‏”‏הקרב שייך ליהוה”‏

המחלוקת החלה בסוף שנות ה־90,‏ כשממשלת צרפת הטילה מס בלתי מוצדק על התרומות שסניף צרפת קיבל בין השנים 1993 עד 1996.‏ פנינו לבתי המשפט בצרפת,‏ אך לא זכינו למשפט הוגן.‏ לאחר שהפסדנו בבית הדין לערעורים,‏ הממשלה עיקלה מחשבון הבנק של הסניף למעלה מארבעה וחצי מיליון אירו.‏ התקווה האחרונה שלנו הייתה בית הדין האירופי לזכויות אדם.‏ לפני שדן בתיק נגדנו,‏ בית הדין דרש שניפגש עם נציג מטעמו ועם עורכי דין מטעם הממשלה כדי לראות אם נצליח להגיע להסכמה לפני המשפט.‏

ציפינו שנציגת בית המשפט תלחץ עלינו לפתור את הסוגיה בכך שנסכים לשלם חלק מהסכום הנדרש.‏ אבל היה לנו ברור שאם נשלם אפילו אירו אחד,‏ הדבר יפר עקרונות מקראיים.‏ האחים והאחיות תרמו מכספם כדי לתמוך בענייני המלכות,‏ לכן תרומותיהם אינן שייכות לממשלה (‏מתי כ״ב:‏21‏)‏.‏ אבל בכל זאת הגענו לפגישה מתוך כבוד לנהלי בית המשפט.‏

נפגשנו באחד מחדרי הישיבות המהודרים של בית הדין,‏ וכבר בהתחלה נתקלנו בקשיים.‏ בדברי הפתיחה שלה,‏ הנציגה טענה שעל עדי־יהוה בצרפת לשלם חלק מהמס שנגבה מהם.‏ פתאום הרגשנו שיהוה הניע אותנו לשאול אותה:‏ ”‏האם את מודעת לעובדה שממשלת צרפת כבר עיקלה מחשבון הבנק שלנו למעלה מארבעה וחצי מיליון אירו?‏”‏

היה ניכר על פניה שהיא הופתעה.‏ כשעורכי הדין מטעם הממשלה הודו שהם אכן עשו זאת,‏ גישתה כלפי התיק השתנתה לחלוטין.‏ היא נזפה בהם וחתמה את הפגישה במהירות.‏ אז הבנתי שיהוה שינה את התפתחות העניינים בדרך שלא ציפינו כדי שנוכל לנצח בתיק.‏ יצאנו מהחדר מאושרים והופתענו מאוד ממה שקרה.‏

ב־30 ביוני 2011,‏ בית הדין האירופי לזכויות אדם פסק פה אחד לטובתנו.‏ נקבע שהמיסים לא היו חוקיים ושעל הממשלה להחזיר את כל הכסף שגזלה מאיתנו,‏ בתוספת ריבית!‏ הפסיקה ההיסטורית הזו מגינה עד היום על עבודת אלוהים הטהורה בצרפת.‏ השאלה הפשוטה והלא מתוכננת ששאלנו הייתה נקודת המפנה בקרב,‏ בדיוק כמו האבן שפגעה בראשו של גוליית.‏ מדוע ניצחנו?‏ כמו שדוד אמר לגוליית:‏ ”‏הקרב שייך ליהוה”‏ (‏שמ״א י״ז:‏45–47‏)‏.‏

זה לא היה הניצחון היחיד שנחלנו.‏ נכון להיום,‏ לנוכח התנגדות פוליטית ודתית רבת עוצמה,‏ ניצחנו ב־225,‏1 תיקים שהגיעו לערכאות הגבוהות ביותר ב־70 מדינות ובתי משפט בינלאומיים.‏ אותם ניצחונות משפטיים הגנו על זכויותינו הבסיסיות כמו הזכות למעמד חוקי כדת,‏ הזכות לבשר באופן פומבי,‏ הזכות לסרב להשתתף בטקסים פטריוטיים והזכות להימנע מדם.‏

