סיפור חיים

ארץ השליחות הפכה לביתנו

כפי שסופר מפי דיק וולדרון

היה זה אחר הצהריים של יום ראשון בספטמבר 1953.‏ היינו חדשים באפריקה הדרומית־מערבית (‏כיום נמיביה)‏.‏ הגענו לשם לפני פחות משבוע ועמדנו לקיים אסיפה פומבית בעיר הבירה,‏ וינדהוק.‏ מה הביא אותנו כל הדרך מאוסטרליה עד לאפריקה?‏ אשתי ואני,‏ ועוד שלוש בחורות,‏ הגענו לשם כשליחים במטרה לבשר את הבשורה על מלכות אלוהים (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

חיי החלו באוסטרליה הרחוקה בשנה הגורלית 1914.‏ השפל הכלכלי הגדול ליווה את שנות נעוריי,‏ שבמהלכן היה עלי לתרום את חלקי לפרנסת המשפחה.‏ לא היתה עבודה,‏ אבל המצאתי שיטה מיוחדת לצוד ארנבי בר שהיו בשפע באוסטרליה.‏ לכן התרומה העיקרית שלי למזווה של המשפחה היתה אספקה קבועה של בשר ארנבים.‏

עוד לפני שפרצה ב־1939 מלחמת העולם השנייה כבר השגתי עבודה בחשמליות ובאוטובוסים בעיר מלבורן.‏ באוטובוסים עבדו בערך 700 גברים במשמרות ובכל משמרת פגשתי נהגים או כרטיסנים שונים.‏ נהגתי לשאול אותם,‏ ”‏מה הדת שלך?‏”‏ וביקשתי מהם להסביר לי את אמונתם.‏ היחיד שהצליח לתת לי תשובות מספקות היה אחד מעדי־יהוה.‏ הוא הסביר לי את המסר המקראי בקשר לגן עדן ארצי שבו יחיו יראי אלוהים לעולמי עולמים (‏תהלים ל״ז:‏29‏)‏.‏

בינתיים גם אמי פגשה את עדי־יהוה.‏ פעמים רבות כאשר חזרתי ממשמרת מאוחרת,‏ חיכתה לי ארוחה ולצידה כתב העת נחמה.‏ ‏(‏כיום הוא נקרא עורו!‏‏)‏ הדברים שקראתי שם עניינו אותי.‏ אחרי זמן מה הגעתי למסקנה שזו דת האמת.‏ התחלתי להיות חבר פעיל בקהילה ונטבלתי במאי 1940.‏

במלבורן היה בית חלוצים וגרו בו 25 עדי־יהוה שבישרו בשירות מלא.‏ עברתי לגור איתם.‏ יום אחר יום הקשבתי לחוויות המרגשות שהיו להם בפעילות ההטפה והתפתח בלבי הרצון להיות חלוץ בעצמי.‏ בסופו של דבר הגשתי בקשה לשרת כחלוץ.‏ בקשתי התקבלה ואז נקראתי לשרת במשרדי הסניף של עדי־יהוה באוסטרליה.‏ נעשיתי חבר במשפחת בית־אל.‏

מאסר וחרם

אחד התפקידים שלי בבית־אל היה להפעיל מנסרה.‏ חתכנו שם עצים לייצור פחם כדי להפיק גז ששימש להפעלת כלי הרכב של הסניף,‏ מכיוון שבגלל המלחמה היה במדינה מחסור בדלק.‏ היינו 12 עובדים במנסרה,‏ כולם בגיל גיוס.‏ לא חלף זמן רב ונגזרו עלינו שישה חודשי מאסר משום שעל יסוד אמונתנו המקראית סירבנו לשרת בצבא (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ נשלחנו לעבודות כפייה בחווה השייכת לבית הכלא.‏ מה נתנו לנו לעשות שם?‏ להפתעתנו,‏ היינו צריכים לחתוך עצים — בדיוק מה שלמדנו לעשות בבית־אל!‏

