ברכותיו של יהוה עלו על כל ציפיותיי

כשסוף סוף התגברתי על הספקות שלי והתחלתי חלוציות,‏ נפתחה בפניי דלת לחיים שעלו על כל ציפיותיי (‏אפ׳ ג׳:‏20‏)‏.‏ אך אולי אתם תוהים כיצד זה קרה.‏ הרשו לי לספר לכם איך הכול התחיל.‏

נולדתי בברלין שבגרמניה חודשים ספורים לאחר שמלחמת העולם השנייה פרצה ב־1939.‏ בשנת 1945,‏ כשהמלחמה התקרבה לסיומה,‏ ברלין ספגה הפצצות אוויריות כבדות.‏ במהלך אחת ההפצצות נפגע הרחוב שלנו,‏ אך משפחתי ואני ברחנו למקלט.‏ כדי לשמור על ביטחוננו נמלטנו מאוחר יותר לאֶרפורט,‏ מקום הולדתה של אימי.‏

אימי חיפשה בלהיטות את האמת.‏ היא קראה כתבים של פילוסופים ובחנה דתות שונות,‏ אך לא הייתה מסופקת.‏ בסביבות שנת 1948 שתי עדות־יהוה ביקרו בביתנו.‏ אימי הזמינה אותן להיכנס ושאלה אותן שאלות רבות.‏ כעבור פחות משעה היא אמרה לאחותי הקטנה ולי:‏ ”‏מצאתי את האמת!‏”‏ תוך זמן קצר התחלנו אימי,‏ אחותי ואני לנכוח באסיפות בארפורט.‏

בשנת 1950 חזרנו לגור בברלין,‏ שם התרועענו עם קהילת ברלין־קרויצברג.‏ לאחר שעברנו למקום אחר בתוך ברלין,‏ התחלנו להתרועע עם קהילת ברלין־טמפלהוף.‏ עם הזמן אימי נטבלה,‏ אך אני היססתי.‏ מדוע?‏

מתגבר על ביישנות והססנות

ההתקדמות שלי הייתה איטית מפני שהייתי מאוד ביישן.‏ אומנם יצאתי לשירות,‏ אך במשך שנתיים כלל לא דיברתי עם אנשים.‏ המצב השתנה כאשר ביליתי בחברת אחים ואחיות שהוכיחו את אומץ ליבם ואת מסירותם ליהוה.‏ חלקם סבלו במחנות הריכוז הנאציים או בבתי הכלא במזרח גרמניה.‏ אחרים סיכנו את חירותם כשהבריחו ספרות אל תוך מזרח גרמניה.‏ התרשמתי עמוקות מדוגמתם.‏ חשבתי לעצמי שאם הם סיכנו את חייהם ואת חירותם למען יהוה ואחיהם,‏ אני צריך לפחות להתאמץ להיות פחות ביישן.‏

התחלתי להתגבר על ביישנותי כשהשתתפתי במבצע בישור מיוחד בשנת 1955.‏ במכתב שהתפרסם בגיליון המודיע,‏a אח נתן נור הודיע שהמבצע יהיה אחד הגדולים ביותר שתכנן הארגון אי פעם.‏ הוא אמר שאם כל המבשרים ישתתפו בו,‏ ”‏יהיה זה חודש הבישור הנפלא ביותר שאי פעם היה עלי אדמות”‏.‏ עד כמה נכון היה הדבר!‏ זמן קצר לאחר מכן הקדשתי את חיי ליהוה,‏ וב־1956 נטבלתי יחד עם אבי ועם אחותי.‏ אך לא חלף זמן רב וניצבתי מול החלטה חשובה נוספת.‏

במשך שנים ידעתי שחלוציות תהיה בסופו של דבר הקריירה הנכונה לרדוף אחריה,‏ אך שוב ושוב דחיתי את ההחלטה.‏ קודם כול,‏ החלטתי לעבור הכשרה בסיטונאות ובשוק היצוא והיבוא בברלין.‏ לאחר מכן,‏ רציתי לעבוד זמן מה במקצוע שלי כדי לרכוש ניסיון ולהתמקצע.‏ לכן בשנת 1961 התחלתי לעבוד בהמבורג,‏ עיר הנמל הגדולה ביותר בגרמניה.‏ ככל ששקעתי יותר בעבודה,‏ כך גבר בי הרצון לדחות את ההחלטה לשרת בשירות המורחב.‏ מה אעשה?‏

