מפולחן הקיסר לעבודת אלוהי האמת

מפי איסאמוּ סוגִ׳אוּרה

אף שב־1945 היה ברור שיפן מפסידה במלחמת העולם השנייה,‏ האמנו שקמיקזי (‏”‏רוח אלוהים”‏)‏ תכה באויב ותנחיל לו תבוסה.‏ בשם קמיקזי כונו הסופות שהתחוללו ב־1274 וב־1281,‏ אשר השמידו פעמיים חלק ניכר מציי הפולשים המונגולים ואילצו אותם לסגת מחופי יפן.‏

לכן,‏ ב־15 באוגוסט 1945,‏ היום שבו הכריז הקיסר הירוהיטו בפני האומה שיפן נכנעת לבעלות הברית,‏ נופצו תקוותיהם של מאה מיליון נאמניו וביניהם אני,‏ אז תלמיד בית־ספר.‏ ’‏אם הקיסר אינו האל החי,‏ מיהו האל החי?‏’‏ תהיתי.‏ ’‏במי אבטח?‏’‏

ואולם,‏ תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה סללה בפניי ובפני אלפי יפנים אחרים את הדרך ללמוד על אלוהי האמת,‏ יהוה.‏ לפני שאספר על השינויים שהיה עלי לחולל,‏ הרשו לי לספר לכם על החינוך הדתי שקיבלתי.‏

השפעות דתיות מגיל צעיר

נולדתי,‏ הצעיר מבין ארבעה בנים,‏ בעיר נַגוֹיָה ב־16 ביוני 1932.‏ אבי עבד כשמאי מקרקעין של העיר.‏ אמי היתה מחסידי טֶנְרִיקִיוֹ,‏ כת שינטואיסטית,‏ ואחי הבכור קיבל הכשרה דתית והוסמך לתואר מורה לטֶנְרִיקִיוֹ.‏ ביני ובין אמי שרר קשר הדוק במיוחד,‏ והיא לקחה אותי עימה לבית התפילה שלה.‏

למדתי להרכין את ראשי ולהתפלל.‏ דת הטֶנְרִיקִיוֹ הטיפה לאמונה בבורא,‏ ששמו טנרי או נו מיקוטו,‏ ובעשרה אלים פחות חשובים.‏ חסידיה ריפאו בדרך נס ושמו דגש בעשייה למען הזולת ובהפצת עיקרי האמונה.‏

הייתי נער סקרן מאוד.‏ נפעמתי מן הירח ומאין ספור הכוכבים הזרועים בשמי הלילה,‏ ותהיתי עד כמה רחב ידיים החלל שמעבר לשמים.‏ הוקסמתי מצמיחת החצילים והמלפפונים ששתלתי בחלקה הקטנה בחצר האחורית.‏ ההתבוננות בטבע חיזקה את אמונתי באלוהים.‏

שנות המלחמה

שנות לימודיי בבית־הספר היסודי מ־1939 עד 1945 חפפו לשנות מלחמת העולם השנייה.‏ פולחן הקיסר,‏ מרכיב מרכזי בדת השינטו,‏ הובלט בבית־הספר.‏ התחנכנו על ברכי שושין,‏ תוכנית לימודים שהקנתה ערכי מוסר ברוח הלאומנות והמלחמה.‏ טקסי הנפת דגל,‏ שירת ההימנון הלאומי,‏ לימוד צווי החינוך הקיסריים וסגידה לתמונת הקיסר היו חלק משגרת בית־הספר.‏

נהגנו גם להתפלל במקדש שינטואיסטי מקומי לניצחון צבא הקיסר.‏ שניים מאחיי שירתו בצבא.‏ בשל שטיפת המוח הלאומנית־דתית שספגתי,‏ שמחתי לשמוע על ההצלחות שקצר צבא יפן.‏

מרכז התעשייה האווירית של יפן שכן בנגויה.‏ על כן,‏ העיר שימשה יעד מרכזי להתקפות מאסיביות של חיל האוויר האמריקני.‏ בשעות היום טסו בשמי העיר בגובה של 000,‏9 מטר בערך מפציצי 29-B ’‏סוּפֶרפוֹרטרֶס’‏,‏ והטילו מאות טונות של פצצות על איזור בתי החרושת.‏ בלילה איתרו הזרקורים את המפציצים מנמיכים טוס עד לגובה של 300,‏1 מטר.‏ התקפות אוויריות חוזרות ונשנות,‏ תוך הטלת פצצות תבערה,‏ הציתו שריפות ענק באזורי המגורים.‏ נגויה ספגה 54 הפצצות אוויריות בתשעת חודשי המלחמה האחרונים,‏ וההתקפות הותירו סבל רב וקיפדו את חייהם של יותר מ־700,‏7 איש.‏

