בעזרת אלוהים ”‏איננו מן הנסוגים”‏

לאותם אחים היו הרבה סיבות להיות ספקנים לגביי.‏ לא הייתי אדם רוחני,‏ ולא אהבתי לבשר.‏ בעצם,‏ אפילו הייתי מתפלל שירד גשם בימי ראשון כדי שלא אצטרך לצאת לשירות.‏ ובפעמים שכן הייתי יוצא לשירות,‏ הייתי רק מציע את כתבי העת.‏ אף פעם לא השתמשתי במקרא בדברי הפתיחה שלי.‏ וזה לא הכול,‏ את משימות הקריאה באסיפות עשיתי רק בתמורה לשוחד שקיבלתי מאימא שלי.‏ לא אהבתי ללמוד,‏ ולא היו לי מטרות רוחניות.‏

באותו הקיץ נערך כינוס מחוזי (‏כיום,‏ כינוס אזורי)‏ בקארדיף,‏ ויילס.‏ הכינוס הזה שינה את חיי.‏ אחד הנואמים שאל סדרת שאלות רטוריות:‏ ’‏האם אתה עד־יהוה מוקדש וטבול?‏’‏ ’‏כן’‏,‏ חשבתי לעצמי.‏ ’‏האם הבטחת לשרת את יהוה בכל לבבך,‏ נפשך,‏ שכלך וכוחך?‏’‏ ’‏כן’‏.‏ ’‏האם יש לך בעיות בריאות או התחייבויות משפחתיות שלא מאפשרות לך לשרת כחלוץ?‏’‏ ’‏לא’‏.‏ ’‏האם יש סיבה אחרת שמונעת ממך להיות חלוץ?‏’‏ ’‏לא’‏.‏ ’‏אם השבת על השאלה האחרונה ב”‏לא”‏,‏ אז למה אתה לא משרת כחלוץ?‏’‏

זה היה כאילו מישהו פתאום הדליק את האור.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏אני מבזבז את החיים שלי.‏ אני לא מקיים את מה שהבטחתי ליהוה.‏ אני לא משרת אותו בלב ונפש’‏.‏ הבנתי שאם אני רוצה שיהוה יקיים את מה שהוא הבטיח לי,‏ אני צריך לקיים את מה שהבטחתי לו.‏ לכן באוקטובר 1956 התחלתי לשרת כחלוץ חופשה (‏כיום,‏ חלוץ עוזר)‏.‏

כעבור שנה נהייתי חלוץ רגיל ועברתי לקהילה שהיו בה 19 מבשרים.‏ מהרגע שהגעתי הייתי צריך להגיש נאומים כל שבוע.‏ האחים שם גילו כלפיי הרבה סבלנות ועזרו לי לשפר עם הזמן את תוכן הנאומים ואת אופן ההגשה שלי.‏ כעבור שנתיים,‏ ב־1959,‏ מוניתי לשרת כחלוץ מיוחד בעיר אברדין,‏ בקצה הצפוני של סקוטלנד.‏ אחרי כמה חודשים הוזמנתי לשרת בבית־אל בלונדון,‏ ושם נפלה בחלקי הזכות לעבוד שבע שנים בבית הדפוס.‏

אהבתי את החיים בבית־אל,‏ אבל בנקודה זו בער בי הרצון לשוב לשרת בשטח.‏ הייתי צעיר ובריא,‏ ונחוש לשרת את יהוה בכל מקום שאליו ישלח אותי.‏ לכן באפריל 1965 הגשתי בקשה ללמוד בבית־ספר גלעד להכשרת שליחים.‏

באותה שנה אני והאח שגרתי איתו בבית־אל החלטנו לטוס לגרמניה כדי לנכוח בכינוס בברלין ולראות את חומת ברלין,‏ שנבנתה כמה שנים לפני כן.‏

