נעניתי בשמחה להכוונת יהוה

מפי יוליסס ו.‏ גלאס

זה היה אירוע יוצא מן הכלל.‏ בוגרי בית־הספר מנו רק 127 איש,‏ אבל בקהל הנלהב ישבו 387,‏126 איש,‏ שהגיעו מעשרות ארצות.‏ זה היה טקס הסיום של מחזור 21 של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה.‏ הטקס התקיים באיצטדיון ינקי שבניו־יורק סיטי ב־19 ביולי 1953.‏ מדוע היה זה ציון דרך בחיי?‏ הרשו לי לספר לכם בקצרה על הרקע שלי.‏

נולדתי בוִינְסֶנז,‏ אינדיאנה,‏ שבארה״ב ב־17 בפברואר 1912,‏ כשנתיים לפני הולדתה של מלכות המשיח,‏ כמתואר בההתגלות י״ב:‏1–5‏.‏ שנה קודם לכן החלו הוריי ללמוד את המקרא בעזרת הכרכים עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏.‏ כל יום ראשון בבוקר קרא אבי באוזני המשפחה מתוך הספרים,‏ ואחר כך דיברנו על הנושא הנידון.‏

אמי עיצבה את אורח החשיבה שלנו על־פי הדברים שלמדה.‏ היא היתה אשה נחמדה מאוד וטובת לב שאהבה לעזור לזולת.‏ היינו ארבעה ילדים,‏ אבל אמי הרעיפה את אהבתה גם על ילדים אחרים מהשכונה.‏ היא הקדישה לנו זמן ונהנתה לשיר איתנו ולספר לנו סיפורים מן המקרא.‏

היא גם נהגה להזמין לביתנו חברי קהילה ששירתו בשירות מלא.‏ הם שהו אצלנו יום יומיים ולא פעם ערכו אסיפות ונתנו הרצאות בביתנו.‏ במיוחד אהבנו את האחים שהשתמשו בדוגמאות וסיפרו לנו סיפורים.‏ פעם אחת ב־1919,‏ כשנה אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה,‏ ביקר בביתנו אח שיִיחד את דבריו לילדים.‏ הוא דיבר על נושא ההקדשה והבהיר לנו כיצד צריכה ההקדשה להשפיע על חיינו.‏ מאוחר יותר בלילה כשפרשתי למיטה,‏ התפללתי לאבי שבשמים ואמרתי לו שאני רוצה לשרת אותו לנצח.‏

אלא שאחרי 1922 דחקו דאגות החיים את ההחלטה הזו לקרן זווית.‏ עברנו ממקום למקום ולא היה לנו קשר עם קהילה של משרתי יהוה.‏ אבי עבד בהנחת מסילות ברזל ונעדר תקופות ארוכות מן הבית.‏ השיעור המשפחתי ללימוד המקרא נעשה לא־סדיר.‏ למדתי פרסום בבית־הספר ותכננתי ללמוד באוניברסיטה ידועת־שם.‏

שינוי המוקד בחיי

באמצע שנות ה־30’‏ צעד העולם לקראת מלחמת עולם נוספת.‏ גרנו בקליבלנד,‏ אוהיו.‏ יום אחד התדפק על דלת ביתנו עד־יהוה.‏ התחלנו לשקול ברצינות את מה שלמדנו כשהיינו ילדים.‏ אחי הבכור,‏ ראסל,‏ היה טיפוס שקול במיוחד ונטבל ראשון.‏ אני לא הייתי כל כך רציני,‏ אבל ב־3 בפברואר 1936 גם אני נטבלתי.‏ עם הזמן הבנתי יותר ויותר מה כרוך בהקדשת החיים ליהוה,‏ ולמדתי להיכנע להכוונתו.‏ שתי אחיותיי,‏ קתרין וגרטרוד,‏ נטבלו באותה שנה,‏ וכולנו התחלנו לשרת בשירות מלא כחלוצים.‏

אין זה אומר שאף פעם לא חשבנו על שום דבר אחר.‏ סקרנותי התעוררה כשגיסתי סיפרה לי על בחורה יפהפייה ששמה אן,‏ אשר קיבלה את האמת בהתלהבות רבה והתכוונה לבוא לאסיפות בביתנו.‏ בעת ההיא עבדה אן כמזכירה במשרד לעורכי־דין,‏ וכעבור שנה נטבלה.‏ לא תיכננתי להתחתן,‏ אבל ברור היה שאן מסורה בלב ובנפש לאמת.‏ היא רצתה לעשות כל שביכולתה בשירות יהוה.‏ אף פעם לא שמעת אותה שואלת,‏ ”‏האם אני מסוגלת לעשות את זה?‏”‏ אלא,‏ ”‏מה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת?‏”‏ ואחרי שהחליטה דבקה בהחלטתה.‏ גישתה החיובית כבשה את לבי.‏ חוץ מזה,‏ היא היתה,‏ ועודנה,‏ יפה מאוד.‏ התחתנו,‏ ותוך זמן קצר החלה לשרת איתי כחלוצה.‏

