם ימים.‏ היו חוקים שאסרו על אנשים מגזעים שונים להימצא יחד במקומות ציבוריים,‏ ונשקפה סכנה ממשית לאלימות.‏ במקומות רבים הייתה סיבה טובה לפחד שאם האחים משני הגזעים ייפגשו יחדיו לעבודת אלוהים,‏ ייהרס אולם המלכות שלהם.‏ מקרים כאלה אכן קרו.‏ אם עדי־יהוה שחורים בישרו מבית לבית בשכונה של לבנים,‏ הם נעצרו – וקרוב לוודאי שהוכו.‏ לכן כדי לבצע את פעילות ההטפה,‏ צייתנו לחוקים,‏ בתקווה שהמצב ישתנה לטובה.‏

היו לנו אתגרים בשירות.‏ בזמן שבישרנו בשכונה של שחורים,‏ קרה שדפקנו בטעות בדלת של משפחה לבנה.‏ היינו צריכים להחליט במהרה האם להציג בקצרה את המסר המקראי,‏ או פשוט להכיר בטעותנו ולהמשיך הלאה.‏ כך התנהלו באותם ימים הדברים במקומות מסוימים.‏

כמובן,‏ היינו צריכים לעבוד קשה כדי להתפרנס ולהמשיך לשרת כחלוצים.‏ ברוב העבודות הרווחנו שלושה דולרים ביום.‏ גלוריה עבדה במשק בית בכמה מקומות.‏ במקום אחד הורשיתי לעזור לה כדי שתוכל לסיים את העבודה בחצי מהזמן.‏ קיבלנו ארוחת צהריים – ארוחה ארוזה שגלוריה ואני חלקנו לפני שעזבנו.‏ מדי שבוע עשתה גלוריה עבודות גיהוץ עבור משפחה אחת.‏ אני עבדתי בגינה,‏ שטפתי חלונות ועבדתי בעבודות מזדמנות נוספות.‏ ניקינו חלונות בביתה של משפחה לבנה – גלוריה ניקתה אותם מבפנים ואני מבחוץ.‏ זה נמשך יום שלם,‏ ולכן קיבלנו ארוחת צהריים.‏ גלוריה אכלה בתוך הבית – אך בנפרד מהמשפחה,‏ ואילו אני אכלתי בחוץ,‏ בחנייה המקורה.‏ לא היה לי אכפת – זו הייתה ארוחה טעימה מאוד.‏ המשפחה הייתה נחמדה;‏ הם פשוט היו כלואים במערכת הזו,‏ בצורת החשיבה הזו.‏ אני זוכר שפעם אחת עצרנו בתחנת דלק,‏ ולאחר שמילאתי מיכל מלא במכונית שלי,‏ שאלתי את המתדלק אם גלוריה יכולה להשתמש בשירותים.‏ הוא פשוט נעץ בי מבט ואמר:‏ ”‏הם נעולים”‏.‏

מעשים אדיבים ראויים לציון

בכל זאת,‏ ממש נהנינו לבלות עם האחים,‏ ואהבנו את השירות.‏ כאשר הגענו לראשונה לפיין בלאף,‏ עברנו להתגורר עם האח ששירת כמשרת הקהילה.‏ באותם ימים הייתה אשתו לא־מאמינה,‏ וגלוריה התחילה ללמד אותה את המקרא.‏ בינתיים התחלתי אני לתת שיעורי מקרא לבתם של בני הזוג ולבעלה.‏ האם והבת החליטו לשרת את יהוה ונטבלו.‏

היו לנו חברים יקרים בקהילה הלבנה.‏ לא אחת הם הזמינו אותנו לארוחת ערב,‏ אך היה עלינו להגיע אליהם בחסות החשיכה.‏ ה’‏קוּ קלוּקס קלן’‏,‏ ארגון שקידם גזענות ואלימות,‏ היה פעיל מאוד באותם ימים.‏ אני זוכר שפעם אחת ראיתי אדם יושב במרפסת הקדמית שלו בליל כל הקדושים ולובש בגאווה סדין לבן וברדס,‏ כפי שעשו פעילי ’‏קו קלוקס קלן’‏.‏ אך כל זה לא מנע מהאחים לנהוג באדיבות.‏ קיץ אחד,‏ היינו זקוקים לסכום כסף כדי לנסוע לכינוס מחוזי,‏ ואח אחד הסכים לקנות את המכונית שלנו מדגם פורד 1950 כדי שנוכל להגיע לכינוס.‏ יום אחד,‏ כעבור חודש,‏ התעייפנו אחרי שהלכנו מבית לבית בחום הקיצי וניהלנו שיעורי מקרא.‏ כשהגענו הביתה,‏ ציפתה לנו הפתעה – המכונית חנתה מול הבית!‏ לשמשה הקדמית הוצמד פתק ובו המילים:‏ ”‏אתם יכולים לקבל חזרה את המכונית כמתנה ממני.‏ אחיכם”‏.‏

