נחוש שלא ירפו ידיי

‏”‏אבא”‏,‏ ”‏אבאל’‏ה”‏,‏ ”‏דוֹד”‏.‏ כך פעמים רבות פונים אליי הצעירים בבית־אל.‏ אני בן 89,‏ ואני נהנה מזה.‏ אני רואה בביטויי חיבה אלה חלק מהגמול שמעניק לי יהוה על כך שאני משרת אותו 72 שנה בשירות המורחב.‏ בהתבסס על חוויותיי בשירות אלוהים,‏ ביכולתי לחזק את הצעירים הללו ולומר להם מעומק הלב:‏ ’‏יש שכר לפעולתכם – אם לא ירפו ידיכם’‏ (‏דה״ב ט״ו:‏7‏)‏.‏

הוריי ואחיי

הוריי היגרו מאוקראינה לקנדה.‏ הם השתקעו בעיירה רוֹזבֶּרן בפרובינציית מָנִיטוֹבָּה.‏ אימי האוהבת הביאה לעולם 8 בנים ו־8 בנות,‏ ללא תאומים.‏ אני הייתי הילד ה־14.‏ אבא אהב את המקרא ונהג להקריא לנו מתוכו בימי ראשון בבוקר,‏ אך הוא ראה בדת כלי להשגת כסף ולעיתים קרובות אמר בבדיחות הדעת:‏ ”‏אני תוהה מי שילם לישוע כדי שיבשר וילמד”‏.‏

שמונה מאחיי ואחיותיי – ארבעה בנים וארבע בנות – בסופו של דבר אימצו את האמת לליבם.‏ אחותי רוז שירתה כחלוצה עד יום מותה.‏ גם בימיה האחרונים עודדה את כולם לשים לב לדבר־אלוהים,‏ ואמרה:‏ ”‏אני רוצה לראות אותך בעולם החדש”‏.‏ אחי הגדול טד היה בתחילה מטיף אש גיהינום.‏ בכל יום ראשון בבוקר הטיף ברדיו,‏ כשהוא מטיח במאזיניו ואומר להם שהחוטאים יישרפו לנצח באש גיהינום שאינה נכבית.‏ אך מאוחר יותר הפך למשרת יהוה נאמן ונלהב.‏

כיצד התחלתי בשירות המורחב

יום אחד ביוני 1944 שבתי מבית־הספר ומצאתי בפינת האוכל שלנו ספרון ששמו התחדשות העולם העתיד לבוא.‏a קראתי את העמוד הראשון,‏ אחר כך את השני,‏ ופשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא.‏ אחרי שסיימתי לקרוא את הספרון כולו,‏ החלטתי – אני רוצה לשרת את יהוה כפי שעשה ישוע.‏

כיצד הגיע הספרון לשולחן שלנו?‏ אחי הגדול,‏ סטיב,‏ אמר ששני גברים ”‏המוכרים”‏ ספרים וספרונים ביקרו בביתנו.‏ ”‏קניתי את הספרון הזה”‏,‏ אמר,‏ ”‏כי הוא עלה רק חמישה סנטים”‏.‏ הם שבו ביום ראשון שלאחר מכן,‏ ואמרו לנו שהם עדי־יהוה ושהם משתמשים במקרא כדי להשיב על שאלות ששואלים אנשים.‏ הערכנו זאת משום שהורינו לימדו אותנו לכבד את דבר־אלוהים.‏ שני הגברים הללו סיפרו לנו גם שבקרוב עדי־יהוה יערכו כינוס בוויניפֵּג,‏ היכן שאחותי אֵלסי התגוררה.‏ החלטתי לנכוח בכינוס.‏

דיוושתי על אופניי כ־320 קילומטר לוויניפג,‏ אך עצרתי בדרך בעיירה קֵלוּוד,‏ היכן שהתגוררו שני העדים שביקרו בביתנו.‏ בעת ששהיתי שם,‏ נכחתי באסיפה ולמדתי מהי קהילה.‏ הבנתי גם שכל איש,‏ אישה וילד צריכים לבשר מבית לבית,‏ כפי שעשה ישוע.‏

בוויניפג נפגשתי עם אחי הגדול ג׳ק,‏ אשר הגיע לכינוס מצפון אונטריו.‏ ביום הראשון של הכינוס,‏ הודיעו שתתקיים טבילה.‏ ג׳ק ואני החלטנו להיטבל בכינוס זה.‏ שנינו היינו נחושים להתחיל לשרת כחלוצים מהר ככל האפשר אחרי טבילתנו.‏ ג׳ק החל בשירות המורחב מייד אחרי הכינוס.‏ אני הייתי בן 16 והייתי חייב לחזור לבית־הספר,‏ אך שנה לאחר מכן הצטרפתי גם אני לשורות החלוצים הרגילים.‏

