יהוה לימד אותי לעשות את רצונו

סיפורו של מקס לויד

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת בשנת 1955.‏ הייתי עם שליח נוסף במשימתנו בפרגוואי שבדרום אמריקה,‏ כשלפתע הוקף הבית שבו שהינו בהמון זועם שצעק:‏ ”‏אלוהינו הוא אל צמא דם,‏ והוא רוצה את דמם של הגרינגוס”‏.‏ מה הביא אותנו,‏ הגרינגוס (‏הזרים)‏,‏ לכאן?‏

הכול החל עבורי לפני שנים רבות באוסטרליה,‏ שם גדלתי,‏ ושם החל יהוה ללמד אותי לעשות את רצונו.‏ אבי קיבל את הספר אויבים (‏בלעז)‏ מאחד מעדי־יהוה ב־1938.‏ בשלב זה הוא ואמי חשו אכזבה מהכמרים המקומיים,‏ שהתייחסו לחלקים מהמקרא כאל אגדות.‏ כעבור שנה בערך,‏ נטבלו הוריי כסמל להקדשתם ליהוה.‏ מהעת ההיא ואילך,‏ עשיית רצון יהוה הפכה לחלק החשוב ביותר בחיי משפחתנו.‏ בהמשך נטבלה אחותי לסלי,‏ שהייתה מבוגרת ממני בחמש שנים,‏ ואני נטבלתי ב־1940 כשהייתי בן תשע.‏

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה,‏ הוטל באוסטרליה איסור על הדפסתה והפצתה של ספרות מקראית מטעם עדי־יהוה.‏ לכן כילד למדתי להסביר את הבסיס לאמונתי תוך שימוש במקרא בלבד.‏ עשיתי לי להרגל לקחת את המקרא לבית־הספר כדי להראות לאחרים מדוע אינני מצדיע לדגל או תומך במאמץ המלחמתי של מדינות העולם (‏שמ׳ כ׳:‏4,‏ 5;‏ מתי ד׳:‏10;‏ יוח׳ י״ז:‏16;‏ יוח״א ה׳:‏21‏)‏.‏

רבים בבית־הספר לא הסכימו להתרועע עימי כיוון שכוניתי ”‏מרגל גרמני”‏.‏ באותה תקופה נהגו להקרין סרטים בבית־הספר.‏ לפני שהחל הסרט,‏ כולם התבקשו לעמוד ולשיר את ההמנון הלאומי.‏ כשלא קמתי,‏ משכו שניים או שלושה ילדים בשיערי בניסיון להקים אותי מהכיסא.‏ בסופו של דבר סולקתי מבית־הספר מפני שלא התפשרתי על אמונתי המבוססת על המקרא.‏ אולם התאפשר לי להמשיך ללמוד מהבית באמצעות קורסים בהתכתבות.‏

מטרה שבסופו של דבר השגתי

הצבתי לעצמי מטרה אישית להתחיל לשרת כחלוץ בשירות המורחב בגיל 14.‏ לכן מאוד התאכזבתי כשהוריי אמרו לי שעליי תחילה למצוא עבודה.‏ הם התעקשו שאקח חלק בהוצאות השוטפות של הבית,‏ אך הבטיחו שכשימלאו לי 18 שנים אוכל להתחיל בחלוציות.‏ הדבר הוביל לשיחות קבועות על הכסף שהרווחתי.‏ התווכחתי איתם ואמרתי להם שאני רוצה לחסוך את הכסף הזה לחלוציות,‏ אבל הם לקחו לי אותו.‏

כשהגיע הזמן להתחיל בחלוציות,‏ ישבו עימי הוריי והסבירו לי שהם הפקידו את הכסף שנתתי להם בתוכנית חיסכון.‏ ואז הם החזירו לי את כל הסכום כדי שאוכל לקנות בגדים ודברים אחרים שלהם אזדקק בשירות החלוצי.‏ בדרך זו לימדו אותי לדאוג לעצמי מבלי לצפות שאחרים יעשו כן.‏ במבט לאחור,‏ הכשרה זו הייתה יקרת ערך.‏

בתקופת ההתבגרות שלי ושל לסלי,‏ שהו לעיתים קרובות חלוצים בביתנו,‏ ונהנינו לבשר עימם.‏ סופי השבוע שלנו היו מוקדשים לשירות מבית לבית,‏ למתן עדות ברחובות ולניהול תוכניות לשיעורי מקרא.‏ באותן השנים למבשרי הקהילה היה יעד של 60 שעות בחודש.‏ אמי כמעט תמיד הגיעה ליעד זה,‏ וכך הציבה לי וללסלי דוגמה טובה.‏

