סיפור חיים

יהוה מושך את הענווים אל האמת

סיפורה של אַסאנוֹ קוֹשינוֹ

בשנת 1949,‏ מספר שנים בלבד אחרי שנסתיימה מלחמת העולם השנייה,‏ ביקר אדם זר,‏ גבוה וידידותי אצל המשפחה שעבדתי אצלה בעיר קוֹבֶּה.‏ הוא היה השליח הראשון של עדי־​יהוה שהגיע ליפן.‏ ביקורו סלל עבורי את הדרך לשמוע את האמת המקראית.‏ אבל הרשו לי תחילה לספר לכם קצת על הרקע שלי.‏

נולדתי ב־1926 בכפר קטן בצפון מחוז אוקיאמה.‏ הייתי החמישית מבין שמונה ילדים.‏ אבא היה מאמין אדוק באל של מקדש השינטו המקומי,‏ ולכן אנחנו הילדים נהנינו לאורך השנה מהחגיגות ומן המפגשים המשפחתיים במסגרת החגים.‏

כאשר גדלתי,‏ ניקרו במוחי שאלות רבות על החיים,‏ אבל מה שהכי הטריד אותי היה המוות.‏ לפי המסורת שלנו,‏ האנשים בדרך כלל נפטרו בבתיהם והילדים היו צריכים להיות לצד קרובי המשפחה שהיו על ערש דווי.‏ התעצבתי עמוקות כאשר נפטרה סבתי וכאשר אחי מת עוד לפני שמלאה לו שנה.‏ המחשבה על האפשרות שהוריי ימותו החרידה אותי.‏ ’‏האם זה באמת הכול?‏ האם יש לחיים משמעות עמוקה יותר?‏’‏ השתוקקתי לדעת את התשובה.‏

בשנת 1937,‏ כאשר הייתי בכיתה ו׳ בבית־​הספר היסודי,‏ פרצה המלחמה בין סין ויפן.‏ הגברים גויסו ונשלחו אל החזית בסין.‏ תלמידי בית־​הספר נפרדו לשלום מאבותיהם או מאחיהם וצעקו אחריהם ”‏בנזאי!‏”‏ לקיסר (‏שפירושו,‏ יחי הקיסר)‏.‏ הציבור היה משוכנע שהניצחון מובטח ליפן,‏ האומה האלוהית,‏ ולקיסר שלה,‏ אלוהים עלי אדמות.‏

לא חלף זמן רב והחלו להגיע ההודעות למשפחות ההרוגים.‏ המשפחות השכולות מיאנו להינחם.‏ שנאה החלה לבעבע בתוכם והם שמחו לאיד בכל פעם שהאויב ספג אבידות כבדות.‏ אבל בה בעת חשבתי לעצמי,‏ ’‏האויבים שלנו בטח סובלים בדיוק כמונו כאשר יקיריהם מתים’‏.‏ כאשר סיימתי את לימודיי בבית־​הספר היסודי,‏ המלחמה כבר חדרה עמוק אל תוך שטח סין.‏

פגישה מקרית עם זרה

בתור חקלאים,‏ משפחתנו תמיד היתה ענייה,‏ אבל אבי הרשה לי לרכוש השכלה כל עוד לא היה כרוך בכך תשלום.‏ לכן,‏ ב־1941 נרשמתי לבית־​ספר לבנות באוקיאמה סיטי,‏ כ־100 קילומטר מהבית.‏ מטרת בית־​הספר היתה לחנך את הבנות להיות אמהות ועקרות בית טובות,‏ ובמסגרת הלימודים התגוררה כל בת אצל משפחה עשירה בעיר ועשתה שם עבודות משק בית.‏ בבקרים קיבלו הבנות הכשרה במסגרת העבודה בבתים,‏ ואחר הצהריים למדו בבית־​הספר.‏