מפיק לקחים

התחלתי לשרת כחלוץ בסוּריס,‏ עיירה בפרובינציית מניטובה,‏ יחד עם סְטֵן ניקולסון.‏ עד מהרה למדתי שהחלוציות אינה מתנהלת תמיד על מי מנוחות.‏ ראינו את כספינו הולכים ומתמעטים,‏ אך המשכנו לבשר.‏ יום אחד,‏ לאחר שבישרנו כל היום,‏ היינו בדרכנו הביתה מורעבים,‏ וכיסינו ריקים.‏ איזו הפתעה הייתה זו למצוא שק מלא אוכל בפתח ביתנו!‏ עד היום איננו יודעים מי הניח אותו שם.‏ באותו ערב אכלנו כמו מלכים.‏ איזה גמול היה זה על כך שלא אפשרנו לידינו לרפות!‏ למעשה,‏ בסוף אותו חודש,‏ שקלתי יותר מששקלתי כל חיי.‏

כעבור כמה חודשים נשלחנו לשרת בעיירה גילברט פלֵיינס,‏ ששכנה כ־240 קילומטר צפונית לסוריס.‏ באותם ימים לכל קהילה הייתה טבלה גדולה על הבמה שהציגה את פעילות הקהילה בשירות השדה מדי חודש בחודשו.‏ כאשר חודש אחד צנחה הפעילות,‏ הגשתי נאום בפני הקהילה כדי להדגיש לאחים והאחיות שעליהם להשתפר.‏ אחרי האסיפה ניגשה אליי חלוצה מבוגרת שבעלה היה לא־מאמין,‏ ואמרה לי בעיניים דומעות:‏ ”‏ניסיתי,‏ אבל פשוט לא יכולתי לעשות יותר”‏.‏ אז היה זה תורי לבכות,‏ והתנצלתי בפניה.‏

כשם שקרה לי,‏ אחים צעירים מלאי מרץ יכולים בקלות לעשות טעויות מעין אלה ולאחר מכן לחוש מאוכזבים מעצמם.‏ אך ראיתי שבמקום לאפשר לידיך לרפות,‏ עדיף ללמוד לקח מהטעות,‏ לזכור אותו ולהמשיך הלאה.‏ הפעילות שתבצע בהמשך בנאמנות תזכה לגמול.‏

המאבק בקוויבק

איזו זכות הייתה זו עבורי ללמוד בגיל 21 בכיתה ה־14 של בית־ספר גלעד,‏ אשר סיימה את לימודיה בפברואר 1950.‏ בערך רבע מתלמידי הכיתה נשלחו לפרובינציית קוויבק בקנדה,‏ שתושביה דוברי צרפתית.‏ באזור זה הרדיפות על רקע דתי נגד עדי־יהוה השתוללו.‏ נשלחתי לוואל־ד’‏ור,‏ עיירה השוכנת באזור של מכרות זהב.‏ יום אחד הלכו כמה מאיתנו לבשר בכפר הקרוב,‏ ואל־סֶנְוִיל.‏ הכומר המקומי איים עלינו שאם לא נעזוב תכף ומייד את הכפר,‏ נותקף.‏ האיום הוביל למשפט שבו תבעתי את הכומר.‏ הוא נקנס.‏b

מקרה זה ורבים דומים אחרים הפכו לחלק מ”‏המאבק בקוויבק”‏.‏ פרובינציית קוויבק הייתה נתונה תחת שליטתה של הכנסייה הרומית־קתולית במשך יותר מ־300 שנה.‏ אנשי הכמורה ושותפיהם הפוליטיים רדפו את עדי־יהוה.‏ לא הייתה זו תקופה קלה,‏ והיינו מעטים במספר;‏ אך לא אפשרנו לידינו לרפות.‏ קוויבקים ישרי לב נענו למסר.‏ הייתה לי הזכות ללמד מספר רב של גברים ונשים אשר אימצו את האמת לליבם.‏ בין היתר לימדתי משפחה בת עשר נפשות.‏ המשפחה כולה החלה לשרת את יהוה.‏ דוגמתה האמיצה דחפה אחרים לעזוב את הכנסייה הקתולית.‏ המשכנו לבשר ובסופו של דבר ניצחנו בקרב!‏