חלוציות בטסמניה

המקום הראשון שאליו נשלחתי בתור חלוץ היה האי האוסטרלי טסמניה,‏ שם הצטרפתי לאחותי ולבעלה.‏ אולם הם עזבו זמן קצר לאחר מכן כדי ללמוד בכיתה ה־15 של בית־ספר גלעד.‏ הייתי מאוד ביישן ואף פעם לא הייתי מרוחק מהבית.‏ היו שהעריכו שלא אחזיק מעמד יותר משלושה חודשים.‏ אך תוך שנה,‏ ב־1950 התמניתי למשרת הקהילה,‏ תפקיד המכונה כיום מתאם מועצת הזקנים.‏ מאוחר יותר,‏ התמניתי לחלוץ מיוחד,‏ ואח צעיר אחר הפך לשותפי.‏

נשלחנו לעיירת כורי נחושת מבודדת שבה לא היו עדי־יהוה.‏ הגענו באוטובוס בשעות אחר הצהריים המאוחרות.‏ בלילה הראשון לנו במלון ישן.‏ למחרת,‏ בשעה שבישרנו מבית לבית,‏ שאלנו את בעלי הבתים אם הם יודעים היכן ניתן למצוא חדר פנוי.‏ לקראת סוף היום,‏ אדם אחד אמר שבית הכומר שליד הכנסייה הפרסביטריאנית ריק ושכדאי שנדבר עם הכומר.‏ הכומר היה ידידותי והעמיד את הבית לרשותנו.‏ זה היה מוזר לצאת כל יום מבית הכומר כדי לבשר.‏

השטח היה פורה.‏ היו לנו שיחות טובות וייסדנו תוכניות רבות לשיעורי מקרא.‏ כאשר הדבר נודע לרשויות הכנסייה בבירה והן שמעו שעדי־יהוה גרים בבית הכומר,‏ הן דרשו מהכומר לסלק אותנו מייד.‏ שוב לא היה לנו מקום לינה.‏

למחרת,‏ לאחר שבישרנו עד אמצע אחרי הצהריים,‏ חיפשנו מקום שבו נוכל להעביר את הלילה.‏ המקום הטוב ביותר שמצאנו היה היציע באיצטדיון הספורט.‏ החבאנו שם את המזוודות שלנו והמשכנו לבשר.‏ התחיל להחשיך,‏ אך החלטנו לבקר בעוד כמה בתים כדי לסיים את אחד הרחובות.‏ ולמרבה ההפתעה,‏ אחד מבעלי הבתים הציע לנו ללון בבית קטן בן שני חדרים בחצר האחורית של ביתו.‏

שירות נפתי וגלעד

אחרי כשמונה חודשים בתפקיד זה,‏ קיבלתי הזמנה ממשרד הסניף באוסטרליה לשרת כמשגיח נפה.‏ הייתי בהלם,‏ כי הייתי רק בן 20.‏ אחרי שבועיים של הכשרה,‏ התחלתי לבקר באופן קבוע את הקהילות במטרה לעודדן.‏ המבוגרים ממני — רובם המוחלט של האחים — לא התנשאו מעליי בגלל גילי הצעיר,‏ אלא כיבדו את העבודה שביצעתי.‏

הנסיעות מקהילה לקהילה היו מגוונות מאוד.‏ שבוע אחד נסעתי באוטובוס,‏ שבוע אחר בחשמלית,‏ אחר כך ברכב או במושב האחורי באופנוע,‏ כשבידי האחת מזוודה ובשנייה תיק שירות.‏ הייתה זו שמחה גדולה להתארח אצל אחים לאמונה.‏ משרת קהילה אחד רצה מאוד שאתארח אצלו למרות שביתו עדיין היה בתהליך בנייה.‏ בשבוע זה נאלצתי לישון באמבטיה,‏ אך איזה שבוע משמח מבחינה רוחנית היה לנו יחד!‏