אני אסיר תודה שיהוה השתמש באחים אוהבים כדי לעזור לי לקבוע סדר עדיפויות רוחני.‏ כמה מחבריי כבר התחילו חלוציות והציבו לי דוגמה טובה.‏ כמו כן,‏ אח אריך מוּנדט,‏ אחד הניצולים של מחנות הריכוז,‏ עודד אותי לבטוח ביהוה.‏ הוא אמר שבמחנה הריכוז אחים שנשענו על עצמם הפכו בהמשך לחלשים.‏ אך מי שבטחו לגמרי ביהוה נותרו נאמנים והפכו לעמודי תווך בקהילה.‏

בנוסף,‏ אח מרטין פוצינגר,‏ שלימים שירת בגוף המנהל,‏ תמיד עודד את האחים באמרו:‏ ”‏אומץ הוא הנכס הטוב ביותר שיכול להיות לך!‏”‏ הרהרתי במילים הללו,‏ והתפטרתי סוף סוף מעבודתי החילונית.‏ ביוני 1963 התחלתי לשרת כחלוץ.‏ זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שאי פעם קיבלתי!‏ כעבור חודשיים,‏ אפילו לפני שהתחלתי לחפש עבודה חדשה,‏ הוזמנתי לשרת כחלוץ מיוחד.‏ שנים ספורות אחר־כך בירך אותי יהוה מעבר לכל ציפיותיי — הוזמנתי לכיתה ה־44 של בית־ספר גלעד.‏

לומד לקח יקר בגלעד

‏”‏אל תוותר בקלות על משימתך”‏ היה אחד הלקחים החשובים ביותר שלמדתי,‏ במיוחד מאח נתן נור ואח ליַימן סווינגל.‏ הם האיצו בנו להשקיע את מיטב מאמצינו כדי להצליח במשימתנו.‏ אח נור אמר:‏ ”‏במה תתמקד?‏ בלכלוך,‏ בחרקים ובדלות?‏ או האם תשים לב לעצים,‏ לפרחים ולפנים המאושרות?‏ למד לאהוב את האנשים!‏”‏ יום אחד,‏ כשאח סווינגל הסביר מדוע כמה אחים ויתרו בקלות,‏ הוא נאבק ברגשותיו ודמעות זלגו מעיניו.‏ הוא היה צריך לעצור את נאומו כדי להירגע.‏ זה נגע מאוד לליבי והייתי נחוש שלא לאכזב את המשיח או את אחיו הנאמנים (‏מתי כ״ה:‏40‏)‏.‏

כשקיבלנו את משימותינו,‏ מספר חברי בית־אל שאלו כמה מאיתנו בסקרנות לאן אנחנו נשלחים.‏ הם אמרו משהו טוב בתגובה לכל אחת מהמשימות,‏ עד שאמרתי:‏ ”‏קונגו (‏קינשסה)‏”‏.‏ הם השתהו ורק אמרו:‏ ”‏או,‏ קונגו!‏ שיהוה יהיה איתך!‏”‏ באותם ימים קונגו (‏קינשסה)‏ הייתה בכותרות בשל מלחמה,‏ שכירי חרב ורציחות.‏ אבל זכרתי את הלקחים שלמדתי.‏ זמן קצר לאחר סיום הלימודים בספטמבר 1967,‏ היינריך דנבוסטאל,‏ קלוד לינדסי ואני יצאנו לדרכנו לבירת קונגו,‏ קינשסה.‏

מסגרת הכשרה מצוינת עבור שליחים

לאחר שהגענו לקינשסה,‏ למדנו צרפתית במשך שלושה חודשים.‏ לאחר מכן טסנו ללוּבוּמבאשי,‏ לשעבר אליזאבטוויל,‏ הממוקמת עמוק בדרום קונגו בקרבת הגבול עם זמביה.‏ עברנו להתגורר בבית שליחים במרכז העיר.‏

כיוון שברוב המקומות בלובומבאשי עדיין לא בישרו,‏ התרגשנו להיות הראשונים לחלוק את האמת עם רבים מהתושבים.‏ תוך זמן קצר היו לנו יותר תוכניות שיעורי מקרא מכפי שיכולנו לנהל.‏ כמו כן,‏ נתנו עדות לפקידים שעבדו עבור הממשלה או המשטרה.‏ רבים כיבדו מאוד את דבר־אלוהים ואת פעילות הבישור שלנו.‏ האנשים דיברו בעיקר סווהילית,‏ לכן קלוד לינדסי ואני למדנו גם שפה זו.‏ זמן קצר לאחר מכן התמנינו לשרת בקהילת דוברי סווהילית.‏

אף־על־פי שנהנינו מחוויות נפלאות רבות,‏ נתקלנו גם בקשיים.‏ נאלצנו לא אחת להתמודד עם חיילים שיכורים חמושים באקדחים או עם שוטרים אגרסיביים שהטיחו בנו האשמות כוזבות.‏ באחד המקרים קבוצה של שוטרים חמושים פשטה על אחת מאסיפותינו בבית השליחים ולקחה אותנו לתחנת המשטרה המרכזית,‏ שם הורו לנו השוטרים לשבת על הקרקע עד סביבות השעה עשר בלילה,‏ ורק אז שחררו אותנו.‏

