סיפור חיים

יהוה עזר לי להתגבר על הביישנות

סיפורה של רות ל.‏ אולריך

פרצתי בבכי על מפתן דלתו של הכומר.‏ הוא המטיר מבול של האשמות שווא נגד צ׳ארלס ט.‏ ראסל,‏ שהיה נשיאה הראשון של חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים.‏ הרשו לי לספר לכם מה הניע אותי,‏ כנערה צעירה,‏ ללכת מבית לבית.‏

נולדתי ב־1910 למשפחה דתית מאוד בחווה במדינת נֶבְּרַסקָה,‏ ארה״ב.‏ מדי בוקר ומדי ערב אחרי הארוחות נהגנו כל המשפחה לקרוא במקרא.‏ אבי היה מנהל של סַנְדֵי סְקוּל בכנסייה המתודיסטית בעיירה הקטנה וינסייד,‏ כ־6 קילומטרים מן החווה שלנו.‏ היתה לנו מרכבה סגורה רתומה לסוס,‏ ובעזרתה יכולנו,‏ בכל מזג־אוויר,‏ להגיע לכנסייה מדי יום ראשון בבוקר.‏

כשמלאו לי שמונה שנים בערך,‏ לקה אחי התינוק בשיתוק ילדים ואמי לקחה אותו לבית מרפא במדינת אַיוֹבָה.‏ הוא מת חרף טיפולה המסור.‏ אמי פגשה שם תלמידת מקרא,‏ כך נקראו בעבר עדי־יהוה.‏ הן ניהלו שיחות רבות,‏ ואמי התלוותה אליה לכמה אסיפות של תלמידי המקרא.‏

בשובה הביתה הביאה עימה כמה כרכים של עיונים בכתבי־​הקודש (‏אנג׳)‏,‏ שיצאו לאור מטעם חברת המצפה.‏ עד מהרה השתכנעה שתלמידי המקרא מלמדים את האמת ושהאמונה בהישארות הנפש ובסבלם הנצחי של הרשעים אינה נכונה (‏בראשית ב׳:‏7;‏ קהלת ט׳:‏​5,‏ 10;‏ יחזקאל י״ח:‏4‏)‏.‏

אבי,‏ לעומת זאת,‏ כעס וניסה להפריע לאמי להגיע לאסיפות של תלמידי המקרא.‏ הוא המשיך לקחת אותי ואת אחי קלרנס לכנסייה.‏ אך כשלא היה בבית,‏ נהגה אמי ללמד אותנו את המקרא.‏ תודות לכך,‏ יכולנו להשוות בין עיקרי האמונה של תלמידי המקרא לבין תורות הכנסייה.‏

קלרנס ואני הלכנו באופן קבוע לסַנְדֵי סְקוּל,‏ ואחי היה שואל את המורה שאלות שלא ידעה להשיב עליהן.‏ כשחזרנו הביתה,‏ סיפרנו על כך לאמא,‏ ושוחחנו עימה ארוכות על הנושאים שהועלו בבית־הספר.‏ לבסוף,‏ עזבתי את הכנסייה והתחלתי להתלוות לאמי לאסיפות של תלמידי המקרא.‏ לא חלף זמן רב וגם אחי הצטרף אלינו.‏

המאבק בביישנות

בספטמבר 1922 נסעתי אם אמי לכינוס בלתי נשכח של תלמידי המקרא בסידר־​פוינט,‏ אוהיו.‏ אני עדיין זוכרת את הכרזה הענקית שנפרשה בשעה שג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ האיץ ביותר מ־000,‏18 הנוכחים במילים שהתנוססו על הכרזה:‏ ”‏פרסמו את המלך ואת מלכותו”‏.‏ התרגשתי עמוקות וחשתי את הדחיפות לבשר לזולת את הבשורה הטובה של מלכות אלוהים (‏מתי ו׳:‏​9,‏ 10;‏ כ״ד:‏14‏)‏.‏

בכינוסים שנערכו בין 1922 ל־1928 התקבלו כמה החלטות.‏ הן הודפסו במתכונת של עלונים,‏ ועשרות מיליוני עותקים חולקו בידי תלמידי המקרא במקומות שונים בעולם.‏ הייתי גבוהה ורזה — כינו אותי גְרֵיהַאוּנְד — ורצתי מבית לבית כדי לחלק את העלונים.‏a נהניתי מאוד לעשות כן.‏ אבל לדבר עם בעלי הבתים על מלכות אלוהים,‏ זה כבר היה סיפור אחר.‏

