הפניות עבור התהלך באומץ עם אלוהים — יחידה 2
פרק 22
נאמנותו דרשה אומץ
שאלות של קוראים
מי היו הפלישתים המוזכרים במקרא?
במקרא מוזכרים לא אחת בני עם שנודעו בשם פלישתים. הם ישבו בכנען, בעת שעמו הקדום של אלוהים כבש את הארץ המובטחת. איבה ארוכת ימים שררה בין הפלישתים לבין עם אלוהים, ואחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא העימות בין דוד לבין הענק הפלישתי, איש־הביניים, גוליית (שמואל א׳. י״ז:1–3, 23–53).
המקרא מלמד שהפלישתים נדדו מכפתור אל מישור החוף הדרומי של כנען (ירמיהו מ״ז:4). היכן שכנה כפתור? מקורות יודעי דבר אומרים, שעל־פי מחקרים מודרניים כפתור הוא ככל הנראה האי כרתים (או אולי האי כרתים בנוסף לאיי הים האֶגֶאי כרטא עמ׳ 12 אגאית, תרבות, שתרבותם היתה זהה). זו הסיבה שהמילה ”כפתור” בעמוס ט׳:7 מתורגמת בתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש ל”כרתים”.
לא ידוע מתי עם קדום זה מגויי הים עלה מכרתים אל כנען והתיישב בחבל ארץ, שלימים נקרא פְּלֶשֶת — רצועת החוף הדרום־מערבית בין יפו לעזה. נראה כי הפלישתים שכנו בשפלת מישור החוף כבר בימי אברהם ויצחק (בראשית כ׳:1, 2; כ״א:32–34; כ״ו:1–18).
הפלישתים נותרו כוח רב־עוצמה באיזור גם זמן רב לאחר שנכנס עם ישראל לארץ שהבטיח לו אלוהים (שמות י״ג:17; יהושע י״ג:2; שופטים א׳:18, 19; ג׳:3, 4; ט״ו:9, 10; שמואל א׳. ד׳:1–11; ז׳:7–14; י״ג:19–23; מלכים א׳. ט״ז:15). שנים רבות אחר כך, במלוך עוזיהו מלך יהודה, עדיין ישבו הפלישתים בעריהם גת, יבנה ואשדוד (דברי־הימים ב׳. כ״ו:6). ערי פלישתים נוספות, שבלטו בסיפורי המקרא, היו עקרון, אשקלון ועזה.
אלכסנדר הגדול כבש את העיר הפלישתית, עזה, וברבות הימים חדלו כנראה הפלישתים להוות עם בפני עצמו. פרופסור לורנס א. סטאגר ציין בכתב־העת לארכיאולוגיה מקראית (Biblical Archaeology Review) בהוצאת מאי/יוני 1991: ”גם הפלישתים הוגלו בבלה. ... עם זאת, אין בנמצא מקורות המלמדים מה עלה בגורל הפלישתים הגולים. מי שאולי נותרו באשקלון לאחר שנפלה בידי נבוכדנאצר, איבדו מן הסתם את זהותם האתנית. הם פשוט נעלמו מבמת ההיסטוריה”.
המילה המודרנית פלשתינה, מקורה במילים לטיניות ויווניות שנגזרו מהמילה העברית ”פְּלֶשֶת”. יש תַרגומי מקרא לערבית שבהם המילה שתורגמה מ”פלישתים” דומה מאוד למילה פלשתינאים. אולם, התרגום המודרני לערבית (Today’s Arabic Version) משתמש במילה ערבית אחרת, ובזאת מבדיל בין הפלישתים הקדומים לבין הפלשתינאים בני זמננו.
”פִּים” מעיד על מהימנותו ההיסטורית של המקרא
המילה ”פִּים” היא מילה יחידאית במקרא. בימי שאול המלך, נאלצו בני ישראל להשחיז את כלי המתכת שלהם אצל החרשים הפלשתים. הכתוב מוסר: ”והייתה הפְּצירה [מחירה של ההשחזה] פים למחרשות ולאֵתים ולִשְלוש קלשון ולהקרדומים, ולהציב הדורבן” (שמואל א׳. י״ג:21).
מה היה הפים? התשובה לשאלה זו נותרה בגדר תעלומה עד 1907 לספירה, כאשר נמצאה אבן משקל הפים הראשונה בעיר הקדומה גזר. עד אותה עת התחבטו מתרגמי מקרא בתרגומה של המילה ”פים”. למשל, תרגום המלך ג׳יימס תרגם את המילה בשמואל א׳. י״ג:21 לשוּפין.
לחוקרים בני זמננו ידוע שפים הוא יחידת משקל שערכה בממוצע 82.7 גרם, או בערך שני שלישי השקל — יחידת המשקל הבסיסית שבה השתמשו העברים הקדמונים. המחיר שגבו הפלשתים מבני ישראל על השחזת כליהם היה פים של יחידות כסף. השקילה לפי יחידת השקל יצאה מכלל שימוש עם נפילת ממלכת יהודה ובירתה ירושלים ב־607 לפה״ס. כיצד אפוא מעיד הפים על מהימנותו ההיסטורית של התנ״ך?
ישנם פרשנים הגורסים כי התנ״ך, ובכלל זה גם ספר שמואל א׳, נכתב בתקופה הרומית־הלניסטית ואולי אפילו מאוחר יותר, בין המאה השנייה והראשונה לפה״ס. לפיכך, לפי טענתם, ספרי התנ״ך ”אינם ’היסטוריים’ והם חסרי ערך בשחזור ’ישראל מקראית’ או ’קדומה’, אשר היא למעשה המצאה ספרותית מודרנית של היהדות והנצרות”.
עם זאת, בכותבו על יחידת המשקל ”פים” המוזכרת בשמואל א׳. י״ג:21, אומר ויליאם ג. דֶבֶר, פרופסור לארכיאולוגיה ולאנתרופולוגיה של המזרח הקרוב: ”זה פשוט בלתי אפשרי שהוא [הפים] ’הומצא’ על־ידי מחברים בני התקופה הרומית־הלניסטית מאות שנים אחרי שמשקָלות אלה פסו מן העולם ונשכחו. לאמיתו של דבר, פרט מקראי קטן זה... לא הובן די צורכו עד ראשית המאה ה־20 לספירה כאשר נתגלו הממצאים הארכיאולוגים הראשונים שעליהם כתובה המילה פים בכתב עברי”. הפרופסור ממשיך ואומר: ”אם הסיפורים במקרא הם כולם ’המצאות ספרותיות’ מן התקופה הרומית־הלניסטית, מניין הגיע סיפור זה אל התנ״ך? כמובן יש שיקומו ויטענו שהפים הוא ’רק פרט קטן’. אמת ויציב. אך היטב ידוע לנו ש’ההיסטוריה נמצאת בפרטים הקטנים’”.
בנ ”מכמש” §4
מכמש
כוחות פושטים של הפלשתים נהגו לצאת בשלוש קבוצות מהמחנה שלהם במכמש וממוצב החוץ לכיוון המעבר שבגיא מכמש. יהונתן החליט לשים סוף לאיום הזה (שמא י״ג:16–23). לשם כך הוא חצה את המעבר שבגיא שהיה ערוץ עמוק עם צוקים כמעט אנכיים מזרחית לגבע. בין המעברים היה צוק דמוי שן בצד אחד וצוק דמוי שן בצד שני, שם האחד היה בּוֹצֵץ, ושם השני היה סֶנֶה. הצוקים המשוננים האלה ככל הנראה נוצרו על־ידי כוחות שחיקה במשך כ־000,3 שנה (שמא י״ד:1–7). זה היה דבר כמעט בלתי אפשרי עבור מישהו לא מקומי לחצות שטח הררי עם מדרונות משוננים. אבל יהונתן שגדל בשטח של שבט בנימין ככל הנראה הכיר את האזור היטב. כשהמחנה של אביו היה במכמש והמחנה שלו בגבע אין ספק שהיו לו הזדמנויות רבות להכיר טוב יותר את השטח.
בנ ”מפיבושת” מס׳ 2 §1
מפיבושת
2. בנו של יהונתן ונכדו של שאול המלך. כאשר הגיעו החדשות מיזרעאל ששאול ויהונתן מתו, האומנת של מפיבושת נשאה את הילד בן החמש ונסה בבהלה. כתוצאה מכך, ”הוא נפל ונעשה נכה” בשתי רגליו (שמב ד׳:4). כמה שנים לאחר מכן מפיבושת התגורר בביתו של מכיר בן עמיאל בעיר הנקראית לו דבר. דוד גילה על כך מציבא, ששירת בעברו בבית שאול. מתוך נאמנות לברית שכרת עם יהונתן (שמא כ׳:12–17, 42), דוד רצה לעשות חסד עם מי ’שנותר מבית שאול’. מפיבושת הובא בפני דוד, והמלך הסביר שהוא רוצה לעשות חסד עם מפיבושת ולהחזיר לו ”את כל אדמת שאול” ושהוא ’יאכל בשולחנו תמיד’. מפיבושת השיב לו בענווה: ”מהו עבדך, שהפנית את תשומת ליבך אל כלב מת שכמוני?” אך דוד היה נחוש לנהוג במפיבושת בחסד וקבע שציבא וכל בני ביתו (הכוללים 15 בנים ו־20 עבדים) יהפכו למשרתיו של מפיבושת, אשר גם קיבל בחזרה את נחלתו של שאול. אחרי כן מפיבושת התגורר בירושלים ואכל תמיד בשולחן המלך (שמב ט׳).
מאמר לימודי 4
המשך לטפח חיבה לבבית
”רחשו חיבה לבבית זה לזה ואהבו איש את רעהו אהבת אחים” (רומ׳ י״ב:10).
סקירה מקדימה
ישוע אמר שסימן ההיכר של תלמידיו יהיה אהבתם זה לזה. כולנו מתאמצים לעמוד בדרישה זו. נוכל לחזק את אהבתנו לאחינו אם נטפח חיבה לבבית — סוג האהבה השורר בין בני משפחה קרובים. המאמר יעזור לנו לפתח חיבה לבבית כלפי בני אמונתנו ולשמור עליה.
המקרא ניבא שבאחרית הימים אנשים יהיו חסרי ”חיבה טבעית” (טימ״ב ג׳:1, 3). אנו עדים כיום להתגשמות הנבואה. לדוגמה, גירושין מפרקים מיליוני משפחות, וכתוצאה מכך ההורים ממשיכים לכעוס זה על זה והילדים מרגישים לא־אהובים. גם בני משפחה החיים באותו בית עלולים להפוך לזרים. ”האם, האב והילדים מנותקים זה מזה ומחוברים למסך מחשב, לטאבלט, לסמרטפון או לקונסולת המשחקים”, מציין יועץ משפחה. ”אף־על־פי שבני המשפחה חיים תחת קורת גג אחת, הם בקושי מכירים זה את זה”.
2 איננו רוצים לאפשר לעולם הזה לעצב אותנו ולטעת בנו חוסר אהבה (רומ׳ י״ב:2). עלינו לטפח חיבה לבבית לא רק כלפי בני משפחתנו אלא גם כלפי בני אמונתנו. (קרא רומים י״ב:10.) מהי חיבה לבבית? זהו מונח המצביע באופן ספציפי על יחסי חברות חמימים בין בני משפחה קרובים. זה סוג האהבה שעלינו לטפח כלפי משפחתנו הרוחנית, אחינו ואחיותינו לאמונה. כשאנו מגלים חיבה לבבית אנו תורמים לשמירה על האחדות, מרכיב חיוני בעבודת אלוהים האמיתית (מיכה ב׳:12).
3 כדי לעזור לנו לטפח ולגלות חיבה לבבית, הבה נבחן כעת מספר דוגמאות מקראיות.
”עמוקה חיבתו של יהוה”
4 המקרא חושף את תכונותיו היפות של יהוה. לדוגמה, נאמר בו ש”אלוהים הוא אהבה” (יוח״א ד׳:8). די בתיאור זה כדי שנרצה לקרוב אליו. עוד נאמר במקרא: ”עמוקה חיבתו של יהוה”. (קרא יעקב ה׳:11.) איזו דרך חמימה לתיאור עומק רגשותיו של יהוה כלפינו!
5 שים לב שהכתוב ביעקב ה׳:11 קושר בין חיבתו הלבבית של יהוה לבין תכונה אחרת שמושכת אותנו אליו — רחמיו (שמ׳ ל״ד:6). יהוה סולח לנו על טעויותינו, וזוהי רק דרך אחת שבה הוא נוהג בנו ברחמים (תהל׳ נ״א:1). במקרא רחמים אינם מסתכמים בסלחנות. רחמים הם רגש עז הנובע מתוככי האדם כאשר הוא רואה מישהו במצוקה וניעור בו הרצון להושיט לו עזרה. יהוה מתאר את רצונו העז לעזור לנו כרגש חזק יותר מזה שיש לאם כלפי ילדהּ (יש׳ מ״ט:15). כשאנחנו במצוקה, רחמיו של יהוה מניעים אותו לעזור לנו (תהל׳ ל״ז:39; קור״א י׳:13). נוכל להביע את רחמינו כלפי אחינו ואחיותינו אם נסלח להם ולא ניטור טינה כשהם מאכזבים אותנו (אפ׳ ד׳:32). אך אחת הדרכים העיקריות שבהן נוכל להביע רחמים כלפי אחינו ואחיותינו היא לתמוך בהם בשעת קשיים. כאשר אהבה מניעה אותנו לנהוג באחרים ברחמים, אנו למעשה מחקים את יהוה, המופת הנעלה לחיבה לבבית (אפ׳ ה׳:1).