היינו כל כך מיומנים בעבודתנו עד כי מנהל הכלא נתן לנו מקרא ואת הספרות המקראית שלנו,‏ חרף הוראות ברורות לשלול מאיתנו פריטים אלה.‏ באותה תקופה למדתי לקח שימושי ביחסי אנוש.‏ כשעבדתי בבית־אל היה שם אח אחד שפשוט לא יכולתי להסתדר איתו.‏ היו בינינו הבדלי אישיות גדולים.‏ אז את מי אתם חושבים ששמו ביחד איתי באותו תא בכלא?‏ כן,‏ את אותו האח.‏ עכשיו באמת היה לנו זמן להכיר זה את זה,‏ וכתוצאה מכך נוצרה בינינו ידידות הדוקה וממושכת.‏

עם הזמן הוטל חרם על פעילותם של עדי־יהוה באוסטרליה.‏ כל כספי הארגון הוחרמו,‏ והאחים בבית־אל היו צריכים להסתדר עם מעט מאוד מבחינה כספית.‏ פעם אחת ניגש אלי אח אחד מבית־אל ואמר לי:‏ ”‏דיק,‏ אני רוצה ללכת לבשר קצת בעיר,‏ אבל אין לי נעליים,‏ רק מגפי עבודה”‏.‏ שמחתי לעזור לו,‏ והוא צעד לו העירה בנעליים שלי.‏

מאוחר יותר נודע לנו שהוא נעצר ונכלא משום שבישר.‏ לא יכולתי לעמוד בפיתוי ושלחתי לו פתק קטן שאמר:‏ ”‏אני מצטער על מה שקרה.‏ אבל אני שמח שלא הייתי בנעליים שלי”‏.‏ אך עד מהרה עצרו גם אותי והכניסו אותי לכלא בפעם השנייה בגלל עמדתי הניטראלית.‏ אחרי שחרורי התמניתי לטפל בענייני החווה שסיפקה מזון למשפחת בית־אל.‏ עד אותה עת כבר זכינו בדיון בבית המשפט והאיסור על פעילותם של עדי־יהוה הוסר.‏

נישואין למבשרת מסורה

בתקופת שירותי בחווה שקלתי ברצינות להתחתן ונמשכתי לאחות צעירה ששירתה כחלוצה,‏ קורלי קלוגן.‏ סבתא של קורלי היתה הראשונה במשפחתה שהתעניינה במסר המקראי.‏ על ערש דווי היא אמרה לאמה של קורלי,‏ ורה:‏ ”‏תגדלי את הילדים שלך שיאהבו ויעבדו את אלוהים,‏ ויום אחד ניפגש בגן עדן על כדור־הארץ”‏.‏ כעבור זמן מה,‏ הגיע חלוץ אחד לדלתה של ורה ונתן לה את הספרון מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם,‏ ואז החלו דברי אמה ללבוש משמעות עבורה.‏ הספרון שכנע את ורה שמטרת אלוהים היא שבני האדם ייהנו מחיים בגן עדן עלי אדמות (‏ההתגלות כ״א:‏4‏)‏.‏ היא נטבלה בתחילת שנות ה־30,‏ ובדיוק כפי שעודדה אותה אמה לעשות,‏ היא עזרה לשלוש בנותיה — לוסי,‏ ג׳ין וקורלי — לפתח אהבה לאלוהים.‏ עם זאת,‏ אביה של קורלי מאוד התנגד לפעילות הדתית של בני המשפחה,‏ כשם שישוע הזהיר שיקרה לעתים בתוך משפחות (‏מתי י׳:‏​34–36‏)‏.‏