הייתי בישנית מאוד.‏ נעשיתי משותקת מפחד אפילו כשאמי הזמינה מדי שנה קבוצה גדולה של קרובי משפחה.‏ הייתי בורחת לחדר שלי ולא מעיזה לצאת.‏ פעם אחת החליטה אמי לצלם את כל המשפחה,‏ וביקשה ממני לצאת מהחדר.‏ לא רציתי להצטרף אליהם,‏ והיא נאלצה לגרור אותי מן החדר לקול זעקותיי.‏

והנה יום אחד לקחתי תיק,‏ שמתי בו ספרות מקראית והחלטתי לצאת לבשר.‏ אמרתי שוב ושוב,‏ ”‏אני לא יכולה לעשות את זה”‏,‏ אבל אחרי רגע חשבתי לעצמי,‏ ”‏אני חייבת לעשות את זה”‏.‏ בסופו של דבר הצלחתי.‏ הייתי כל כך שמחה שאזרתי אומץ לדבר עם האנשים.‏ העובדה שעסקתי בפעילות זו היא ששימחה אותי,‏ ולא ממש הפעילות עצמה.‏ בערך באותם ימים נתקלתי באותו כומר שסיפרתי עליו קודם לכן,‏ והלכתי משם בוכיה.‏ בחלוף הזמן ובעזרת יהוה שוחחתי עם בעלי הבתים,‏ ואושרי רק הלך וגדל.‏ ב־1925 נטבלתי כסמל להקדשת חיי ליהוה.‏

שירות מלא

בגיל 18 קניתי לי מכונית מכספי ירושה שקיבלתי מדודתי והתחלתי לשרת כחלוצה (‏מבשרת בשירות מלא)‏.‏ כעבור שנתיים,‏ ב־1930,‏ נשלחתי לבשר עם חלוצה שותפה באיזור מסוים.‏ קודם לכן הצטרף גם קלרנס לשורות החלוצים.‏ זמן קצר לאחר מכן הוזמן לשרת בבית־אל,‏ המרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏

באותה תקופה נפרדו הוריי.‏ גרתי עם אמי בקראוון ושירתנו יחד כחלוצות.‏ זה היה בזמן השפל הכלכלי הגדול שפקד את ארצות־הברית.‏ לא קל היה להמשיך לשרת כחלוצות,‏ אבל החלטנו לא לפרוש.‏ את הספרות המקראית חילקנו תמורת תרנגולות,‏ ביצים וירקות,‏ וכן גם חפצים שונים כגון סוללות ישנות ופיסות אלומיניום זרוקות.‏ את הסוללות הישנות והאלומיניום מכרנו,‏ והכסף שימש אותנו לקניית דלק ולכיסוי הוצאות אחרות.‏ למדתי לעשות טיפולי סיכה ולהחליף שמנים ברכב כדי לחסוך בכסף.‏ יהוה עמד בהבטחתו ועזר לנו להתגבר על המכשולים (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏

שליחות לארצות אחרות

ב־1946 הוזמנתי ללמוד בכיתה השביעית של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ אשר שכן לא רחוק מסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ עד אז שירתתי כבר 15 שנה כחלוצה יחד עם אמי,‏ אך היא לא רצתה לעמוד בדרכי ועודדה אותי ללכת וללמוד בגלעד.‏ בתום הלימודים הצטרפה אלי כשותפה מרתא הס מפֶּאורְיָה שבאילינוי.‏ נשלחנו יחד עם עוד שתי מבשרות לקליבלנד,‏ אוהיו,‏ לשרת שם שנה אחת ואחר כך לעבור לארץ אחרת.‏

ב־1947 נשלחתי עם מרתא להוואי.‏ הואיל וקל היה להגר לאיי הוואי,‏ עברה לשם גם אמי והתגוררה לידנו בעיר הונולולו.‏ מצבה הבריאותי הידרדר,‏ ולכן היה עלי לעזור לה ובמקביל למלא את תפקידיי כשליחה.‏ טיפלתי בה עד יום מותה בהוואי ב־1956.‏ היא נפטרה בגיל 77.‏ כשהגענו להוואי היו שם כ־130 מבשרים,‏ אך בשנה שמתה אמי שירתו שם כבר יותר מאלף מבשרים,‏ ולא היה עוד צורך בשליחים.‏