”נקשרה נפש יהונתן בנפש דוד”
6 אנו קוראים במקרא על אנשים לא־מושלמים שגילו חיבה לבבית. חשוב לדוגמה על יהונתן ודוד. במקרא נאמר: ”דוד ויהונתן נקשרו זה לזה ונעשו ידידים קרובים, ויהונתן החל לאהוב אותו כנפשו” (שמ״א י״ח:1, הערת שוליים). דוד נמשח לרשת את כס המלוכה לאחר שאול. אז החל שאול לקנא בדוד קנאה עזה וניסה להרגו. אך יהונתן, בנו של שאול, לא חבר לאביו במסע ההרג שבו פתח. יהונתן ודוד נדרו לשמור על ידידותם ולהתמיד לתמוך איש ברעהו (שמ״א כ׳:42).
7 החיבה הלבבית בין יהונתן לדוד ראויה לציון במיוחד אם מביאים בחשבון כמה גורמים שעלולים היו למנוע מהם להפוך לידידים. למשל, יהונתן היה מבוגר מדוד בכ־30 שנה. הוא יכול היה להסיק שאין לו מן המשותף עם אדם צעיר ממנו בהרבה ופחות מנוסה. אך יהונתן לא ראה בדוד נחות ולא התייחס אליו ככזה.
8 יהונתן יכול היה לקנא בדוד. כבנו של שאול המלך, הוא יכול היה לעמוד על כך שהזכות לרשת את כס המלוכה שייכת לו (שמ״א כ׳:31). אך יהונתן היה עניו ונאמן ליהוה. לכן הוא תמך לגמרי בבחירתו של יהוה בדוד למלך העתידי. כמו כן, הוא היה נאמן לדוד, גם כשהדבר עורר את זעמו של שאול (שמ״א כ׳:32–34).
9 יהונתן רחש חיבה לבבית לדוד, ולכן הוא לא ראה בו יריב. יהונתן היה קשת מיומן ולוחם אמיץ. לו ולאביו שאול יצא מוניטין של מי שהיו ”מהירים מעיטים” ו”חזקים מאריות” (שמ״ב א׳:22, 23). מכאן שיהונתן יכול היה להתפאר במעשי הגבורה שעשה. אולם הוא לא היה תחרותי או אחוז קנאה. נהפוך הוא, יהונתן כיבד את דוד עד מאוד על אומץ ליבו ועל הישענותו על יהוה. למעשה, הוא החל לאהוב את דוד כמו את עצמו לאחר שהרג דוד את גולית. כיצד נוכל לנהוג בחיבה לבבית מעין זו באחינו ובאחיותינו?
כיצד נוכל לגלות חיבה לבבית כיום?
10 המקרא קורא לנו ’לאהוב איש את רעהו אהבה עזה בכל לבבנו’ (פט״א א׳:22). יהוה מציב לנו דוגמה. אהבתו כה עזה שאם אנו נאמנים לו, דבר אינו יכול להפריד אותנו ממנה (רומ׳ ח׳:38, 39). המילה היוונית המתורגמת כ”עזה” מקפלת בתוכה את הרעיון של הטלת הגוף קדימה — ואף מתיחתו עד קצה גבול היכולת. לעיתים עלינו ”להימתח עד קצה גבול יכולתנו” כדי לרחוש חיבה לבבית לאח לאמונה. כשאחרים מרגיזים אותנו עלינו להמשיך ’לסבול איש את רעהו באהבה ולהשתדל בכל מאודנו לשמור על אחדות הרוח בקשר של שלום, הקשר המאחד’ (אפ׳ ד׳:1–3). אם נתאמץ לשמור על ”קשר של שלום”, נביט מעבר למגרעות אחֵינו. נעשה כל שביכולתנו לראות את אחינו כפי שיהוה רואה אותם (שמ״א ט״ז:7; תהל׳ ק״ל:3).
11 אין זה תמיד קל לנהוג בחיבה לבבית באחינו ובאחיותינו, בייחוד כשאנו מודעים למגרעותיהם. נראה שכמה משיחיים במאה הראשונה ניצבו מול קושי זה. לדוגמה, קרוב לוודאי שלאבהודיה ולסינטיכי לא הייתה כל בעיה לעמול ’לצד פאולוס למען הבשורה הטובה’. אך מסיבה כלשהי הן התקשו להסתדר זו עם זו. לכן פאולוס קרא להן ”להיות תמימות דעים באדון” (פיל׳ ד׳:2, 3).
12 כיצד נוכל לטפח חיבה לבבית כלפי אחינו ואחיותינו כיום? ככל שנכיר את אחינו לאמונה טוב יותר, כך יהיה לנו קל יותר להבין אותם ולפתח חיבה לבבית כלפיהם. גיל ורקע אינם צריכים להיות מחסום. זכור, יהונתן היה מבוגר מדוד בכ־30 שנה. בכל זאת, הוא רקם עימו יחסי ידידות קרובים. האם תוכל להתחבר למישהו מבוגר ממך, או צעיר ממך? אם תעשה כן, תראה שאתה ’אוהב את כל אגודת האחים’ (פט״א ב׳:17).
13 האם העובדה שאנו רוחשים חיבה לבבית לאחינו לאמונה משמעה שנהיה קרובים לכל אחד בקהילה באותה מידה? לא, זה לא יהיה מציאותי. אין זה פסול בהכרח להתחבר לכמה יותר מאשר לאחרים בשל תחומי עניין משותפים. ישוע קרא לכל שליחיו ”חברים”, אך רחש חיבה מיוחדת ליוחנן (יוח׳ י״ג:23; ט״ו:15; כ׳:2). אולם הוא לא העדיף את יוחנן על פני אחרים. לדוגמה, כאשר ביקשו יוחנן ואחיו יעקב עמדה בכירה במלכות אלוהים, אמר להם ישוע: ”לשבת לימיני ולשמאלי אין בסמכותי לתת” (מר׳ י׳:35–40). בדומה לישוע, אל לנו להפלות לטובה את חברינו הקרובים (יעקב ב׳:3, 4). אם נעשה זאת נקדם רוח מפלגת, דבר שאין לו מקום בקהילה המשיחית (יהד׳ 17–19).
14 כשאנו נוהגים זה בזה בחיבה לבבית אנו מגינים על הקהילה מפני רוח תחרותית. זכור שיהונתן לא ניסה להתחרות בדוד ולטעון לכתר. כולנו יכולים לחקות את דוגמתו של יהונתן. אל תראה בשותפיך למלאכה יריבים בשל יכולותיהם, ’אלא בשפלות רוח החשב את האחרים לנעלים ממך’. (קרא פיליפים ב׳:3.) זכור שלכל אחד בקהילה יש מה לתרום. אם נשמור על ענווה ונראה את עצמנו בצורה נכונה, נבחין בדברים הטובים שיש באחינו ואחיותינו ונלמד מדוגמתם ונאמנותם (קור״א י״ב:21–25).
15 כשאנו מתמודדים עם קשיים בלתי צפויים יהוה משתמש בחיבה הלבבית שמגלים כלפינו אחינו ואחיותינו ובעזרה המעשית שהם מגישים לנו כדי לנחם אותנו. שים לב מה אירע למשפחה אחת אחרי שנכחה ביום שבת באחד הכינוסים הבינלאומיים של 2019 ”האהבה לא תימוט לעולם!” בארצות הברית. ”נהגנו חזרה למלון שלנו”, מספרת טניה, אם לשלושה, ”כאשר רכב אחר איבד שליטה, סטה לנתיב שלנו והתנגש בנו. אף אחד לא נפגע, אבל יצאנו מהרכב ועמדנו על הכביש המהיר המומים. מישהו בצד הדרך סימן לנו להיכנס למכוניתו כדי לשמור על בטיחותנו. היה זה אחד מאחינו שבדיוק יצא גם הוא מהכינוס. והוא לא היה היחיד שעצר. חמישה נציגים משבדיה עצרו גם הם. האחיות חיבקו אותי ואת בתי בחום. ממש היינו זקוקות לזה! אמרתי להם שאנחנו נהיה בסדר, אבל הם לא עזבו אותנו. הם נשארו איתנו גם אחרי שהגיעו הפרמדיקים, ווידאו שיש לנו כל מה שאנחנו צריכים. חשנו באהבתו של יהוה בכל רגע ורגע בחוויה קשה זו. החוויה חיזקה את אהבתנו כלפי אחינו ואחיותינו והעמיקה את אהבתנו והערכתנו כלפי יהוה”. האם אתה זוכר מקרה שבו היית זקוק לעזרה ואח לאמונה נהג בך בחיבה לבבית?
16 חשוב מה מניבה חיבתנו הלבבית זה כלפי זה. אנו מנחמים את אחינו ואחיותינו בעת הצורך. אנו מחזקים את האחדות בקרב משרתי אלוהים. אנו מוכיחים שאנו תלמידי ישוע, מה שמושך ישרי לב לעבודת אלוהים האמיתית. מעל לכול, אנחנו מהללים את יהוה, ”אבי החמלה ואלוהי כל נחמה” (קור״ב א׳:3). הבה נמשיך כולנו לטפח ולגלות חיבה לבבית!
כרטיס דמות מקראית באתר
יהונתן
כרטיס מקראי 23
אוסף כרטיסי לימוד
יהונתן
קווים לדמותו: אף שהיה אמור לרשת את כס המלוכה ואף שהיה ככל הנראה מבוגר מדוד ב־30 שנה, תמך יהונתן בדוד בתור מי שאלוהים בחר בו למלך המיועד (שמואל א׳. כ״ג:15–18). הוא גם סיכן את חייו על מנת להגן על דוד מפני שאול, אביו הקנאי (שמואל א׳. כ׳:1–42). ענוותו של יהונתן מלמדת אותנו לשמוח בשמחתם של אחרים המקבלים דברים טובים מאלוהים.
שאלות
א. יהונתן היה הבן הבכור של ․․․․․.
ב. נכון או לא נכון? אביו של יהונתן זרק עליו חנית.
ג. את מי אהב יהונתן במיוחד, ומדוע?
תשובות
א. המלך שאול (שמואל א׳. י״ד:47, 49).
ב. נכון (שמואל א׳. כ׳:33).
ג. את דוד. הוא ראה את אומץ לבו של דוד ואת אהבתו כלפי יהוה כאשר נלחם בגוליית (שמואל א׳. י״ז:1 עד י״ח:4).
[ציר זמן]
4026 לפה״ס, בריאת אדם הראשון
נולד בסביבות 1138 לפה״ס
1 לספירה
98 לספירה, כתיבת הספר האחרון במקרא
[מפה]
הוא הביס את הפלשתים בגבע ובמכמש
ירושלים
גבע
מכמש
פרק 23
הוא התייצב בפני ענק אימתני
”אשת חיל”
בועז נשא את רות לאישה. לאחר מכן הכתוב מוסר: ”וייתן יהוה לה היריון ותלד בן”. נשות בית לחם בירכו את נעמי ושיבחו את רות על שהייתה טובה לנעמי משבעה בנים. בהמשך מציין הכתוב כי בנה של רות היה מאבותיו של דוד המלך, מגדולי המלכים בישראל (רות ד׳:11–22). ודוד היה מאבותיו של ישוע המשיח (מתי א׳:1).
[הערת שוליים]
רות נמנית בין חמש הנשים המוזכרות במקרא בשושלת היוחסין של ישוע. אחת מהן היא רחב, אמו של בועז (מתי א׳:3, 5, 6, 16). גם היא, בדומה לרות, לא הייתה מבני ישראל.
הקרב בין דוד לגוליית — אמת או אגדה?
יש התוהים אם הסיפור על דוד וגוליית הוא מקרה היסטורי או אגדה. האם הספק הזה עלה גם בלבך בזמן שקראת את המאמר הקודם? אם כן, תן דעתך לשלוש השאלות הבאות.
1 | האם ייתכן שהיה אדם שהתנשא לגובה של 9.2 מטרים?
במקרא נאמר שגובהו של גוליית היה ”שש אמות וזרת” (שמואל א׳. י״ז:4). אורכה של האמה המוזכרת בפסוק היה 5.44 סנטימטר; הזרת הייתה שווה ל־2.22 סנטימטר. אם כן, גוליית התנשא לגובה של 9.2 מטרים. יש הטוענים בתוקף שלא ייתכן שגוליית היה כל כך גבוה. אך חשוב על העובדה הבאה: בתקופה המודרנית האדם הגבוה ביותר שיש לגביו תיעודים מאומתים הגיע לגובה של למעלה מ־7.2 מטרים. האם גוליית לא יכול היה להיות גבוה ממנו בכ־20 סנטימטרים? הוא השתייך לשבט הרפאים, אנשים שהיו ידועים בממדיהם יוצאי הדופן. מסמך מצרי קדום מן המאה ה־13 לפה״ס מזכיר כמה לוחמים מטילי אימה באזור כנען שהגיעו לגובה של קרוב ל־5.2 מטרים. אומנם גובהו של גוליית יוצא דופן, אך אין שום סיבה להוציא מכלל אפשרות שהוא אכן הגיע לממדים כאלה.
2 | האם דוד היה אדם אמיתי?
בעבר היו חוקרים שטענו שדוד המלך היה דמות אגדית, אך עם הזמן נשמטה הקרקע מתחת לטענותיהם. ארכיאולוגים מצאו כתובת קדומה הנושאת את המילים ”בית דוד”. כמו כן, ישוע המשיח התייחס אל דוד כדמות ממשית (מתי י״ב:3; כ״ב:43–45). זהותו של ישוע בתור המשיח נתמכת על־ידי שתי שושלות יוחסין מפורטות המצביעות על כך שהוא היה צאצא של דוד המלך (מתי א׳:6–16; לוקס ג׳:23–31). אין ספק שדוד היה אדם אמיתי.
3 | האם האירועים בתיעוד המקראי התרחשו במקום אמיתי?
במקרא נאמר שהקרב נערך בעמק האלה. אך התיעוד מכיל פרטים נוספים. הכתוב מוסר שהפלשתים חנו על מדרון בין שתי ערים — שׂוכֹה ועזקה. בני ישראל חנו במדרון הנגדי מעבר לעמק. האם מדובר במקומות אמיתיים?