משפחת קלוגן היתה משפחה מוסיקלית.‏ כל אחת מן הבנות ידעה לנגן בכלי נגינה שונה.‏ קורלי ניגנה בכינור וב־1939,‏ כשהיתה בת 15,‏ קיבלה דיפלומה במוסיקה.‏ מלחמת העולם השנייה גרמה לקורלי לחשוב ברצינות על עתידה.‏ היא הבינה שהגיע הזמן להחליט מה תעשה בחייה.‏ מצד אחד,‏ היתה לה אפשרות לבנות לעצמה קריירה כמוסיקאית.‏ כבר הזמינו אותה לנגן בתזמורת הסימפונית של מלבורן.‏ מצד שני,‏ ניצבה בפניה האפשרות להקדיש את זמנה לפעילות האדירה של הכרזת בשורת המלכות.‏ אחרי מחשבה מעמיקה,‏ החליטו קורלי ושתי אחיותיה להיטבל ב־1940 וערכו סידורים להתחיל בשירות מלא כמבשרות.‏

בדיוק אחרי שהגיעה קורלי להחלטה לגבי השירות המלא,‏ ניגש אליה אחד האחים האחראים מהסניף האוסטרלי,‏ לויד בארי,‏ אשר לימים שירת כחבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ אחרי שהגיש את נאומו במלבורן,‏ אמר לקורלי:‏ ”‏אני נוסע בחזרה לבית־אל.‏ למה שלא תבואי איתי ברכבת ותצטרפי למשפחת בית־אל?‏”‏ היא הסכימה בשמחה.‏

קורלי ואחיות אחרות במשפחת בית־אל מילאו תפקיד מפתח באספקת הספרות המקראית לאחים באוסטרליה בשנות החרם והמלחמה.‏ למעשה הן עשו את רוב ההדפסה,‏ בהשגחת אח מלקולם וייל.‏ בימים ההם הודפסו הספרים העולם החדש וילדים,‏ וכל חוברות המצפה ללא יוצא מן הכלל יצאו לאור במהלך יותר משנתיים שבהן חל האיסור על הפעילות.‏

היה צורך להעביר את מיקומו של בית הדפוס 15 פעם כדי לחמוק מן המשטרה.‏ פעם אחת הודפסה הספרות המקראית במרתף של בניין,‏ וכדי להסוות את הפעילות הודפסה שם גם ספרות מסוג אחר.‏ האחות בקבלה לחצה על כפתור שהפעיל פעמון במרתף בכל פעם שנשקפה סכנה כלשהי,‏ והאחיות שעבדו למטה הסתירו את הספרות לפני שיתחילו לערוך שם חיפוש.‏

במהלך אחד החיפושים,‏ ראו כמה אחיות לחרדתן שחוברת אחת של המצפה מונחת חשופה על השולחן.‏ השוטר נכנס,‏ הניח על המצפה את התיק שלו ופתח בחיפושים.‏ לאחר שלא מצא דבר,‏ הוא פשוט הרים את תיקו ויצא החוצה!‏

אחרי שבוטל האיסור על הפעילות והוחזר לאחים הציוד של הסניף,‏ נפתחה בפני רבים מהם האפשרות לצאת לבשר בתור חלוצים מיוחדים.‏ קורלי התנדבה ללכת לעיר גְלֶן אִינְס.‏ הצטרפתי אליה ונישאנו ב־1 בינואר 1948.‏ עד שעזבנו את המקום נוסדה שם קהילה משגשגת.‏

המקום הבא שנשלחנו אליו היה רוֹקְהֶמְפְּטֶן.‏ לא הצלחנו למצוא שם מגורים,‏ אז הקמנו אוהל בשטח פתוח בתוך חווה של אדם מעוניין.‏ האוהל הזה היה ביתנו למשך תשעה חודשים.‏ היינו נשארים לגור בו יותר זמן,‏ אבל בעונת הגשמים היכתה במקום סופה טרופית שקרעה אותו לגזרים,‏ וגשמי המונסון סחפו אותו.‏a

נשלחים לארץ זרה

כשהיינו ברוקהמפטן קיבלנו הזמנה ללמוד בכיתה ה־19 של גלעד,‏ בית־הספר למקרא מיסודה של חברת המצפה.‏ מטרת בית־הספר היא להכשיר שליחים.‏ אחרי סיום הלימודים ב־1952 נשלחנו לארץ שנקראה אז אפריקה הדרומית־מערבית.‏