הכשרה יקרה מפז בשירות החלוצי

בשירות החלוצי למדנו לשמוח בחלקנו,‏ אם במחסור ואם בשפע (‏פיליפים ד׳:‏11–13‏)‏.‏ יום אחד,‏ לקראת שעות הערב,‏ אזל האוכל.‏ נותרו לנו חמישה סנט בלבד.‏ נכנסנו לאטליז ושאלנו,‏ ’‏תוכל למכור לנו נקניק בולוניה תמורת חמישה סנט?‏’‏ הוא נתן בנו מבט ופרס ארבע פרוסות.‏ אני בטוח שזה עלה יותר,‏ אבל לפחות היה לנו מה לאכול.‏

לא היה זה יוצא דופן להיתקל בהתנגדות חריפה בשירות.‏ בעיירה אחת סמוך לסירַקְיוּז,‏ ניו־יורק,‏ חילקנו ברחוב עלונים ונשאנו שלטים שהזמינו את העוברים ושבים לאסיפה מיוחדת.‏ שני גברתנים החלו לדחוף אותי ולנהוג בי בגסות.‏ אחד מהם היה שוטר בלי מדים.‏ ביקשתי ממנו שיראה לי את התג שלו והוא התעלם מבקשתי.‏ בדיוק אז הופיע גרנט סוטר מבית־אל שבברוקלין ואמר שנלך לתחנת המשטרה כדי להסדיר את העניין.‏ אחר כך התקשר למשרדי החברה בברוקלין,‏ והורו לשנינו לצאת שוב עם השלטים והעלונים כדי ליצור תקדים משפטי.‏ נעצרנו,‏ כצפוי,‏ אבל איימנו לתבוע את המשטרה על מעצר שווא,‏ ושחררו אותנו.‏

למחרת,‏ פלשו כמה נערים פורעי חוק,‏ שהוסתו על־ידי כומר אחד,‏ אל אולם האסיפות שלנו,‏ ולא היה זכר למשטרה.‏ הבריונים היכו ברצפת העץ באלות בייסבול,‏ הפילו ארצה חלק מהנוכחים בקהל ועלו על הבמה כשהם מניפים את דגל ארצות־הברית וצועקים,‏ ”‏הצדיעו לדגל!‏ הצדיעו לדגל!‏”‏ אחר כך פצחו בשירה.‏ הם השביתו את האסיפה.‏ חוויה זו המחישה לנו למה התכוון ישוע כשאמר:‏ ”‏אינכם מן העולם,‏ כי אני בחרתי אתכם מן העולם.‏ משום כך העולם שונא אתכם”‏ (‏יוחנן ט״ו:‏19‏)‏.‏

ההרצאה הפומבית היתה הקלטה של נאום מפי ג׳.‏ פ.‏ רתרפורד,‏ שהיה אז נשיא חברת המצפה.‏ אן ואני נשארנו בעיירה עוד כמה ימים ועברנו מבית לבית כדי להציע לציבור את ההזדמנות לשמוע את ההרצאה בביתם.‏ מקצתם נענו להצעה.‏

התנדבות לשרת בארץ אחרת

ברבות הימים נפתחו אפיקי שירות חדשים.‏ אחי ראסל ואשתו דורותי הוזמנו ב־1943 כזוג נשוי לכיתה הראשונה של בית־ספר גלעד,‏ ונשלחו אחר כך כשליחים לקובה.‏ אחותי קתרין למדה בכיתה הרביעית.‏ גם היא נשלחה לקובה.‏ לאחר זמן מה נשלחה לרפובליקה הדומיניקנית ואחרי כן לפורטו־ריקו.‏ ומה איתנו?‏

כששמענו על בית־ספר גלעד ועל זה שהחברה מעוניינת לשלוח שליחים לארצות אחרות,‏ החלטנו שזה יעדנו.‏ בתחילה,‏ שקלנו את האפשרות לנסוע על דעת עצמנו,‏ אולי למקסיקו.‏ אבל אז החלטנו שעדיף ללמוד בבית־ספר גלעד ולחכות ולראות לאן תשלח אותנו החברה.‏ הגענו למסקנה שזהו סידור של יהוה.‏

