סיפור חיים

היינו צוות

סיפורה של מֶלְבָּה בארי

ב־2 ביולי 1999 הייתי עם בעלי בכנס גדול של עדי־יהוה,‏ כפי שכבר עשינו מאות פעמים ב־57 שנות נישואינו.‏ לויד נשא באותו יום שישי את הנאום האחרון בכינוס המחוזי שהתקיים בהוואי.‏ לפתע פתאום התמוטט וכל הניסיונות להחיותו נכשלו.‏a

האחים והאחיות בהוואי התלכדו סביבי ועזרו לי להתמודד עם הטרגדיה.‏ עד כמה יקרים הם ללבי!‏ לויד הותיר את רשמיו על רבים מהם,‏ ועל רבים אחרים בעולם כולו.‏

מאז מותו לפני שנתיים בערך אני נזכרת בשנים היפות שהיו לנו ביחד ‏—‏ חלק ניכר מהן בארץ זרה כשליחים,‏ וחלקן במרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ אני נזכרת גם בשנות צעירותי בסידני,‏ אוסטרליה,‏ ובקשיים שניצבו בדרכנו כשרצינו להתחתן בתחילת מלחמת העולם השנייה.‏ הרשו לי תחילה לספר לכם כיצד נעשיתי עדת־יהוה וכיצד פגשתי את לויד ב־1939.‏

כיצד נעשיתי עדת־יהוה

ג׳יימס והנרייטה ג׳ונס היו הוריי האוהבים והדואגים.‏ ב־1932,‏ בעודי בת 14 שנה בלבד,‏ עזבתי את בית־הספר.‏ באותה עת היה העולם בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול.‏ יצאתי לעבוד כדי לעזור למשפחתי.‏ היינו משפחה בת חמש נפשות ובהן שתי אחיותיי הצעירות ממני.‏ בתוך מספר שנים היתה לי עבודה רווחית והייתי ממונה על כמה עובדות צעירות.‏

ב־1935 קיבלה אמי ספרות מקראית מאחד מעדי־יהוה,‏ ובתוך זמן קצר השתכנעה שזו האמת.‏ אנחנו חשבנו שהיא יצאה מדעתה.‏ יום אחד ראיתי את הספרון היכן המתים?‏ והנושא סקרן אותי.‏ לכן קראתי את הספרון בחשאי.‏ וכאן חל המפנה!‏ מייד התחלתי ללכת עם אמי לאסיפות שהתקיימו באמצע השבוע ונקראו שיעור לדוגמה.‏ הספרון שיעור לדוגמה (‏בסופו של דבר יצאו שלושה מסוגו)‏ הכיל שאלות ותשובות בליווי פסוקים לביסוס התשובות.‏

בערך באותו זמן,‏ באפריל 1938,‏ ביקר בסידני ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נציג מן המרכז העולמי של עדי־יהוה.‏ ההרצאה הפומבית שנתן היתה הראשונה ששמעתי.‏ היא אמורה היתה להינתן בבניין העירייה של סידני,‏ אך המתנגדים הביאו לידי ביטול התוכנית שם.‏ במקום זאת,‏ התקיים הנאום במרכז הספורט של סידני,‏ מקום גדול יותר בהרבה.‏ בעקבות ההתנגדות צבר הנאום פרסום רב ובשל כך נכחו קרוב ל־000,‏10 איש,‏ מספר עצום בהתחשב בעובדה שהיו אז באוסטרליה 300,‏1 עדים בלבד.‏

זמן קצר לאחר מכן יצאתי לראשונה בחיי לשירות השדה ‏—‏ ללא כל הכשרה.‏ כשהגעתי עם הקבוצה לשטח ההטפה,‏ אמר לי מדריך הקבוצה:‏ ”‏את תבשרי בבית ההוא”‏.‏ הייתי כל כך מתוחה שכאשר בעלת הבית פתחה את הדלת,‏ שאלתי,‏ ”‏אולי תוכלי לומר לי בבקשה מה השעה?‏”‏ היא נכנסה פנימה,‏ הביטה בשעון,‏ וחזרה לומר לי מה השעה.‏ בזה תם הביקור וחזרתי לרכב.‏