שים לב לדבריו של מטייל שביקר לאחרונה באזור: ”המדריך שלנו — שהיה אדם חילוני — הביא אותנו לעמק האלה. עלינו במסלול שהוביל אותנו לראש גבעה. בזמן שהשקפנו על העמק, הוא הקריא לנו את הכתוב בשמואל א׳. י״ז:1–3. לאחר מכן הוא הצביע לאזור שמעבר לעמק ואמר: ’משמאלכם אתם יכולים לראות את חורבות שׂוכֹה’. אחר כך הוא הסתובב ואמר: ’ושם מימינכם חורבות עזקה. הפלשתים חנו בין הערים הללו במדרון שלנגד עיניכם. אולי אנחנו עומדים היכן שחנו בני ישראל’. דמיינתי את שאול ודוד עומדים בדיוק במקום שבו אני נמצא. לאחר מכן ירדנו אל תחתית העמק וחצינו אפיק מים שהיה ברובו יבש ומלא באבנים. מייד תיארתי לעצמי את דוד מתכופף כדי לקחת חמישה חלוקי נחל, אשר באמצעות אחד מהם הרג את גוליית”. אותו מטייל, בדומה לרבים אחרים, התרשם עמוקות מדיוקם של הפרטים המוזכרים במקרא.
אין כל בסיס להטיל ספק באמיתות התיעוד ההיסטורי הזה. מוזכרים שם אנשים ומקומות אמיתיים. חשוב מכך, מקרה זה הוא חלק מדבר־אלוהים שנכתב בהשראת רוח הקודש, ומקורו באלוהי האמת אשר ”אינו יכול לשקר” (טיטוס א׳:2; טימותיאוס ב׳. ג׳:16).
איש כלבבו של יהוה
כשאנו קוראים לראשונה על דוד, הוא מתואר כנער רועים שרעה את עדרי אביו. סביר להניח שכרועה צאן שהה לבדו בשדות הפתוחים במשך ימים ולילות ארוכים. נסה לדמיין לעצמך את התמונה הבאה.
משפחתו של דוד התגוררה בבית לחם, עיירה קטנה ששכנה על פסגתו ומדרונותיו של אחד מרכסי הרי יהודה. השדות הסלעיים סביב בית לחם הניבו יבולי דגן טובים. את המדרונות המתונים ואת הבקעה כיסו פרדסים, מטעי זיתים וכרמים. בימי דוד שימשו כנראה הרמות הלא־מעובדות כשדות מרעה. מעבר להן השתרע מדבר יהודה.
רעיית צאן הייתה כרוכה בסכנות. באזור הררי זה התייצב דוד מול אריה ודוב שחטפו כבשים מן העדר. הצעיר האמיץ רדף אחרי הטורפים, הרג אותם והציל את כבשיו מפיהם (שמואל א׳. י״ז:34–36). ייתכן שבתקופה זו בחייו למד דוד להשתמש בקלע. לא הרחק מעיר מולדתו שכנה נחלתו של שבט בנימין. קלעי בנימין היו מסוגלים לקלוע ’אל השערה ולא להחטיא’. גם דוד היה מיומן מאוד בשימוש בקלע (שופטים כ׳:14–16; שמואל א׳. י״ז:49).
זמן שנוצל בתבונה
חלק ניכר מהזמן שהה הרועה לבדו בשקט ובשלווה. אבל דוד לא השתעמם. ההיפך, האווירה השקטה והשלווה סיפקה בידיו הזדמנויות רבות להרהורים. סביר להניח שחלק מהמחשבות שהעלה דוד על הכתב במזמוריו העסיקו אותו כבר בצעירותו. האם ברגעי התבודדות אלה הרהר דוד במקומו של האדם ביקום ובפלאי השמיים — בשמש, בירח ובכוכבים, ’מעשי אצבעות’ יהוה? האם בהיותו בשדות סביב בית לחם חשב על האדמה הפורייה, על הצאן והבקר, על הציפורים ועל חיות השדה? (תהלים ח׳:4–10; י״ט:2–7).
אין ספק שתודות לניסיונו האישי של דוד כרועה צאן הוא חש עוד יותר את יחסו הרך של יהוה כלפי נאמניו. על כן שר דוד: ”יהוה רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני; על מי מנוחות ינהלני. גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי; שבטך ומשענתך המה ינחמוני” (תהלים כ״ג:1, 2, 4).
אחים צעירים — כיצד תוכלו לזכות לאמונם של אחרים?
6 דוד היה צריך לגבור על השקפות שליליות שהיו לאחרים עליו. לדוגמה, כאשר התנדב להילחם בגוליית, ניסה שאול המלך להניא אותו מלעשות כן באמרו: ”נער אתה” (שמ״א י״ז:31–33). קודם לכן, אחיו של דוד אמר לו שהוא חסר אחריות (שמ״א י״ז:26–30). אולם יהוה לא ראה בדוד אדם לא־בוגר או לא־אחראי. הוא הכיר אותו היטב. ומשום שדוד נשען על כוחו של ידידו יהוה, הוא הביס את גוליית (שמ״א י״ז:45, 48–51).
בנ ”אליאב” מס׳ 4 §1
אליאב
4. בנו הבכור של ישי ואחיו של דוד המלך (שמא י״ז:13; דהא ב׳:13). מראהו החיצוני וגובהו של אליאב כל כך הרשימו את שמואל, והוא הגיע למסקנה שהוא האחד שאלוהים בחר להיות מלך. אבל יהוה דחה את אליאב ובחר בדוד (שמא ט״ז:6–12).
אחים צעירים — כיצד תוכלו לזכות לאמונם של אחרים?
אחים צעירים, יש לכם הרבה מה לתת. רבים מכם חזקים ומלאים באנרגיה (מש׳ כ׳:29). אתם נכס של ממש לקהילתכם. אולי אתם מצפים ליום שבו תתמנו לשרת כמשרתים עוזרים. אך אולי נראה לכם שאחרים חושבים שאתם צעירים מדי או שאין לכם מספיק ניסיון כדי להיות מופקדים על משימות חשובות. אתם אומנם צעירים, אך יש דברים שאתם יכולים לעשות כבר עכשיו כדי לזכות לאמון וכבוד מהאחים בקהילתכם.
2 במאמר נתמקד בחייו של דוד המלך. כמו כן, נדון בקצרה במקרים מחייהם של אסא ויהושפט — שניים ממלכי יהודה. נראה עם אילו קשיים התמודדו שלושה גברים אלה, כיצד הגיבו ומה יכולים אחים צעירים ללמוד מדוגמתם.
למדו מדוד המלך
3 עוד בצעירותו פיתח דוד מיומנויות שאחרים העריכו. הוא ללא ספק היה אדם רוחני. הוא גם טיפח את מיומנותו כמוזיקאי והשתמש בה לטובת שאול, המלך שמינה אלוהים (שמ״א ט״ז:16, 23). האם לכם, הצעירים, יש מיומנות כלשהי היכולה להועיל לאחרים בקהילה? כן, לרבים מכם יש מיומנות כזו. לדוגמה, אולי שמתם לב שמבוגרים מעריכים כשמישהו מראה להם כיצד להשתמש היטב בטאבלטים שלהם ובמכשירים אלקטרוניים אחרים בשביל הלימוד האישי והאסיפות. הידע שלכם בתחום יכול להועיל להם מאוד.
4 דוד הוכיח בחיי היומיום שהוא אחראי ושאפשר לסמוך עליו. למשל, בצעירותו טיפל בחריצות בכבשים של אביו. הייתה זו משימה מסוכנת. מאוחר יותר הסביר דוד לשאול המלך: ”עבדך היה לרועה צאנו של אביו, ובא אריה, וגם דוב, וכל אחד מהם נשא שה מן העדר. יצאתי אחריו והכיתי אותו והצלתי אותו מפיו” (שמ״א י״ז:34, 35). דוד חש אחראי לרווחת הכבשים, והוא נלחם למענם באומץ. אחים צעירים יכולים לחקות את דוד אם ימלאו בחריצות כל משימה שתינתן להם.
5 דוד הצעיר פיתח יחסים אישיים וקרובים עם יהוה. יחסים אלה היו יותר חשובים מאומץ ליבו וממיומנותו בכלִי מיתר. יהוה לא היה רק אלוהיו של דוד, אלא גם ידידו — ידידו הקרוב. (קרא תהלים כ״ה:14.) אחים צעירים, הדבר החשוב ביותר שתוכלו לעשות הוא לחזק את יחסיכם עם אביכם השמימי, ובעקבות זאת תוכלו לקבל זכויות נוספות.
6 דוד היה צריך לגבור על השקפות שליליות שהיו לאחרים עליו. לדוגמה, כאשר התנדב להילחם בגוליית, ניסה שאול המלך להניא אותו מלעשות כן באמרו: ”נער אתה” (שמ״א י״ז:31–33). קודם לכן, אחיו של דוד אמר לו שהוא חסר אחריות (שמ״א י״ז:26–30). אולם יהוה לא ראה בדוד אדם לא־בוגר או לא־אחראי. הוא הכיר אותו היטב. ומשום שדוד נשען על כוחו של ידידו יהוה, הוא הביס את גוליית (שמ״א י״ז:45, 48–51).
7 מה תוכל ללמוד מסיפורו של דוד? אנו לומדים שעלינו להיות סבלניים. אולי יידרש זמן למי שהכירו אותך עוד מילדותך להפסיק לראות בך ילד. אולם תוכל להיות בטוח שיהוה רואה מעבר למראה החיצוני שלך. הוא יודע מי אתה ומה אתה מסוגל לעשות (שמ״א ט״ז:7). חזק את יחסיך עם אלוהים. כיצד דוד עשה זאת? הוא התבונן לעומק ביצירות כפיו של יהוה והרהר במה שהן חושפות על הבורא (תהל׳ ח׳:3, 4; קל״ט:14; רומ׳ א׳:20). דבר נוסף שתוכל לעשות הוא לבקש מיהוה כוח. לדוגמה, האם יש מבני כיתתך שלועגים לך כי אתה אחד מעדי־יהוה? אם כן, התפלל ליהוה שיעזור לך להתמודד עם הקושי. כמו כן, ישם את העצות המעשיות שאתה מוצא בדברו ובפרסומים והסרטונים המבוססים על המקרא. בכל פעם שתראה כיצד יהוה עוזר לך להתמודד עם קושי מסוים, ביטחונך בו יגבר. נוסף על כך, כאשר אחרים יראו שאתה נשען על יהוה, תזכה לכבודם.
8 חשוב על קושי נוסף שעימו התמודד דוד. לאחר שנמשח למלך, הוא היה צריך לחכות שנים רבות עד שהוכתר רשמית למלך על יהודה (שמ״א ט״ז:13; שמ״ב ב׳:3, 4). מה עזר לו לחכות בסבלנות בזמן הזה? דוד לא אפשר לייאוש לשתק אותו, אלא התמקד במה שהיה בכוחו לעשות. לדוגמה, בתקופה שבה חי כפליט בארץ הפלישתים, ניצל דוד את ההזדמנות להילחם נגד אויבי ישראל. בעשותו כן, הגן על גבולות יהודה (שמ״א כ״ז:1–12).
9 מה יכולים אחים צעירים ללמוד מדוגמתו של דוד? נצלו את ההזדמנויות הפתוחות בפניכם לשרת את אחיכם. חשוב על חווייתו של אח ששמו ריקרדו. עוד משנות העשרה המוקדמות חלם לשרת כחלוץ רגיל. אך הזקנים אמרו לו שהוא עדיין לא מוכן. במקום להתייאש או להתמרמר, התחיל ריקרדו להקדיש יותר זמן לשירות. הוא אומר: ”במבט לאחור אני רואה שזה היה טוב שחיכיתי, כי היו דברים שעוד הייתי צריך להתקדם בהם. עשיתי כל מאמץ לחזור לכל האנשים שגילו התעניינות ולערוך ביקורים חוזרים יעילים. אפילו הדרכתי את שיעור המקרא הראשון שלי. ככל שהיה לי יותר ניסיון כך גבר הביטחון שלי”. ריקרדו משרת כעת כחלוץ רגיל יעיל וכמשרת עוזר.
10 חשוב על מקרה נוסף בחייו של דוד. במהלך התקופה שבה הוא ואנשיו היו פליטים הם הותירו את משפחותיהם מאחור כדי לצאת למבצע. בהיעדר הגברים פשטו כוחות אויב על בתיהם ושבו את משפחותיהם. דוד יכול היה להסיק שבזכות הניסיון הרב שצבר כלוחם, הוא ודאי יכול לרקום תוכנית מוצלחת להצלת השבויים. אך דוד פנה להדרכתו של יהוה. בעזרת כוהן ששמו אביתר שאל דוד את יהוה: ”האם עליי לרדוף אחר החיילים הפושטים האלה?” יהוה גילה לדוד שעליו לעשות כן, והבטיח לו שהוא יצליח (שמ״א ל׳:7–10). מה תוכל ללמוד מהמקרה?
11 התייעץ עם אחרים לפני קבלת החלטות. התייעץ עם הוריך. תוכל לקבל עצות טובות גם מזקני־קהילה מנוסים. יהוה בוטח בגברים ממונים אלה, וגם אתה יכול לבטוח בהם. בעיני יהוה הם ”מתנות” לקהילה (אפ׳ ד׳:8). חיקוי אמונתם והקשבה לעצותיהם הנבונות יועילו לך. נראה כעת מה נוכל ללמוד מהמלך אסא.
פרק 24
היא התמודדה בחוכמה עם מצב מסוכן
היא פעלה בתבונה
6 יש שאולי יתהו מדוע בחורה נבונה כמוה התחתנה עם בן בלייעל שכזה. חשוב לזכור כי נישואין רבים בתקופת המקרא הוסדרו על־ידי ההורים, וגם אם לא, עדיין נודעה חשיבות גדולה להסכמתם. האם הוריה של אביגיל העדיפו את הנישואין הללו ואולי אף שידכו בין בני הזוג משום שהתרשמו מעושרו וממעמדו של נבל? האם מצבם הכלכלי הקשה הוא שהשפיע על החלטתם? בכל אופן, כספו של נבל לא הפך אותו לבעל טוב.
