עלי – כהן שנכשל בתפקידו כאב
אף אדם בר־תמותה איננו מגיע לנקודה בה אין הוא זקוק לתוכחה. המשמעת מדריכה את האדם לפעול בדרך הנבונה והמועילה ביותר. החיים מעמידים אותנו דרך־קבע במצבים שונים, שחלקם חדשים לגבינו, ורבים מהם אף קשים למדי. ההתנסות בחוויות אלה מלמדת אותנו משמעת.
אם הדבר נכון לגבי מבוגרים, על אחת כמה וכמה זקוק הילד למשמעת. כל חוויה היא בבחינת חידוש לגביו, בשלב זה או אחר. מה גם שכתוצאה מאי־השלימות העוברת בירושה מאב לבן, ”איוולת קשורה בלב נער; שבט מוסר ירחיקנה ממנו.” – משלי כ״ב:15.
כיון שכך, מציין אלהים להורים את אחריותם הכבדה ללמד את ילדיהם להיות שומרי־חוק, לשמור על טוהר־המידות ולהיות אוהבי אלהים. ילדים שאינם מצייתים לעקרונות אלה שהוריהם לימדו אותם במלים, ונעשים מרדנים ופורקי־עול, זקוקים לאמצעי משמעת חמורים יותר. אם יתרשלו ההורים בהטלת משמעת זו, יזלזלו לבסוף הילדים לחלוטין בעצתם, והדבר עלול להסתיים באסון הן להורים והן לילדיהם.
הזנחה מביאה צער
עלי היה אב בתקופת המקרא. הוא גם שימש ככהן, הכהן הגדול של ישראל. הוא היה, איפוא, בקיא בתורת אלהים. יתכן שבחייו הפרטיים, מילא נאמנה את חובותיו ככהן. אפשר שאפילו הקפיד ללמד את בניו את תורת אלהים. אך, ככל הנראה, נהג הוא בחולשה ובוותרנות כלפי בניו, ולא הטיל עליהם את המשמעת הדרושה, דבר שעורר את מורת־רוחו של אלהים והמיט עליו אסון. יתרה מזאת: עלי נכשל בדבר בעל חשיבות עליונה יותר. הוא לא הראה קנאות לעבודת אלהים הטהורה, כאשר שני בניו הפרו את תורת אלהים.
חטאם של בני עלי
כאשר גדלו בני עלי והתחתנו, והוא עצמו היה זקן מופלג, קיבל ידיעות חוזרות ונישנות על התנהגותם הסוררת של בניו. הכתוב מספר: ”ובני עלי בני בליעל, לא ידעו את יהוה. ומשפט הכהנים את העם, כל איש זובח זבח, ובא נער הכהן כבשל הבשר, והמזלג שלוש השניים בידו, והיכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור, כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה.” – שמואל א׳. ב׳:12–14.
התורה דאגה לכלכלת הכהנים בדרך זו: כשהקריב אדם קרבן מצאנו או מבקרו, הורשו הכהנים ליטול לעצמם את חזה הבהמה. חלקו של הכהן, מעלה הקרבן, היה השוק הימני: אך בני עלי, חפני ופנחס, שלחו את נעריהם ליטול את כל אשר יעלה המזלג מתוך הסיר, בזלזלם בכך בכבוד אלהים על־ ידי הפרת מצוותו, ובנצלם את מקריב הקרבן. גרוע מזה: הם גזלו מאלהים, בנטלם את חלקם מן הזבח עוד בטרם הקטיר הכהן את החלב (שומן הבהמה) על המזבח, וזאת בניגוד למצוות התורה. – שמואל א׳. ב׳:15–17; ויקרא ז׳:32–34; ג׳:3–5.
בהוסיפם חטא על פשע, ביצעו הבנים הרשעים מעשי זימה בנשים שצבאו בפתח אוהל מועד, כך שהדבר נודע בכל ישראל. הידיעה על חילולם הנורא את משכן אלהים הגיע לאזני עלי. – שמואל א׳. ב׳:22.
כאן טמון היה מחדלו הגדול ביותר של עלי. בתור אביהם של חפני ופנחס, ולמעלה מזה, בתור הכהן הגדול שמשח אלהים על ישראל, היה מוטל עליו לנקוט צעדים משמעתיים דחופים ולהדיח את שני בניו מתפקידם ככהנים, למען לא ישרתו בקודש. יתרה מזאת: היה עליו להביאם על עונשם בהתאם לחוקי התורה. אך, הוא הסתפק בכך שאמר להם:
”למה תעשון כדברים האלה? אשר אנכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם. אל, בני, כי לוא טובה השמועה אשר אנכי שומע, מעבירים עם יהוה. אם יחטא איש לאיש, ופיללו אלהים, ואם יחטא איש [ליהוה]’ מי יתפלל לו?” – שמואל א׳. ב׳:23–25.