באחד מימי הכינוס הלכנו לבשר,‏ ושותפתי לשירות הייתה אחות ששמה סוזן בנדרוק.‏ ב־1966 התחתנו והיא הפכה לשותפתי לחיים.‏ כעבור שנתיים הוזמנו ללמוד במחזור ה־47 של גלעד.‏ זו הייתה חוויה נפלאה!‏ חמשת חודשי הלימודים עברו במהירות,‏ ונשלחנו לשרת בזאיר (‏כיום,‏ הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו)‏.‏ היינו בהלם!‏ לא ידענו שום דבר על המדינה הזאת.‏ בהתחלה קצת חששנו,‏ אבל כמובן הסכמנו למשימה והפקדנו את עצמנו בידיו של יהוה.‏

אחרי שעות על גבי שעות בשדות תעופה ומטוסים הגענו לבסוף לקולווזי,‏ עיירת כורים קטנה.‏ תהינו למה אף אחד לא בא לפגוש אותנו.‏ מאוחר יותר התברר לנו שהמברק שמודיע על בואנו הגיע יומיים אחרינו.‏ אחד מעובדי שדה התעופה ניגש אלינו ואמר לנו משהו בצרפתית.‏ לא הבנו אותו כי עוד לא למדנו את השפה.‏ אבל האישה שעמדה לפנינו הסתובבה ותרגמה את דבריו:‏ ”‏אתם עצורים!‏”‏

השוטר שעצר אותנו הורה לנהג חולף להסיע את כולנו ברכב שלו.‏ זו הייתה מכונית ספורט דו־מושבית ישנה עם מנוע אחורי.‏ כולנו יחד — בעל הרכב,‏ השוטר,‏ סוזן ואני — נדחסנו איכשהו לרכב הקטן,‏ שניתר וקיפץ על הדרך המשובשת,‏ ותא המטען הקדמי נראה כמו דג עם פה פעור שלועס את המזוודות שלנו.‏ אני בטוח שמהצד זה נראה כמו סצנה מקומדיה.‏

נסענו לבית השליחים.‏ אנחנו לא ידענו איפה הוא נמצא,‏ אבל השוטר ידע.‏ לא היה אף אחד בבית והשערים היו נעולים.‏ בדיוק אז כל השליחים היו בכינוסים בינלאומיים או בחופשות.‏ עמדנו תחת השמש הקופחת וחשבנו לעצמנו:‏ ’‏מה יהיה עכשיו?‏’‏ בסופו של דבר הגיע אח מקומי.‏ כשהוא ראה אותנו,‏ חיוך ענק האיר את פניו,‏ ומייד הרגשנו הרבה יותר טוב.‏ הוא הכיר את השוטר,‏ שכנראה ציפה לקבל מאיתנו שוחד.‏ לאחר שהאח דיבר איתו,‏ השוטר עזב,‏ ואנחנו נכנסנו פנימה והתחלנו להתמקם.‏

מסרבים להיכנע לפחד

מהר מאוד הבנו שנפלה בחלקנו הזכות לשרת את יהוה לצד אחים אוהבים שלא איבדו את שמחת חייהם על אף הסבל שעברו.‏ הם סבלו במיוחד בעשר השנים האחרונות,‏ שבהן תסיסות והתקוממויות אלימות שיסעו את המדינה.‏ לבסוף,‏ בשנת 1971,‏ עדי־יהוה איבדו את המעמד החוקי שלהם.‏ תהינו איך נתמודד עם המצב החדש.‏

זה לא היה הזמן להיכנע לפחד.‏ ואכן רוב רובם של האחים נותרו נאמנים ולא התפשרו על עמדתם הניטרלית חרף הלחצים העצומים לשאת כרטיס מפלגה ולענוד סיכה של המפלגה.‏ מי שלא ענדו את הסיכה לא יכלו ליהנות משירותים ממשלתיים,‏ והם נפלו קורבן להתנכלויות מצד הצבא והמשטרה.‏ אחים איבדו את משרותיהם,‏ וילדים הושעו מבתי־הספר.‏ מאות אחים נשלחו למאסר.‏ היו אלה זמנים קשים ביותר,‏ אבל האחים המשיכו לבשר את הבשורה הטובה באומץ לב.‏