אשה נבונה מונעת אסון
בינתיים, החלה גזיזת צמר הצאן בכרמל. הגֵז היה מעין חג, כמו עת הקציר עבור האיכר. זו היתה גם עת של נדיבות ורוחב־יד, ובעלי הצאן גמלו לעובדיהם. לכן דוד לא גילה יומרנות כששלח עשרה מנעריו לעיר כרמל כדי לבקש מנבל מזון תמורת השירותים שביצעו למען צאנו (שמואל א׳. כ״ה:4–9).
היא פעלה בתבונה
9 נבל התגורר בעיר מעון, אך עבד בעיר הקרובה כרמל וככל הנראה היו לו בה אדמות. ערים אלו שכנו ברמות שופעות עשב שהיו אידיאליות לגידול עדרי צאן, ולנבל היו 000,3 כבשים. אך בכל האזור מסביב היו שטחי בר. בדרום השתרע מדבר פארן רחב הידיים, ובמזרח נפרשו עד ים המלח מרחבים שוממים זרועי גאיות ומערות. בתנאים הללו שרדו דוד ואנשיו וודאי היו צריכים לצוד את מזונם וסבלו קשיים רבים. לא אחת נתקלו בבחורים שעבדו כרועיו של נבל העשיר.
10 כיצד אותם לוחמים שעבדו קשה למחייתם נהגו ברועים? בנקל יכלו מעת לעת לגזול כבשים בודדים מצאנו של נבל, אך הם לא עשו כן; אדרבה, הם היו כחומת מגן מסביב לצאנו ולמשרתיו של נבל. (קרא שמואל א׳. כ״ה:15, 16.) סכנות רבות איימו על הצאן והרועים; חיות טרף ארבו בכל פינה, ובשל הקִרבה לגבולה הדרומי של ארץ ישראל, הותקף האזור תכופות על־ידי שודדים וגנבים מבחוץ.
בנ ”חיים” §45
חיים
”צרור החיים”. אביגיל התחננה בפני דוד לא להוציא לפועל את נקמתו בנבל וכך להימנע מאשמת דמים. היא אמרה: ”כאשר יקום אדם לרדוף אותך ולבקש את נפשך, יהיו חיי אדוני צרורים בבטחה בצרור החיים עם יהוה אלוהיך, אך את חיי אויביך ישליך כאבנים מקלע” (שמא כ״ה:29–33). כפי שאדם עוטף משהו יקר ערך כדי להגן ולשמור עליו, כך חייו של דוד היו נתונים בידיו של האל החי. הוא יגן עליהם מפני אויביו, כל עוד דוד לא ינסה לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, אלא יחכה לפתרון של יהוה. אך חייהם של אויביו של דוד יושלכו כמו אבנים מקלע.
”שכל אדם האריך אפו”
מאמן כדורסל פוטר מעבודתו באוניברסיטה משום שהתפרץ בזעם על השחקנים.
ילד פורץ בהתקף זעם מפני שלא קיבל את מבוקשו.
אם נגררת לתחרות צעקות עם בנה למראה חדרו המבולגן.
לכולנו יצא לראות אנשים מתפרצים בכעס, ולכולנו קרה שהתרגזנו. אומנם רובנו רואים בכעס רגש שלילי שיש לדכא, אך לא פעם אנו מרגישים שיש לנו סיבות מוצדקות לכעוס, בייחוד כשמישהו פועל באופן שנתפס בעינינו כבלתי צודק. במאמר מטעם האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה נאמר ש”כעס הוא רגש אנושי טבעי לחלוטין ולרוב גם בריא”.
על פניו נראה שהשקפה זו עולה בקנה אחד עם המילים שכתב השליח פאולוס בהשראת אלוהים. הוא הכיר בכך שכולנו כועסים מדי פעם וציין: ”רגזו, אך אל תחטאו; אל תיתנו לשמש לשקוע בעודכם כועסים” (אפסים ד׳:26). אם כן, האם עלינו לתת דרור לכעסנו או האם עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לרסנו?
האם זה פסול לכעוס?
כשפאולוס השיא את העצה בנושא הכעס, הוא ככל הנראה התבסס על דברי משורר התהלים שכתב: ”רגזו ואל תחטאו” (תהלים ד׳:5). למה התכוון פאולוס בעצה שכתב ברוח אלוהים? הוא הסביר: ”הסירו מכם כל מרירות זדונית, כעס, זעם, צעקות, דיבור פוגעני וכל דבר מזיק” (אפסים ד׳:31). למעשה, פאולוס עודד את המשיחיים להימנע מלתת פורקן לכעס. מעניין לציין שבהמשך המאמר מטעם האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה נכתב: ”ממחקרים עולה שכשאתה ’מוציא את כל הכעס החוצה’, אתה רק מגביר את הזעם והתוקפנות, וזה כלל לא עוזר לך... ליישב את הבעיה”.
כיצד ניתן ’להסיר’ מאתנו את הכעס ולהימנע מההשלכות השליליות הנלוות לו? המלך החכם שלמה כתב: ”שֵׂכֶל אדם האריך אפו, ותפארתו עבוֹר על פשע” (משלי י״ט:11). כיצד ’שכל האדם’ יכול לעזור לו לשכך את הכעס המבעבע בתוכו?
כיצד ניתן להפחית את הכעס?
משמעותה של המילה ”שכל” בהקשר זה היא היכולת לרדת לעומקו של עניין ולראות מעבר למה שגלוי על פני השטח. כיצד היכולת הזו עוזרת לנו כשפוגעים בנו או מרגיזים אותנו?
כשאנו נתקלים בעוול, אנו מטבע הדברים מתמלאים כעס. אך אם נניח לרגשותינו לגרום לנו להגיב בתוקפנות, אנו עלולים לפגוע בעצמנו או באחרים. כפי שאש בלתי מרוסנת עלולה לשרוף בית, כך להבות הזעם עלולות להרוס את המוניטין שלנו ואת יחסינו עם אחרים ואפילו עם אלוהים. לכן כשאנו מרגישים שהכעס גואה בלבנו, זה הזמן לבחון את המצב יותר לעומק. אם נראה את התמונה השלמה, יהיה לנו קל יותר לשלוט ברגשותינו.
דוד המלך, אביו של שלמה, כמעט הביא על עצמו אשמת דמים בגלל אדם ששמו נבל, אך ברגע האחרון מישהו עזר לו לראות דברים מנקודת מבט אחרת. כיצד הוא הגיע למצב מסוכן זה? דוד ואנשיו הגנו על צאנו של נבל במדבר יהודה. בעונת גזיזת הצאן ביקש דוד מנבל מעט מזון. אך נבל השיב: ”[האם אקח] את לחמי ואת מימיי ואת טִבְחתי אשר טבחתי לגוזזיי, ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?” איזה עלבון! לאחר ששמע דוד את המילים הללו, הוא לקח עמו כ־400 איש ועשה דרכו אל נבל במטרה להרוג אותו ואת בני ביתו (שמואל א׳. כ״ה:4–13).
אביגיל, אשת נבל, שמעה על מה שאירע ומיהרה לקראת דוד. כשפגשה אותו ואת אנשיו, נפלה לרגליו והתחננה: ”תדבר נא אמתך באוזניך, ושמע את דברי אמתך”. היא אמרה לדוד שנבל הוא כסיל וציינה בפניו שאם הוא ינקום בבעלה ויהיה מעורב בשפיכות דמים, הוא יתחרט על כך (שמואל א׳. כ״ה:24–31).
כיצד דבריה של אביגיל עזרו לדוד להבין לעומק את המצב ולשכך את רגשותיו הטעונים? ראשית, הוא נוכח לדעת שנבל הוא כסיל חסר תקנה. שנית, הוא הבין שתרבוץ עליו אשמת דמים אם ינקום בנבל. כפי שקרה לדוד, גם אתה ודאי נתקל במצבים המעוררים את כעסך. כיצד עליך להגיב? ”קח לעצמך כמה רגעים כדי לנשום עמוק ולספור עד 10”, נכתב במאמר בנושא ניהול כעסים מטעם מרפאת מאיו. במילים אחרות, חשוב שתעצור לרגע ותנסה להבין מהו שורש הבעיה ואילו השלכות יהיו למעשיך. הבנה מעמיקה של הנסיבות תעזור לך לשכך את הכעס ואפילו להפיגו לחלוטין (שמואל א׳. כ״ה:32–35).
בדומה למקרה של דוד, רבים כיום קיבלו עזרה ולמדו לשלוט בכעס. סבסטיאן היה בן 23 כשהחל ללמוד את המקרא בכלא בפולין. תודות לכך הוא למד לשלוט במזג שלו וברגשותיו העזים. ”קודם כול, אני חושב על הבעיה”, הוא מסביר. ”אחר כך אני מנסה ליישם את העצות שבמקרא. גיליתי שהמקרא הוא ספר ההדרכה הטוב ביותר”.
סצואו נוקט שיטה דומה לזו של סבסטיאן. הוא מספר: ”כשהיו מרגיזים אותי במקום העבודה, הייתי מגיב בצעקות. כיום בעקבות לימוד המקרא במקום לצעוק אני שואל את עצמי: ’מי בכלל אשם? האם זה לא אני שגרמתי לבעיה?’” השאלות האלה עזרו לו להפחית את הכעס ולכבוש את הרגשות החזקים שהציפו את לבו.
כעס הוא רגש חזק מאוד, אבל העצות בדבר־אלוהים חזקות אף יותר. אם תיישם את העצות הנבונות שבמקרא ותתפלל לעזרתו של אלוהים, גם אתה תלמד איך להפחית את כעסך ולשלוט בו.
פרק 25
הוא הקשיב למצפונו באומץ
בנ ”אבישי” §3–5
אבישי
אבישי היה נכבד יותר מאשר 30 הגיבורים, אשר להם הוא היה שר. המוניטין שלו השתווה לזה של שלושת הגיבורים הגדולים ביותר של דוד, כי במקרה אחד הוא הרג 300 מחיילי האויב בכוחות עצמו. אבל הוא ”לא הגיע למעמדם של השלושה הראשונים” (שמב כ״ג:18, 19).
אבישי תמך בדוד, שהיה הדוד שלו, בכל מבצעיו הצבאיים, אבל הוא נטה להיות פזיז וחסר רחמים ולא אחת היה צורך לרסן אותו. למשל, כשהוא ודוד התגנבו למחנה של שאול בלילה, הוא רצה לנעוץ חנית בשאול ”משיח יהוה” בעודו ישן, אבל דוד עצר בעדו (שמא כ״ו:6–9). כשאבשלום מרד בדוד, היה צריך לרסן פעמיים את אבישי כדי שלא יהרוג את שמעי, אשר קילל את המלך. אבל אבישי שיתף פעולה ברצח של אבנר, ודוד לא הצליח למנוע זאת (שמב ג׳:30; ט״ז:9–11; י״ט:21–23).
במקרא נאמר שאבישי הרג 000,18 אדומים. הוא גם פיקד על חלק מהצבא שהביס את בני עמון. בנוסף, הוא עזר לעצור את המרד של איש בלייעל ששמו שבע, שהיה משבט בנימין. לולא אבישי דוד היה מוצא את מותו בידי ענק פלשתי. זהו הקרב האחרון שבו דוד השתתף לפי התיעוד המקראי (דהא י״ח:12; י״ט:11–15; שמב כ׳:1, 6; כ״א:15–17).
בנ ”ציפור הקורא” §4
ציפור הקורא
בימי קדם היו צדים את ציפור הקורא למטרות אכילה. לרוב הציידים היו זורקים מקלות מחודדים כדי לגרום לה לצאת ממקום המסתור שלה. ציפורי הקורא בורחות מסכנה בריצה ומסתתרות בחריצים של סלעים ובמקומות דומים אחרים. לכן כשדוד השווה את עצמו ל”קורא בהרים”, זו הייתה השוואה הולמת כי דוד ברח ממקום מסתור אחד לשני בניסיון להתחמק משאול המלך (שמא כ״ו:20; השווה איכ ג׳:52).
האם אתה מוכן לחכות בסבלנות?
14 גם דוד המלך היה קורבן לעוולות רבות. אף שיהוה משח אותו בנעוריו למלך העתידי של ישראל, היה עליו לחכות כ־15 שנה עד שהוכתר למלך של שבטו שלו (שמ״ב ב׳:3, 4). בחלק מהתקופה הזו חיפש אותו שאול המלך הלא־נאמן וביקש את נפשו. כתוצאה מכך, היה על דוד לנוס על חייו ולהתגורר בארץ ניכר ובמערות במדבר. גם לאחר שנפל שאול בקרב, היה על דוד לחכות כשבע שנים נוספות עד שניתנה לו המלוכה על עם ישראל כולו (שמ״ב ה׳:4, 5).
15 מדוע היה דוד מוכן לחכות בסבלנות? את התשובה אנו מוצאים באותו המזמור שבו הוא שאל ארבע פעמים: ”עד אנה?” הוא אמר: ”אני בחסדך בטחתי; יגל לבי בישועתך. אשירה ליהוה כי גמל עליי” (תהל׳ י״ג:6). דוד בטח בחסדו של יהוה. הוא הוחיל בשמחה לישועה והרהר בברכות שהעניק לו יהוה. דוד היה משוכנע שההמתנה כדאית.
