יהוה פועל בנאמנות

כפי שסופר מפי פיטר פָּליסֶר

השנה 1985,‏ חודש דצמבר.‏ התרגשות אחזה בנו כשנחתנו בנמל התעופה בניירובי,‏ קניה.‏ בדרכנו העירה,‏ המראות והצלילים המוכרים העלו במוחנו זיכרונות מן העבר.‏

הגענו לקניה לכינוס המחוזי של עדי־יהוה בנושא ”‏שומרי נאמנות”‏.‏ שתים־עשרה שנה לפני כן,‏ נאלצנו אשתי ואני לעזוב את קניה בעקבות האיסור שהוטל על פעילות ההטפה שלנו.‏ גרנו בבית־אל,‏ שמם של בנייני הסניף של עדי־יהוה.‏ איזו הפתעה נעימה ציפתה לנו בשובנו לשם לביקור!‏

בהכנת ארוחת־הצהריים של בית־אל,‏ עזרה עדה צעירה שהיכרנו מאז היתה בת שנתיים.‏ לפחות שישה מחברי משפחת בית־אל היכרנו מילדותם.‏ מה שמחנו לראותם עתה,‏ צעירים בוגרים ובני־משפחותיהם,‏ כולם עדיין פעילים בשירות!‏ אלוהינו יהוה דאג להם,‏ בהתאם להבטחת המקרא:‏ ”‏עם חסיד תתחַסָד”‏ (‏שמואל ב׳.‏ כ״ב:‏26‏)‏.‏ איזה הבדל בין ימי צעירותי ובין חייהם המלאי סיפוק של צעירים אלה!‏

שנות צעירותי החסרות תכלית

נולדתי בסְקַרבּוֹרוֹ,‏ אנגליה,‏ ב־14 באוגוסט 1918.‏ כעבור שנתיים,‏ עברו אמי ואחותי החורגת לגור בקנדה,‏ לכן בשלוש השנים הבאות גרתי עם אבי,‏ אמו ואחותו.‏ כשהייתי בן חמש,‏ חטפה אותי אמי ולקחה אותי למונטריאול,‏ קנדה.‏ לאחר ארבע שנים שלחה אותי חזרה לאנגליה לגור עם אבי וללמוד בבית־הספר.‏

אמי ואחותי החורגת כתבו לי אחת לשישה חודשים בערך.‏ בסיום מכתביהן,‏ הביעו את תקוותן שאהיה אזרח טוב ונאמן למלך ולמדינה.‏ תשובותיי ודאי אכזבו אותן,‏ כיוון שכתבתי שאני מאמין שלאומנות ומלחמות הן דבר לא־צודק.‏ אך,‏ בהעדר כל הדרכה ברורה בגיל העשרֵה,‏ פשוט המשכתי בשגרת חיי הסתמית.‏

ואז,‏ ביולי 1939,‏ שישה שבועות לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה,‏ גויסתי לצבא הבריטי,‏ ואני רק בן 20.‏ כעבור זמן קצר,‏ נשלח הגדוד שלי לצפון צרפת.‏ כשתקפו אותנו מטוסים גרמניים,‏ אנחנו,‏ הבחורים הצעירים,‏ ירינו לעברם ברובינו.‏ היו אלה חיים בצל הפחד.‏ נסוגנו מפני כוחות הצבא הגרמניים המתקדמים,‏ ואני הייתי בין המפוּנים לדַנקֵרק בשבוע הראשון של יוני 1940.‏ אני עדיין נתקף אימה כשאני נזכר במראה של גדוד שלם של מתים שרוע על חוף הים.‏ עברתי בשלום את הסיוט הזה,‏ והגעתי בספינת משא קטנה להַריץ’‏ שבמזרח אנגליה.‏

בשנה שלאחר מכן,‏ במרס 1941,‏ נשלחתי להודו.‏ שם הוכשרתי כמכונאי מכשירי בקרה.‏ לאחר שאושפזתי לתקופת־מה מחמת זיהום,‏ הועברתי ליחידה צבאית בדלהי,‏ בירת הודו.‏ רחוק מהבית ועדיין לא בקו הבריאות,‏ התחלתי לחשוב על העתיד.‏ סִקרנה אותי במיוחד השאלה מה קורה לאחר המוות.‏

גילוי נאמנות מסוג אחר

אנגלי אחר,‏ ברט גייל,‏ היה שותפי לחדר בדלהי.‏ יום אחד אמר שה”‏דת מקורה בשטן”‏,‏ הערה שעוררה את התעניינותי.‏ אשתו נעשתה לאחת מעדי־יהוה,‏ ומדי פעם שלחה לו ספרות מקראית.‏ הספרון תקווה משך את תשומת־לבי.‏ הדברים שנאמרו בו על־אודות תקוות התחייה הקנו לי תחושת רוגע אמיתית.‏