אך לא אמרתי נואש,‏ וכעבור זמן מה כבר הייתי יוצאת באופן קבוע ומבשרת לאחרים את בשורת המלכות (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ במרס 1939 נטבלתי באמבטיה בביתה של שכנה,‏ דורותי הטצ׳ינגס שמה,‏ כסמל להקדשת חיי ליהוה.‏ מאחר שלא היו אחים,‏ קיבלתי זמן קצר אחרי טבילתי תפקידים קהילתיים שבדרך כלל מופקדים בידי אחים משיחיים.‏

נהגנו לקיים את האסיפות בבתים פרטיים,‏ ולפעמים שכרנו אולם להרצאות פומביות.‏ אח צעיר ונאה מבית־אל,‏ משרד הסניף שלנו,‏ ביקר בקהילתנו הקטנה כדי לתת נאום.‏ לא ידעתי שהיתה סיבה נוספת לביקורו ‏—‏ לתהות על קנקני.‏ כן,‏ כך פגשתי את לויד.‏

פגישה עם משפחתו של לויד

בתוך זמן קצר החל לקנן בי הרצון לשרת את יהוה בשירות מלא.‏ כשהגשתי בקשה לשרת כחלוצה (‏מבשרת בשירות מלא)‏,‏ שאלו אותי אם אוכל לשרת בבית־אל.‏ לפיכך,‏ בספטמבר 1939,‏ בחודש שבו פרצה מלחמת העולם השנייה,‏ נעשיתי חברה במשפחת בית־אל בסטרתפילד שבפרברי סידני.‏

בדצמבר 1939 נסעתי לניו־זילנד לכינוס שהתקיים שם.‏ גם לויד נסע לשם אל ארץ מולדתו.‏ הפלגנו באותה אונייה,‏ וההיכרות בינינו הלכה והעמיקה.‏ לויד הציג אותי בפני הוריו ואחיותיו בכינוס שבוֶלִינְגְטֶן ואחר כך הזמין אותי לביתם בכְּרַייְסְטְצֶ׳רְץ׳.‏

החרמת פעילותנו

ביום שבת,‏ ה־18 בינואר 1941,‏ הגיעו נציגי הרשויות בכשש לימוזינות שחורות אל משרד הסניף כדי לעקל את המקום.‏ מאחר שעבדתי בביתן השמירה בכניסה לבית־אל,‏ הייתי הראשונה לראותם.‏ כ־18 שעות קודם לכן הודיעו לנו על החרם,‏ כך שכמעט כל הספרות והמסמכים הוצאו מן הסניף.‏ בשבוע שאחרי כן,‏ הוכנסו לכלא חמישה חברים ממשפחת בית־אל וביניהם לויד.‏

ידעתי שמה שנחוץ לאחים בכלא הוא בראש ובראשונה מזון רוחני.‏ כדי לעודד את לויד,‏ החלטתי לכתוב לו ”‏מכתבי אהבה”‏.‏ התחלתי בסגנון המקובל במכתבים מסוג זה,‏ ובהמשך העתקתי מאמרים שלמים מחוברת המצפה וחתמתי כיקירתו.‏ כעבור ארבעה חודשים וחצי שוחרר לויד.‏

מתחתנים וממשיכים בשירות מלא

ב־1940 ביקרה אמו של לויד באוסטרליה,‏ ולויד סיפר לה על כוונתנו להתחתן.‏ היא יעצה לו שלא לעשות כן מפני שקץ הסדר הנוכחי נראה באופק (‏מתי כ״ד:‏​3–14‏)‏.‏ הוא סיפר על כך גם לידידיו,‏ והם ניסו בכל פעם להניא אותו מכך.‏ יום אחד בפברואר 1942,‏ לקח אותי בסודי סודות למשרד הרישום ‏—‏ יחד עם ארבעה עדים שנשבעו לשמור על סודיות ‏—‏ ושם התחתנו.‏ עדי־יהוה לא יכלו באותה עת לנהל טקסי נישואין.‏