הוקר את כוחם של הצעירים
8 גם דוד המלך הוא דוגמה מצוינת לצניעות. הוא רצה בכל ליבו לבנות בית ליהוה. אבל כשיהוה הודיע לו שהזכות הזאת תינתן לשלמה הצעיר, דוד קיבל את ההחלטה של יהוה ותמך בפרויקט בלב שלם (דה״א י״ז:4; כ״ב:5). הוא לא חשב שהוא מתאים יותר למשימה בגלל ששלמה ”צעיר וחסר ניסיון” (דה״א כ״ט:1). דוד ידע שההצלחה של פרויקט הבנייה תלויה בברכה של יהוה, ולא בגיל ובניסיון של מי שמשגיחים על הפרויקט. כדוגמת דוד, המבוגרים היום ממשיכים להיות פעילים גם כשהתפקידים שלהם משתנים. והם יודעים שיהוה יברך את האחים הצעירים שממלאים את המשימות שהם מילאו בעבר.
כרטיס דמות מקראית באתר
שאול המלך
כרטיס מקראי 41
אוסף כרטיסי לימוד | כרטיס דמות מקראית
שאול המלך
קווים לדמותו: המלך הראשון של ישראל. בהתחלה שאול היה עניו וצנוע. אולם בהמשך הוא נעשה יהיר, ויהוה לקח ממנו את המלוכה. שאול רדף אחרי דוד, שהפך לגיבור חיל, וניסה להרוג אותו. אבל יהוה הגן על דוד, ומאוחר יותר מת שאול בקרב נגד הפלשתים (שמואל א׳. ל״א:1–4).
שאלות
א. מי מבניו של שאול הפך לחברו הקרוב של דוד? (שמואל א׳. י״ח:1).
ב. הנביא שמואל אמר לשאול: ”________ מזבח טוב” (שמואל א׳. ט״ו:22).
ג. נכון או לא נכון? שאול היה אדם איטי וחלש (שמואל ב׳. א׳:23).
תשובות
א. יהונתן.
ב. שמוע.
ג. לא נכון. נאמר על שאול שהיה מהיר כמו נשר וחזק כמו אריה.
[ציר זמן]
4026 לפה״ס, בריאת אדם הראשון
חי בסביבות שנת 1100 לפה״ס
1 לספירה
בערך 98 לספירה, כתיבת הספר האחרון במקרא
[מפה]
שאול רדף אחרי דוד ברמה, בקעילה, במדבר זיף, במדבר מעון ובעין גדי
רמה
ירושלים
קעילה
זיף
מעון
עין גדי
פרק 26
הוא תיקן את המלך
נתן — מתומכיה הנאמנים של עבודת אלוהים הטהורה
כתיבתם של ספר שמואל א׳ פרקים כ״ה עד ל״א ושל ספר שמואל ב׳ מיוחסת על־פי־רוב לנתן ולגד. בנוגע לאירועים ההיסטוריים שנכתבו בהשראת אלוהים בספרים אלה נאמר: ”ודברי [קורות] דויד המלך, הראשונים והאחרונים, הינם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החוזה” (דה״א כ״ט:29). לנתן מיוחס גם תיעוד של ”דברי שלמה”, כלומר אירועים שונים בחייו (דה״ב ט׳:29). ניתן להסיק מכך שגם אחרי מות דוד המשיך נתן ליטול חלק פעיל בחצר המלוכה.
ייתכן שחלק ניכר ממה שידוע לנו על אודות נתן נכתב בידי הנביא עצמו. עם זאת, ניתן ללמוד עליו רבות משתיקתו בעניינים מסוימים. נתן היה היסטוריון חסר יומרות שלא שאף ליצור לעצמו שם. לדברי מילון מקראי אחד, הוא מוצג בכתבי־הקודש ”ללא דברי הקדמה וללא אילן יוחסין”. איננו יודעים דבר על משפחתו ועל חייו האישיים.
הידעת?
מדוע צבאו של דוד המלך כלל נוכרים?
צבאו של דוד כלל לוחמים מעמים שונים, כמו צלק העמוני, אוריה החיתי ויתמה המואבי (דה״א י״א:39, 41, 46). בנוסף, ”הכרתים, הפלתים והגיתים” נלחמו לצידו (שמ״ב ט״ו:18). הכרתים והפלתים כנראה היו קרובי משפחתם של הפלשתים (יח׳ כ״ה:16). מקורם של הגיתים היה בעיר הפלשתית גת (יהו׳ י״ג:2, 3; שמ״א ו׳:17, 18).
מדוע אפשר דוד לגברים מעמים זרים להילחם בצבאו? מפני שהיה משוכנע שהם נאמנים לו. אבל חשוב מכך, הוא ידע שהם נאמנים ליהוה. לדוגמה, במילון מקראי אחד (Dictionary of the Bible The New Interpreter’s) נאמר באשר לכרתים והפלתים: ”הם שמרו אמונים לדוד במצבים הקשים ביותר שהתעוררו במהלך שלטונו”. לדוגמה, כאשר ”כל אנשי ישראל” חדלו ללכת אחרי דוד והחלו ללכת אחרי ”איש בלייעל ושמו שבע בן בכרי”, הכרתים והפלתים נשארו נאמנים לדוד ועזרו לו לעצור את המרד (שמ״ב כ׳:1, 2, 7). במקרה אחר, אדוניהו, בנו של דוד המלך, זמם להשתלט על כס המלוכה. אך הכרתים והפלתים צידדו בנאמנות בדוד ועזרו לו להכתיר את שלמה, היורש שיהוה בחר (מל״א א׳:24–27, 38, 39).
אדם נוכרי נוסף שהיה נאמן לדוד הוא איתי הגיתי. הוא ו־600 לוחמיו תמכו בדוד המלך כאשר בנו אבשלום מרד בו ו’גנב את לב אנשי ישראל’. דוד אמר לאיתי שמכיוון שהוא נוכרי המלחמה הזו לא נוגעת אליו, אבל איתי אמר לו: ”חי יהוה וחי אדוני המלך — במקום אשר בו יהיה אדוני המלך, אם למוות ואם לחיים, שם יהיה עבדך!” (שמ״ב ט״ו:6, 18–21).
אף שהכרתים, הפלתים והגיתים היו מעמים זרים, הם האמינו שיהוה הוא האל האמיתי ושדוד נבחר על־ידו. אין ספק שדוד שמח שאותם גברים נאמנים שירתו לצידו!
[הערת שוליים]
החוק המתועד בדברים כ״ג:3–6 אוסר על עמונים ומואבים להיכנס לקהל יהוה. ככל הנראה, חוק זה התייחס לאפשרות שלהם להשתייך באופן מלא לעם ישראל, אך הוא לא מנע מהם להתרועע או לחיות עם עמו של אלוהים. ראה הבנה מכתבי־הקודש (אנג׳), כרך 1, עמ׳ 95.
בנ ”דוד” §29
דוד
בן הזנונים שנולד לבת שבע מת כעבור זמן קצר, למרות שדוד צם והתאבל על ילדו החולה במשך שבעה ימים (שמב י״ב:15–23). בהמשך, ילדו בכורו אמנון אנס את אחותו למחצה תמר ולאחר מכן נרצח על־ידי אחיה, מה שגרם לדוד לשברון לב (שמב י״ג:1–33). מאוחר יותר אבשלום, בנו השלישי והאהוב של דוד, ניסה לתפוס את כס המלוכה ואף המיט חרפה על אביו לעיני כול כשקיים יחסים עם פילגשיו של דוד (שמב ט״ו:1 עד ט״ז:22). לבסוף, ההשפלה הגיעה לשיאה כאשר המרד של הבן באביו הוביל למלחמת אזרחים שהסתיימה במותו של אבשלום, דבר שעמד בניגוד לרצונו של דוד והסב לו כאב רב (שמב י״ז:1 עד י״ח:33).
נתן — מתומכיה הנאמנים של עבודת אלוהים הטהורה
נתן ידע ששלמה עתיד לרשת את אביו הקשיש, ולכן פעל בנחישות כאשר ניסה אדוניה לתפוס את רסן השלטון בערוב ימיו של דוד. גם במקרה זה נהג נתן בטקט ובנאמנות. קודם כול האיץ בבת שבע להזכיר לדוד את שבועתו להוריש את כס המלוכה לבנם שלמה. לאחר מכן התייצב נתן בפני המלך ושאל אותו אם קבע שאדוניה יירש אותו. משהבין את חומרת המצב, הנחה המלך הקשיש את נתן ואחרים מקרב משרתיו הנאמנים לדאוג לכך ששלמה יימשח ושיוכרז עליו כמלך. נסיון ההפיכה של אדוניה סוכל (מל״א א׳:5–53).
הוא הגיב בענווה לתיקון–התאה
אל קוראינו הצעירים
הוא הגיב בענווה לתיקון — דוד ובת שבע — חלק ב׳
הנחיות: בצע את המשימה הבאה בסביבה שקטה. בעודך קורא את הפסוקים דמיין שאתה נמצא בזירת האירוע. ראה בעיני רוחך את המראות. שמע את הקולות. חוש את מה שחשות הדמויות הראשיות. הפח רוח חיים בנקרא.
דמויות ראשיות: דוד ונתן
סיכום: יהוה סולח לדוד על חטאו החמור, אבל דוד נאלץ להתמודד עם ההשלכות הקשות של מעשיו.
1 הרהר במסופר (קרא שמואל ב׳. י״ב:1–24).
איזה מין אדם היה נתן לדעתך?
מה אתה חושב שהיה טון הדיבור של נתן כשהוא סיפר את המשל על האיש העני והכבשה?
איך לדעתך השתנה טון הדיבור של נתן כשהוא הבהיר מה משמעות המשל בפסוקים 7–9?
2 לעיון מעמיק יותר.
למה אולי לקח לנתן זמן רב לחשוב על מה הוא עומד להגיד לדוד?
למה לדעתך נתן בחר את המשל הזה?
איך נתן הצליח לפנות לחוש הצדק של דוד, ולמה הגישה הזו הייתה טובה יותר מאשר לנסות לכפות עליו להתוודות על מעשיו?
אולי זה נראה שיהוה סלח לדוד מהר. (קרא שוב את פסוק 13.) אבל מה יהוה רואה באנשים שאנחנו לא מסוגלים לראות?
מדוע לדעתך זה הגיוני שיהיו השלכות למעשיו של דוד? (קרא שוב את פסוקים 10–12, 14.)
3 ישם את מה שלמדת.
רשום מה למדת על...
החשיבות להיות עניו.
השלכות החטא.
רחמיו של יהוה.
4 שאל את עצמך.
באילו מצבים קיבלתי עצות או תיקון בעבר?
איך אני יכול להשתפר ולהגיב טוב יותר כשאני מקבל עצות?
מדוע עצות ותיקון הם סימן לאהבתו של יהוה? (רמז: קרא עברים י״ב:5, 6.)
מהו הלקח החשוב ביותר שלמדת מהמקרה הזה, ולמה?
הצעה: דמיין לעצמך סוף אחר לסיפור. כתוב מה היה קורה אם דוד היה מתכחש למעשיו הפסולים ומנסה להעניש את נתן. האם אתה חושב שיהוה בכל זאת היה סולח לדוד?
פרק 27
הוא לא הפך לאדם ממורמר
בנ ”מכיר” מס׳ 2
מכיר
2. בנו של עמיאל (ותושב ”לוֹ דְּבָר”). מפיבושת, בנו של יהונתן, גר בביתו עד שדוד קרא לו כדי לדאוג לצרכיו (שמב ט׳:4–7, 13). מאוחר יותר, במהלך המרד של אבשלום, מכיר היה בין מי שדאגו לספק לדוד המלך ולאנשיו מזון, שתייה ואספקות שונות (שמב י״ז:27–29).
בנ ”כלב” §5
כלב
להלן דוגמאות נוספות ליחס השלילי כלפי כלבי בר, אוכלי נבלות: גוליית צעק לעבר דוד ”האם כלב אני?” בתגובה לכך שדוד בא אליו עם מקל (שמא י״ז:43). ”אחרי מי אתה רודף? אחרי כלב מת?” שאל דוד את שאול המלך, והדגיש בכך את אפסיותו ואת העובדה שבדיוק כמו כלב מת הוא לא מהווה על שאול שום איום (שמא כ״ד:14). באופן דומה כשמפיבושת, בנו של יהונתן, דיבר עם דוד המלך, הוא התייחס אל עצמו כאל ”כלב מת”, המצב הנחות ביותר שאפשר לתאר. (שמב ט׳:8; ראה גם שמב ג׳:8; ט״ז:9; מלב ח׳:13.) הנביא ישעיהו השווה את מי שהתיימרו להיות ”צופיו” הרוחניים של אלוהים לכלבים אילמים ישנוניים ותאוותניים שאין בהם שום תועלת במקרה של סכנה (ישע נ״ו:10, 11). האויבים של משרתי יהוה הומשלו לכלבים, וכן גם הגויים (תה כ״ב:16, 20; נ״ט:6, 14; מתי ט״ו:26, 27). ישוע המשיח השווה את מי שלא מגלה הערכה לדברים רוחניים לכלבים כשאמר: ”אל תיתנו לִכְלבים את מה שקדוש” (מתי ז׳:6).
מ02 2/15 14 §11, הערת שוליים
הם התמודדו עם קוצים בבשרם
11 מפיבושת היה צריך להתמודד לאחר מכן עם קוץ נוסף בבשרו. משרתו ציבא השמיץ אותו לפני דוד המלך, אשר באותה עת ברח מירושלים מפני מרד אבשלום בנו. ציבא אמר לדוד, שמפיבושת הפגין חוסר נאמנות ונשאר בירושלים בתקווה לקבל את המלכות. דוד האמין לדברי הבלע של ציבא, ונתן לשקרן זה את כל רכושו של מפיבושת! (שמואל ב׳. ט״ז:1–4).
[הערת שוליים]
מזימה שאפתנית כזו אינה מתאימה לאיש צנוע ומלא הערכה כמו מפיבושת. הוא ודאי ידע על מופת הנאמנות של אביו יהונתן. אף שיהונתן היה בנו של שאול המלך, הוא הכיר בכך שיהוה בחר בדוד למלוך על ישראל (שמואל א׳. כ׳:12–17). בתור אב ירא שמים וידיד נפש של דוד, יהונתן לא היה מלמד את בנו הצעיר מפיבושת לחתור להשגת המלכות.