אחרי טקס תחילת הלימודים,‏ מורתי,‏ לבושה בקימונו,‏ לקחה אותי לבית גדול.‏ אלא שמשום מה בעלת הבית לא רצתה לקבל אותי.‏ ”‏טוב,‏ אז אולי נלך לביתה של גברת קוֹדה?‏”‏ הציעה המורה.‏ היא לקחה אותי לבית שהיה בנוי בסגנון מערבי וצלצלה בפעמון הדלת.‏ חיכינו מעט,‏ ואז יצאה אלינו אישה תמירה כסופת שיער.‏ הייתי מוכת אלם.‏ היא לא היתה יפנית,‏ ומעולם לא ראיתי מישהו מן המערב.‏ המורה הציגה אותי בפני גברת מוֹד קודה ונחפזה לעזוב.‏ נכנסתי בחשש אל הבית בעודי גוררת אחריי את המזוודות.‏ מאוחר יותר התברר לי שגברת מוד קודה היא אמריקנית שנישאה לגבר יפני שלמד בארצות הברית.‏ היא היתה מורה לאנגלית בבתי־​ספר לעסקים.‏

כבר למחרת בבוקר התחלתי בשגרת חיים קדחתנית.‏ בעלה של גברת קודה היה חולה אפילפסיה והייתי צריכה לעזור בטיפול בו.‏ קצת דאגתי כי לא ידעתי אפילו מילה אחת באנגלית.‏ מאוד הוקל לי כאשר גברת קודה דיברה איתי ביפנית.‏ מדי יום שמעתי אותם משוחחים ביניהם באנגלית,‏ כך שבהדרגה התרגלתי לצליל של השפה.‏ אהבתי את האווירה הנעימה ששרתה בבית.‏

התרשמתי ממסירותה של מוד לבעלה החולה.‏ הוא אהב לקרוא את המקרא.‏ מאוחר יותר נודע לי שהם רכשו את המהדורה היפנית של הספר התוכנית האלוהית לדורות בחנות לספרים משומשים,‏ ושכבר מספר שנים יש להם מנוי למהדורה האנגלית של חוברת המצפה.‏

יום אחד קיבלתי ספר מקרא במתנה.‏ שמחתי,‏ כי אף פעם לא היה לי מקרא משלי.‏ קראתי בו בדרך לבית־​הספר וחזרה,‏ אבל לא הבנתי הרבה.‏ התחנכתי על ברכי השינטואיזם היפני,‏ ולכן דמותו של ישוע המשיח לא דיברה אלי כל כך.‏ לא ידעתי אז שזו בעצם היתה תחילת הדרך שבסופה אחבוק את האמת המקראית ואדע את התשובות לשאלותיי בנוגע לחיים ולמוות.‏

שלושה מקרים מצערים

שנתיים של חניכוּת חלפו להן ביעף,‏ ונאלצתי להיפרד מן המשפחה שאצלה עבדתי.‏ עם סיום לימודיי בבית־​הספר הצטרפתי ליחידה התנדבותית של בנות ונטלתי חלק בייצור מדים לחיל הים.‏ מפציצי 29-B אמריקניים החלו לתקוף את יפן,‏ וב־​6 באוגוסט 1945 הושלכה פצצת אטום על הירושימה.‏ כעבור כמה ימים קיבלתי מברק ובו נמסר לי שאמי חולה אנושות.‏ עליתי על הרכבת הראשונה הביתה.‏ מייד לאחר שירדתי מן הרכבת,‏ ניגש אלי אחד מבני משפחתי ואמר לי שאמי נפטרה.‏ היא מתה ב־​11 באוגוסט.‏ מה שחששתי מפניו במשך שנים הפך למציאות מרה.‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏היא כבר לעולם לא תשוחח איתי או תחייך אליי’‏.‏

תבוסת יפן היתה לעובדה מוגמרת ב־​15 באוגוסט.‏ הייתי צריכה להתמודד עם שלושה מקרים מצערים,‏ וכולם בתוך פרק זמן קצר של עשרה ימים:‏ השלכת פצצת האטום הראשונה,‏ מות אמי והתבוסה ההיסטורית של יפן.‏ לפחות התנחמתי מן הידיעה שהמלחמה לא תגבה עוד קורבנות.‏ בתחושת מועקה כבדה,‏ עזבתי את המפעל וחזרתי לביתי בכפר.‏