מקרה נוסף של אדיבות הרשים אותי עמוקות.‏ בשנת 1962 הוזמנתי ללמוד בבית־הספר לשירות המלכות בסאות’‏ לנסינג,‏ ניו יורק.‏ הייתה זו הכשרה של חודש שלם עבור מי שממלאים תפקידי השגחה בקהילה,‏ בנפה ובמחוז.‏ אבל כשקיבלתי את ההזמנה,‏ הייתי מחוסר עבודה ונתון בקשיים כלכליים.‏ קודם לכן התראיינתי לעבודה בחברת טלפונים בפיין בלאף.‏ אם היו מעסיקים אותי,‏ הייתי האדם השחור הראשון שיעבוד בחברה.‏ לבסוף הם הודיעו לי שיעסיקו אותי.‏ מה אעשה?‏ לא היה לי כסף לנסוע לניו יורק.‏ שקלתי ברצינות לקבל את הצעת העבודה ולדחות את ההזמנה ללמוד בבית־הספר.‏ למעשה,‏ עמדתי לרשום מכתב סירוב להזמנה,‏ אך פתאום אירע דבר שלא אשכח לעולם.‏

אחות בקהילתנו,‏ שבעלה היה לא־מאמין,‏ דפקה בדלת ביתנו מוקדם בבוקר ונתנה לי מעטפה.‏ המעטפה הייתה מלאה בכסף.‏ היא וכמה מילדיה הצעירים התעוררו במשך כמה שבועות מוקדם מאוד בבוקר כדי לצאת לשדות,‏ שם הסירו את העשבים הגדלים בין שורות הכותנה.‏ הם עשו זאת כדי להרוויח מספיק כסף על מנת שאוכל לנסוע לניו יורק.‏ היא אמרה:‏ ”‏לך לבית־הספר ותלמד כמה שתוכל.‏ אחר כך תחזור ותלמד אותנו!‏”‏ בהמשך שאלתי את חברת הטלפונים אם אוכל להתחיל לעבוד אצלם חמישה שבועות מאוחר מהמתוכנן.‏ קיבלתי תשובה חד־משמעית:‏ ”‏לא!‏”‏ אבל זה לא שינה דבר,‏ כבר קיבלתי החלטה.‏ אני כל כך שמח שלא לקחתי את העבודה הזו.‏

כעת גלוריה תספר כמה זיכרונות מהימים שבהם שירתנו בפיין בלאף:‏ ”‏התאהבתי בשטח הזה!‏ היו לי בין 15 ל־20 שיעורי מקרא.‏ בשעות הבוקר היינו מבשרים מבית לבית,‏ ובשאר שעות היום מנהלים שיעורי מקרא,‏ לפעמים עד 11 בלילה.‏ השירות היה כל כך מהנה!‏ בשמחה הייתי נשארת במשימה הזו.‏ אני חייבת להודות שלא ממש רציתי תפקיד חדש ולא התלהבתי להתחיל בשירות הנפתי,‏ אבל ליהוה היו תוכניות אחרות”‏.‏ וכך אכן היה.‏

שירות בנפה ובמחוז

בזמן ששירתנו כחלוצים בפיין בלאף,‏ הגשנו בקשה לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ היו לנו תקוות גדולות כי משגיח המחוז שלנו רצה שנעזור בקהילה בטקסס ושנישלח לשם כחלוצים מיוחדים.‏ המחשבה על שינוי זה קסמה לנו.‏ לכן חיכינו וחיכינו,‏ בתקווה לקבל תשובה מהחברה,‏ אבל תיבת הדואר שלנו נותרה ריקה.‏ לבסוף,‏ יום אחד הגיע מכתב – התמנינו לשירות הנפתי!‏ היה זה בינואר 1965.‏ גם אח ליאון וויבר,‏ המשרת כיום כמתאם ועד הסניף של ארצות הברית,‏ התמנה לשרת כמשגיח נפה באותה תקופה.‏

חששתי מהרעיון להפוך למשגיח נפה.‏ בערך שנה קודם לכן,‏ משגיח המחוז,‏ ג׳יימס א.‏ תומפסון הבן,‏ בחן את כישוריי.‏ הוא הציג בפניי באדיבות כמה תחומים שבהם היה עליי להשתפר והזכיר מיומנויות הדרושות למשגיח נפה טוב.‏ זמן קצר בלבד לאחר שהתחלתי לשרת בנפה הבנתי שאכן נזקקתי לעצות הללו.‏ לאחר שהתמניתי,‏ אח תומפסון היה משגיח המחוז הראשון ששירתי לצידו.‏ למדתי רבות מאח רוחני נאמן זה.‏