בבית־אל הוחלט שלא נמשיך לשרת שם כזוג נשוי,‏ אבל שאלו אותנו אם נוכל לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ נשלחנו לעיירה וואגה־​וואגה השוכנת באיזור כפרי.‏ פעילות ההטפה עדיין היתה אסורה על־פי חוק,‏ ולא קיבלנו סיוע כספי.‏ היינו חייבים להשליך על יהוה את יהבנו (‏תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏

רכבנו על אופניים כפולים באזורים הכפריים,‏ פגשנו אנשים נחמדים וניהלנו עימם שיחות ארוכות.‏ מעטים הסכימו לקבל שיעורי־מקרא.‏ עם זאת,‏ חנווני אחד העריך את הפעילות שלנו וכל שבוע נתן לנו פירות וירקות.‏ לאחר ששירתנו שישה חודשים בוואגה־וואגה,‏ הוזמנו חזרה לבית־אל.‏

חברי משפחת בית־אל התפנו מן הסניף בסטרתפילד במאי 1942 ועברו לבתים פרטיים.‏ כל שבועיים הם עברו לבית אחר כדי שלא יאתרו אותם.‏ כשחזרתי עם לויד לבית־אל בחודש אוגוסט,‏ הצטרפנו אליהם לאחד הבתים.‏ תפקידנו במשך היום היה לעבוד באחד מבתי־הדפוס שתופעלו במחתרת.‏ ביוני 1943 הוסר סוף סוף החרם מעל הפעילות.‏

הכנה לקראת שירות בארץ זרה

באפריל 1947 קיבלנו טופסי בקשה ראשוניים ללמוד בגלעד,‏ בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ ששכן אז בסַאוּת לַנְסִינְג שבמדינת ניו־יורק,‏ ארה״ב.‏ בינתיים נשלחנו לבקר בקהילות באוסטרליה ולחזק אותן מבחינה רוחנית.‏ לאחר מספר חודשים קיבלנו הזמנה ללמוד בכיתה ה־11 של גלעד.‏ היו לנו שלושה שבועות להתארגן ולארוז את חפצינו.‏ נפרדנו מן המשפחה ומהידידים בדצמבר 1947 ונסענו לניו־יורק עם עוד 15 אחים ואחיות מאוסטרליה שהוזמנו אף הם ללמוד באותה כיתה.‏

החודשים שעשינו בגלעד חלפו ביעף,‏ ונשלחנו ליפן.‏ הואיל ונדרש זמן להכין את המסמכים הנחוצים כדי להגיע ליפן,‏ שוב נתמנה לויד למשגיח נודד של עדי־יהוה.‏ הקהילות שהוטל עלינו לבקר בהן התפרשו מלוס אנג׳לס עד גבול מכסיקו.‏ לא היתה לנו מכונית,‏ ולכן כל שבוע הסיעו אותנו האחים אל הקהילה הבאה.‏ האיזור שהוגדר כנפה מחולק היום לחלקים של שלושה מחוזות של דוברי אנגלית ושלושה של דוברי ספרדית,‏ וכל מחוז מורכב מעשר נפות!‏

והנה הגיע חודש אוקטובר 1949,‏ ויצאנו לדרך אל יפן באונייה ששימשה קודם לכן להעברת חיילים.‏ צד אחד של האונייה יוחד לגברים והצד השני לנשים וילדים.‏ יום אחד לפני הגיענו ליוקוהמה,‏ נקלענו לסופת טייפון.‏ הסופה כנראה ניקתה את השמים מעננים כי למחרת בבוקר ב־31 באוקטובר בעלות השחר נגלה לעינינו הר פוג׳י במלוא הדרו.‏ איזו קבלת פנים נפלאה!‏