מכשירים אחים בשפתם

בשנת 1956 נשלחתי לשרת בהאיטי.‏ מרבית השליחים החדשים התקשו ללמוד צרפתית,‏ אך האנשים הקשיבו למסר.‏ השליח סטנלי בּוֹגַס אמר:‏ ”‏נדהמנו כשראינו שאנשים עשו כל שביכולתם כדי לעזור לנו להביע את עצמנו”‏.‏ בתחילה היה לי יתרון מכיוון שכבר למדתי צרפתית בקוויבק.‏ אך עד מהרה הבנו שמרבית האחים המקומיים דוברים רק קריאולית האיטית.‏ לכן,‏ כדי להיות יעילים בשירותנו כשליחים,‏ היה עלינו ללמוד את השפה המקומית.‏ עשינו זאת,‏ וזכינו לגמול על מאמצינו.‏

כדי להעניק לאחים עזרה נוספת,‏ קיבלנו אישור מהגוף המנהל לתרגם את המצפה ופרסומים אחרים לקריאולית האיטית.‏ הנוכחות באסיפות נסקה ברחבי המדינה כולה.‏ בשנת 1950 היו בהאיטי 99 מבשרים,‏ אך עד 1960 טיפס המספר למעל 800 מבשרים!‏ באותו זמן התמניתי לשרת בבית־אל.‏ בשנת 1961 הייתה לי הזכות המשמחת להיות אחד המורים בבית־הספר לשירות המלכות.‏ התאפשר לנו להכשיר 40 משגיחי קהילה וחלוצים מיוחדים.‏ בכינוס שנערך בינואר 1962,‏ עודדנו אחים מקומיים כשירים להרחיב את שירותם,‏ וכמה התמנו לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ היה זה בדיוק בזמן הנכון,‏ שכן התנגדות עמדה בפתח.‏

ב־23 בינואר 1962 מייד אחרי הכינוס,‏ נעצרנו השליח אנדרו ד’‏אמיקו ואני במשרד הסניף,‏ והמלאי של הוצאת עורו!‏ מה־8 בינואר 1962 (‏בצרפתית)‏ הוחרם.‏ הוצאה זו של עורו!‏ ציטטה עיתונים צרפתים שבהם דווח כי טקסי ווּדו נהוגים בהאיטי.‏ היו שלא אהבו את ההצהרה וטענו שכתבנו את המאמר במשרד הסניף.‏ כמה שבועות לאחר מכן גורשו השליחים מהמדינה.‏c אך האחים המקומיים שהוכשרו המשיכו לקדם את הפעילות בצורה נפלאה.‏ היום אני משתתף בשמחתם על שגילו כוח עמידה והתקדמו מבחינה רוחנית.‏ כעת יש להם גם את תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש בקריאולית האיטית – דבר שיכולנו רק לחלום עליו בימים עברו.‏

בנייה ברפובליקה המרכז אפריקנית

אחרי ששירתי בהאיטי נשלחתי לשרת כשליח ברפובליקה המרכז אפריקנית.‏ מאוחר יותר הייתה לי הזכות לשרת שם כמשגיח נודד ובהמשך כמשגיח הסניף.‏

בימים ההם אולמי מלכות רבים היו פשוטים למדי.‏ למדתי כיצד לקושש קש ביער וכיצד להרכיב ממנו סכך.‏ לראות אותי נאבק עם מלאכה חדשה זו היה מחזה של ממש עבור העוברים ושבים.‏ זה גם עודד את האחים להיות מעורבים יותר בבניית ואחזקת אולמי המלכות שלהם.‏ מנהיגי הדת לעגו לנו מכיוון שלכנסיות שלהם היו גגות עשויים מפח,‏ ולנו לא.‏ לא נרתענו והמשכנו להשתמש בגגות קש פשוטים באולמי המלכות שלנו.‏ הלעג פסק לאחר שסופה עזה הכתה בבירה בַּנְגִי.‏ גג הפח ניתק מאחת הכנסיות והתרסק ברחוב הראשי.‏ גגות הקש של אולמי המלכות שלנו נותרו במקומם.‏ כדי להשגיח טוב יותר על הפעילות למען המלכות במדינה,‏ בנינו משרד סניף חדש ובית שליחים בחמישה חודשים בלבד.‏d

חיי נישואין עם שותפה נלהבת

בשנת 1976 הוחרמה הפעילות למען המלכות ברפובליקה המרכז אפריקנית,‏ ונשלחתי לשרת בבירתה של צ׳אד הסמוכה,‏ נְגַ’‏מֶנַה.‏ הדבר הטוב היה שפגשתי את האפי,‏ חלוצה מיוחדת נלהבת,‏ במקור מקמרון.‏ התחתנו ב־1 באפריל 1978.‏ באותו חודש פרצה מלחמת אזרחים,‏ וכמו רבים אחרים ברחנו לדרום המדינה.‏ כאשר הלחימה הסתיימה שבנו לביתנו וגילינו שהוא הפך למטה של קבוצה מחומשת.‏ לא רק הספרות נעלמה,‏ אלא גם שמלת הכלולות של האפי ומתנות החתונה שלנו.‏ אך לא אפשרנו לידינו לרפות.‏ עדיין היה לנו זה את זה,‏ ונשאנו עינינו לפעילות הנוספת שציפתה לנו.‏

