סיפור חיים
יהוה לימד אותי לעשות את רצונו
סיפורו של מקס לויד
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת בשנת 1955. הייתי עם שליח נוסף במשימתנו בפרגוואי שבדרום אמריקה, כשלפתע הוקף הבית שבו שהינו בהמון זועם שצעק: ”אלוהינו הוא אל צמא דם, והוא רוצה את דמם של הגרינגוס”. מה הביא אותנו, הגרינגוס (הזרים), לכאן?
הכול החל עבורי לפני שנים רבות באוסטרליה, שם גדלתי, ושם החל יהוה ללמד אותי לעשות את רצונו. אבי קיבל את הספר אויבים (בלעז) מאחד מעדי־יהוה ב־1938. בשלב זה הוא ואמי חשו אכזבה מהכמרים המקומיים, שהתייחסו לחלקים מהמקרא כאל אגדות. כעבור שנה בערך, נטבלו הוריי כסמל להקדשתם ליהוה. מהעת ההיא ואילך, עשיית רצון יהוה הפכה לחלק החשוב ביותר בחיי משפחתנו. בהמשך נטבלה אחותי לסלי, שהייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, ואני נטבלתי ב־1940 כשהייתי בן תשע.
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוטל באוסטרליה איסור על הדפסתה והפצתה של ספרות מקראית מטעם עדי־יהוה. לכן כילד למדתי להסביר את הבסיס לאמונתי תוך שימוש במקרא בלבד. עשיתי לי להרגל לקחת את המקרא לבית־הספר כדי להראות לאחרים מדוע אינני מצדיע לדגל או תומך במאמץ המלחמתי של מדינות העולם (שמ׳ כ׳:4, 5; מתי ד׳:10; יוח׳ י״ז:16; יוח״א ה׳:21).
רבים בבית־הספר לא הסכימו להתרועע עימי כיוון שכוניתי ”מרגל גרמני”. באותה תקופה נהגו להקרין סרטים בבית־הספר. לפני שהחל הסרט, כולם התבקשו לעמוד ולשיר את ההמנון הלאומי. כשלא קמתי, משכו שניים או שלושה ילדים בשיערי בניסיון להקים אותי מהכיסא. בסופו של דבר סולקתי מבית־הספר מפני שלא התפשרתי על אמונתי המבוססת על המקרא. אולם התאפשר לי להמשיך ללמוד מהבית באמצעות קורסים בהתכתבות.
מטרה שבסופו של דבר השגתי
הצבתי לעצמי מטרה אישית להתחיל לשרת כחלוץ בשירות המורחב בגיל 14. לכן מאוד התאכזבתי כשהוריי אמרו לי שעליי תחילה למצוא עבודה. הם התעקשו שאקח חלק בהוצאות השוטפות של הבית, אך הבטיחו שכשימלאו לי 18 שנים אוכל להתחיל בחלוציות. הדבר הוביל לשיחות קבועות על הכסף שהרווחתי. התווכחתי איתם ואמרתי להם שאני רוצה לחסוך את הכסף הזה לחלוציות, אבל הם לקחו לי אותו.
כשהגיע הזמן להתחיל בחלוציות, ישבו עימי הוריי והסבירו לי שהם הפקידו את הכסף שנתתי להם בתוכנית חיסכון. ואז הם החזירו לי את כל הסכום כדי שאוכל לקנות בגדים ודברים אחרים שלהם אזדקק בשירות החלוצי. בדרך זו לימדו אותי לדאוג לעצמי מבלי לצפות שאחרים יעשו כן. במבט לאחור, הכשרה זו הייתה יקרת ערך.
בתקופת ההתבגרות שלי ושל לסלי, שהו לעיתים קרובות חלוצים בביתנו, ונהנינו לבשר עימם. סופי השבוע שלנו היו מוקדשים לשירות מבית לבית, למתן עדות ברחובות ולניהול תוכניות לשיעורי מקרא. באותן השנים למבשרי הקהילה היה יעד של 60 שעות בחודש. אמי כמעט תמיד הגיעה ליעד זה, וכך הציבה לי וללסלי דוגמה טובה.