בשנת 1969 התמניתי לשירות הנפתי.‏ בנפה זו טעמתי מערבות אפריקה — הליכות מרובות בין עשבים גבוהים בשבילים בוציים.‏ באחד הכפרים תרנגולת ואפרוחיה ישנו תחת מיטתי בלילה.‏ לעולם לא אשכח איך היא החלה את היום בהתלהבות בקריאת בוקר רמה לפני עלות השחר.‏ יש לי זיכרונות נעימים של שיחות עם אחים על אמיתות מקראיות סביב המדורה בשעות הערב.‏

אחד הקשיים הגדולים ביותר היה להתמודד עם אחי שקר שתמכו בתנועת הקִיטָוואלה.‏b כמה מהם הסתננו לקהילות והחזיקו בתפקידי אחריות.‏ רבים מאותם ’‏סלעים חבויים’‏ נחשפו על־ידי אחים ואחיות נאמנים (‏יהד׳ 12‏)‏.‏ בסופו של דבר יהוה טיהר את הקהילות והניח את היסוד לגידול יוצא מגדר הרגיל.‏

בשנת 1971 התמניתי לשרת במשרד הסניף בקינשסה,‏ שם מילאתי תפקידים שונים כגון טיפול בתכתובות,‏ הזמנות ספרות ועניינים הנוגעים לשירות.‏ בבית־אל למדתי לארגן את הפעילות במדינה ענקית בעלת תשתיות מוגבלות.‏ לעיתים חלפו חודשים עד שדואר האוויר שלנו הגיע לקהילות.‏ את הדואר פרקו ממטוס לסירות,‏ אשר לאחר מכן היו תקועות במשך שבועות במרבד צפוף של יקינטון המים.‏ אולם המלאכה התבצעה חרף קשיים אלה וקשיים אחרים.‏

נדהמתי לראות כיצד האחים ארגנו כינוסים גדולים כשלרשותם משאבים מצומצמים.‏ הם גילפו במות מתלוליות טרמיטים,‏ השתמשו בגבעולים ארוכים של סוף הקרין כדי ליצור קירות,‏ וגלגלו חלק מהם כך שישמשו כמושבים.‏ הם הפכו במבוק לשלד בנייה ומחצלות לגגות או לשולחנות.‏ הם גם חתכו קליפות עצים לחתיכות כדי שישמשו כמסמרים.‏ לא יכולתי שלא להתפעל מאחים ואחיות גמישים ומתוחכמים אלה.‏ הם הפכו ליקרים מאוד לליבי.‏ עד כמה התגעגעתי אליהם כשהייתי צריך לעזוב כדי לשרת במשימה חדשה!‏

משרת בקניה

בשנת 1974 העבירו אותי למשרד הסניף בניירובי שבקניה.‏ היה לנו שם הרבה מה לעשות,‏ שהרי הסניף בקניה השגיח על פעילות הבישור בעשר מדינות שכנות,‏ שבכמה מהן הוטל איסור על פעילותנו.‏ שוב ושוב נשלחתי לבקר את האחים בארצות הללו,‏ בייחוד באתיופיה,‏ היכן שאחינו נרדפו והתמודדו עם ניסיונות קשים.‏ רבים מהם קיבלו יחס אכזרי או הוכנסו לבתי סוהר;‏ חלקם אף נרצחו.‏ אך הם החזיקו מעמד בנאמנות מפני שהיו להם יחסים טובים עם יהוה ואיש עם רעהו.‏

בשנת 1980 חיי קיבלו תפנית נפלאה כשהתחתנתי עם גֵייל מת’‏סון,‏ במקור מקנדה.‏ גייל למדה איתי באותה הכיתה בגלעד.‏ שמרנו על קשר בהתכתבות.‏ היא שירתה כשליחה בבוליביה.‏ לאחר 12 שנה נפגשנו שוב בניו יורק.‏ זמן קצר לאחר מכן התחתנו בקניה.‏ אני אסיר תודה לגייל על השקפתה הרוחנית ועל כך שתמיד הייתה מרוצה מאוד ממה שהיה לה.‏ היא ממשיכה לתמוך בי ולהיות שותפתי האוהבת.‏

בשנת 1986 התמניתי לשרת כמשגיח נודד,‏ ובמקביל שירתי בוועד הסניף.‏ השירות כמשגיח נודד כלל שירות ברבות מהמדינות שהיו תחת השגחת סניף קניה.‏