נזקקנו לכוח עמידה

באותן שנים סוזן ואני הרבינו לנסוע לאזורים מרוחקים במסגרת השירות הנפתי והמחוזי.‏ חיי הכפר הציבו בפנינו אתגרים מיוחדים במינם.‏ בקתות הקש היו כל כך קטנות שבקושי היה מקום לשכב בתוכן.‏ הפסקתי לספור כמה מכות חטפתי מהמשקופים הנמוכים.‏ התקלחנו במים שנשאבו מנהרות ונחלים.‏ בלילה קראנו לאור נרות.‏ בישלנו על פחמים.‏ אבל כל זה לא הפריע לנו כי מבחינתו כך צריכים להיראות חיי השליח.‏ זה בדיוק מה שבאנו לעשות פה,‏ והרגשנו שאנחנו עומדים בחזית הפעילות התיאוקרטית.‏

החיים בקרב המשפחות המקומיות לימדו אותנו להעריך דברים שקל לקחת כמובן מאליו,‏ דברים כמו מזון,‏ מים,‏ בגדים וקורת גג (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏8‏)‏.‏ כל השאר זה בונוס.‏ הגישה הזו מלווה אותנו עד היום.‏

אף שמעולם לא התנסינו בסוג הניסיונות שפאולוס עבר,‏ לעיתים הרגשנו שהאמונה והמניעים שלנו עומדים למבחן.‏ היינו צריכים לנסוע בדרכים שהיו במצב איום ונורא.‏ כשנסענו בדרכים סלעיות,‏ הטלטלות היו בלתי נסבלות.‏ לפעמים האוטו היה שוקע בחול,‏ ובעונה הגשומה הוא היה שוקע עמוק בבוץ שנצמד לגלגלים כמו דבק.‏ פעם אחת נסענו במשך יום שלם והצלחנו לעבור רק 70 קילומטר כי נאלצנו לחלץ את האוטו מהבוץ 12 פעמים!‏

אבל דווקא בנסיבות הקשות האלה הרגשנו הכי קרובים ליהוה.‏ למדנו שבעזרתו אנחנו יכולים לעבור כל קושי מבלי לאבד את השמחה,‏ אפילו כשאין בידנו לעשות שום דבר כדי לשנות את המצב.‏ סוזן מטבעה היא אדם שאוהב את הנוחות של הבית,‏ והיא לא טיפוס הרפתקני.‏ אבל לאורך כל השנים ששירתנו בתנאים האלה,‏ היא אף פעם לא התלוננה.‏ הימים האלה זכורים לנו כימים מאושרים ומספקים,‏ ולמדנו מהם הרבה.‏

במרוצת השנים ששירתנו בזאיר נעצרתי כמה פעמים.‏ פעם אחת אפילו הואשמתי בסחר לא חוקי ביהלומים.‏ מובן שהיינו מודאגים,‏ אבל הזכרנו לעצמנו שיהוה רוצה שנשלים את המשימה שלנו,‏ ולכן הוא בטוח יעזור לנו.‏ וכך באמת קרה!‏

ממשיכים קדימה

בשנת 1981 הוזמנו לשרת במשרדי הסניף בקינשסה.‏ שנה קודם לכן עדי־יהוה שוב זכו להכרה חוקית במדינה.‏ לכן האחים רכשו חלקת אדמה לבניית סניף גדול יותר.‏ אבל אז קרה דבר בלתי צפוי:‏ במרס 1986 חתם הנשיא על צו שהורה להוציא מחוץ לחוק את פעילותם של עדי־יהוה.‏ עבודות הבנייה הופסקו,‏ ותוך זמן קצר רוב השליחים גורשו מהמדינה.‏