איך הגעתי למצב שבו אני מעורב בתיק משפטי באירופה בזמן שאני משרת במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בניו יורק,‏ ארה״ב?‏

קנאותם של הוריי לשירות עיצבה אותי

הוריי,‏ ג׳ורג׳ ולוסיל,‏ היו בוגרי הכיתה ה־12 של בית ספר גלעד ושירתו באתיופיה.‏ אני נולדתי שם בשנת 1956.‏ הם קראו לי פיליפ על שמו של פיליפוס המבשר מהמאה הראשונה (‏מה״ש כ״א:‏8‏)‏.‏ שנה לאחר מכן,‏ הממשלה אסרה את פעילותנו שם.‏ למרות שהייתי ממש קטן,‏ אני זוכר איך המשפחה שלי המשיכה לעבוד את יהוה בחשאי.‏ בתור ילד,‏ זה הלהיב אותי!‏ אבל לצערי ב־1960 אילצו אותנו לעזוב את המדינה.‏

משפחתי עברה לוויצ׳יטה שבקנזס,‏ ארה״ב,‏ והוריי מעולם לא איבדו את ההתלהבות שהייתה להם בשירות מאז שהיו שליחים.‏ האמת הייתה חלק בלתי נפרד מהם,‏ והם הקנו לא רק לי ערכים רוחניים,‏ אלא גם לאחותי הגדולה ג׳ודי ולאחי הקטן לזלי,‏ ששניהם נולדו גם הם באתיופיה.‏ נטבלתי בגיל 13.‏ שלוש שנים לאחר מכן,‏ משפחתי עברה לשרת במקום שהיה בו צורך רב יותר,‏ בארקיפה,‏ פרו.‏

ב־1974 כשהייתי רק בן 18,‏ משרד הסניף של פרו מינה אותי ועוד ארבעה אחים לשרת בתור חלוצים מיוחדים.‏ נשלחנו לשטח שמעולם לא בישרו בו,‏ בפסגת הרי האנדים.‏ היינו צריכים גם לבשר לדוברי קצ׳ואה ואיימרה.‏ התניידנו בעזרת קרוואן וקראנו לו ”‏התיבה”‏ בגלל שהוא היה נראה כמו קופסה גדולה.‏ אני נהנה להיזכר כיצד נעזרנו במקרא כדי לבשר לאותן אוכלוסיות ילידיות על כך שבקרוב יהוה ישים סוף לעוני,‏ למחלות ולמוות (‏ההת׳ כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ רבים שבישרנו להם נענו למסר המלכות.‏

שירותי במשרדים הראשיים

ב־1977 אלברט שרודר,‏ שהיה חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה,‏ ביקר בפרו ועודד אותי להגיש בקשה לשרת בבית־אל,‏ במשרדים הראשיים.‏ יישמתי את עצתו.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ ב־17 ביוני 1977,‏ התחלתי לשרת בבית־אל בברוקלין.‏ במהלך ארבע שנים עבדתי במחלקת ניקיון ובמחלקת תחזוקה.‏

ביוני 1978 פגשתי את אליזבת׳ אוולון בכינוס בינלאומי בניו אורלינס,‏ לואיזיאנה.‏ בדיוק כמוני,‏ היא גדלה להורים ששירתו את יהוה בכל ליבם.‏ כשנפגשנו,‏ אליזבת׳ כבר שירתה כחלוצה רגילה במשך ארבע שנים וראתה בשירות המורחב כדרך החיים שהיא רוצה לעצמה.‏ שמרנו על קשר,‏ המשכנו להכיר אחד את השני טוב יותר והתאהבנו.‏ התחתנו ב־20 באוקטובר 1979 והתחלנו לשרת יחד בבית־אל.‏

האחים והאחיות בקהילה הראשונה שלנו,‏ ברוקלין ספרדית,‏ פתחו בפנינו את ליבם.‏ לאורך השנים,‏ שלוש קהילות נפלאות נוספות קיבלו אותנו בברכה ועודדו אותנו להמשיך לשרת בבית־אל.‏ אנחנו אסירי תודה על עזרתם,‏ וגם על תמיכתם של חברינו ובני משפחתנו שסייעו לנו לדאוג להורינו המזדקנים.‏