ב־1953 קיבלתי הפתעה נוספת — טופס בקשה לכיתה ה־22 של בית־ספר גלעד.‏ אך שמחתי הייתה מהולה בחרדה.‏ עליכם להבין שאחרי שאחותי ובעלה סיימו את לימודיהם בגלעד ב־30 ביולי 1950,‏ הם נשלחו לפקיסטן,‏ ואחרי פחות משנה,‏ לסלי חלתה ומתה שם.‏ חשבתי לעצמי,‏ כיצד ירגישו הוריי אם אעבור למקום אחר בעולם זמן כה קצר אחרי מה שאירע?‏ אבל הם אמרו לי:‏ ”‏לך לשרת את יהוה בכל מקום שיורה לך”‏.‏ זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי.‏ הוא נפטר בסוף שנות ה־50.‏

כעבור זמן לא רב,‏ הפלגתי באונייה עם עוד חמישה אוסטרלים למסע בן שישה שבועות לניו יורק סיטי.‏ בדרך קראנו במקרא,‏ למדנו ובישרנו לנוסעים האחרים.‏ לפני שעשינו את דרכנו לסאות’‏ לנסינג שבצפון מדינת ניו יורק,‏ מקום משכנו של בית־הספר,‏ נכחנו בכינוס הבינלאומי שנערך באיצטדיון ינקי ביולי 1953.‏ שיא הנוכחים הגיע ל־829,‏165 איש!‏

בכיתתנו בגלעד היו 120 תלמידים שהגיעו מכל קצוות תבל.‏ רק ביום טקס הסיום נאמר לנו היכן נישלח לשרת.‏ חיכינו להזדמנות הראשונה ומיהרנו לספרייה של גלעד כדי ללמוד יותר על המדינות שאליהן נשלחנו.‏ למדתי שהמדינה שאליה נשלחתי,‏ פרגוואי,‏ היא מדינה עם היסטוריה של מהפכות פוליטיות.‏ בוקר אחד,‏ זמן קצר אחרי שהגעתי לשם,‏ שאלתי את השליחים האחרים מה פשר ה”‏חגיגות”‏ שהיו במהלך הלילה.‏ הם חייכו ואמרו:‏ ”‏חווית את המהפכה הראשונה שלך.‏ הסתכל מחוץ לדלת הכניסה”‏.‏ היו חיילים בכל פינה!‏

חוויה גורלית

במקרה אחד,‏ התלוויתי למשגיח הנפה,‏ וביחד ביקרנו קהילה מבודדת והצגנו שם את הסרט חברת העולם החדש בפעולה.‏ נסענו במשך שמונה או תשע שעות,‏ קודם כול ברכבת,‏ אחר כך בכרכרה רתומה לסוס ולבסוף בעגלת שוורים.‏ נשאנו עימנו גנרטור ומקרן סרטים.‏ לבסוף הגענו ליעדנו,‏ ולמחרת ביקרנו חוות שונות והזמנו את כולם לצפות בהקרנת הסרט באותו ערב.‏ כ־15 איש הגיעו לצפות בסרט.‏

אחרי 20 דקות בערך מתחילת ההקרנה,‏ נאמר לנו להיכנס לבית מהר ככל האפשר.‏ לקחנו איתנו את המקרן ועשינו כפי שנאמר לנו.‏ אז החלו אנשים לצעוק,‏ לירות ברובים ולשיר:‏ ”‏אלוהינו הוא אל צמא דם,‏ והוא רוצה את דמם של הגרינגוס”‏.‏ היו רק שני גרינגוס במקום,‏ והייתי אחד מהם!‏ אלה שצפו בסרט הדפו את ניסיונות ההמון לפרוץ אל תוך הבית.‏ אך בערך בשלוש לפנות בוקר חזרו המתנגדים,‏ כשהם יורים ברוביהם ומבטיחים לתפוס אותנו בדרכנו חזרה לעיר מאוחר יותר באותו יום.‏

האחים יצרו קשר עם השריף,‏ והוא הגיע אחר הצהריים עם שני סוסים כדי לקחת אותנו לעיר.‏ בדרך חזרה,‏ בכל פעם שהתקרבנו לסבך שיחים או עצים,‏ הוא שלף את אקדחו ורכב קדימה כדי לסקור את האזור.‏ הבנתי שסוס הוא אמצעי תחבורה חשוב,‏ אז מאוחר יותר השגתי לעצמי אחד.‏

שליחים נוספים מגיעים

פעילות הבישור המשיכה לקצור הצלחה רבה על אף התנגדות קבועה מצד אנשי הכמורה.‏ ב־1955 הגיעו חמישה שליחים חדשים,‏ וביניהם אחות קנדית צעירה בשם אלסי סוונסון,‏ בוגרת הכיתה ה־25 של גלעד.‏ שירתנו יחד תקופה מסוימת במשרד הסניף לפני שהיא נשלחה לעיר אחרת.‏ על אף שלא קיבלה תמיכה רבה מהוריה,‏ שמעולם לא קיבלו את האמת,‏ היא הקדישה את חייה לשירות יהוה.‏ ב־31 בדצמבר 1957 נישאנו אלסי ואני,‏ וגרנו לבדנו בבית שליחים בדרום פרגוואי.‏