ב־1957 קיבלנו מרתא ואני מכתב מחברת המצפה ובו הצעה להישלח ליפן.‏ מה שהדאיג אותנו בראש ובראשונה היתה השאלה אם נצליח בגילנו ללמוד יפנית.‏ הייתי אז בת 48,‏ ומרתא היתה צעירה ממני בארבע שנים בלבד.‏ החלטנו להותיר זאת בידי ביהוה ונענינו להזמנה.‏

מייד לאחר הכינוס הבינלאומי שנערך ב־1958 באיצטדיון ינקי ובמגרשי הפולו שבניו־יורק סיטי,‏ הפלגנו לטוקיו.‏ בהגיענו לנמל יוקוהמה קיבלה את פנינו סופת טייפון.‏ בנמל חיכו לנו דון ומייבל הסלט,‏ לויד ומלבה בארי ושליחים אחרים.‏ באותו זמן היו בסך הכל 124,‏1 מבשרים ביפן.‏

מייד התחלנו ללמוד יפנית ולבשר מבית לבית.‏ כתבנו משפטים ביפנית באותיות אנגליות וקראנו אותם לבעלי הבתים.‏ בתגובה נהגו האנשים לומר ‏”‏יוֹרוֹשִיאִי דֶסוּ”‏ או ‏”‏קֵקוֹ דֶסוּ”‏ שפירושן ”‏זה נחמד”‏ או ”‏זה טוב”‏.‏ לא תמיד ידענו אם בעל הבית מעוניין או לא,‏ משום שמילים אלו מביעות גם סירוב,‏ תלוי בטון הדיבור או בהבעת פניו של המדבר.‏ רק עם הזמן למדנו להבחין בהבדלים.‏

חוויות מחממות לב

בעודי נאבקת בקשיי השפה,‏ ביקרתי יום אחד במעונות המגורים של חברת מיצוּבּישי ופגשתי בחורה בת 20.‏ היא התקדמה יפה בלימוד המקרא ונטבלה ב־1966.‏ כעבור שנה החלה לשרת כחלוצה,‏ ובחלוף זמן קצר התמנתה לחלוצה מיוחדת.‏ היא עודנה משרתת בתפקיד זה.‏ דוגמתה הטובה כאחת שמצעירותה מקדישה את זמנה ומרצה לשירות מלא תמיד הפיחה בי כוח להמשיך קדימה.‏

לא קל לקבל את האמת המקראית,‏ בייחוד לאנשים בארצות לא־נוצריות.‏ אולם,‏ אלפים התגברו על משוכה זו וכמה מהם היו תלמידיי.‏ הם היו מוכנים להיפטר ממזבחות בודהיסטיים יקרים וממדפי שינטו המצויים על־פי־רוב בבתי היפנים.‏ מאחר שקרובי משפחה מפרשים צעד זה כחוסר כבוד לאבות המתים,‏ דרוש אומץ מצד החדשים לעשות זאת.‏ בעשותם כן הם נוהגים כדוגמת המשיחיים הקדומים שהתפטרו מכל חפץ הקשור לפולחן כזב (‏מעשי השליחים י״ט:‏18־20‏)‏.‏

אני זוכרת תלמידה אחת,‏ עקרת בית,‏ שעמדה לעזוב את טוקיו עם משפחתה.‏ היא לא רצתה שבבית החדש יהיו חפצים הקשורים לפולחן אלילי.‏ לאחר שהביעה את רצונה בפני בעלה,‏ הסכים הבעל לשתף איתה פעולה.‏ היא סיפרה לי על כך בשמחה,‏ אלא שאז נזכרה כי ארזה אגרטל עשוי שיש אותו קנתה אחרי שהובטח לה שיש בו סגולה לשמחה בבית.‏ בשל החשש שהדבר קשור לפולחן כזב,‏ שברה את האגרטל בפטיש והשליכה אותו לפח.‏

אלו היו בין החוויות המרגשות והמשמחות ביותר בחיי לראות את האשה הזו ואחרים נפטרים ברצון מכל דבר הקשור לפולחן כזב,‏ ומתחילים באומץ לב לחיות חיים חדשים כמשרתי יהוה.‏ אני תמיד מודה ליהוה על שזכיתי לשרת כשליחה יותר מ־40 שנה ביפן.‏