משפט אלהים נגד בית עלי
אך, אלהים לא התעלם מכך ולא היה אדיש למעשיהם. הוא הוציא משפט נגד אנשים מושחתים אלה. ”כי חפץ יהוה להמיתם,” נאמר בתנ״ך, ולכן שלח אל עלי ”איש אלהים”, כשבשורה מרה בפיו. (שמואל א׳. ב׳:25) וכה אמר הנביא לעלי:
”כה אמר יהוה, ’הנגלה נגליתי אל בית אביך [אהרון] בהיותם במצרים לבית פרעה? ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי, להקטיר קטורת, לשאת אפוד לפני, ואתנה לבית אביך את כל אשי בני־ישראל. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר ציוויתי מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי?
”’לכן, נאום יהוה אלהי ישראל, ”אמור אמרתי: ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד־עולם.” ועתה, נאום יהוה, ”חלילה לי, כי מכבדי אכבד ובוזי ייקלו.” הנה ימים באים, וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. והיבטת צר מעון, בכל אשר ייטיב את ישראל, ולא יהיה זקן בביתך כל הימים, ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך, וכל מרבית ביתך ימותו [בחרב] אנשים. וזה לך האות אשר יבוא אל שני בניך, אל חפני ופינחס: ביום אחד ימותו שניהם. והקימותי לי כהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני משיחי כל הימים. והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחוות לו לאגורת כסף וכיכר לחם, ואמר: ”ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת־לחם.’”” – שמואל א׳. ב׳:27–36.
לא עבר זמן רב ונבואה זו התגשמה, בחלקה, כאשר שני בני עלי מצאו את מותם בקרב עם הפלישתים, וארון הברית, שאותו נשאו עימם אל שדה־המערכה, נלקח בשבי. לשמע הידיעה, נפל עלי הזקן מעל כסאו אחורנית, ליד השער, ושבר את מיפרקתו. – שמואל א׳. ד׳:10, 11, 18.
צאצאיו של עלי אמנם המשיכו לכהן ככהנים גדולים במשך שנים רבות, אך הם ידעו אסונות רבים, כגון, הריגת הכהנים בפקודת שאול. (שמואל א׳. כ״ב:11, 16–18) חלק נוסף של גזר־הדין התממש כעבור זמן רב, כאשר שלמה המלך גירש ”את אביתר [הכהן הגדול, מזרע עלי] מהיות כהן ליהוה, למלא את דבר יהוה אשר דיבר על בית עלי בשילה.” שלמה מינה את צדוק לכהן במקום אביתר. (מלכים א׳. ב׳:27, 35) צדוק היה מצאצאי אלעזר, בן אהרון, שעה שעלי היה מזרע איתמר, בנו האחר של אהרון. (דברי־הימים א׳. ו׳:35–38: כ״ד:1; שמואל א׳. י״ד:3; כ״ב:9) אפילו אז הירשה אלהים לכמה מצאצאי עלי לשרת ככהני־משנה. אך, הם חזו על בשרם כיצד שוקעת עבודת האלהים במקדש בתקופת המלכים, בה לא זכתה הכהונה לתמיכה הראויה מצד העם. – דברי־הימים ב׳. כ״ט:3, 6; ל״ג:7; ל״ד:8–11.
פרשת עלי מלמדת מספר עובדות שאין להתעלם מהן: כעובדי אלהים, שומה עלינו לבצע את עצת המקרא וללמד יום יום את ילדינו את הכתוב בו. בנוסף לאהבתנו ולהתחשבותנו בהם, עלינו ’לגדל אותם במוסר יהוה ובתוכחתו’. (דברים ו׳:4–9; אפסיים ו׳:4) אם יתייחסו ההורים בסלחנות לעבירות כלשהן מצד ילדיהן, הרי שאלה יחדלו לכבדם בסופו של דבר. הורים אלה יגלו כי הרסו במו ידיהם את אפיק התיקשורת עם ילדיהם, ויראו בצער כיצד ילדיהם אובדים להם בדרכי העולם הזה.
יתר על כן: הדוגמה של בני עלי מדגישה לנו, שאם נשתמש במעמדנו כעובדי אלהים למטרות אנוכיות, לא יהיה לנו מנוס מגזר־הדין של אלהים. ”אם ישחית איש את היכל אלהים, אלהים ישחית אותו.” – קורינתיים א׳. ג׳:17.