בביתנו לא היו מים זורמים;‏ במקום זאת,‏ הייתה לנו באר בחצר האחורית.‏ לא היו לנו מקלחת ושירותים בתוך הבית,‏ לא הייתה לנו מכונת כביסה ואפילו לא מקרר.‏ מדי יום קנינו אוכל טרי.‏ אך חיינו הפשוטים ויחסינו האוהבים עם אחינו ואחיותינו בקהילה הפכו את התקופה הזו בחיי נישואינו למשמחת מאוד.‏

ב־1963,‏ זמן קצר אחרי שחזרנו לאוסטרליה כדי לבקר את אמי,‏ היא לקתה בהתקף לב,‏ כנראה בגלל שהתרגשה לראות שוב את בנה לאחר עשר שנים.‏ כשהתקרב המועד לשוב לשליחותנו בפרגוואי,‏ ניצבנו בפני אחת ההחלטות הקשות ביותר בחיינו.‏ האם נשאיר את אמי בבית־חולים,‏ בתקווה שמישהו ידאג לה,‏ ונחזור לתפקיד שכה אהבנו בפרגוואי?‏ לאחר תפילות רבות,‏ החלטנו אלסי ואני להישאר ולטפל באמא.‏ אך הצלחנו בכל זאת להמשיך בשירות המורחב עד מותה ב־1966.‏

הייתה לי הזכות לשרת בשירות הנפתי והמחוזי באוסטרליה במשך מספר שנים וללמד בבית־הספר לשירות המלכות להכשרת זקני־קהילה.‏ ואז חל שינוי נוסף בחיינו.‏ נפלה בחלקי הזכות לשרת כחבר בוועד הסניף הראשון באוסטרליה.‏ בהמשך,‏ כאשר היינו צריכים לבנות משרד סניף חדש,‏ התמניתי ליושב ראש ועדת הבנייה.‏ בסיועם של עובדים מנוסים רבים שעבדו יחד בשיתוף פעולה,‏ נבנה סניף יפהפה.‏

בהמשך עבדתי במחלקת שירות,‏ שתפקידה להשגיח על פעילות הבישור במדינה.‏ הייתה לי גם הזכות לבקר בסניפים אחרים ברחבי העולם כמשגיח אזור במטרה לעזור ולעודד.‏ אמונתי התחזקה במיוחד כשביקרתי בכמה מדינות את אלה שבילו שנים — ואפילו עשרות שנים — בבתי כלא ובמחנות ריכוז עקב צייתנותם ונאמנותם ליהוה.‏

תפקידנו הנוכחי

אחרי שחזרנו מביקור אזורי מפרך ב־2001,‏ מצאתי מכתב ובו הזמנה לשרת בברוקלין,‏ ניו יורק,‏ כחלק מוועד הסניף החדש של ארצות־הברית.‏ אלסי ואני שקלנו בליווי תפילות את ההזמנה,‏ וקיבלנו את התפקיד בשמחה.‏ עברו מאז יותר מ־11 שנים,‏ ואנחנו עדיין משרתים בברוקלין.‏

אני כה מאושר שיש לי אישה ששמחה לעשות את כל מה שיהוה מבקש.‏ אלסי ואני כעת בתחילת שנות ה־80 לחיינו ואנו עדיין נהנים מבריאות טובה יחסית.‏ אנו מצפים בכליון עיניים ללמוד על יהוה לנצח נצחים וליהנות משפע הברכות שהוא ירעיף על מי שממשיכים לעשות את רצונו.‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 19]‏

שבוע אחד נסעתי באוטובוס,‏ שבוע אחר בחשמלית,‏ אחר כך ברכב או במושב האחורי באופנוע,‏ כשבידי האחת מזוודה ובשנייה תיק שירות

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 21]‏

אנו מצפים בכליון עיניים ללמוד על יהוה לנצח נצחים

‏[‏תמונות בעמוד 18]‏

משמאל:‏ בשירות הנפתי באוסטרליה

מימין:‏ עם הוריי

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

ביום נישואינו,‏ 31 בדצמבר 1957