הוזמנו לכיתה הרביעית של גלעד.‏ אך זמן קצר לפני שהתחלנו ללמוד,‏ ניגש אלי אח נ.‏ ה.‏ נור,‏ שהיה נשיא חברת המצפה דאז,‏ ודיבר איתי על המגבלות שהיו לאשתי עקב מחלת הפוליו שלקתה בילדותה.‏ הוא החליט שלא יהא זה מן החוכמה לשלוח אותנו לשרת בארץ זרה.‏

כעבור שנתיים בערך,‏ בעודי עוסק בהכנות לכינוס,‏ ניגש אלי אח נור שנית ושאל אותי אם אנו עדיין מעוניינים ללמוד בגלעד.‏ הוא אמר לי שלא ישלחו אותנו לארץ אחרת,‏ כי יש לו תוכניות אחרות עבורנו.‏ ב־26 בפברואר 1947 נרשמנו לכיתה התשיעית של גלעד.‏

הימים ההם בגלעד היו בלתי נשכחים.‏ השיעורים היו עשירים מבחינה רוחנית.‏ רקמנו עם אחים ואחיות ידידות אמיצה,‏ אבל מעורבותי בבית־הספר לא תמה בזאת.‏

בין וושינגטון לגלעד

בית־ספר גלעד היה אז חדש יחסית.‏ ממשלת ארצות־הברית לא התוודעה די הצורך למטרות בית־הספר,‏ והועלו עקב כך שאלות רבות.‏ החברה רצתה שיהיה לה נציג בוושינגטון די.‏סי,‏ ושלחה אותנו לשם חודשים ספורים אחרי תום הלימודים בגלעד.‏ תפקידי היה לעזור בהשגת אשרות כניסה לתושבי ארצות זרות שבאו ללמוד בגלעד ובהשגת אישורים שיאפשרו לבוגרי גלעד להישלח לחוץ לארץ.‏ היו פקידי ממשל שנהגו בנו בהגינות רבה וגילו נכונות לעזור.‏ אחרים התנגדו מאוד לעדי־יהוה.‏ הקיצוניים שביניהם טענו שיש לנו קשרים עם גורמים בלתי רצויים.‏

איש אחד במשרד שבו ביקרתי מתח עלינו ביקורת חריפה בשל סירובנו להצדיע לדגל ולהילחם למען המדינה.‏ אחרי שדיבר וצעק ממושכות אמרתי לו:‏ ”‏שתדע לך,‏ ואתה בטח יודע את זה,‏ עדי־יהוה אינם נלחמים באף אחד בעולם.‏ אנחנו לא מעורבים בענייני העולם,‏ לא במלחמות ולא בפוליטיקה.‏ אנחנו ניטרלים לגמרי.‏ כבר התגברנו על הבעיות שאתם מנסים לפתור;‏ יש בארגון שלנו אחדוּת.‏ .‏.‏.‏ אז מה אתה רוצה שנעשה?‏ שננטוש את דרכי הפעולה שלנו ונאמץ את שלכם?‏”‏ לא היה לו מה לומר.‏

יומיים בשבוע הוקדשו לעבודה עם פקידי הממשל.‏ בנוסף לכך,‏ שירתנו כחלוצים־מיוחדים.‏ בימים ההם התבקשנו להקדיש לשירות 175 שעות בחודש (‏מאוחר יותר שונתה מכסת השעות ל־140)‏.‏ לכן,‏ רוב הזמן היינו בשירות עד שעות הערב המאוחרות.‏ זו היתה תקופה מאושרת.‏ למדנו עם משפחות שלימות שהתקדמו יפה.‏ אן ואני החלטנו שלא להביא ילדים,‏ אבל,‏ מבחינה רוחנית,‏ היו לנו לא רק ילדים,‏ אלא גם נכדים ונינים.‏ ואיזו שמחה מסבים הם ללבנו!‏

בסוף שנת 1948 קיבלתי תפקיד נוסף.‏ אח נור הסביר לי שאח שרודר,‏ הרשם של בית־ספר גלעד וחבר בצוות המורים,‏ יעסוק בעבודה חשובה אחרת,‏ והתבקשתי ללמד בגלעד בעת הצורך.‏ אחוז חיל ורעדה חזרתי ב־18 בדצמבר יחד עם אן,‏ לגלעד,‏ ששכן בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ בתחילה היינו באים לגלעד מדי פעם למספר שבועות וחוזרים לוושינגטון.‏ בסופו של דבר,‏ בילינו בגלעד פרקי זמן ארוכים יותר מאשר בוושינגטון.‏