בשלב זה החלו אוניות מלחמה להפגיז עשר ערי חוף,‏ והועלתה האפשרות שכוחות ארה״ב יפלשו סמוך לטוקיו.‏ נשים ונערים אומנו להילחם בעזרת מוטות במבוק כדי להגן על המדינה.‏ סיסמתנו היתה ‏”‏איצ׳יוקוּ סוֹג׳יוֹקוּסאי”‏,‏ כלומר ”‏טוב לאבד 100 מיליון מאשר להיכנע”‏.‏

ב־7 באוגוסט 1945 התנוססה בעיתון הכותרת:‏ ”‏פצצה מסוג חדש הוטלה על הירושימה”‏.‏ כעבור יומיים הוטלה פצצה נוספת על נגסקי.‏ אלו היו פצצות אטום,‏ ומאוחר יותר נמסר לנו שנהרגו יותר מ־000,‏300 איש.‏ ב־15 באוגוסט,‏ בסיום מצעד אימונים כשבידינו רובי עץ,‏ שמענו את הקיסר נואם ומכריז על כניעת יפן.‏ היינו משוכנעים שהניצחון בידינו ובבת אחת חרב עלינו עולמנו!‏

תקווה חדשה

תחת הכיבוש האמריקני השלמנו אט אט עם העובדה שארצות־הברית ניצחה במלחמה.‏ הונהגה דמוקרטיה ביפן ונחקקה חוקה חדשה המבטיחה חופש דת.‏ תנאי המחיה היו מחרידים,‏ והמזון יקר־המציאות.‏ ב־1946 נפטר אבי מתת־תזונה.‏

עם הזמן הונהגו לימודי אנגלית בבית־ספרי,‏ ותחנת הרדיו NHK החלה לשדר תוכנית שיחות באנגלית.‏ יום יום הקשבתי לתוכנית פופולרית זו במשך חמש שנים כשבידי ספר לימוד.‏ חלמתי להגיע ביום מן הימים לארצות־הברית.‏ דתות השינטו והבודהיזם איכזבו אותי,‏ והתחלתי לחשוב שאולי האמת על אלוהים מצויה בדתות המערב.‏

בתחילת חודש אפריל 1951 פגשתי את גרייס גרגורי,‏ שליחה מטעם חברת המצפה.‏ היא עמדה מול תחנת הרכבת של נגויה והציעה לעוברים ושבים את חוברת המצפה באנגלית וספרון ביפנית על נושא מקראי מסוים.‏ התרשמתי מן הענווה שלה.‏ לקחתי את שני הפרסומים והסכמתי ללא היסוס לקבל שיעור־מקרא.‏ הבטחתי שאבוא עוד כמה ימים אל ביתה ללמוד את המקרא.‏

התיישבתי ברכבת והתחלתי לקרוא את חוברת המצפה.‏ המילה ”‏יהוה”‏ בתחילת המאמר הראשון צדה את עיני.‏ לא ראיתי שם זה מימיי.‏ להפתעתי,‏ מצאתי את השם במילון אנגלי־יפני קטן שהיה ברשותי.‏ ”‏יהוה.‏.‏.‏ אלוהי המקרא”‏.‏ התחלתי ללמוד על אלוהי המשיחיוּת.‏

בביקורי הראשון בבית השליחים נודע לי שיינתן בעוד שבועות מספר נאום מקראי מפי נתן ה.‏ נור,‏ נשיא חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים דאז.‏ הוא ביקר ביפן עם מזכירו,‏ מילטון הנשל,‏ ועמד לבוא לנגויה.‏ אומנם הידע המקראי שלי היה מצומצם,‏ אך נהניתי מאוד מן הנאום ומחברת השליחים ושאר הנוכחים.‏

בתוך חודשיים בערך למדתי את האמיתות הבסיסיות על יהוה,‏ ישוע המשיח,‏ הכופר,‏ השטן,‏ הר־מגידון וגן־עדן עלי אדמות.‏ בשורת המלכות היתה בדיוק מה שחיפשתי.‏ עם תחילת לימודי המקרא התחלתי גם לנכוח באסיפות הקהילה.‏ אהבתי את האווירה הידידותית ששרתה בהתכנסויות.‏ השליחים התערבבו בחופשיות עם היפנים וישבו עימנו על הטאטמי (‏מחצלות קש ארוגות)‏.‏

באוקטובר 1951 התקיים הכינוס הנפתי הראשון ביפן באולם הציבורי נקאנושימה שבעיר אוסקה.‏ היו פחות מ־300 עדים ביפן כולה;‏ קרוב ל־300 איש נכחו בכינוס וביניהם כ־50 שליחים.‏ קיבלתי תפקיד קטן בתוכנית.‏ מה שראיתי ושמעתי הותיר בי רושם עז,‏ וגמרתי אומר לשרת את יהוה כל חיי.‏ למחרת נטבלתי במים פושרים בבית מרחץ ציבורי קרוב.‏