נמשכת לאמת

יום אחד קיבלתי מכתב לא צפוי מאוקיאמה,‏ והשולחת היתה מוד קודה.‏ היא שאלה אם אוכל לבוא ולעזור לה בעבודות הבית,‏ הואיל והיא בדיוק עמדה לפתוח בית־​ספר לאנגלית.‏ לא ידעתי בהתחלה מה לעשות,‏ אבל בסוף נעניתי להזמנתה.‏ מספר שנים לאחר מכן עברתי ביחד עם משפחת קודה לעיר קוֹבֶּה.‏

בתחילת הקיץ של 1949 ביקר אדון גבוה ונחמד אצל משפחת קודה.‏ שמו היה דונלד הֵסלט,‏ והוא הגיע מטוקיו לקובה כדי לחפש שם בית לשליחים.‏ הוא היה אחד השליחים הראשונים מטעם עדי־​יהוה שהגיעו ליפן.‏ הבית אכן נמצא,‏ ובנובמבר 1949 הגיעו כמה שליחים לקובה.‏ יום אחד באו חמישה מהם לבקר אצל משפחת קודה.‏ שניים — לויד בארי ופֶרְסִי איזלוב — נאמו באנגלית כל אחד בתורו במשך כעשר דקות בפני הנוכחים.‏ מוד היתה ידועה בתור אחות רוחנית של השליחים ונראה היה לי שהיא התעודדה מן המפגש.‏ בזמן הזה ניעור בי הרצון ללמוד אנגלית.‏

בעזרת השליחים הנלהבים התחלתי להבין בהדרגה אמיתות מקרא בסיסיות.‏ מצאתי את התשובות לשאלות שהטרידו אותי עוד מילדותי.‏ כן,‏ המקרא מושיט לנו את התקווה לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות,‏ ומובטח בו ש”‏כל שוכני קבר”‏ יוקמו לתחייה (‏יוחנן ה׳:‏​28,‏ 29;‏ ההתגלות כ״א:‏​1,‏ 4‏)‏.‏ הייתי אסירת תודה ליהוה על שנתן לנו תקווה זו באמצעות קורבן הכופר של בנו,‏ ישוע המשיח.‏

פעילות תיאוקרטית משמחת

הכינוס הראשון של עדי־​יהוה ביפן התקיים בבית השליחים בקובה,‏ מה־​30 בדצמבר 1949 ועד ה־1 בינואר 1950.‏ הגעתי לשם עם מוד.‏ הבית הגדול היה פעם בבעלותו של נאצי,‏ ונשקף ממנו נוף מרשים של הים הפנימי ושל האי אַוואג׳י.‏ לא התמצאתי כל כך במקרא ולכן הבנתי רק מעט מהדברים שנאמרו שם.‏ למרות זאת,‏ התרשמתי מאוד מכך שהשליחים התרועעו בחופשיות עם היפנים.‏ הנוכחות הכוללת בכינוס עמדה על 101 בנאום הפומבי.‏

זמן קצר לאחר מכן החלטתי להשתתף בשירות השדה.‏ הייתי צריכה לאזור אומץ כדי לעבור מבית לבית,‏ כיוון שהייתי ביישנית מטבעי.‏ בוקר אחד הגיע אח לויד בארי לביתנו כדי לקחת אותי לשירות השדה.‏ הוא התחיל בבית הסמוך לביתה של אחות קודה.‏ ממש התחבאתי מאחוריו בשעה שהקשבתי לדבריו.‏ בפעם השנייה יצאתי לשירות עם שתי שליחות אחרות.‏ אישה יפנית קשישה הזמינה אותנו פנימה,‏ הקשיבה לדברינו,‏ ואז הגישה לכל אחת מאיתנו כוס חלב.‏ היא הסכימה לקבל שיעורי מקרא ובסופו של דבר נטבלה כאחת מעדי־​יהוה.‏ מאוד התעודדתי לראות איך היא מתקדמת.‏