לסוזן ולי התאפשר להישאר עוד קצת בזאיר.‏ המשכנו לבשר כמיטב יכולתנו,‏ אבל ידענו שכל הזמן עוקבים אחרינו.‏ השתדלנו מאוד להיות זהירים,‏ אבל פעם אחת כשניהלתי שיעור מקרא,‏ באו לעצור אותי.‏ הכניסו אותי לתא תת־קרקעי גדול שהיה מלא עד אפס מקום בעצורים אחרים.‏ המקום היה חם,‏ חשוך,‏ מצחין וחנוק,‏ ובכל התא היה רק פתח קטן אחד סמוך לתקרה.‏ כמה אסירים תפסו אותי ולקחו אותי ל”‏בוס”‏ שלהם.‏ ”‏תשיר את ההמנון!‏”‏ הוא דרש ממני.‏ ”‏אני לא מכיר אותו”‏,‏ השבתי.‏ ”‏אז תשיר את ההמנון של המדינה שלך!‏”‏ הם אמרו.‏ ”‏גם אותו אני לא מכיר”‏,‏ עניתי.‏ ואז הוא הכריח אותי לעמוד מול הקיר במשך שלושת רבעי שעה.‏ בסופו של דבר האחים המקומיים ערכו משא ומתן עם האחראים והביאו לשחרורי.‏

היה ברור שהמצב במדינה לא הולך להשתפר.‏ זמן קצר לאחר מכן נשלחנו לשרת בזמביה.‏ חצינו את הגבול ברגשות מעורבים של עצב והקלה.‏ 18 השנים ששירתנו שם לצד שליחים אחרים ולצד האחים המקומיים הנאמנים לעולם לא ינטשו את מחשבותינו.‏ אף שהחיים שם היו לפעמים קשים,‏ תמיד הרגשנו שיהוה מברך אותנו.‏ ידענו שהוא איתנו לאורך כל הדרך.‏ למדנו לדבר סווהילית וצרפתית,‏ וסוזן אפילו דיברה קצת לינגלה.‏ השירות שלנו היה מאוד פורה,‏ ועזרנו ליותר מ־130 תלמידים להתקדם ולהיטבל.‏ אנחנו כל כך שמחים שהיה לנו חלק בהנחת היסודות לגידול שעוד עתיד היה להגיע.‏ ואיזה גידול זה היה!‏ ב־1993 בית המשפט העליון הסיר את האיסור על הפעילות שלנו מ־1986.‏ היום יש בקונגו מעל 000,‏240 מבשרי מלכות.‏

מאז שהגענו לזמביה ב־1987 נבנה כאן סניף חדש,‏ שהורחב במשך הזמן,‏ ומספר המבשרים יותר משילש את עצמו.‏

אז מה קרה לאותו אח צעיר שלא היה שום סיכוי שישרוד חודש בשירות המורחב?‏ בעזרתו של יהוה ובזכות תמיכתה של אשתי היקרה,‏ סגרתי עכשיו 65 שנים נפלאות בשירות המורחב.‏ אכן ’‏טעמתי וראיתי כי טוב יהוה’‏ (‏תהלים ל״ד:‏8‏)‏.‏

אין בנו שום דבר מיוחד.‏ בסך הכול עשינו כמיטב יכולתנו להישאר נאמנים ולמלא את מה שהבטחנו ליהוה כשהקדשנו לו את חיינו.‏ אנו בטוחים שיהוה ימשיך לעזור לנו לעולם לא להיות ”‏מן הנסוגים”‏,‏ אלא להיות ”‏בעלי אמונה המובילה להצלת הנפש”‏ (‏עברים י׳:‏39‏)‏.‏

צפה בסרטון דיירל וסוזן שארפ:‏ הבטחנו לשרת את יהוה בלב ונפש (‏אנגלית)‏