שמחה בחלוציות

רציתי לשרת כחלוץ,‏ כינוי לעד־יהוה המבשר בשירות מלא,‏ אך גם ראיתי חובה לעצמי לסייע בפרנסת משפחתי.‏ אזרתי אומץ להביע את רצוני לפני הבוס שלי והופתעתי שאמר:‏ ”‏אשמח לשתף איתך פעולה אם זה מה שישמח אותך”‏.‏ עבדתי יומיים בשבוע ועזרתי לאמי בהוצאות הבית.‏ חשתי כציפור ששוחררה מן הכלוב.‏

ב־1 באוגוסט 1954,‏ כשהשתפר המצב,‏ התחלתי בחלוציות.‏ בישרתי בשטח שמאחורי תחנת הרכבת של נגויה,‏ מרחק דקות הליכה ספורות מן המקום שבו פגשתי לראשונה את גרייס.‏ אחרי מספר חודשים הוטל עלי לשרת כחלוץ־מיוחד בבפּוּ,‏ עיר באי המערבי קְיוּשוּ.‏ צוּטוֹמוּ מיאוּרה התמנה לשותפי.‏a בימים ההם לא היו שום קהילות של עדי־יהוה באי כולו,‏ אך כיום יש בו מאות קהילות המחולקות ל־22 נפות!‏

טעמו של העולם החדש

בביקורו השני ביפן באפריל 1956 ביקש ממני אח נור להקריא בקול רם כמה סעיפים מחוברת המצפה באנגלית.‏ הוא לא ציין את הסיבה,‏ אבל כעבור כמה חודשים קיבלתי מכתב ובו הזמנה להצטרף לכיתה ה־29 של גלעד,‏ בית־ספר לשליחים.‏ בנובמבר של אותה שנה יצאתי למסע מרגש אל ארצות־הברית והגשמתי חלום ישן נושן.‏ החודשיים שבהם ביליתי ועבדתי עם משפחת בית־אל הגדולה שבברוקלין חיזקו את אמונתי בארגונו הגלוי לעין של יהוה.‏

בפברואר 1957 הסיע אח נור אותי ועוד שני תלמידים אל בית־ספר גלעד ששכן בסַאוּת לַנְסִינְג שבצפון מדינת ניו־יורק.‏ בחמשת החודשים בבית־ספר גלעד,‏ שבמהלכם הודרכתי מדבר יהוה וגרתי בסביבה יפהפייה עם חבריי ללימודים,‏ טעמתי טעמו של גן־עדן עלי אדמות.‏ מתוך 103 התלמידים נשלחו עשרה ליפן,‏ ואני ביניהם.‏

הוקרת תפקידיי

כשחזרתי באוקטובר 1957 היו ביפן קרוב כ־860 עדים.‏ נתמניתי למשגיח נפה,‏ אך תחילה קיבלתי הכשרה לתפקיד במשך כמה ימים בנגויה בסיועו של אדריאן תומפסון.‏ שטח הנפה שלי השתרע משימיזו,‏ הסמוכה להר פוג׳י,‏ עד האי שיקוקו,‏ וכלל ערים גדולות כגון קְיוֹטוֹ,‏ אוסקה,‏ קובֶּה והירושימה.‏

ב־1961 נתמניתי למשגיח מחוז.‏ במסגרת תפקידי היה עלי לנסוע מן האי הצפוני והמושלג,‏ הוֹקַאִידוֹ,‏ אל האי הסובטרופי,‏ אוקינבה,‏ ועד איי אישיגקי שליד טייוון,‏ מרחק של 000,‏3 קילומטר בקירוב.‏

ב־1963 הוזמנתי לקורס של 10 חודשים בבית־ספר גלעד בבית־אל שבברוקלין.‏ במהלך הקורס הדגיש אח נור שחשוב לשמור על גישה נכונה כלפי התפקידים המוטלים עלינו.‏ הוא אמר שניקוי שירותים היא עבודה חשובה לא פחות מעבודה משרדית.‏ שירותים מלוכלכים,‏ אמר,‏ היו משפיעים על כל חברי משפחת בית־אל ועל עבודתם.‏ לימים,‏ הוטל עלי לנקות שירותים במסגרת עבודתי בבית־אל שביפן,‏ ונזכרתי בעצה זו.‏

אחרי שובי ליפן שוב נתמניתי למשגיח נודד.‏ חלפו שנתיים וב־1966 נשאתי לאשה את ג׳ונקו איאווסאקי,‏ חלוצה־מיוחדת ששירתה בעיר מצו.‏ לוֹיד בארי,‏ משגיח הסניף ביפן דאז,‏ נשא את נאום החתונה מחמם הלב.‏ המשכתי לשרת כמשגיח נודד וג׳ונקו לצדי.‏