באפריל 1951 הגיע אח נתן נור מן המשרדים הראשיים שבברוקלין לביקור ראשון ביפן.‏ בערך 700 איש נכחו בהרצאה הפומבית שנשא באודיטוריום קיוֹרִיצוּ בקַנְדָה,‏ טוקיו.‏ באסיפה מיוחדת זו שמחו כל הנוכחים כשהוכרז על הוצאתה לאור של חוברת המצפה ביפנית.‏ בחודש שלאחר מכן ביקר אח נור בקובה,‏ ובאסיפה המיוחדת שהתקיימה שם נטבלתי כסמל להקדשת חיי ליהוה.‏

כעבור כשנה,‏ עודדו אותי להתחיל לשרת במסגרת השירות המלא,‏ כחלוצה.‏ באותם ימים לא היו הרבה חלוצים ביפן,‏ ולא ידעתי איך אתפרנס.‏ גם חשבתי מה יקרה כשארצה להתחתן.‏ אבל אז באתי לידי הכרה ששירות יהוה צריך להיות במקום הראשון בחיים,‏ ולכן הצטרפתי לשורות החלוצים ב־1952.‏ למרבה השמחה,‏ התאפשר לי לעבוד במשרה חלקית אצל אחות קודה בזמן שהייתי חלוצה.‏

בערך באותו זמן,‏ אחי,‏ שחשבתי שנהרג במלחמה,‏ חזר הביתה עם משפחתו מטייוון.‏ קודם לכן המשפחה שלי לא גילתה כל עניין באמונה המשיחית,‏ אבל בהתלהבות האופיינית לחלוצה התחלתי לשלוח להם את החוברות ואת הספרונים שלנו.‏ מאוחר יותר עבר אחי עם משפחתו לגור בקובה מסיבות הקשורות לעבודה.‏ ”‏האם קראת את החוברות?‏”‏ שאלתי את גיסתי.‏ להפתעתי,‏ היא אמרה:‏ ”‏אלו חוברות מעניינות”‏.‏ היא התחילה ללמוד את המקרא עם אחת השליחות,‏ ואחותי הצעירה ממני,‏ שהתגוררה אצלם,‏ הצטרפה לשיעורים.‏ עם הזמן שתיהן נטבלו כעדות־​יהוה.‏

אחווה בינלאומית מרשימה

זמן לא רב אחרי כן הופתעתי לקבל הזמנה ללמוד במחזור ה־22 של גלעד,‏ בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ אח טסוּטוֹמוּ פוּקאסֶה ואני היינו היפנים הראשונים שהוזמנו ללמוד בבית־​הספר.‏ בשנת 1953,‏ עוד לפני תחילת הלימודים,‏ זכינו לנכוח בכינוס בנושא ”‏חברת העולם החדש”‏,‏ שהתקיים באיצטדיון ינקי שבניו־​יורק.‏ מאוד התרשמתי מן האחווה הבינלאומית המאפיינת את משרתי יהוה.‏

ביום החמישי של הכינוס רצו הנציגים מיפן,‏ שרובם שליחים,‏ להופיע בקימונו.‏ הקימונו ששלחתי מראש עדיין לא הגיע,‏ אז לוויתי את הקימונו של אחות נור.‏ במהלך תוכנית הכינוס החל לרדת גשם,‏ וחששתי שהקימונו יירטב.‏ ואז בדיוק מישהו הניח עלי בעדינות מעיל גשם מאחור.‏ ”‏את יודעת מי זה?‏”‏ שאלה אחות אחת שעמדה לצידי.‏ אחר כך נודע לי שזה היה אח פרדריק ו.‏ פרנץ,‏ חבר בגוף המנהל.‏ בהחלט הרגשתי בחמימות השוררת בארגון יהוה!‏

במחזור 22 של בית־​ספר גלעד היתה אווירה בינלאומית הואיל והיינו 120 תלמידים מ־37 ארצות.‏ אף־​על־​פי שהיה לנו קצת קשה לתקשר,‏ נהנינו מאוד מן האחווה הבינלאומית.‏ סיימתי את לימודיי ביום מושלג בפברואר 1954,‏ והמשימה שקיבלתי היתה לחזור ליפן.‏ חברתי לכיתה,‏ אינגר בראנט,‏ אחות משבדיה,‏ היתה השותפה שלי בעיר נַגוֹיָה.‏ הצטרפנו שם לקבוצת שליחים שפונו מקוריאה בגלל המלחמה.‏ השנים הספורות שעברו עלי כשליחה יקרות מאוד ללבי.‏