בנ ”מפיבושת” מס׳ 2 §3
מפיבושת
כשהגבעונים ביקשו את מותם של צאצאי שאול על מנת לנקום על מעשיו המרושעים נגדם, דוד חש חמלה כלפי מפיבושת בגלל השבועה שהוא ויהונתן נשבעו לפני יהוה וחס עליו (שמב כ״א:7, 8). כתבי־הקודש לא מספקים מידע נוסף לגבי מפיבושת, אך משפחתו של שאול המשיכה להתקיים דרך מיכה, בנו של מפיבושת (שמב ט׳:12; דהא ט׳:39–44).
מ11 6/1 26–27–התאה
האם הרגשת פעם דחוי ולא שייך?
למדו את ילדיכם
לפעמים אנשים לא מקבלים מישהו לקבוצה שלהם בגלל שהוא שונה מהם. זה יכול להיות בגלל שצבע העור או הלאום שלו שונה משלהם, או בגלל שהוא מדבר או עושה דברים בצורה שונה. האם הרגשת פעם דחוי ולא שייך?—
נדבר עכשיו על מישהו שהרגיש ככה. שמו היה מפיבושת. נלמד עליו קצת וננסה להבין למה הוא הרגיש כך. דוגמתו תוכל לעזור לך רבות אם אתה מרגיש דחוי ולא שייך.
מפיבושת היה בנו של יהונתן, ויהונתן היה חברו האהוב של דוד. לפני שיהונתן מת במלחמה, הוא אמר לדוד: ’תנהג בטוב לב בילדים שלי’. בהמשך דוד הפך למלך. שנים לאחר מכן הוא נזכר בבקשתו של יהונתן. מפיבושת עדיין היה בחיים. כשמפיבושת היה קטן, קרתה לו תאונה נוראית. כתוצאה מכך הוא התקשה ללכת למשך שארית חייו. האם אתה יכול להבין למה הוא הרגיש דחוי?—
דוד רצה לנהוג בטוב לב בבנו של יהונתן. לכן הוא דאג שלמפיבושת יהיה בית קרוב אליו בירושלים, ותמיד היה לו מקום לאכול בשולחנו של דוד. דוד נתן למפיבושת את ציבא בתור משרת, וזה כלל גם את בניו ועבדיו של ציבא. דוד דאג היטב לבנו של יהונתן. אתה יודע מה קרה בהמשך?—
מפיבושת לא התלונן למרות שהחלטתו של דוד לא הייתה הוגנת. הוא לא רצה להקשות על דוד לבצע את תפקידו כמלך. לכן הוא אמר שציבא יכול לקבל את כל הרכוש. מה שהיה הכי חשוב למפיבושת זה שדוד, משרתו הנאמן של יהוה, חזר לירושלים ושוב היה מלך.
מפיבושת סבל הרבה בחייו. פעמים רבות הוא הרגיש לא שייך. אבל יהוה אהב אותו ודאג לו. מה אנחנו לומדים מזה?— גם אם אנחנו עושים את הדבר הנכון, אחרים יכולים לספר עלינו שקרים. ישוע אמר: ”אם העולם שונא אתכם, דעו כי אותי שנא לפני ששנא אתכם”. בסוף האנשים הרגו את ישוע! אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים שאם נעשה את הדבר הנכון, גם יהוה, אלוהי האמת, וגם ישוע בנו יאהבו אותנו.
קרא במקרא שלך
שמואל א׳. כ׳:15–17, 41, 42
שמואל ב׳. ד׳:4; ט׳:1–10; י״ט:24–30
פרק 28
ליבו ”היה שלם עם יהוה כל חייו”
האם זה משנה באיזו דרך אנו עובדים את אלוהים?
המרכזים שבהם קיימו בני ישראל פולחן מעורב היו ה”במות”. מקדשים מקומיים אלה היו מצויידים במזבחות, בעמודי קטורת, במצבות אבן ובאשרות, שהיו ככל הנראה דמויות עץ של אלת הפריון הכנענית אֲשֵׁרָה. מרכזים כאלה היו נפוצים ביהודה. הכתוב במלכים ב׳. כ״ג:5, 8 מזכיר את ה”במות בערי יהודה ומסיבי ירושלים, ... מגבע [בגבול הצפוני] עד באר שבע [בגבול הדרומי]”.
בבמות הקטירו בני ישראל ”לבעל, לשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמיים”. היו להם בתים עבור ”הקדֵשים [גברים שעסקו בזנות פולחנית] אשר בבית יהוה” והם העבירו את ילדיהם ”באש למולך” (מלכים ב׳. כ״ג:4–10).
ארכיאולוגים מצאו בירושלים וביהודה מאות פסלוני טֶרָה קוֹטָה, בעיקר בחורבות של בתים פרטיים. רובם היו בדמות אישה עירומה בעלת שדיים עצומים. חוקרים מזהים את הדמויות האלו עם אלות הפריון עשתורת ואשרה. הסברה הרווחת היא שפסלוני חרס אלו שימשו כ”קמיעות שהיו סגולה להיריון ולידה”.
כיצד נתפסו בעיני בני ישראל מרכזים מקומיים אלה? לדברי פרופסור אפרים שטרן מהאוניברסיטה העברית רוב הבמות היו ככל הנראה ”מוקדשות ליהוה”. כתובות שנתגלו באתרים ארכיאולוגיים תומכות בדעה זו. לדוגמה, באחת הכתובות חקוק: ”ברכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה”, כלומר, הריני מברככם ביהוה אלוהי שומרון ובאשרתו. על כתובת אחרת כתוב: ”[ברכתך] ליהוה תמן ולאשרתה”, כלומר, הריני מברכך ביהוה אלוהי תימן ובאשרתו.
דוגמאות אלו ממחישות כיצד נקטו בני ישראל עמדה פשרנית ומיזגו בין עבודת יהוה אלוהים הטהורה לבין פולחן אלילים מחפיר. התוצאה הייתה ניוון מוסרי ועלטה רוחנית. מה הייתה דעתו של אלוהים על צורת פולחן פשרנית זו?
בנ ”חנני” מס׳ 2
חנני
2. הרואה, או החוזה, שהוכיח את אסא מלך יהודה על כך שכרת ברית עם מלך ארם במקום להישען על יהוה. לאחר מכן הוא הושלך לבית המהפכת מפני שדבריו הרגיזו את המלך (דהב ט״ז:1–3, 7–10). חנני ככל הנראה היה אביו של יהוא, הנביא שהוכיח את בעשא מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה (מלא ט״ז:1–4, 7; דהב י״ט:2, 3; כ׳:34).
שרת את יהוה בלב שלם!
5 אסא היה המלך השלישי של יהודה לאחר התפלגות העם לממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים וממלכת יהודה. הוא טיהר את ממלכתו מעבודת אלילים וגירש את הקְדֵשים, כלומר את הגברים שעסקו בזנות פולחנית. הוא אף הסיר את סבתו מעכה מעמדתה כ”גבירה” (המלכה האם) מפני שהיא ”עשתה מפלצת [פסל מתועב]” (מל״א ט״ו:11–13). כמו כן, אסא קרא לבני עמו ”לדרוש את יהוה... ולעשות התורה והמצווה”. כן, אסא קידם את עבודת אלוהים האמיתית (דה״ב י״ד:3).
6 יהוה בירך את יהודה בשלום במהלך עשר השנים הראשונות לשלטונו של אסא. בהמשך עלה זרח הכושי על יהודה ועמו 000,000,1 איש ו־300 מרכבות (דה״ב י״ג:23; י״ד:5, 8, 9). כיצד הגיב אסא לאיום? הוא הביע את ביטחונו המלא ביהוה. (קרא דברי הימים ב׳. י״ד:10.) כמענה לתפילתו הכנה של אסא הנחיל לו אלוהים ניצחון מוחץ והשמיד את צבא כוש (דה״ב י״ד:11, 12). לעיתים, אפילו כשהמלכים לא היו נאמנים ליהוה, הוא נתן את אויביהם בידיהם למען שמו (מל״א כ׳:13, 26–30). אולם אסא נשען על יהוה, והוא השיב לתפילתו. יש להודות, מאוחר יותר נהג אסא בחוסר תבונה במספר מקרים. למשל, הוא ביקש את עזרתו של מלך ארם במקום לפנות ליהוה (מל״א ט״ו:16–22). בכל זאת, באופן כללי בעיני אלוהים לבו של אסא ”היה שלם עם יהוה כל ימיו”. כיצד נוכל לעשות את הטוב כדוגמת אסא? (מל״א ט״ו:14).
מאמר לימודי 38
פעל בחוכמה בעיתות שלום
”שקטה הארץ ולא הייתה מלחמה נגדו בשנים האלה, שכן יהוה נתן לו מנוחה” (דה״ב י״ד:6).
סקירה מקדימה
האם אתה חי במדינה שבה אתה יכול לעבוד את יהוה בחופשיות? אם כך הדבר, כיצד אתה מנצל תקופה זו של שלום? מאמר זה יעזור לך לבחון כיצד תוכל לחקות את אסא מלך יהודה ואת המשיחיים מהמאה הראשונה לספירה, אשר ניצלו בחוכמה תקופה של שקט ושלווה.
מתי לדעתך יכול להיות מאתגר יותר לשרת את יהוה — כשאתה מתמודד עם בעיות חמורות או כשחייך יחסית שלווים? כשאנחנו מתמודדים עם קשיים, אנחנו ממהרים להישען על יהוה. אך מה אנו עושים כשחיינו שלווים? האם זה עלול להסיח את דעתנו משירות אלוהים? יהוה הזהיר את בני ישראל מהאפשרות הזאת (דב׳ ו׳:10–12).
2 המלך אסא הוא דוגמה מצוינת לאדם שנהג בחוכמה ונשען כל כולו על יהוה. הוא שירת את יהוה לא רק בזמנים קשים, אלא גם בעיתות שלום. כבר מגיל צעיר ”לבבו של אסא היה מסור לגמרי ליהוה” (מל״א ט״ו:14, הערת שוליים). אחת הדרכים שבהן גילה אסא את מסירותו הייתה טיהור יהודה מפולחן כזב. במקרא נאמר ש”הוא הסיר את המזבחות הזרים ואת הבמות, שבר את המצבות וגדע את האשרים” (דה״ב י״ד:3, 5). הוא אף הסיר את מעכה סבתו ממעמדה כגבירה בממלכה, וזאת משום שקידמה את פולחנו של אחד האלילים (מל״א ט״ו:11–13).
3 אסא לא רק מיגר את פולחן הכזב, אלא גם קידם את עבודת אלוהים הטהורה ועזר לממלכת יהודה לשוב ליהוה. יהוה בירך את אסא ואת בני ישראל והעניק להם עיתות שלום. במשך עשר שנים במהלך שלטונו של אסא ”שקטה הארץ” (דה״ב י״ד:1, 4, 6). במאמר זה נלמד כיצד ניצל אסא את עיתות השלום. לאחר מכן נבחן את דוגמתם של המשיחיים מהמאה הראשונה, אשר בדומה לאסא ניצלו את עיתות השלום לטובה. לבסוף נשיב על השאלה: אם אתה חי בארץ שיש בה חופש דת, כיצד תוכל לנצל לטובה עיתות שלום אלה?
כיצד ניצל אסא עת של שלום
4 קרא דברי הימים ב׳. י״ד:2, 6, 7. אסא אמר לעם שהיה זה יהוה ש”נתן [להם] מנוחה מסביב”. אבל הוא לא חשב שעת שלום זו הייתה זמן לשבת בחיבוק ידיים. להיפך, הוא החל לבנות ערים, חומות, מגדלים ושערים. הוא אמר לתושבי יהודה: ”הארץ עדיין ברשותנו”. מה הייתה כוונתו? הוא התכוון שהעם יכול לנוע בחופשיות בארץ שהעניק לו אלוהים ולעסוק בבנייה ללא התנגדות מצד אויביו. הוא קרא לעם לנצל תקופה זו של שלום.
5 אסא ניצל את עת השלום גם לחיזוק חילו (דה״ב י״ד:8). האם זה אומר שהוא לא בטח ביהוה? לא. אסא ידע שהייתה זו חובתו כמלך להכין את העם לצרות שאולי יפקדו אותו בעתיד. כמו כן, הוא ידע שתקופת השלום השוררת ביהודה קרוב לוודאי לא תימשך לעד, וכך אכן היה.
כיצד ניצלו המשיחיים מהמאה הראשונה עת של שלום
6 אף־על־פי שהמשיחיים מהמאה הראשונה נרדפו שוב ושוב, הם נהנו גם מתקופות של שלום. כיצד ניצלו התלמידים הזדמנויות אלה? אותם גברים ונשים נאמנים בישרו במרץ את הבשורה הטובה. הכתוב במעשי השליחים אומר שהם ’התהלכו ביראת יהוה’. הואיל והמשיכו לבשר את הבשורה הטובה, ’הוסיפו לגדול’. אין ספק שיהוה בירך את פעילות הבישור הנלהבת שלהם בעיתות שלום (מה״ש ט׳:26–31).
7 התלמידים בני המאה הראשונה ניצלו כל הזדמנות להפיץ את הבשורה הטובה. כאשר השליח פאולוס, לדוגמה, הבין שדלת גדולה נפתחה לפניו בהיותו באפסוס, הוא ניצל את ההזדמנות לבשר ולעשות תלמידים שם (קור״א ט״ז:8, 9).
8 הזדמנות נוספת נקרתה בדרכו של פאולוס ושל משיחיים אחרים כאשר יושבה סוגיית המילה ב־49 לספירה (מה״ש ט״ו:23–29). לאחר שההחלטה הועברה לקהילות, התלמידים עשו מאמצים כבירים לבשר ”את דבר יהוה” (מה״ש ט״ו:30–35). מה הייתה התוצאה? במקרא נאמר ש’הקהילות הוסיפו להתחזק באמונה, ומספר המאמינים גדל מיום ליום’ (מה״ש ט״ז:4, 5).