ב־1968 הוזמנתי למשרד הסניף בטוקיו כדי לעסוק בתרגום.‏ בגלל המחסור בחדרים נסעתי לעבודה יום יום מרובע סומידֶה שבטוקיו,‏ וג׳ונקו שירתה כחלוצה־מיוחדת בקהילה המקומית.‏ בשלב זה,‏ הזדקקנו לבנייני סניף גדולים יותר.‏ לכן,‏ ב־1970 נקנה שטח אדמה בנומזו,‏ לא רחוק מן ההר פוג׳י,‏ ונבנו עליו בית דפוס תלת קומתי ובניין מגורים.‏ לפני שהחלה הבנייה קיימנו בכמה בתים שבשטח,‏ בית־ספר לשירות המלכות להכשרת משגיחי קהילה.‏ בחלקי נפלה הזכות ללמד,‏ וג׳ונקו הכינה את הארוחות לתלמידים.‏ זה היה מרגש לראות מאות אחים משיחיים מקבלים הכשרה מיוחדת לשירות.‏

יום אחד בשעות אחר הצהריים קיבלתי מברק בהול.‏ אמי אושפזה במצב אנוש.‏ נסעתי ברכבת מהירה לנגויה וחשתי לבית־החולים.‏ היא היתה מחוסרת הכרה,‏ אך לא משתי ממיטתה כל הלילה.‏ אמא מתה מוקדם בבוקר.‏ בדרכי חזרה אל נומזו,‏ לא יכולתי לעצור את הדמעות כשנזכרתי בתקופות הקשות שעברה ובחיבה שרחשה לי.‏ אם ירצה יהוה,‏ אראה אותה שוב בתחיית המתים.‏

עד מהרה נעשו המבנים בנומזו צרים מהכיל אותנו.‏ על כן,‏ נקנה בעיר אבינה מגרש,‏ כ־70 דונם שטחו,‏ וב־1978 התחלנו בבנייתו של סניף חדש.‏ היום השטח כולו זרוע בתי דפוס ובנייני מגורים,‏ וכן גם אולם כינוסים ובו יותר מ־800,‏2 מקומות ישיבה.‏ בנייתם של עוד שני בנייני מגורים בני 13 קומות ובניין שירות/‏חנייה בעל 5 מפלסים הסתיימה בראשית השנה הנוכחית.‏ משפחת בית־אל ביפן מונה כיום 530 איש בערך,‏ אך בבניינים המורחבים יש מקום לקרוב ל־900 איש.‏

סיבות רבות לשמחה

מרגש להיווכח בהתגשמות נבואת המקרא ולראות את ’‏הצעיר הופך לגוי עצום’‏ (‏ישעיהו ס׳:‏22‏)‏.‏ אני זוכר שאחד מאחיי שאל אותי ב־1951,‏ ”‏כמה עדים יש ביפן?‏”‏

‏”‏260 בערך”‏,‏ השבתי.‏

‏”‏זה הכל?‏”‏ שאל בזלזול.‏

זכור לי שחשבתי לעצמי,‏ ’‏ימים יגידו כמה אנשים ימשוך יהוה אל עבודתו בארץ שינטואיסטית־בודהיסטית זו’‏.‏ ויהוה גילה את התשובה!‏ כיום אין ביפן שטחים שלא מבשרים בהם,‏ ומספר עובדי יהוה האמיתיים צמח והגיע ליותר מ־000,‏222 איש הפזורים ב־800,‏3 קהילות!‏

ארבעים וארבע השנים האחרונות בחיי בשירות המלא — 32 עם אשתי האהובה — היו שנים שמחות במיוחד.‏ עשרים וחמש שנה מתוכם אני משרת במחלקת תרגום בבית־אל.‏ בספטמבר 1979 הוזמנתי גם לשרת כחבר בוועד הסניף של עדי־יהוה ביפן.‏

זו זכות וברכה עבורי לעזור במידת מה לאנשים ישרי לב ושוחרי שלום להצטרף לעבודת יהוה.‏ רבים נהגו כמותי — חדלו לסגוד לקיסר והחלו לעבוד את אלוהי האמת היחיד,‏ יהוה.‏ זו משאלת לבי הכנה לעזור לעוד רבים לעבור לצד המנצח,‏ לצד של יהוה,‏ ולזכות בחיי־נצח בעולם חדש רב שלום (‏ההתגלות כ״ב:‏17‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

החינוך בבית־הספר התמקד בפולחן הקיסר

‏[‏שלמי תודה]‏

Newspapers The Mainichi

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

בניו־יורק עם אח פראנץ

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם אשתי,‏ ג׳ונקו

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

במחלקת תרגום