בתקופה ההיא נערך טקס הסיום,‏ שהזכרתי קודם לכן,‏ לבוגרי המחזור ה־21 של גלעד באיצטדיון ינקי שבניו־יורק.‏ כאחד המורים נפלה בחלקי הזכות להשתתף בתוכנית.‏

שירות במשרדים הראשיים של החברה

ב־12 בפברואר 1955 הצטרפנו למשפחת בית־אל במשרדים הראשיים של ארגונו הארצי של יהוה.‏ מה כרוך בתפקיד?‏ הרעיון הוא להיות מוכן לעשות כל עבודה שמטילים עליך ולעבוד בשיתוף פעולה עם אחרים.‏ כך עשינו בעבר,‏ אבל כעת הצטרפנו לקבוצה גדולה בהרבה — משפחת בית־אל.‏ ראינו במשימה חדשה זו את יד יהוה המכוונת.‏

בחלק ניכר מעבודתי טיפלתי בעניינים הקשורים לעיתונות ולתקשורת.‏ בשל הכמיהה לסיפורים סנסציוניים,‏ ובשל מידע המבוסס על דעות קדומות,‏ נכתבו על עדי־יהוה בעיתונות דברים נבזיים,‏ ופעלנו לשיפור תדמיתנו הציבורית.‏

אח נור רצה לוודא שלכולנו יהיה הרבה מה לעשות,‏ אז קיבלנו תפקידים נוספים.‏ חלקם הצריכו את הכשרתי כביצועיסט (‏בפרסום)‏.‏ תפקידים אחרים היו קשורים בתחנת הרדיו של החברה,‏ WBBR‏.‏ היתה גם עבודה בהפקת סרטים עבור החברה.‏ ההיסטוריה התיאוקרטית שולבה,‏ כמובן,‏ בתוכנית הלימודים בגלעד,‏ אך בשלב הזה נפתחו פרויקטים חדשים שנועדו להביא לידיעתם של משרתי יהוה נוספים פרטים מתוך ההיסטוריה של הארגון התיאוקרטי בן זמננו,‏ ולהציגם גם בפני הציבור.‏ תחום נוסף בתוכנית הלימודים של גלעד הוא נשיאת נאומים.‏ נדרשו מאמצים נוספים כדי לספק לאחים הסבר על יסודות הנאום הפומבי.‏ המלאכה היתה מרובה.‏

חבר קבוע בגלעד

ב־1961,‏ בדיוק לפני שהחלו להכשיר משגיחים נודדים וחברי ועדי סניפים,‏ הועבר בית־ספר גלעד אל המשרדים הראשיים של חברת המצפה שבברוקלין.‏ שוב חזרתי לכיתה — הפעם לא כמורה מחליף,‏ אלא כחבר קבוע בסגל המורים.‏ איזו זכות!‏ אני משוכנע שבית־ספר גלעד הוא מתנה מיהוה,‏ מתנה התורמת לכל ארגונו הגלוי לעין.‏

תלמידי גלעד בברוקלין נהנו מהזדמנויות שלא היו לתלמידים מכיתות קודמות.‏ היו יותר מרצים־אורחים,‏ והיה קשר הדוק יותר עם הגוף המנהל ועם משפחת בית־אל.‏ כמו כן,‏ התאפשר לתלמידים לקבל הכשרה בעבודות משרדיות,‏ במשק הבית ובבית־הדפוס.‏

מספר התלמידים השתנה עם השנים וכן גם מספר המורים.‏ בית־הספר הועבר ממקום למקום.‏ כיום הוא שוכן באיזור יפהפה בפטרסון,‏ ניו־יורק.‏

עבודה עם התלמידים

זו היתה שמחה גדולה ללמד בבית־ספר זה!‏ לומדים בו צעירים שאינם מעוניינים לעסוק בדברים השייכים לסדר ישן זה.‏ הם עוזבים את משפחותיהם,‏ ידידיהם,‏ בתיהם ואת דוברי שפתם.‏ מזג האוויר,‏ האוכל — הכל ישתנה.‏ הם אפילו אינם יודעים לאיזו מדינה יישלחו,‏ אבל מטרתם היא להיות שליחים.‏ לאנשים כאלה יש מוטיבציה הנוסקת לשמים.‏