נצל עיתות שלום כיום
9 בארצות רבות כיום אנו יכולים לבשר ללא הפרעות. האם אתה מתגורר במדינה שיש בה חופש דת? אם כן, שאל את עצמך: ’כיצד אני מנצל חירות זו?’ במהלך תקופה מרגשת זו של אחרית הימים ארגון יהוה מוציא לפועל את מבצע ההטפה וההוראה הגדול ביותר שהעולם ידע אי פעם (מר׳ י״ג:10). אפשרויות רבות פתוחות בפני משרתי יהוה.
10 כיצד תוכל לנצל לטובה עת של שלום? (קרא טימותיאוס ב׳. ד׳:2.) האם תוכל לבחון את הנסיבות ולראות אם אתה או אחד מבני משפחתך יכולים להגביר את השתתפותכם בפעילות הבישור, ואולי אף לשרת כחלוצים? כעת אין זה הזמן לצבור עושר ונכסים חומריים — הללו לא יעברו איתנו את הצרה הגדולה (מש׳ י״א:4; מתי ו׳:31–33; יוח״א ב׳:15–17).
11 מבשרים רבים לומדים שפה חדשה כדי שיוכלו להשתמש בה במלאכת הבישור וההוראה. ארגון אלוהים תומך בהם ומוציא לאור חומר המבוסס על המקרא בעוד ועוד שפות. לדוגמה, בשנת 2010 הספרות שלנו הייתה זמינה בכ־500 שפות. כיום המספר האמיר ליותר מ־000,1 שפות!
12 כאשר אנשים שומעים את האמת שבדבר־אלוהים בשפת אימם, איך זה משפיע עליהם? תן דעתך לחוויה של אחות שהפיקה תועלת מכינוס אזורי שנערך בממפיס שבטנסי, ארה״ב. התוכנית נערכה בקינירוונדה, שפה המדוברת בעיקר ברואנדה, קונגו (קינשסה) ואוגנדה. לאחר הכינוס אמרה האחות הדוברת קינירוונדה: ”זו הפעם הראשונה שאני מבינה לגמרי תוכנית רוחנית כלשהי מאז שעברתי לארצות הברית לפני 17 שנה”. אין ספק שהתוכנית נגעה מאוד לליבה כששמעה אותה בשפת אימה. אם נסיבותיך מאפשרות זאת, האם תוכל ללמוד שפה נוספת כדי לעזור לכמה בשטח שלך? אולי תרצה לעשות זאת במיוחד אם בשטח הקהילה שלך יש כמה הדוברים שפה אחרת. המאמץ משתלם.
13 לא כל אחינו יכולים לבשר בחופשיות. לעיתים הגבלות ממשלתיות מגבילות משמעותית את האופן שבו אנו מבצעים את שירותנו. לדוגמה, חשוב על אחינו ברוסיה. אחרי עשרות שנים של רדיפות הם זכו להכרה רשמית במרס 1991. באותה תקופה היו כ־000,16 מכריזי מלכות ברוסיה. עשרים שנה חלפו, ומספר זה הגיע ליותר מ־000,160 מבשרים! ברור אפוא שאחינו נהגו בחוכמה כאשר הייתה להם ההזדמנות לבשר בחופשיות. עת שלום זו לא נמשכה לעד. אך השינוי בנסיבות לא צינן את התלהבותם ולא מנע מהם לקדם את עבודת אלוהים הטהורה. הם ממשיכים לשרת את יהוה ומנצלים כל אמצעי העומד לרשותם.
עיתות השלום לא יימשכו לעד
14 בימי אסא עת השלום הסתיימה בסופו של דבר. צבא אדיר שמנה מיליון חיילים הגיע מכוש. מפקדו זרח היה בטוח שהוא וצבאו יכולים להביס את יהודה. אולם המלך אסא לא בטח במספרים, אלא ביהוה אלוהיו. הוא התפלל: ”עזור לנו, יהוה אלוהינו, כי עליך אנו נשענים, ובשמך באנו נגד ההמון הזה” (דה״ב י״ד:11).
15 מספר החיילים בצבא הכושי היה כמעט כפול, אך אסא הכיר בכוחו וביכולתו של יהוה לפעול למען עמו. ויהוה לא אכזב אותו; הצבא הכושי נחל תבוסה משפילה (דה״ב י״ד:8–13).
16 איננו יודעים לפרטי פרטים מה טומן העתיד עבור כל אחד ואחד מאיתנו, אך אנו כן יודעים שכל עת של שלום שממנה נהנים משרתי אלוהים היא אך ורק זמנית. למעשה ישוע ניבא שבאחרית הימים יהיו תלמידיו ”שנואים על כל העמים” (מתי כ״ד:9). באופן דומה, השליח פאולוס אמר ש”כל הרוצים לחיות חיי מסירות לאלוהים כתלמידי המשיח ישוע יירדפו גם הם” (טימ״ב ג׳:12). השטן בוער מ”זעם רב”, ונשלה את עצמנו אם נחשוב שנוכל להימנע מחמתו בדרך כלשהי (ההת׳ י״ב:12).
17 בעתיד הקרוב תיבחן התומה של כולנו. בקרוב העולם יחווה ”צרה גדולה אשר לא הייתה כמוה מראשית העולם ועד עתה” (מתי כ״ד:21). אפשר שבמהלך אותה תקופה בני משפחה יפנו נגדנו ופעילותנו תיאסר (מתי י׳:35, 36). האם גם אנו, בדומה לאסא, נבטח באופן אישי בעזרתו ובהגנתו של יהוה?
18 יהוה מכין אותנו מבחינה רוחנית למה שצפוי לנו. הוא מדריך את ”העבד הנאמן והנבון” כך שיספק לנו אוכל רוחני מזין בעיתו, כדי שנוכל להישאר איתנים בעבודתנו את אלוהים (מתי כ״ד:45). אך עלינו למלא את חלקנו ולבנות אמונה איתנה כסלע ביהוה (קרא עברים י׳:38, 39).
19 בדומה למלך אסא עלינו ”לבקש את יהוה” (דה״ב י״ד:4; ט״ו:1, 2). אנו מתחילים לבקש את יהוה כאשר אנו לומדים להכיר אותו ונטבלים. אנו מנצלים כל הזדמנות לחזק את אהבתנו ליהוה. כדי לערוך בחינה עצמית בתחום זה, נוכל לשאול את עצמנו: ’האם אני נוכח באסיפות בקביעות?’ כאשר אנו נוכחים באסיפות שמספק ארגון יהוה, אנו זוכים להזנה רוחנית אמיתית ולהתרועעות בונה (מתי י״א:28). נוכל גם לשאול את עצמנו: ’האם יש לי הרגלי לימוד טובים?’ אם אתה מתגורר עם המשפחה שלך, האם אתה מקצה זמן מדי שבוע לתוכנית הרוחנית המשפחתית? או אם אתה גר לבד, האם אתה בכל זאת מקצה זמן לתוכנית רוחנית, כפי שהיית עושה במסגרת משפחתית? כמו כן, האם אתה משתתף ככל האפשר במלאכת הבישור ועשיית התלמידים?
20 מדוע חשוב שנשאל את עצמנו שאלות אלה? המקרא אומר שיהוה בוחן את מחשבותינו ואת מה שטמון בליבנו, ומכאן שגם אנחנו צריכים לעשות זאת. (קרא דברי הימים א׳. כ״ח:9.) אם אנו רואים שאנו צריכים לערוך שינויים במטרותינו, בגישתנו או בחשיבתנו, עלינו לבקש מיהוה שיעזור לנו לעשות שינויים אלה. כעת זה הזמן להיערך למבחנים הצפויים לנו. אל תאפשר לדבר למנוע ממך לנצל בחוכמה עיתות של שלום!
”יש שכר לפעולתכם”
בראש צבאו אץ המלך אסא במורד העמק המוביל מהרי יהודה למישור החוף. כאשר נפתח העמק, אסא עוצר פעור פה. לעיניו נגלה מחנה האויב — והוא עצום! הצבא הכושי (האתיופי) ודאי מונה מיליון חיילים, כשסדר גודל צבאו של אסא הוא רק קצת יותר ממחצית המספר.
מה מעסיק את אסא יותר מכול ברגעים שלפני הקרב? האם הוא חושב אילו פקודות להעביר למפקדיו? או כיצד לעודד את חייליו? האם הוא שוקל לכתוב למשפחתו? כלל וכלל לא! בעת גורלית זו אסא מתפלל.
לפני שנבחן את תפילתו ואת מה שאירע בהמשך, ראה איזה מין אדם היה אסא. מה גרם לו לפעול כפי שפעל? האם צדק כשפנה לאלוהים לעזרה? מה אנו למדים מסיפורו של אסא על האופן שבו יהוה מברך את פעילות משרתיו?
תולדות אסא
במהלך 20 השנים שלאחר התפלגות ישראל לשתי ממלכות, שקעה יהודה במנהגים פגאניים. כאשר עלה אסא לשלטון ב־977 לפה״ס, אפילו חצר המלוכה כבר נטמאה בעבודת אלי הפריון הכנעניים. אולם בכרוניקת שלטונו של אסא נאמר: ”ויעש אסא הטוב והישר בעיני יהוה אלוהיו. ויסר את מזבחות הנכר והבמות וישבר את המצבות ויגדע את האשרים” (דה״ב י״ד:1, 2). אסא גם סילק מממלכת יהודה את ”הקְדֵשים”, גברים ששירתו במקדש וביצעו מעשי סדום בשם הדת. אך אסא לא הסתפק בטיהורים אלה. הוא גם האיץ בבני העם ”לדרוש את יהוה אלוהי אבותיהם” ולשמור את ”התורה והמצווה” של אלוהים (מל״א ט״ו:12, 13; דה״ב י״ד:3).
יהוה היה שבע רצון מקנאותו של אסא לעבודת האמת, ועל כן גמל לו בשנים של שלום. אי לכך, יכול היה המלך לומר: ”דרשנו את יהוה אלוהינו. דרשנו, וינח לנו מסביב”. העם ניצל את המצב על מנת לבצר את ערי ממלכת יהודה. ”ויבנו ויצליחו”, נאמר במקרא (דה״ב י״ג:23; י״ד:5, 6).
בשדה הקרב
לאור קורותיו של אסא, אין אנו צריכים להיות מופתעים מכך שהתפלל כאשר ניצב מול הצבא האנושי הגדול ביותר שמוזכר בכתבי־הקודש. אסא ידע שאלוהים גומל על מעשי אמונה. בתפילתו התחנן המלך לעזרת יהוה. אסא הבין שאם יישען על אלוהים ויזכה לתמיכתו, לא תהיה כל חשיבות לגודלו או לעוצמתו של צבא האויב. באותו עימות היה שם אלוהים מוטל על הכף, ועל בסיס זה פנה אסא לאלוהים ואמר: ”עָזְרנו, יהוה אלוהינו, כי עליך נשענּו, ובשמך באנו על ההמון הזה. יהוה, אלוהינו אתה, אל יעצור עִמך אנוש” (דה״ב י״ד:10). היה זה כאילו אמר: ’הפלישה הכושית היא למעשה מתקפה נגדך, יהוה. אל תרשה לבני אדם חלשים אלה לגבור על משרתיך הנושאים את שמך ולהמיט עליו חרפה’. הנה כי כן, היכה ”יהוה את הכושים לפני אסא ולפני יהודה, וינוסו הכושים” (דה״ב י״ד:11).
כיום משרתי יהוה מתמודדים עם יריבים חזקים רבים. לא נילחם בהם בעזרת כלי נשק גשמיים בשדה קרב ממשי. עם זאת, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיהוה יעניק ניצחון לכל הנאמנים הנלחמים מלחמה רוחנית בשמו. לכולנו יש מאבקים אישיים. לדוגמה, אולי אנו מנסים לדחות את רוח המתירנות המוסרית האופפת את העולם, או להילחם בחולשותינו אנו, או להגן על בני משפחתנו מפני השפעות משחיתות. אך יהיו אשר יהיו הקשיים שעימם אנו מתמודדים, אנו יכולים לשאוב עידוד מתפילתו של אסא. ניצחונו של אסא היה ניצחונו של יהוה. הניצחון המחיש לְמה יכולים לצפות כל מי שנשענים על אלוהים. שום גורם אנושי אינו יכול לעמוד בפני יהוה.
עידוד ואזהרה
בשוב אסא מן הקרב יצא לקראתו עזריהו. נביא זה מסר הן דברי עידוד והן דברי אזהרה: ”שמעוני, אסא וכל יהודה ובנימין! יהוה עימכם בהיותכם עימו; ואם תדרשוהו, יימצא לכם, ואם תעזבוהו יעזוב אתכם. ... ואתם חיזקו ואל ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולתכם” (דה״ב ט״ו:1, 2, 7).
יש במילים אלו כדי לחזק את אמונתנו. הן מראות שיהוה יעמוד לצידנו כל עוד נשרת אותו בנאמנות. אנו יכולים להיות בטוחים שהוא שומע אותנו כאשר אנו זועקים לעזרה. ”חיזקו”, אמר עזריהו. ואכן, לעיתים נדרש אומץ רב על מנת לעשות את הישר, אך אנו יודעים שבעזרת יהוה נוכל גם נוכל לעשות כן.
היות שסבתו של אסא, מעכה, עשתה ”מפלצת [פסל מתועב] לאשרה”, ניצבה בפני אסא המשימה הקשה להסיר אותה ממעמדה המלכותי כ”גְבִירָה”. הוא עמד במשימה וגם שרף את הפסל שיצרה (מל״א ט״ו:13). אסא התברך בזכות נחישותו ואומץ ליבו. גם אנו צריכים לדבוק ללא פשרות ביהוה ובאמות המידה הצודקות שלו, בין אם קרובי משפחתנו נאמנים לאלוהים ובין אם לאו. אם נעשה כן, יגמול לנו יהוה על מסירותנו.