חלוציות בטסמניה
המקום הראשון שאליו נשלחתי בתור חלוץ היה האי האוסטרלי טסמניה, שם הצטרפתי לאחותי ולבעלה. אולם הם עזבו זמן קצר לאחר מכן כדי ללמוד בכיתה ה־15 של בית־ספר גלעד. הייתי מאוד ביישן ואף פעם לא הייתי מרוחק מהבית. היו שהעריכו שלא אחזיק מעמד יותר משלושה חודשים. אך תוך שנה, ב־1950 התמניתי למשרת הקהילה, תפקיד המכונה כיום מתאם מועצת הזקנים. מאוחר יותר, התמניתי לחלוץ מיוחד, ואח צעיר אחר הפך לשותפי.
נשלחנו לעיירת כורי נחושת מבודדת שבה לא היו עדי־יהוה. הגענו באוטובוס בשעות אחר הצהריים המאוחרות. בלילה הראשון לנו במלון ישן. למחרת, בשעה שבישרנו מבית לבית, שאלנו את בעלי הבתים אם הם יודעים היכן ניתן למצוא חדר פנוי. לקראת סוף היום, אדם אחד אמר שבית הכומר שליד הכנסייה הפרסביטריאנית ריק ושכדאי שנדבר עם הכומר. הכומר היה ידידותי והעמיד את הבית לרשותנו. זה היה מוזר לצאת כל יום מבית הכומר כדי לבשר.
השטח היה פורה. היו לנו שיחות טובות וייסדנו תוכניות רבות לשיעורי מקרא. כאשר הדבר נודע לרשויות הכנסייה בבירה והן שמעו שעדי־יהוה גרים בבית הכומר, הן דרשו מהכומר לסלק אותנו מייד. שוב לא היה לנו מקום לינה.
למחרת, לאחר שבישרנו עד אמצע אחרי הצהריים, חיפשנו מקום שבו נוכל להעביר את הלילה. המקום הטוב ביותר שמצאנו היה היציע באיצטדיון הספורט. החבאנו שם את המזוודות שלנו והמשכנו לבשר. התחיל להחשיך, אך החלטנו לבקר בעוד כמה בתים כדי לסיים את אחד הרחובות. ולמרבה ההפתעה, אחד מבעלי הבתים הציע לנו ללון בבית קטן בן שני חדרים בחצר האחורית של ביתו.
שירות נפתי וגלעד
אחרי כשמונה חודשים בתפקיד זה, קיבלתי הזמנה ממשרד הסניף באוסטרליה לשרת כמשגיח נפה. הייתי בהלם, כי הייתי רק בן 20. אחרי שבועיים של הכשרה, התחלתי לבקר באופן קבוע את הקהילות במטרה לעודדן. המבוגרים ממני — רובם המוחלט של האחים — לא התנשאו מעליי בגלל גילי הצעיר, אלא כיבדו את העבודה שביצעתי.
הנסיעות מקהילה לקהילה היו מגוונות מאוד. שבוע אחד נסעתי באוטובוס, שבוע אחר בחשמלית, אחר כך ברכב או במושב האחורי באופנוע, כשבידי האחת מזוודה ובשנייה תיק שירות. הייתה זו שמחה גדולה להתארח אצל אחים לאמונה. משרת קהילה אחד רצה מאוד שאתארח אצלו למרות שביתו עדיין היה בתהליך בנייה. בשבוע זה נאלצתי לישון באמבטיה, אך איזה שבוע משמח מבחינה רוחנית היה לנו יחד!
ב־1953 קיבלתי הפתעה נוספת — טופס בקשה לכיתה ה־22 של בית־ספר גלעד. אך שמחתי הייתה מהולה בחרדה. עליכם להבין שאחרי שאחותי ובעלה סיימו את לימודיהם בגלעד ב־30 ביולי 1950, הם נשלחו לפקיסטן, ואחרי פחות משנה, לסלי חלתה ומתה שם. חשבתי לעצמי, כיצד ירגישו הוריי אם אעבור למקום אחר בעולם זמן כה קצר אחרי מה שאירע? אבל הם אמרו לי: ”לך לשרת את יהוה בכל מקום שיורה לך”. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי. הוא נפטר בסוף שנות ה־50.