הטפת הבשורה ליפנים

עם קרוב האונייה לנמל,‏ ראינו מאות אנשים שחורי שיער.‏ ’‏איזו חבורה רעשנית!‏’‏ אמרנו לעצמנו לשמע הנקישות הרבות.‏ הסתבר שכולם נעלו נעלי עץ שנקשו על המזח העשוי מעץ.‏ לאחר לילה ביוקוהמה,‏ עלינו על רכבת שלקחה אותנו לקובֶּה,‏ העיר שאליה נשלחנו.‏ דון הסלט,‏ בוגר גלעד שהגיע ליפן חודשים אחדים קודם לכן,‏ שכר שם בית שליחים.‏ זה היה בית דו־קומתי יפה וגדול בסגנון מערבי ‏—‏ ללא שום רהיטים.‏

כדי שיהיה לנו על מה לישון חתכנו את העשבים הגבוהים שהיו בחצר והנחנו אותם בערימה על הרצפה.‏ כך התחלנו את חיינו כשליחים,‏ בלי שום דבר למעט מטלטלינו.‏ השגנו תנורי פחם קטנים,‏ הנקראים היבָּצ׳י,‏ לחימום ולבישול.‏ יום אחד מצא לויד את פרסי ואילמה איזלוב,‏ זוג שליחים,‏ מחוסרי הכרה.‏ הוא פתח את החלונות כדי שייכנס אוויר צח וצונן,‏ והם התאוששו.‏ גם אני התעלפתי פעם כשבישלתי בתנורי הפחם.‏ יש דברים שנדרש קצת זמן להתרגל אליהם!‏

לימוד השפה היה בראש סולם העדיפויות ובמשך חודש שלם למדנו יפנית 11 שעות כל יום.‏ לאחר מכן,‏ התחלנו לבשר ואמרנו משפט אחד או שניים מתוך פתק שהכנו מראש.‏ ביום הראשון שלי בשירות השדה פגשתי גברת נחמדה,‏ מיו טקגי שמה,‏ והיא קיבלה אותי לביתה בסבר פנים יפות.‏ בביקורים החוזרים אצלה שוחחנו בקושי רב בסיועם של מילונים עד שיכולנו לערוך תוכנית של שיעורי־מקרא מועילים.‏ ב־1999,‏ בחנוכת בנייני הסניף המורחבים של יפן,‏ ראיתי את מיו ועוד מספר אחים יקרים שלימדתי.‏ חלפו 50 שנה,‏ אך הם עדיין מבשרי מלכות נלהבים המשרתים את יהוה כמיטב יכולתם.‏

ב־1 באפריל 1950 בקובה נכחו קרוב ל־180 איש בטקס הזיכרון למות המשיח.‏ להפתעתנו,‏ הגיעו למחרת בבוקר 35 איש כדי להשתתף בשירות השדה.‏ כל שליח לקח עימו לשירות שלושה או ארבעה מאותם חדשים.‏ בעלי הבתים לא שוחחו עימי ‏—‏ עם הזרה שבקושי מבינה אותם ‏—‏ אלא עם אותם חדשים שנכחו בטקס הזיכרון ושהתלוו אלי.‏ השיחות נמשכו בלי סוף אבל לא היה לי מושג על מה הם מדברים.‏ אני שמחה לספר שכמה מאותם חדשים התקדמו וממשיכים בפעילות ההטפה עד עצם היום הזה.‏

זכויות ותפקידים רבים

המשכנו לשרת כשליחים בקובה עד 1952.‏ בשנה ההיא נשלחנו לטוקיו,‏ ולויד התמנה למשגיח הסניף.‏ ברבות הימים,‏ נדד מתוקף תפקידיו ברחבי יפן ונסע לארצות אחרות.‏ נתן ה.‏ נור מהמרכז העולמי של החברה שאל אותי באחד מביקוריו בטוקיו:‏ ”‏דרך אגב,‏ האם את יודעת לאן נוסע בעלך במסעו הבא כמשגיח איזור?‏ לאוסטרליה ולניו־​זילנד”‏.‏ עוד אמר:‏ ”‏גם את יכולה לנסוע איתו אבל על חשבונך”‏.‏ איזו התרגשות אחזה בי!‏ חלפו עד אז תשע שנים מאז עזבנו את הבית.‏