‏”‏נסים‏”‏ בני זמננו

במבט לאחור אל יותר מ־70 שנות שירות מלא,‏ אני נפעמת ממה שנראה לי כמעשי נסים.‏ בתור נערה ביישנית מעולם לא העליתי על דעתי שבכל חיי אעסוק בפעילות שבה אני פונה לאנשים ביוזמתי ומבשרת להם על המלכות,‏ בשעה שרובם אינם מעוניינים לשמוע.‏ לא רק שהצלחתי לעשות כן,‏ אלא גם ראיתי מאות,‏ אם לא אלפים.‏ שעושים את אותו הדבר.‏ הם עובדים בצורה כה יעילה עד כי קרוב לאלף העדים שהיו ביפן כשהגעתי ב־1958 צמחו והגיעו היום ליותר מ־000,‏222 איש!‏

כשהגעתי עם מרתא ליפן,‏ שלחו אותנו לגור בסניף בטוקיו.‏ ב־1963 הוקם במקום מבנה סניף חדש בן שש קומות,‏ ומאז אנו גרות שם.‏ בנובמבר של אותה שנה היינו בין 163 הנוכחים ששמעו את נאום חנוכת הבית מפי מתאם הסניף,‏ לויד בארי.‏ בשנה ההיא היו 000,‏3 מבשרים ביפן.‏

שמחנו לראות את העלייה הדרמתית שחלה במספר המבשרים.‏ ב־1972 הגיע מספרם ליותר מ־000,‏14 ובאותה שנה הושלמה בנייתו של מרכז סניף גדול יותר בעיר נוּמזוּ.‏ ב־1982 היו יותר מ־000,‏68 מבשרי מלכות ביפן,‏ ונבנה מרכז סניף גדול בהרבה בעיר אבינה,‏ כ־80 קילומטר מטוקיו.‏

בינתיים שופץ בניין הסניף הישן שבלב טוקיו,‏ והוא משמש כיום כבית שליחים ליותר מ־20 שליחים המשרתים ביפן 40,‏ 50 שנה או יותר,‏ כולל אני והשותפה הוותיקה שלי,‏ מרתא הס.‏ בבניין גרים גם רופא ואשתו,‏ שהיא אחות במקצועה.‏ הם משגיחים עלינו ומטפלים בנו באהבה.‏ לאחרונה צורפה אחות מקצועית נוספת לצוות,‏ ואחיות משיחיות באות לעזרתה במשך היום.‏ שני חברי בית־אל באים אלינו בתורנות כדי לבשל ולנקות.‏ יהוה אכן נוהג עימנו בטוב לב (‏תהלים ל״ד:‏​9,‏ 11‏)‏.‏

אחד האירועים המרגשים בחיי כשליחה אירע בנובמבר שעבר,‏ 36 שנה אחרי חנוכת הבניין שבו אני גרה יחד עם שליחים ותיקים רבים.‏ ב־13 בנובמבר 1999 הייתי בין 486,‏4 המוזמנים — כולל מאות עדים ותיקים מ־37 ארצות — אשר השתתפו בחנוכת המבנים הנוספים שנבנו במרכז הסניף באבינה,‏ יפן,‏ של חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים.‏ כיום מונה משפחת בית־אל ביפן כ־650 חברים.‏

במשך קרוב ל־80 שנה מאז התחלתי בהססנות ללכת מבית לבית ולבשר את בשורת המקרא,‏ מחזק אותי יהוה.‏ הוא עזר לי להתגבר על הביישנות.‏ אין לי ספק שיהוה יכול להשתמש בכל מי שבוטח בו,‏ גם באנשים ביישנים מאוד כמוני.‏ היו לי חיים מלאי סיפוק,‏ משום שדיברתי עם אנשים זרים על יהוה אלוהים!‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

עם אמי וקלרנס,‏ שבא לביקור מבית־אל

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

בני כיתתי לומדים על הדשא בבית־ספר גלעד שליד סַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

משמאל:‏ אני,‏ מרתא הס ואמי בהוואי

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

מימין:‏ חברי בית השליחים שלנו בטוקיו

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

למטה:‏ עם השותפה שלי משכבר הימים,‏ מרתא הס

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

מבני הסניף הנוספים שנחנכו באבינה בנובמבר שעבר