בערך שנתיים אחר כך הוסר החרם מהרפובליקה המרכז אפריקנית.‏ חזרנו לשם ואשתי התלוותה אליי בשירותי כמשגיח נודד.‏ ביתנו היה קרוון ובו מיטה מתקפלת,‏ חבית שיכולה הייתה להכיל 200 ליטר מים,‏ מקרר שעבד על גז פרופן וגזייה.‏ ההגעה ממקום למקום הייתה קשה.‏ באחד המקרים היינו צריכים לעצור לא פחות מ־117 פעם בנקודות ביקורת משטרתיות.‏

הטמפרטורות לעיתים תכופות טיפסו ל־50 מעלות צלזיוס.‏ בכינוסים היה זה לפעמים קשה למצוא די מים לטבילה.‏ לכן חפרו האחים באפיקי הנהרות היבשים ואט אט אספו כמות מספקת של מים לטבילה,‏ אשר בדרך כלל התבצעה בתוך חבית.‏

ממשיכים בפעילותנו בארצות אפריקניות נוספות

בשנת 1980 נשלחנו לניגריה.‏ שם,‏ במשך שנתיים וחצי,‏ עזרנו בהכנות לבניית הסניף החדש.‏ האחים רכשו מחסן בן שתי קומות בכוונה לפרקו ולהרכיבו מחדש בשטחנו.‏ בוקר אחד טיפסתי די גבוה על המבנה כדי לסייע בפירוק.‏ לקראת הצהריים התחלתי לרדת חזרה באותה דרך שבה עליתי.‏ אך בגלל עבודות הפירוק פני הדברים השתנו ולכן פסעתי על האוויר,‏ ונפלתי מטה.‏ המצב שלי נראה די חמור,‏ אך לאחר צילום רנטגן ובדיקה אמר הרופא להאפי לא לדאוג ושאהיה בסדר תוך כשבוע.‏

בשנת 1986 עברנו לחוף השנהב,‏ שם שירתי כמשגיח נודד.‏ משימה זו הובילה אותנו גם לבורקינה פאסו הסמוכה.‏ לעולם לא תיארתי לעצמי שכמה שנים אחר כך תהפוך בורקינה לביתנו למשך זמן מה.‏

עזבתי את קנדה ב־1956,‏ אך ב־2003,‏ אחרי היעדרות של 47 שנה,‏ שבתי לקנדה,‏ לבית־אל – והפעם עם האפי.‏ על הנייר היינו קנדים,‏ אך הרגשנו שאנחנו שייכים לאפריקה.‏

בשנת 2007,‏ כשהייתי בן 79,‏ שבנו לאפריקה.‏ נשלחנו לבורקינה פאסו,‏ שם מוניתי לסייע כחבר בוועד הארצי.‏ בהמשך הוסב המשרד למשרד תרגום מרוחק תחת הסניף בבנין,‏ ובאוגוסט 2013 נשלחנו לבית־אל בבנין.‏

למרות מגבלותיי הפיזיות,‏ שירות השדה עדיין יקר לליבי.‏ במהלך שלוש השנים האחרונות,‏ בעזרתם האדיבה של זקני־הקהילה ובתמיכתה האוהבת של אשתי,‏ שמחתי מאוד לראות שניים מתלמידי המקרא שלי,‏ ג׳ידעון ופרַזִ’‏יס,‏ נטבלים.‏ כעת הם משרתים את יהוה בקנאות.‏

בינתיים הועברנו אשתי ואני לסניף בדרום אפריקה,‏ שם דואגת משפחת בית־אל באדיבות לצרכיי הבריאותיים.‏ דרום אפריקה היא המדינה השביעית באפריקה שבה הייתה לי הזכות לשרת.‏ בהמשך,‏ באוקטובר 2017,‏ זכינו לברכה נפלאה – התאפשר לנו לנכוח בחנוכת המשרדים הראשיים בוורוויק,‏ ניו יורק.‏ איזה מאורע בלתי נשכח היה זה!‏

בספר השנה 1994,‏ עמ׳ 255 (‏אנג׳)‏,‏ נאמר:‏ ”‏לכל מי שהחזיקו מעמד במלאכה שנים רבות אנו קוראים:‏ ’‏אתם חזקו ואל ירפו ידיכם,‏ כי יש שכר לפעולתכם’‏ (‏דה״ב ט״ו:‏7‏)‏”‏.‏ האפי ואני נחושים להיענות לקריאה זו ולעודד גם אחרים לעשות זאת.‏