שמחה בשירות עם בן זוג

בספטמבר 1957 הוזמנתי לשרת בבית־​אל שבטוקיו.‏ משרד הסניף של יפן היה בית עץ בן שתי קומות.‏ בסניף היו אז רק ארבעה חברים,‏ וביניהם אח בארי,‏ משגיח הסניף.‏ שאר חברי משפחת בית־​אל היו שליחים.‏ התמניתי לעבוד בתרגום,‏ בהגהה,‏ ובנוסף לכך גם לנקות,‏ לכבס,‏ לבשל וכיוצא באלה.‏

הפעילות ביפן צברה תאוצה,‏ ויותר אחים הוזמנו לשרת בבית־​אל.‏ אחד מהם נתמנה למשגיח בקהילה שלי.‏ אח זה,‏ ג׳וּנגִ’‏י קוֹשִינוֹ,‏ נשא אותי לאישה ב־1966.‏ אחרי שהתחתנו,‏ התמנה ג׳ונג׳י למשגיח נפה.‏ היה זה תענוג צרוף להכיר כל כך הרבה אחים ואחיות כשעברנו בין הקהילות השונות.‏ הואיל ונתבקשתי לבצע עבודות תרגום,‏ עשיתי זאת בבתים שהתארחנו בהם במהלך שבוע הביקור בקהילות.‏ לפיכך,‏ בנוסף למזוודות ולתיקים,‏ נאלצנו לסחוב מקהילה לקהילה גם מילונים כבדים.‏

נהנינו מהשירות הנפתי במשך יותר מארבע שנים וראינו כיצד הארגון ממשיך להתרחב.‏ הסניף עבר לנוּמַזוּ,‏ ואחרי שנים לאֶבִּינָה,‏ שם נמצא כיום מבנה הסניף.‏ ג׳ונג׳י ואני נהנים זה זמן רב משירות בית־​אל,‏ וכיום אנו עובדים עם משפחה המונה כ־​600 חברים.‏ במאי 2002 חגגו לנו החברים בבית־​אל יובל שנים בשירות המלא.‏

מאושרת לראות התרחבות

כשהתחלתי לשרת את יהוה ב־1950,‏ היו רק קומץ מבשרים ביפן.‏ כיום יש יותר מ־​000,‏210 מבשרי מלכות.‏ אכן,‏ יהוה משך אליו אלפי אנשים דמויי כבש,‏ כפי שמשך אותי.‏

ארבעת השליחים והשליחה שביקרו בביתה של אחות קודה ב־​1949,‏ וגם אחות מוד קודה עצמה,‏ נפטרו נאמנים.‏ אחי,‏ שהיה משרת־​עוזר,‏ נפטר גם הוא,‏ וכן גם גיסתי,‏ ששירתה כחלוצה בערך 15 שנה.‏ ומה צופן העתיד להוריי,‏ שבילדותי כל כך חששתי מפני מותם?‏ ההבטחה המקראית בדבר תחיית המתים נוסכת בי תקווה ומנחמת אותי (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏

במבט לאחור,‏ אני סבורה שהפגישה שלי עם מוד ב־​1941 היתה נקודת מפנה בחיי.‏ אילולא פגשתי אותה באותו זמן ואילולא נעניתי להזמנתה לבוא לעבוד אצלה שוב אחרי המלחמה,‏ הייתי ככל הנראה מתגוררת בחווה שלנו בכפר המרוחק ולא הייתי פוגשת את השליחים באותם ימים.‏ אני מודה ליהוה בכל נימי נפשי על כך שמשך אותי אל האמת באמצעות מוד ואותם שליחים ראשונים!‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם מוד ובעלה.‏ אני מלפנים בצד שמאל

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

עם שליחים מיפן באיצטדיון ינקי ב־1953.‏ אני בקצה השמאלי

‏[‏תמונות בעמוד 28]‏

בבית־אל עם בעלי,‏ ג׳ונג׳י