בתחילת שנת 1943,‏ שוחח ברט עם אזרח אנגלי־הודי,‏ טדי גרוּברט,‏ שעבד איתנו בבסיס הצבאי.‏ לתדהמתנו,‏ גילינו שטדי הוא עֵד.‏ אף שב־1941 הוטל חרם על הספרות של עדי־יהוה,‏ טדי לקח אותנו לאסיפות שערכו העדים בדלהי.‏ בקהילה קטנה זו,‏ מצאתי לראשונה בחיי חברוּת אמיתית וחמה.‏ בָּסיל צָטוֹס,‏ אח משיחי מבוגר מיוון,‏ לקח אותי לחסותו והשיב על שאלותיי.‏ הוא נתן תשובות מקראיות ברורות לשאלות באשר לסיבת הזִקנה והמוות,‏ תחיית־המתים והעולם החדש הרב־צדק שהבטיח אלוהים (‏מעשי־השליחים כ״ד:‏15;‏ רומים ה׳:‏12;‏ פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

הספרון שלום — היימשך לעד?‏ (‏אנג׳)‏,‏ שיצא לאור ב־1942,‏ עניין אותי במיוחד.‏ הוא זיהה את חבר הלאומים כ”‏חיה אדומה כשני”‏ (‏ההתגלות י״ז:‏3‏)‏.‏ הספרון ציטט מספר ההתגלות פרק י״ז,‏ פסוק 11 ואמר:‏ ”‏כעת ניתן לומר שהחֶבר ’‏היה ואיננו’‏”‏.‏ הוא הוסיף:‏ ”‏ההתאחדות של עמים מכל העולם תקום שוב”‏.‏ וכך בדיוק אירע ב־1945,‏ כעבור למעלה משלוש שנים,‏ כשנוסד ארגון האומות המאוחדות!‏

בתקופת החרם על ספרות העדים,‏ עלה בידי לעזור לידידיי החדשים.‏ כשהגיע קרטון של הספרון שלום — היימשך לעד?‏ העבירה אותו הקהילה אלי שאשמור עליו.‏ מי יחשוב לחפש ספרות אסורה במחנה צבאי?‏ בכל פעם שהלכתי לאסיפה,‏ לקחתי כמה ספרונים,‏ כדי שלא תחסר לאחים אספקה.‏ החבאתי אפילו את הספרות המקראית הפרטית שלהם כשחששו מחיפוש בבתיהם.‏ לבסוף,‏ ב־11 בדצמבר 1944 הוסר החרם.‏

נאמנותי לעיקרי־האמונה המשיחיים הועמדה למבחן בחגיגות חג המולד ב־1943,‏ שאורגנו לפלַגה הצבאית שלנו.‏ סירבתי להשתתף,‏ כי למדתי שישוע לא נולד בחודש דצמבר הקר,‏ ושהמשיחיים הקדומים לא חגגו את חג המולד.‏ (‏השווה לוקס ב׳:‏8–12‏.‏)‏

כשהכינוס ”‏מכריזים מאוחדים”‏ נערך בגַ’‏בַּלפּוּר ב־27 עד 31 בדצמבר 1944,‏ הייתי בין 150 הנוכחים.‏ חברי משלחת רבים הגיעו לכינוס ברכבת מדלהי,‏ מסע של 600 קילומטר לכל הפחות.‏ לעולם לא אשכח את האווירה הנפלאה ששררה במקום פתוח זה,‏ שבו ראיתי את ארגונו של יהוה בפעולה.‏

הנוכחים שבאו לכינוס ממרחקים לנו בחדרי שינה של בית־ספר,‏ שם שרנו שירי מלכות ונהנינו מרֵעוּת משיחית משמחת.‏ באותו כינוס התחלתי להשתתף בפעילות ההטפה בציבור,‏ פעילות שתמיד נותרה יקרה ללבי.‏

השירות המלא באנגליה

בשנת 1946 חזרתי לאנגליה,‏ ומייד הצטרפתי לקהילת וולוֶרטן.‏ אומנם היינו רק עשרה מבשרי מלכות,‏ אך הרגשתי כמו בבית,‏ ותחושת הסיפוק שחשתי בקרב אחיי בהודו עדיין מילאה את לבי.‏ ורה קליפטן בלטה בקהילה כאדם כן ולבבי.‏ כשנודע לי שגם בה,‏ כמוני,‏ אוחזת השאיפה לשרת כחלוצה,‏ כינויָם של המשרתים בשירות המלא,‏ התחתנו,‏ ב־24 במאי 1947.‏ שיפצתי קרוון,‏ מְעֹונוֹעַ,‏ ובשנה שלאחר מכן קיבלנו את שליחותנו הראשונה כחלוצים,‏ בעיר השדה הַנטינגטֶן.‏