בכיתה שמתי לי למטרה ליצור אווירה נינוחה.‏ קשה לאדם ללמוד היטב אם הוא מתוח ומודאג.‏ הייתי המורה,‏ אבל ידעתי איך זה להיות תלמיד.‏ גם אני ישבתי בעבר,‏ כמותם,‏ על ספסל הלימודים.‏ לצד המאמצים הרבים שהשקיעו והידע הרב שצברו,‏ רציתי שזו תהיה עבורם חוויה מהנה.‏

ידעתי שבארצות אשר אליהן יישלחו,‏ הם יהיו זקוקים לכמה דברים כדי להצליח.‏ הם יזדקקו לאמונה חזקה ולענווה — הרבה ענווה.‏ הם יצטרכו ללמוד להסתדר עם אחרים,‏ להשלים עם מצבים שונים ולסלוח ברוחב לב.‏ יהיה עליהם לטפח כל הזמן את פירות הרוח.‏ עליהם יהיה גם לאהוב בני אדם ולאהוב את משימתם.‏ אלה הם הדברים שהשתדלתי תמיד להציב לנגד תלמידיי בגלעד.‏

אינני יודע בדיוק כמה תלמידים לימדתי.‏ אבל אני יודע מה אני חש כלפיהם.‏ אחרי חמישה חודשים יחד בכיתה,‏ לא יכולתי שלא להיקשר אליהם.‏ כשראיתי אותם צועדים על הבמה ומקבלים את תעודות הגמר בטקס הסיום,‏ ידעתי שהם סיימו את הקורס בהצלחה ושבקרוב יעזבו.‏ הרגשתי כאילו בני משפחתי עוזבים.‏ איך אפשר שלא לאהוב צעירים אלה המוכנים להקריב מעצמם ולעשות את העבודה המוטלת עליהם?‏

שנים אחר כך,‏ כשהם באים לבקר,‏ הם מספרים לי על השמחה בשירות,‏ ואני יודע שהם עדיין ממלאים את תפקידם ועושים את מה שהוכשרו לעשות.‏ ואיך אני מרגיש באותם רגעים?‏ נפלא,‏ פשוט נפלא.‏

מבט אל העתיד

ראייתי הידרדרה וזה מתסכל אותי.‏ אינני יכול עוד ללמד בגלעד.‏ בתחילה היה לי קשה לעכל את זה,‏ אבל למדתי להשלים עם מצבים בחיים ולהמשיך הלאה.‏ לא פעם אני חושב על השליח פאולוס ועל ה’‏קוץ בבשרו’‏.‏ שלוש פעמים התחנן שיוסר סבלו,‏ אך האדון אמר לו:‏ ”‏די לך חסדי,‏ כי בחולשה תושלם גבורתי”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ י״ב:‏7–10‏)‏.‏ פאולוס חי עם הבעיה.‏ אם הוא היה יכול לעשות כן,‏ עלי לנסות לנהוג כמותו.‏ אינני מלמד בבית הספר,‏ אך אני שמח שאני עדיין יכול לראות את התלמידים יום יום.‏ לפעמים מזדמן לי לדבר איתם,‏ ולבי מתמלא שמחה לנוכח גישתם החיובית.‏

נעים לחשוב על מה שצפון בחיק העתיד.‏ כעת מונחים היסודות,‏ ובית־ספר גלעד ממלא תפקיד חשוב בדבר.‏ אחרי הצרה הגדולה,‏ כשייפתחו הספרים ככתוב בההתגלות כ׳:‏12‏,‏ יינתן במשך אלף שנים חינוך מרוכז ויסודי בדרכי יהוה (‏ישעיהו י״א:‏9‏)‏.‏ אבל גם אז לא יהיה זה סוף סיפור.‏ זו תהא רק ההתחלה.‏ לנצח נצחים יהיה לנו מה ללמוד על יהוה ויהיה עוד הרבה מה לעשות כשיתבהרו מטרותיו.‏ אני מאמין באמונה שלימה שיהוה יקיים את כל הבטחותיו הנאדרות,‏ ומשאת נפשי היא לחיות בעולם החדש ולהיענות להדרכתו של יהוה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

טקס הסיום של גלעד באיצטדיון ינקי שבניו־יורק ב־1953

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

ראסל,‏ קתרין,‏ אני וגרטרוד

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

יחד עם נ.‏ ה.‏ נור (‏בצד שמאל)‏ ועם מ.‏ ג.‏ הנשל בהכנה לכינוס

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

באולפני WBBR

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

בכיתה בגלעד

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

עם אן,‏ לא מזמן