בימים ההם משגיח נפה קיבל מעט מאוד הכשרה.‏ במשך שבוע צפיתי במשגיח נפה עורך את ביקורו באחת הקהילות.‏ במהלך השבוע העוקב הוא צפה בי עורך ביקור בקהילה אחרת,‏ והעניק לי עצות והדרכה.‏ אבל אחר כך היינו בכוחות עצמנו.‏ אני זוכר שאמרתי לגלוריה:‏ ”‏הוא באמת צריך לעזוב עכשיו?‏”‏ אבל עם הזמן הבנתי דבר חשוב.‏ תמיד יהיו אחים טובים שיעזרו לך – אם תאפשר להם.‏ אני עדיין מוקיר את העזרה שקיבלתי מאחים מנוסים כמו ג׳.‏ ר.‏ בראון,‏ ששירת אז כמשגיח נודד,‏ ופרד ראסק ממשפחת בית־אל.‏

באותם ימים הגזענות הלכה וגברה.‏ במקרה אחד חברי הארגון ’‏קו קלוקס קלן’‏ ערכו צעדה בעיירה בטנסי שבה ביקרנו.‏ אני זוכר מקרה נוסף שבו עצרנו עם קבוצת השירות להפסקה במסעדת מזון מהיר.‏ הלכתי לשירותים,‏ וראיתי שאדם בעל חזות קשוחה,‏ עם קעקועים המאפיינים אנשים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן,‏ קם ובא אחריי.‏ אבל אח לבן,‏ גדול בהרבה ממני ומהלקוח בעל החזות הקשוחה,‏ נכנס אחרינו.‏ ”‏הכול בסדר אח הרד?‏”‏ שאל.‏ הלקוח האחר עזב במהירות מבלי להשתמש בשירותים.‏ לאורך השנים ראיתי שדעות קדומות אינן קשורות לצבע עורו של האדם,‏ אלא לחטא ‏–‏ החטא שירשנו מאדם הראשון המשפיע על כולנו.‏ למדתי גם שאח הוא אח בלי קשר לצבע עורו,‏ ואם צריך,‏ הוא גם ימות למענך.‏

סיום עשיר

שירתנו 12 שנה בשירות הנפתי ו־21 שנה בשירות המחוזי.‏ היו אלה שנים עשירות,‏ מספקות ומלאות בחוויות מעודדות.‏ אבל ציפתה לנו ברכה נוספת.‏ באוגוסט 1997 התגשם חלומנו הישן.‏ הוזמנו לשרת בבית־אל בארצות הברית – בערך 38 שנה לאחר שהגשנו לראשונה את בקשתנו.‏ כעבור חודש התחלנו בשירותנו בבית־אל.‏ הנחתי שהאחים האחראים בבית־אל רוצים שאעזור רק באופן זמני,‏ אבל לא כך התגלגלו העניינים.‏

משימתי הראשונה הייתה במחלקת השירות.‏ למדתי שם כל כך הרבה.‏ האחים שם מטפלים בשאלות רגישות ומורכבות רבות שמועצות זקנים ומשגיחי נפה ברחבי המדינה מפנים אליהם.‏ הערכתי את הסבלנות שגילו כלפיי האחים ואת נכונותם לעזור לי בזמן שהכשירו אותי.‏ בכל זאת,‏ אני מרגיש שאם הייתי מתמנה לשרת שם שוב,‏ עדיין הייתי טירון.‏

גלוריה ואני אוהבים את חיי בית־אל.‏ תמיד היינו משכימי קום,‏ והרגל זה ללא ספק מועיל בבית־אל.‏ כעבור כשנה התחלתי לשרת כעוזר בוועדת השירות של הגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ בשנת 1999 התמניתי לחבר בגוף המנהל.‏ למדתי דברים רבים במסגרת תפקיד זה,‏ אבל הלקח החשוב מכול הוא שאין ספק שישוע המשיח – ולא אף אדם – הוא ראש הקהילה המשיחית.‏

במבט לאחור על חיי,‏ לפעמים אני מרגיש קצת כמו עמוס הנביא.‏ יהוה שם לב לאותו רועה צאן עניו שעבד בעבודה עונתית פשוטה כבולס תאני שקמים,‏ שנחשבו למזון של העניים בלבד.‏ אלוהים מינה את עמוס לנביא,‏ ללא ספק תפקיד עשיר מבחינה רוחנית (‏עמ׳ ז׳:‏14,‏ 15‏)‏.‏ באופן דומה,‏ יהוה שם לב אליי,‏ בנו של איכר עני מליברטי,‏ אינדיאנה,‏ והרעיף עליי שפע של ברכות – רבות מכדי למנותן!‏ (‏מש׳ י׳:‏22‏)‏ אני ללא ספק מרגיש שלחיי הייתה אומנם התחלה דלה מבחינה חומרית,‏ אך הסיום שלהם עשיר מבחינה רוחנית,‏ הרבה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין!‏