עבודתי במחלקה המשפטית

להפתעתי,‏ בינואר 1982 התמניתי לשרת במחלקה המשפטית בבית־אל.‏ כעבור שלוש שנים,‏ ביקשו ממני ללמוד משפטים במטרה להפוך לעורך דין מוסמך.‏ במהלך לימודיי שמחתי לגלות שהחירויות הבסיסיות שרוב האנשים לוקחים כמובן מאליו בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם,‏ התאפשרו בזכות הניצחונות המשפטיים שלהם זכו עדי־יהוה.‏ במהלך הלימודים דנו בתיקים החשובים האלה בהרחבה.‏

ב־1986,‏ כשהייתי בן 30,‏ התמניתי למשגיח המחלקה המשפטית.‏ הייתי מאוד צעיר ולכן זו באמת הייתה זכות גדולה עבורי לקבל את התפקיד הזה.‏ אבל גם חששתי כי היו הרבה דברים שלא ידעתי וזו לא עמדה להיות משימה קלה.‏

סיימתי את לימודיי בהצלחה ב־1988,‏ אבל לא הייתי מודע להשפעה המסוכנת שהייתה להישג הזה על הרוחניות שלי.‏ השכלה גבוהה עלולה לעורר באדם את הרצון לקדם את עצמו,‏ ואת המחשבה שבגלל שיש לו ידע מסוים הוא נעלה על אחרים.‏ אליזבת׳ עזרה לי לחזור להתמיד בשגרה הרוחנית שהייתה לי לפני שהתחלתי ללמוד.‏ זה לקח זמן,‏ אבל לאט לאט השתקמתי מבחינה רוחנית.‏ אני יכול להעיד שידע נרחב בנושא מסוים הוא לא הדבר החשוב ביותר בחיים.‏ יחסים קרובים עם יהוה ואהבה עמוקה כלפיו וכלפי משרתיו הם מה שמעניק לנו משמעות אמיתית בחיים.‏

להגן על הבשורה הטובה ולעגנה בחוק

לאחר שסיימתי ללמוד משפטים,‏ עזרתי לבית־אל בכל העניינים החוקיים שהיה צריך לפתור,‏ והתמקדתי בלהגן על ארגון יהוה ועל זכותנו לבשר.‏ משימתי הייתה מאוד מרגשת אך גם מאתגרת משום שהארגון גדל והתקדם בקצב מהיר,‏ והתרחשו שינויים רבים.‏ למשל,‏ בעבר היינו מבקשים תרומה סמלית על הספרות שחילקנו.‏ אך בתחילת שנות ה־90 המחלקה המשפטית התבקשה לתת הנחיות כיצד לשנות את הסידור הזה,‏ ולבסוף הספרות שלנו ניתנה לאנשים ללא תשלום.‏ זה פישט את העבודה עבור בית־אל וגם בשטח,‏ ועד היום הדבר מגן על הארגון ממיסים לא מוצדקים.‏ יש שחששו שהשינוי הזה יוביל לכך שיהיה לנו מעט כסף,‏ לא יהיו מספיק פרסומים שנוכל לחלק בשירות,‏ ובעקבות זאת פחות אנשים ילמדו על יהוה.‏ אך קרה בדיוק ההפך.‏ מאז 1990 מספר האנשים שמשרתים את יהוה יותר מהכפיל את עצמו,‏ וכיום לכולם יש גישה למזון רוחני מציל חיים ללא תשלום.‏ ראיתי במו עיניי ששינויים כאלה ואחרים מצליחים רק בזכות הכוח שיהוה מעניק לנו וההדרכה שהוא מספק לנו באמצעות העבד הנאמן והנבון (‏שמ׳ ט״ו:‏2;‏ מתי כ״ד:‏45‏)‏.‏