הכמורה לא איחרה להראות מה דעתה על פעילות ההטפה שלנו.‏ מדי יום ראשון במשך שישה שבועות ברציפות הזהירו הכמרים מעל דוכן המטיפים את קהילותיהם מפנינו.‏ הם אמרו לצאן מרעיתם לא לפתוח לנו את הדלת ולא להרשות לנו לקרוא להם מתוך המקרא,‏ בטענה שזה רק יבלבל אותם.‏ באזור אחד חילקנו כמה פריטי ספרות,‏ אבל הכומר עבר אחרינו מבית לבית ולקח אותם.‏ יום אחד ניהלנו שיחה בחדר העבודה של אותו כומר וראינו שיש לו אוסף מכובד של הספרים שלנו.‏

לא חלף זמן רב והרשויות המקומיות התחילו לגלות חשש מה מהפעילות שלנו.‏ אין ספק שהכמורה עמדה מאחורי זה וגרמה להם לחשוד שיש לנו קשרים עם קומוניסטים.‏ הם לקחו מאיתנו טביעות אצבעות,‏ וכמה מהאנשים שביקרנו אצלם בבית נחקרו.‏ חרף כל ההתנגדות,‏ הנוכחות באסיפות שלנו הלכה וגדלה.‏

מהרגע שהגענו קינן בנו רצון עז להפיץ את המסר המקראי בקרב האוכלוסיה המקומית באוֹבַמבּוֹ,‏ הֶרֶרוֹ ונמה.‏ אבל זה לא היה קל.‏ אפריקה הדרומית־מערבית היתה באותם ימים בתחום השיפוט של ממשלת האפרטהייד שבדרום אפריקה.‏ בתור לבנים,‏ לא הורשינו לבשר באזורי השחורים ללא היתר ממשלתי.‏ מפעם לפעם הגשנו בקשות,‏ ונענינו בשלילה.‏

אחרי שנתיים של שירות באותה ארץ,‏ נכונה לנו הפתעה.‏ קורלי נכנסה להיריון.‏ באוקטובר 1955 נולדה בתנו שארלוט.‏ אומנם לא יכולנו להוסיף ולשרת כשליחים,‏ אך הצלחתי למצוא עבודה במשרה חלקית והמשכתי לשרת כחלוץ לזמן מה.‏

מענה לתפילותינו

בשנת 1960 נתקלנו באתגר נוסף.‏ קורלי קיבלה מכתב שבו התבשרה כי המצב הבריאותי של אמהּ גרוע מאוד,‏ ושאם היא לא תגיע הביתה ייתכן שלא תזכה לראות שוב את אמה.‏ לכן התכוננו לעזוב את אפריקה הדרומית־מערבית ולחזור לאוסטרליה.‏ ואז זה קרה — באותו שבוע שהיינו צריכים לעזוב,‏ קיבלתי מהרשויות המקומיות היתר להיכנס לאזור השחורים,‏ קטוּטוּרה.‏ מה נעשה עכשיו?‏ האם נחזיר את ההיתר אחרי שנאבקנו שבע שנים להשיג אותו?‏ הרי קל לומר שאחרים יוכלו להמשיך היכן שאנחנו הפסקנו.‏ אבל האם לא היתה זאת ברכה מיהוה,‏ מענה לתפילותינו?‏

לא לקח לי הרבה זמן להחליט.‏ אני אשאר,‏ מכיוון שאם כולנו היינו חוזרים לאוסטרליה,‏ זה היה מסכן את המאבק שלנו לקבלת מעמד של תושבי קבע.‏ למחרת היום ביטלתי את כרטיס ההפלגה שלי ושלחתי את קורלי ואת שארלוט לחופשה ארוכה באוסטרליה.‏