באותם ימים נהגנו לצאת מוקדם בבוקר,‏ רכובים על אופניים,‏ לבשר בכפרים.‏ במשך יום שלם של הטפה עשינו רק הפסקה קצרה בצהריים לאכול כמה כריכים.‏ גם כשרוח נגדית חזקה או גשם שוטף הקשו עלינו את רכיבתנו הביתה,‏ תמיד היינו מאושרים ומרוצים בעבודת האדון.‏

עם הזמן השתוקקנו להרחיב את שירותנו ולחלוק את ה”‏בשורה”‏ הטובה עם אנשים במדינות אחרות (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ לכן הגשנו בקשה להתקבל לגלעד,‏ בית־הספר לשליחים,‏ בסאוּת לנסינג,‏ ניו־יורק,‏ ארה״ב.‏ לבסוף התקבלנו לכיתה ה־26 של גלעד,‏ שסיימה את לימודיה בפברואר 1956.‏

שירות מוגבר באפריקה

נשלחנו לרודֶזיה הצפונית (‏כיום זמביה)‏ שבאפריקה.‏ זמן קצר לאחר שהגענו,‏ התבקשנו לשרת בבית־אל במדינה.‏ במסגרת אחד מתפקידיי בבית־אל טיפלתי בתכתובת עם מזרח אפריקה.‏ בשנת 1956 שירתו בקניה — אחת ממדינות מזרח אפריקה — רק ארבעה עדים,‏ ואילו ברודזיה הצפונית היו 000,‏24 עדים ואף יותר.‏ ורה ואני התחלנו לחשוב כמה נפלא יהא לשרת במקום שבו הצורך רב יותר.‏

ואז,‏ קיבלתי להפתעתי הזמנה נוספת לבית־ספר גלעד,‏ הפעם לקורס משגיחים האורך עשרה חודשים.‏ השארתי את ורה ברודזיה הצפונית ונסעתי לעיר ניו־יורק,‏ שם שכן בית־ספר גלעד בימים ההם.‏ בגמר הקורס בנובמבר 1962,‏ נשלחתי להקים משרד סניף בקניה.‏ עד אז,‏ גדל מספר העדים בקניה ליותר ממאה.‏

בדרכי לרודזיה הצפונית לפגוש את ורה,‏ הייתי אמור לעצור לביקור קצר בניירובי,‏ קניה.‏ אך כשהגעתי לשם נפגשתי עם ביל ניזבט,‏ בוגר הכיתה ה־25 של גלעד,‏ והוא הודיע לי שניתן להשיג אישור רשמי להיכנס לקניה מייד.‏ פנינו לרשויות ההגירה,‏ ובתוך כמה דקות קיבלתי רשיון עבודה לחמש שנים.‏ לכן מעולם לא חזרתי לרודזיה הצפונית;‏ במקום זאת,‏ ורה הגיעה לניירובי.‏

לאחר קורס מאולתר ללימוד השפה הסוּאהילית,‏ התחלנו לבשר עם הקהילה הקטנה שבניירובי.‏ לפעמים,‏ לאחר שהקראנו את הדרשה שלנו בסואהילית,‏ היה בעל־הבית קורא:‏ ”‏אני לא מבין אנגלית!‏”‏ למרות זאת,‏ התמדנו במאמצינו ולאט לאט התגברנו על קשיי השפה.‏

בשטח ההטפה שלנו היו בנייני מגורים גדולים בעלי שמות מקראיים,‏ כגון ירושלים ויריחו.‏ לא התקשינו לעורר עניין אצל האנשים,‏ ורבים מהם נעשו למבשרי מלכות.‏ איזו השפעה חיובית היתה לאמת המקרא על אנשים אלה!‏ רגשות העליונוּת השבטית נמוגו,‏ בעוד הנאמנות למלכות איחדה את משרתי יהוה.‏ אפילו נישואין בין שבטיים,‏ דבר חריג מאוד בחברה שם,‏ נערכו בין עדי־יהוה.‏

מכריזי מלכות חדשים אימצו את האמת ללבם בהתלהבות.‏ סמסון,‏ למשל,‏ כל־כך רצה שאמת המקרא תכה שורשים באיזור מגוריו,‏ שלא חדל לבקש שיישלחו לשם חלוצים.‏ למעשה,‏ הוא הרחיב למענם את ביתו שבאיזור אוּקָמבָּני.‏ בתוך זמן קצר נוסדה שם קהילה חדשה של מכריזי מלכות.‏