שיגרנו מייד מבול של מכתבים.‏ אמי עזרה לי לקנות את הכרטיס.‏ לויד ואני היינו עסוקים בתפקידינו,‏ ולא היו לנו האמצעים לנסוע אל המשפחות.‏ זה היה מענה לתפילותיי.‏ אתם ודאי מתארים לעצמכם עד כמה שמחה אמי לראות אותי.‏ היא אמרה,‏ ”‏אני אחסוך כסף כדי שתוכלי לבקר שוב בעוד שלוש שנים”‏.‏ נפרדנו בתקווה להיפגש בעוד שלוש שנים,‏ אך לצערי הרב היא נפטרה כעבור שנה בחודש יולי.‏ אני מצפה בכיליון עיניים לראות אותה שוב בעולם החדש!‏

עד 1960 הייתי מסורה כל כולי לשירותי כשליחה,‏ אלא שאז קיבלתי מכתב ובו נאמר:‏ ”‏מתאריך זה והלאה את תטפלי בכביסה ובגיהוץ עבור כל משפחת בית־אל”‏.‏ מספר החברים במשפחה אז היה כ־12,‏ אז יכולתי למלא את התפקיד ולשרת כשליחה גם יחד.‏

ב־1962 הרסו את ביתנו שהיה בנוי בסגנון יפני,‏ ומקץ שנה הושלמה בנייתו של בית־אל חדש בן שש קומות.‏ תפקידי היה לעזור לאחים החדשים בבית־אל לשמור על חדרים מסודרים ונקיים.‏ הבנים ביפן לא הורגלו לעשות שום עבודות בית.‏ הדגש היה בחינוך חילוני,‏ והאמהות עשו הכל עבורם.‏ עד מהרה למדו שאינני מתכוונת למלא את תפקיד אמם החדשה.‏ רבים מהם התקדמו עם הזמן וקיבלו על עצמם תפקידים אחראיים בקהילה.‏

ביום קיץ חם סיירה תלמידת מקרא אחת בבית־אל וראתה אותי מקרצפת את חדרי האמבטיה.‏ היא אמרה,‏ ”‏אמרי לי בבקשה מי כאן האחראי.‏ הייתי רוצה לשלם לעוזרת שתבוא לכאן ותעבוד במקומך”‏.‏ אמרתי לה שאני מעריכה את הצעתה הנדיבה,‏ אבל אני שמחה מאוד לעשות כל דבר שיבקשו ממני בארגון יהוה.‏

באותו זמן קיבלנו לויד ואני הזמנה לכיתה ה־39 של גלעד.‏ זו היתה זכות גדולה עבורנו בשנת 1964,‏ בגיל 46,‏ לחזור לבית־הספר!‏ הקורס נועד במיוחד להכשיר את עובדי הסניפים למלא את תפקידיהם כשורה.‏ לאחר עשרה חודשי הקורס,‏ נשלחנו חזרה ליפן.‏ עד אז היו ביפן יותר מ־000,‏3 מבשרי מלכות.‏

הגידול צבר תאוצה וב־1972 היו יותר מ־000,‏14 עדים.‏ בניין סניף חדש בן חמש קומות נבנה בנוּמזוּ,‏ דרומית לטוקיו.‏ מן המבנים שלנו נשקף נוף מרהיב של הר פוג׳י.‏ יותר ממיליון חוברות ביפנית החלו יוצאות מתחת למכבשי הדפוס הענקים החדשים.‏ למרות זאת,‏ משהו בחיינו עמד להשתנות.‏