כעבור זמן לא רב, הפלגתי באונייה עם עוד חמישה אוסטרלים למסע בן שישה שבועות לניו יורק סיטי. בדרך קראנו במקרא, למדנו ובישרנו לנוסעים האחרים. לפני שעשינו את דרכנו לסאות’ לנסינג שבצפון מדינת ניו יורק, מקום משכנו של בית־הספר, נכחנו בכינוס הבינלאומי שנערך באיצטדיון ינקי ביולי 1953. שיא הנוכחים הגיע ל־829,165 איש!
בכיתתנו בגלעד היו 120 תלמידים שהגיעו מכל קצוות תבל. רק ביום טקס הסיום נאמר לנו היכן נישלח לשרת. חיכינו להזדמנות הראשונה ומיהרנו לספרייה של גלעד כדי ללמוד יותר על המדינות שאליהן נשלחנו. למדתי שהמדינה שאליה נשלחתי, פרגוואי, היא מדינה עם היסטוריה של מהפכות פוליטיות. בוקר אחד, זמן קצר אחרי שהגעתי לשם, שאלתי את השליחים האחרים מה פשר ה”חגיגות” שהיו במהלך הלילה. הם חייכו ואמרו: ”חווית את המהפכה הראשונה שלך. הסתכל מחוץ לדלת הכניסה”. היו חיילים בכל פינה!
חוויה גורלית
במקרה אחד, התלוויתי למשגיח הנפה, וביחד ביקרנו קהילה מבודדת והצגנו שם את הסרט חברת העולם החדש בפעולה. נסענו במשך שמונה או תשע שעות, קודם כול ברכבת, אחר כך בכרכרה רתומה לסוס ולבסוף בעגלת שוורים. נשאנו עימנו גנרטור ומקרן סרטים. לבסוף הגענו ליעדנו, ולמחרת ביקרנו חוות שונות והזמנו את כולם לצפות בהקרנת הסרט באותו ערב. כ־15 איש הגיעו לצפות בסרט.
אחרי 20 דקות בערך מתחילת ההקרנה, נאמר לנו להיכנס לבית מהר ככל האפשר. לקחנו איתנו את המקרן ועשינו כפי שנאמר לנו. אז החלו אנשים לצעוק, לירות ברובים ולשיר: ”אלוהינו הוא אל צמא דם, והוא רוצה את דמם של הגרינגוס”. היו רק שני גרינגוס במקום, והייתי אחד מהם! אלה שצפו בסרט הדפו את ניסיונות ההמון לפרוץ אל תוך הבית. אך בערך בשלוש לפנות בוקר חזרו המתנגדים, כשהם יורים ברוביהם ומבטיחים לתפוס אותנו בדרכנו חזרה לעיר מאוחר יותר באותו יום.
האחים יצרו קשר עם השריף, והוא הגיע אחר הצהריים עם שני סוסים כדי לקחת אותנו לעיר. בדרך חזרה, בכל פעם שהתקרבנו לסבך שיחים או עצים, הוא שלף את אקדחו ורכב קדימה כדי לסקור את האזור. הבנתי שסוס הוא אמצעי תחבורה חשוב, אז מאוחר יותר השגתי לעצמי אחד.
שליחים נוספים מגיעים
פעילות הבישור המשיכה לקצור הצלחה רבה על אף התנגדות קבועה מצד אנשי הכמורה. ב־1955 הגיעו חמישה שליחים חדשים, וביניהם אחות קנדית צעירה בשם אלסי סוונסון, בוגרת הכיתה ה־25 של גלעד. שירתנו יחד תקופה מסוימת במשרד הסניף לפני שהיא נשלחה לעיר אחרת. על אף שלא קיבלה תמיכה רבה מהוריה, שמעולם לא קיבלו את האמת, היא הקדישה את חייה לשירות יהוה. ב־31 בדצמבר 1957 נישאנו אלסי ואני, וגרנו לבדנו בבית שליחים בדרום פרגוואי.