אחרי שהן עזבו,‏ התחלתי לבשר לתושבי אזור השחורים.‏ האנשים גילו התעניינות אדירה.‏ בשובם של קורלי ושארלוט,‏ מספר אנשים מאותו אזור כבר נכחו באסיפות שלנו.‏

באותו הזמן היתה לי מכונית ישנה שהסעתי בה מעוניינים לאסיפות.‏ נסעתי הלוך ושוב ארבע או חמש פעמים בכל אסיפה ולקחתי שבעה,‏ שמונה או תשעה אנשים בכל פעם.‏ כשהאחרון יצא מן המכונית,‏ קורלי היתה שואלת בבדיחות הדעת:‏ ”‏כמה אנשים אתה עוד מחביא מתחת למושב?‏”‏

כדי להתייעל בפעילות ההטפה היינו צריכים ספרות בשפה של התושבים המקומיים.‏ לכן היתה לי הזכות לדאוג לתרגום העלון חיים בעולם חדש (‏לועזית)‏ לארבע שפות מקומיות:‏ הֶרֶרוֹ,‏ נמה,‏ נדונגה וקואניימה.‏ המתרגמים היו אנשים משכילים שלמדנו איתם את המקרא,‏ אבל הייתי צריך לשבת איתם כדי לוודא שכל משפט יתורגם כהלכה.‏ נמה היא שפה בעלת אוצר מלים מוגבל למדי.‏ ניסיתי להסביר את משמעות המשפט:‏ ”‏בהתחלה היה אדם הראשון איש מושלם”‏.‏ המתרגם גירד את ראשו ואמר שקשה לו לחשוב על מילה ל”‏מושלם”‏ בנמה.‏ ”‏יש!‏”‏ הוא אמר לבסוף.‏ ”‏בהתחלה היה אדם הראשון כאפרסק בשל”‏.‏

מרוצים מהבית החדש שלנו

חלפו כ־49 שנים מאז שהגענו לארץ זו,‏ שכיום נקראת נמיביה.‏ כבר אין צורך לבקש היתר להיכנס לאזורים של האוכלוסיה השחורה.‏ לנמיביה יש ממשלה חדשה המבוססת על חוקה לא־גזעית.‏ יש לנו כיום בווינדהוק ארבע קהילות גדולות המתאספות באולמי מלכות נוחים.‏

פעמים רבות חשבנו על המילים ששמענו בבית־הספר גלעד:‏ ”‏היפכו את הארץ החדשה שלכם לביתכם”‏.‏ לפי איך שכיוון יהוה את העניינים אנו משוכנעים שהיה זה לרצונו שנהפוך את ארץ השליחות שלנו לביתנו.‏ פיתחנו אהבה לאחינו,‏ שבאים מתרבויות מגוונות ומעניינות.‏ חלקנו את שמחתם ובכינו איתם בצרתם.‏ כמה מן החדשים שנדחסו פעם לתוך המכונית שלנו כשלקחנו אותם לאסיפות משרתים כעת כעמודי תווך בקהילותיהם.‏ כשהגענו ב־1953 לארץ גדולה זו,‏ היו בה פחות מעשרה מבשרי מלכות מקומיים.‏ מהתחלה צנועה זו גדל מספרנו ליותר מ־200,‏1 מבשרים.‏ יהוה מקיים את הבטחתו ומצמיח את מה שאנחנו,‏ וגם אחרים,‏ ’‏נוטעים ומשקים’‏ (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏6‏)‏.‏

כשאנו מביטים לאחור על שנות שירות רבות,‏ בהתחלה באוסטרליה וכעת בנמיביה,‏ קורלי ואני חשים סיפוק עמוק.‏ אנו תקווה ותפילה שיהוה ימשיך לתת לנו את הכוח לעשות את רצונו כיום ולנצח נצחים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמודים 26,‏ 27]‏

עוברים לשטח החדש ברוקהמפטן,‏ אוסטרליה

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

על המזח בדרך לבית־ספר גלעד

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

השירות בנמיביה מסב לנו שמחה רבה