ביקרתי כמה פעמים אצל אחינו באתיופיה שבמזרח אפריקה.‏ הם הקדישו לשירות יותר מ־20 שעות בחודש בממוצע,‏ חרף מאסרים,‏ הכאות ומעקבים בלתי פוסקים.‏ פעם אחת,‏ התארגנו אחים ואחיות אתיופים בשני אוטובוסים ונסעו במשך שבוע,‏ כשהם חוצים בדרכם מעברי־הרים מסוכנים,‏ לכינוס מחוזי בקניה.‏ תושייתם במאמציהם לדאוג שספרות המלכות תימצא לדורשיה בארצם ראויה לציון.‏ אנחנו בקניה שמחנו לסייע להם ליהנות מאספקה שוטפת.‏

בשנת 1973 הוטל איסור רשמי על פעילותנו בקניה,‏ והשליחים אוּלצו לעזוב את המדינה.‏ עד אז היו בקניה למעלה מ־200,‏1 עדים.‏ רבים מהם באו לנמל התעופה,‏ והפרידה היתה בלתי נשכחת.‏ בראותו אותם,‏ שאל אחד הנוסעים אם אנחנו אנשים מפורסמים כלשהם.‏ ורה ואני חזרנו לאנגליה,‏ שם הוצעה לנו משימה אחרת,‏ אבל השתוקקנו לחזור לאפריקה.‏

בחזרה לאפריקה

לכן,‏ מקץ חודשים אחדים,‏ קיבלנו שליחות חדשה,‏ הפעם לבית־אל באַקרָה,‏ בירת גאנה שבמערב אפריקה.‏ אחד מתפקידיי שם הפגיש אותי פנים אל פנים עם הקשיים של אחינו באיזור זה.‏ במילוי תפקידי לקנות מזון ואספקות שונות למשפחת בית־אל,‏ נדהמתי ממחירי המזון הגבוהים.‏ פעמים רבות,‏ אנשים פשוט לא יכלו לקנות את המצרכים הדרושים.‏ המחסור בדלק ובחלקי חילוף הערים קשיים נוספים.‏

למדתי עד כמה חשובה הסבלנות,‏ תכונה שאחינו בגאנה למדו לגלות.‏ היה זה כה מעודד לראות כיצד שמרו על שִמחה,‏ בעודם דוחים את הפיתוי להשיג את צורכי מחייתם באמצעות שוחד.‏ משום כך,‏ משרתי יהוה בגאנה נודעו ביושרם,‏ ועשו לעצמם שם טוב אצל גורמי ציבור רבים.‏

אולם,‏ על אף המחסור החומרי,‏ השגשוג הרוחני הלך וגבר.‏ הספרות המקראית שלנו נמצאה כמעט בכל בית בארץ.‏ כמו־כן,‏ היינו עדים לגידול במבשרי המלכות בגאנה מ־156,‏17 ב־1973 כשהגענו לשם,‏ ליותר מ־000,‏23 ב־1981.‏ באותה שנה,‏ בעקבות התפרצות סרטן העור בגופי,‏ שללא ספק אחד הגורמים לה היו שנים של חשיפה לשמש בהודו ובאפריקה,‏ נאלצנו לעזוב את גאנה ולחזור לאנגליה לקבלת טיפול קבוע.‏

שינוי בנסיבות באנגליה

החֲזרה היוותה עבורי שינוי ניכר בשירות.‏ התרגלתי לשוחח בחופשיות עם אנשים שכיבדו את אלוהים ואת המקרא.‏ אלא שבלונדון אני בקושי מוצא אנשים בעלי גישה כזו.‏ אני מתרשם מההתמדה של אחינו בבריטניה.‏ הדבר עזר לי לראות את הצורך לטפח הזדהות רבה יותר במגעינו עם האנשים ’‏היגעים והנידחים’‏ רוחנית (‏מתי ט׳:‏36‏)‏.‏

לאחר ששבנו מאפריקה,‏ שירתנו ורה ואני יחד בבית־אל בלונדון עד יום מותה בספטמבר 1991,‏ בגיל 73.‏ לא היה לי קל לאבד שותפה כה נאמנה,‏ אשר עמלה לצדי בשירות שנים כה רבות.‏ אני מתגעגע אליה מאוד.‏ אבל אני שמח על התמיכה הנפלאה שאני מקבל ממשפחת בית־אל שלנו,‏ המונה 250 חברים.‏

אכן,‏ זכות היא לי לחוש את התקדמותו של ארגון יהוה ולראות שאצל כה רבים השירות המלא הוא דרך חיים.‏ אני יכול להבטיחכם,‏ שאין דרך חיים טובה מזו,‏ שהרי ”‏יהוה.‏.‏.‏ לא יעזוב את חסידיו”‏ (‏תהלים ל״ז:‏28‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

שירותנו כחלוצים באנגליה מ־1947 עד 1955

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

הפעם הראשונה שלי בשירות,‏ במהלך כינוס בהודו

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

כשליחים ברודזיה הצפונית

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ב־1985,‏ עם חברים שלא ראינו 12 שנה