בשלהי 1974 קיבל לויד מכתב מן המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין ובו הזמנה לשרת בגוף המנהל.‏ בתחילה חשבתי לעצמי:‏ ’‏זהו זה.‏ ללויד יש תקווה שמימית ולי תקווה ארצית,‏ הרי בכל מקרה נצטרך מתישהו להיפרד.‏ אולי כדאי שלויד יסע לברוקלין בלעדיי’‏.‏ אך בתוך זמן קצר תיקנתי את אורח החשיבה שלי ובמרס 1975 נסעתי בשמחה עם לויד לברוקלין.‏

ברכות במרכז החברה

היינו בברוקלין אבל לבו של לויד נשאר ביפן,‏ ובכל הזדמנות סיפר חוויות שחווינו שם.‏ כעת נפתחו בפניו אפשרוית לעזור במקומות אחרים.‏ בחלק ניכר מ־24 שנות חייו האחרונות,‏ שירת לויד כמשגיח איזור,‏ תפקיד שהיו כרוך בנסיעות לארצות בכל רחבי תבל.‏ פעמים מספר התלוויתי אליו במסעותיו מסביב לעולם.‏

ביקורינו אצל אחינו המשיחיים בארצות אחרות עזרו לי להבין את התנאים שבהם הם חיים ועובדים.‏ לעולם לא אשכח את פניה של אנטליה בת העשר,‏ נערה שפגשתי בצפון אפריקה.‏ היא אהבה את שם אלוהים והלכה לאסיפות מרחק שעה וחצי הליכה לכל כיוון.‏ למרות רדיפות קשות מצד בני משפחתה,‏ הקדישה את חייה ליהוה.‏ כשביקרנו בקהילתה,‏ ראינו שמן התקרה השתלשלה נורת חשמל חלשה,‏ אחת ויחידה,‏ מעל ראשו של הנואם,‏ ובלעדיה היה שורר חושך מצרים באסיפה.‏ בחשיכה זו נעתקה נשימתי לשמע שירתם היפה של אחינו ואחיותינו.‏

אחד השיאים בחיינו היה בדצמבר 1998 כשהיינו בין האחים שהגיעו לקובָּה לכינוס המחוזי ”‏דרך החיים שהתווה אלוהים”‏.‏ עד כמה התרשמנו מן הכרת הטובה ומן השמחה שהביעו האחים והאחיות שם למראה קבוצת האחים שהגיעה מן המשרדים הראשיים בברוקלין.‏ אני נוצרת בלבי זיכרונות רבים של אחים יקרים שפגשתי אשר מהללים את יהוה מכל הלב.‏

בבית עם משרתי אלוהים

ארץ מולדתי היא אומנם אוסטרליה,‏ אך למדתי לאהוב את האנשים בכל מקום שאליו שלח אותי ארגון יהוה.‏ כך היה ביפן,‏ וככה זה בארצות־הברית כבר 25 שנה.‏ כשאיבדתי את בעלי החלטתי שלא לשוב לאוסטרליה אלא להישאר בית־אל שבברוקלין,‏ במקום שבו יהוה רוצה שאהיה.‏

היום אני בשנות ה־80 לחיי.‏ אחרי 61 שנים בשירות מלא,‏ אני עדיין מוכנה לשרת את יהוה בכל מקום שירצה.‏ הוא מטפל בי היטב.‏ אני מוקירה את 57 השנים ויותר שבהן חלקתי את חיי עם שותף יקר שאהב את יהוה.‏ אני משוכנעת שיהוה ימשיך לברך את שנינו,‏ ולא ישכח את פעלינו ואת האהבה שהראינו למען שמו (‏עברים ו׳:‏10‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אמי ב־1956

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם לויד וקבוצת מבשרים יפנים בתחילת שנות ה־50

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

עם תלמידת המקרא הראשונה שלי ביפן,‏ מיו טקגי,‏ בתחילת שנות ה־50 וב־1999

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

עם לויד בחלוקת חוברות ביפן