בביתנו לא היו מים זורמים; במקום זאת, הייתה לנו באר בחצר האחורית. לא היו לנו מקלחת ושירותים בתוך הבית, לא הייתה לנו מכונת כביסה ואפילו לא מקרר. מדי יום קנינו אוכל טרי. אך חיינו הפשוטים ויחסינו האוהבים עם אחינו ואחיותינו בקהילה הפכו את התקופה הזו בחיי נישואינו למשמחת מאוד.
ב־1963, זמן קצר אחרי שחזרנו לאוסטרליה כדי לבקר את אמי, היא לקתה בהתקף לב, כנראה בגלל שהתרגשה לראות שוב את בנה לאחר עשר שנים. כשהתקרב המועד לשוב לשליחותנו בפרגוואי, ניצבנו בפני אחת ההחלטות הקשות ביותר בחיינו. האם נשאיר את אמי בבית־חולים, בתקווה שמישהו ידאג לה, ונחזור לתפקיד שכה אהבנו בפרגוואי? לאחר תפילות רבות, החלטנו אלסי ואני להישאר ולטפל באמא. אך הצלחנו בכל זאת להמשיך בשירות המורחב עד מותה ב־1966.
הייתה לי הזכות לשרת בשירות הנפתי והמחוזי באוסטרליה במשך מספר שנים וללמד בבית־הספר לשירות המלכות להכשרת זקני־קהילה. ואז חל שינוי נוסף בחיינו. נפלה בחלקי הזכות לשרת כחבר בוועד הסניף הראשון באוסטרליה. בהמשך, כאשר היינו צריכים לבנות משרד סניף חדש, התמניתי ליושב ראש ועדת הבנייה. בסיועם של עובדים מנוסים רבים שעבדו יחד בשיתוף פעולה, נבנה סניף יפהפה.
בהמשך עבדתי במחלקת שירות, שתפקידה להשגיח על פעילות הבישור במדינה. הייתה לי גם הזכות לבקר בסניפים אחרים ברחבי העולם כמשגיח אזור במטרה לעזור ולעודד. אמונתי התחזקה במיוחד כשביקרתי בכמה מדינות את אלה שבילו שנים — ואפילו עשרות שנים — בבתי כלא ובמחנות ריכוז עקב צייתנותם ונאמנותם ליהוה.
תפקידנו הנוכחי
אחרי שחזרנו מביקור אזורי מפרך ב־2001, מצאתי מכתב ובו הזמנה לשרת בברוקלין, ניו יורק, כחלק מוועד הסניף החדש של ארצות־הברית. אלסי ואני שקלנו בליווי תפילות את ההזמנה, וקיבלנו את התפקיד בשמחה. עברו מאז יותר מ־11 שנים, ואנחנו עדיין משרתים בברוקלין.
אני כה מאושר שיש לי אישה ששמחה לעשות את כל מה שיהוה מבקש. אלסי ואני כעת בתחילת שנות ה־80 לחיינו ואנו עדיין נהנים מבריאות טובה יחסית. אנו מצפים בכליון עיניים ללמוד על יהוה לנצח נצחים וליהנות משפע הברכות שהוא ירעיף על מי שממשיכים לעשות את רצונו.
[קטע מוגדל בעמוד 19]
שבוע אחד נסעתי באוטובוס, שבוע אחר בחשמלית, אחר כך ברכב או במושב האחורי באופנוע, כשבידי האחת מזוודה ובשנייה תיק שירות
[קטע מוגדל בעמוד 21]
אנו מצפים בכליון עיניים ללמוד על יהוה לנצח נצחים
[תמונות בעמוד 18]
משמאל: בשירות הנפתי באוסטרליה
מימין: עם הוריי
[תמונה בעמוד 20]
ביום נישואינו, 31 בדצמבר 1957