אני זוכר לטובה את ההכנות לכינוס באסמרה (‏באריתריאה)‏ בשנת 1992.‏ באותו זמן לא היו הגבלות על פעילותנו באותו אזור.‏ למרבה הצער,‏ יכולנו למצוא רק אסם לא־מושך אחד שנראה אפילו יותר גרוע מבפנים מאשר מבחוץ.‏ ביום הכינוס נדהמתי לראות כיצד אחינו הפכו את חלל הפנים למקום הראוי לעבודת יהוה.‏ משפחות רבות הביאו אריגים דקורטיביים וכיסו במיומנות כל אזור שלא היה נעים לעין.‏ נהנינו מכינוס משמח ומרגש שבו נכחו 279,‏1 איש.‏

השירות כמשגיח נודד היה שינוי גדול עבורנו,‏ שהרי בכל פעם תנאי הלינה היו שונים לגמרי.‏ במקרה אחד התארחנו באגף אורחים יוקרתי בווילה על שפת הים;‏ במקרה אחר לנו בצריף מתכת במחנה עובדים שבו השירותים היו מרוחקים יותר מ־100 מטר.‏ אך ללא תלות במקום שבו שירתנו,‏ הזיכרונות שאנו מוקירים יותר מכול הם ימי השירות העמוסים עם חלוצים ומבשרים נלהבים.‏ כשקיבלנו את משימתנו הבאה,‏ הותרנו מאחור ידידים יקרים רבים שהתגעגענו אליהם מאוד.‏

קוצר ברכות באתיופיה

במהלך סוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 פעילותנו עוגנה בחוק בכמה מהמדינות שהיו תחת השגחת סניף קניה.‏ כתוצאה מכך,‏ הוקמו סניפים ומשרדים ארציים נפרדים.‏ בשנת 1993 התמנינו לשרת במשרד באדיס אבבה שבאתיופיה,‏ היכן שפעילותנו זכתה כעת להכרה חוקית לאחר שבמשך עשרות שנים התבצעה במחתרת.‏

יהוה בירך את הפעילות באתיופיה.‏ אחים ואחיות רבים הצטרפו לשורות החלוצים.‏ מאז 2012 מדי שנה למעלה מ־20 אחוז מכלל המבשרים משרתים כחלוצים רגילים.‏ בנוסף,‏ בתי־ספר תיאוקרטיים סיפקו הכשרה נחוצה,‏ ולמעלה מ־120 אולמי מלכות נבנו.‏ בשנת 2004 עברה משפחת בית־אל למבנה חדש,‏ ואולם הכינוסים שנבנה על אותו שטח הוכח גם הוא כברכה.‏

לאורך השנים גייל ואני הוקרנו את קשרי הידידות ההדוקים שרקמנו עם אחינו ואחיותינו באתיופיה.‏ אנחנו אוהבים עד מאוד את חמימותם ואת טוב ליבם.‏ לאחרונה אנו מתמודדים עם בעיות בריאותיות,‏ ולכן התעורר הצורך להעביר אותנו לסניף מרכז אירופה.‏ כאן מטפלים בנו באהבה,‏ אך אנו מתגעגעים מאוד לאחינו היקרים באתיופיה.‏

יהוה הצמיח

ראינו במו עינינו כיצד יהוה הצמיח את פעילותו (‏קור״א ג׳:‏6,‏ 9‏)‏.‏ לדוגמה,‏ כאשר בישרתי לראשונה בקופרבלט שבקונגו לכורים מרואנדה,‏ לא דווח על מבשרים שפעלו ברואנדה.‏ כיום יש למעלה מ־000,‏30 אחים ואחיות במדינה זו.‏ בשנת 1967 היו בקונגו (‏קינשסה)‏ בסביבות 000,‏6 מבשרים.‏ כיום יש כ־000,‏230 מבשרים,‏ ויותר ממיליון איש נכחו בערב הזיכרון בשנת 2018.‏ בכל המדינות שהיו בעבר בהשגחת סניף קניה,‏ מספר המבשרים גדל והגיע ליותר מ־000,‏100.‏

לפני יותר מ־50 שנה השתמש יהוה באחים שונים כדי לעזור לי להצטרף לשירות המורחב.‏ אף־על־פי שאני עדיין נלחם בביישנות שלי,‏ למדתי לבטוח לגמרי ביהוה.‏ חוויותיי מאפריקה סייעו לי לטפח סבלנות ושביעות רצון.‏ גייל ואני מוקירים את האחים והאחיות היקרים המציבים מופת בגילוי הכנסת אורחים,‏ גמישות וביטחון ביהוה.‏ אני מוקיר עד מאוד את חסדו של יהוה.‏ ברכותיו של יהוה אכן עלו על כל ציפיותיי (‏תהל׳ ל״ז:‏4‏)‏.‏