הניצחונות המשפטיים שלנו לא הושגו רק בזכות סנגורים טובים.‏ פעמים רבות,‏ מה שמניע את בעלי הסמכות לפעול לטובתנו הוא התנהגותנו הטובה.‏ בשנת 1998 ראיתי דוגמה לכך כששלושה מחברי הגוף המנהל ונשותיהם נכחו בכינוסים המיוחדים בקובה.‏ טוב הלב והכבוד שגילו הם מה ששכנע את הרשויות שאנחנו באמת ניטרליים מבחינה פוליטית,‏ יותר מכל דבר שאמרנו להם בפגישות הרשמיות.‏

כשאנחנו לא מצליחים ליישב סוגיות משפטיות בדרכי שלום,‏ אנו ’‏מגינים על הבשורה הטובה ומעגנים אותה בחוק’‏ בבית המשפט (‏פיל׳ א׳:‏7‏)‏.‏ למשל,‏ במשך עשרות שנים הרשויות באירופה ובדרום קוריאה לא הכירו בזכותנו לסרב לשירות אזרחי כחלופה לשירות צבאי.‏ כתוצאה מכך,‏ בערך 000,‏18 אחים באירופה ויותר מ־000,‏19 אחים בדרום קוריאה נאסרו בשל סירובם לשרת בצבא מטעמי מצפון.‏

לבסוף ב־7 ביולי 2011,‏ בית הדין האירופי לזכויות אדם פסק את הפסיקה ההיסטורית בתיק באיאטיאן נגד ארמניה.‏ הפסיקה קבעה שיש לאפשר שירות אזרחי חלופי בכל אירופה.‏ לאחר מכן,‏ ב־28 ביוני 2018,‏ בית המשפט החוקתי בדרום קוריאה קיבל החלטה דומה.‏ אף אחד מהניצחונות האלה לא היה מתאפשר אילו אפילו אחוז קטן מאחינו הצעירים היה מתפשר על אמונתו.‏

המחלקה המשפטית במשרדים הראשיים והמחלקות המשפטיות בסניפים שבכל רחבי העולם עובדות קשה על מנת להגן על ענייני המלכות.‏ זוהי זכות עבורנו לייצג את אחינו ואחיותינו המתמודדים עם התנגדות מצד הממשלה.‏ בין אם אנחנו מנצחים במשפט ובין אם לא,‏ אנו נותנים עדות למושלים,‏ מלכים ולשאר האנשים (‏מתי י׳:‏18‏)‏.‏ שופטים,‏ נציגים מטעם הממשלה,‏ התקשורת והציבור ככלל מבחינים בפסוקים המופיעים במסמכים המשפטיים שאנו מגישים ובטיעונים שאנו מעלים בבית המשפט.‏ כך ישרי הלב לומדים מי הם עדי־יהוה ומהו הבסיס לאמונתם,‏ וחלקם אפילו הפכו לאחינו ואחיותינו לאמונה.‏

תודה יהוה!‏

לאורך 40 השנים שחלפו,‏ הייתה לי הזכות לטפל בעניינים משפטיים בשיתוף פעולה עם משרדי סניף ברחבי העולם,‏ להגיע לערכאות גבוהות רבות ולעמוד מול הרבה פקידים רמי דרג.‏ אני אוהב ומעריך את שותפיי לעבודה במחלקה המשפטית במשרדים הראשיים ובמחלקות המשפטיות ברחבי העולם.‏ זכיתי לשפע ברכות ואני מרגיש שחיי מלאי משמעות.‏

במרוצת 45 השנים האחרונות,‏ אליזבת׳ תמכה בי בנאמנות ובאהבה גם בזמנים הטובים וגם בזמנים הקשים.‏ אני מודה לה על כך משום שהיא עשתה זאת למרות ההתמודדות עם מחלה שמחלישה את מערכת החיסון שלה.‏

ראינו במו עינינו שהכוח והניצחונות לא מגיעים בזכות היכולות שלנו.‏ כמו שדוד אמר:‏ ”‏יהוה עוז לעמו”‏ (‏תהל׳ כ״ח:‏8‏)‏.‏ ואכן,‏ ”‏הקרב שייך ליהוה”‏.‏