חלק מהגמול שקיבל אסא היה לחזות בנהירתם של רבים מבני ישראל מהממלכה הצפונית הכופרת אל ממלכת יהודה כאשר נוכחו שיהוה עומד לצד המלך. הם הוקירו את עבודת אלוהים הטהורה עד כדי כך שבחרו לעזוב את בתיהם כדי להתגורר בקרב משרתי יהוה. בהמשך כרתו אסא וכל יהודה ברית חגיגית ’לדרוש את יהוה בכל לבבם ובכל נפשם’. ומה הייתה התוצאה? נאמר: ’ויימצא להם יהוה; וינח להם מסביב’ (דה״ב ט״ו:9–15). עד כמה אנו שמחים כאשר אוהבי הצדקה מאמצים לליבם את עבודת יהוה הטהורה!
אלא שדבריו של הנביא עזריהו כללו גם אזהרה. הוא אמר: ”אם תעזבוהו [את יהוה] יעזוב אתכם”. לעולם אל לנו לתת לדבר כזה לקרות לנו, שכן התוצאות יהיו הרות אסון! (פט״ב ב׳:20–22) כתבי־הקודש אינם מגלים מדוע מסר יהוה את האזהרה הזו לאסא. על כל פנים, המלך התעלם ממנה.
”נסכלת”
בשנת 36 למלכות אסא, פתח בעשא מלך ישראל בפעולות איבה נגד יהודה. בעשא החל לבצר את העיר רמה, אשר גבלה ביהודה ושכנה כשמונה קילומטרים מצפון לירושלים, אולי במטרה למנוע מנתיניו מלגלות תמיכה באסא ובעבודת אלוהים הטהורה. במקום להתפלל לעזרת אלוהים, כפי שעשה בעת פלישת הכושים, ביקש אסא את עזרתם של בני אדם. הוא שלח מתנה למלך ארם וביקש ממנו לתקוף את ממלכת ישראל הצפונית. לאחר כמה מתקפות מצד הארמים, נסוג בעשא מרמה (דה״ב ט״ז:1–5).
יהוה לא היה שבע רצון מאסא ושלח את הנביא חנני לומר לו זאת. לאחר שראה כיצד נהג אלוהים בכושים, צריך היה אסא לדעת ש”עיניו [של יהוה] משוטטות בכל הארץ להתחזק עם [להפגין את כוחו למען מי ש]לבבם שלם אליו”. ייתכן שאסא קיבל עצות רעות או שלא ראה בבעשא ובכוחותיו איום רציני וחשב שיוכל להתמודד עם המצב בגפו. כך או כך, במקום להישען על יהוה, גילה אסא חשיבה אנושית. ”נסכלת על זאת”, אמר חנני, ”כי מעתה יש עימך מלחמות” (דה״ב ט״ז:7–9).
אסא הגיב בזעם והשליך את הנביא חנני לבית המהפכת (דה״ב ט״ז:10). אולי אסא חשב לעצמו: ’האם אני ראוי לתיקון הזה אחרי שנים רבות של נאמנות?’ הייתכן שבגילו המתקדם השתבשה עליו דעתו? המקרא אינו משיב על כך.
בשנת 39 למלכותו לקה אסא במחלה קשה ברגליו. ”גם בחוליו לא דרש את יהוה כי ברופאים”, מוסר הכתוב. נראה כי באותה עת הזניח אסא את בריאותו הרוחנית. במצב זה ובהלוך נפש זה מת אסא בשנה ה־41 לשלטונו (דה״ב ט״ז:12–14).
יחד עם זאת, דומה שתכונותיו הטובות של אסא וקנאותו לעבודת אלוהים הטהורה עלו על טעויותיו. הוא מעולם לא חדל לשרת את יהוה (מל״א ט״ו:14). בהתחשב בכך, מה נוכל ללמוד מסיפור חייו? נוכל ללמוד שעלינו להיזכר כיצד עזר לנו יהוה בעבר, מפני שזכרונות יקרים אלה יניעו אותנו להתפלל אליו לעזרה כאשר נתמודד עם קשיים חדשים. אך בו בזמן אל לנו לחשוב ששנים של שירות נאמן ליהוה פוטרות אותנו מקבלת עצות מקראיות. אם נסטה מהדרך, יהוה יתקן אותנו ללא תלות בעברנו. עלינו לקבל את התיקון בענווה על מנת להפיק ממנו תועלת. וחשוב מכול, אבינו השמימי יהיה עימנו כל עוד נהיה עימו. עיני יהוה מחפשות בכל הארץ את מי שנוהגים כלפיו בנאמנות. הוא גומל להם על כך ומפעיל את כוחו למענם. כך עשה למען אסא, וכך הוא יעשה גם למעננו.
פרק 29
”אלי הוא יהוה”
בנ ”עורב” §5
עורב
העורב שוכן לעיתים קרובות באיזורים הררים ואפילו במדבר. הוא נוהג לאגור מזון עודף בנקיקי סלעים או לקבור אותו מתחת לעלים. לכן היה זה בהחלט מתאים שאלוהים השתמש בעורבים כדי לספק באורח נס לחם ובשר פעמיים ביום לאליהו, כשהנביא הסתתר בעמק כְּרית (מלא י״ז:2–6).
בנ ”אליהו” §11
אליהו
ניסים. במקרא מתועדים שמונה ניסים שאליהו חולל והם: (1) עצירת הגשמים, (2) שימור וחידוש אספקת הקמח והשמן של האלמנה מצרפת, (3) הקמה לתחייה של בן האלמנה, (4) הורדת אש מן השמיים בתגובה לתפילתו, (5) הורדת גשם אשר שם סוף לבצורת בעקבות תפילתו, (6) הורדת אש מהשמיים על שר החמישים של אחזיה וחייליו, (7) הורדת אש מהשמיים על שר חמישים נוסף וחייליו ו־(8) חצייה לשניים של נהר הירדן כאשר היכה את המים בעזרת אדרתו. עלייתו לשמיים התבצעה גם היא באורח נס, אך היא נבעה ישירות מאלוהים, ולא כתוצאה מתפילה או בקשה מצד אליהו.
הניתן לסמוך על הספר?
יש שהשמטת פרטים מסוימים מוסיפה לאמינותו של כותב המקרא. מחבר מלכים א׳, למשל, מספר על בצורת קשה שפקדה את ישראל. כה חמור היה המצב, עד כי המלך לא מצא מספיק מים וחציר לקיומם של סוסיו ופרדיו (מלכים א׳. י״ז:7; י״ח:5). למרות זאת, כתוב שהנביא אליהו ביקש שיביאו לו להר הכרמל מים (לצורך הקרבת קורבן) בכמות מספקת למלא תעלה, שתחמה שטח של אולי 000,1 מטר מרובע (מלכים א׳. י״ח:33–35). מאין הגיעו המים הרבים בשעת בצורת? מחבר מלכים א׳ לא טרח להסביר. אך, כל מי שגר בישראל ידע שהכרמל סמוך לחוף הים התיכון, כפי שמציינת הערה שולית בהמשך הסיפור (מלכים א׳. י״ח:43). לכן, ניתן היה להשיג מי־ים על־נקלה. אילו היה המקרא, המדייק לפרטים בדרך־כלל, ספר דמיוני המתיימר להיות עובדתי, הרי שכותבו אמור להיות זייפן פיקח, ולכן נשאלת השאלה מדוע לא תיקן את הקושי המדומה שבסיפור?
הוא החזיק מעמד לנוכח אי־צדק
האם היסס אליהו להאציל מסמכויותיו לאדם אחר או חשש שמישהו יתפוס את מקומו ביום מן הימים? אין ביכולתנו להשיב על כך, אך גם אין לשלול את האפשרות שחששות כאלה התעוררו במוחו. אחרי הכול, אליהו היה ”אדם בעל רגשות כשלנו” (יעקב ה׳:17). על כל פנים, המקרא מציין: ”ויעבור אליהו אליו, וישלך אדרתו [עליו]” (מלכים א׳. י״ט:19). אדרתו של אליהו — שככל הנראה הייתה עשויה מעור כבשים או עזים — הייתה סמל לתפקיד המיוחד שהעניק לו יהוה. מכאן שהשלכת האדרת על כתפי אלישע הייתה מחווה מלאת משמעות. אליהו מילא ברצון אחר צו יהוה ומינה את אלישע ליורשו, ובזאת הראה שהוא בוטח באלוהים ומציית לו.
הגן על עבודת יהוה הטהורה!–התאה
אל קוראינו הצעירים
הנחיות: בצע את המשימה הבאה בסביבה שקטה. בעודך קורא את הפסוקים דמיין שאתה נמצא בזירת האירוע. ראה בעיני רוחך את המראות. שמע את הקולות. חוש את מה שחשות הדמויות הראשיות. הפח רוח חיים בנקרא.
דמויות ראשיות: אליהו, אחאב וכמה מ־450 נביאי הבעל.
סיכום: אליהו מוכיח שיהוה הוא האל העליון, ושהוא חזק יותר מהבעל.
1 נתח את האירוע (קרא מלכים א׳. י״ח:17–40).
צייר על דף נייר תרשים שממחיש היכן לדעתך עמדו אליהו ונביאי הבעל והיכן היו המזבחות.
אילו קולות אתה ”שומע” במאורעות הדרמטיים שמתוארים בפסוקים 26–29?
. . . . .
אילו רגשות עולים לדעתך מקולו של אליהו כשהוא פונה לנביאי הבעל?
. . . . .
2 לעיון מעמיק יותר.
מדוע אליהו היה זקוק לאומץ כדי לגשת לאחאב ואז לערוך את המבחן בהר הכרמל שהשפיל מאות נביאי בעל? (רמז: קרא מלכים א׳. י״ח:4, 13, 14)
. . . . . .
בעזרת כלי המחקר שיש ברשותך, נסה למצוא משהו מעניין לגבי פולחן הבעל. למשל, אילו מנהגים הוא כלל? איזו השפעה הייתה לפולחן הבעל על בני ישראל?
. . . . .
למה לדעתך אליהו חפר תעלה מסביב למזבח יהוה ואחרי כן ביקש למלא אותה במים?
. . . . .
3 ישם את מה שלמדת. רשום מה למדת על...
האומץ הדרוש כדי להגן על עבודת אלוהים הטהורה.
. . . . .
הברכות שנהנים מהן מי שמגלים אומץ בדרך הזו.
. . . . .
יישום נוסף של החומר.
באילו מצבים תוכל לגלות יותר אומץ ולהגן על עבודת אלוהים הטהורה?
. . . . .
4 מה בפרשה זו מועיל לך במיוחד? הסבר.
. . . . .
פרק 30
היא בטחה ביהוה במצב חסר תקווה
בנ ”צידון” §6
צידון
הפולחן הצידוני והשלכותיו. הדת הצידונית הייתה מושחתת מוסרית. הם קיימו אורגיות פרועות כחלק מרכזי בפולחן האלה עשתורת. בני ישראל אפשרו לצידונים להישאר בקרבם ולכן זה גרם להם בסופו של דבר לסגוד לאליליהם (שופ י׳:6, 7, 11–13). כמה מנשותיו הנוכריות של שלמה היו צידוניות, והן גרמו לו לסטות מדרך הישר ולהתחיל לסגוד לאלת הפיריון עשתורת (מלא י״א:1, 4–6; מלב כ״ג:13). המלך אחאב עשה את הרע בעיני יהוה גם בכך שהתחתן עם איזבל, בתו של מלך צידון. איזבל קידמה בקנאות פולחן כזב בישראל (מלא ט״ז:29–33; י״ח:18, 19).
בנ ”אתבעל”
אתבעל
מלך צידון, אביה של איזבל שהייתה אשתו של המלך אחאב (מלא ט״ז:31). לאחר שנתן את בתו לאחאב, אתבעל למעשה רקם ברית פוליטית עימו.
ע93 11/22 13 §1–4–התאה
העובדות העומדות מאחורי חג המולד, חג הפסחא וליל כל הקדושים
המשפחה מתחילה לחגוג את החג עם זריחת השמש. הילדים לובשים את הבגדים הכי חגיגיים שלהם. הסמלים המאפיינים את החג הזה הם ארנבים וסלסלות עם ביצים מקושטות בעיטורים צבעוניים. באיזה חג מדובר? זהו חג הפסחא, אך מה מקורו?
האביב היה תקופה קדושה לתושבי פניקיה שעסקו בפולחן מין. הסמלים של אלת הפריון שלהם אִסְטְרָטָה, או אישתר (אפרודיטה ליוונים), היו ביצה וארנבת. היא הייתה צמאה לדם ולמין. בפסלים שלה הציגו אותה עם איברי מין עצומים בגודלם או עם ביצה בידה וארנבת לצידה. במקדשים שלה עסקו בזנות פולחנית. בכנען, אלת הפריון נחשבה לאשתו של האל בעל. חגגו לכבודה במסיבות שכללו השתכרות ואורגיות.
בעיר קרתגו מצאו במקומות הפולחן שלה כדים צבועים בצבעים בהירים שהכילו עצמות שרופות של ילדים קטנים. הוריהם, שהיו ככל הנראה אנשים עשירים ובעלי מעמד, הקריבו אותם כדי לזכות לברכת האלים. בחלק מהכדים מצאו שאריות של כמה ילדים בגילאים שונים, אולי מאותה משפחה.
השם של החג באנגלית (Easter) דומה מאוד לשמה של האלה הפגאנית הקדומה.
האלמנה מצרפת זכתה לגמול על אמונתה
אמונתה של האלמנה עמדה להיבחן שוב. ”ויהי אחר הדברים האלה”, נאמר במקרא, ”חלה בן האשה, בעלת הבית, ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה”. בעודה מנסה להבין מדוע פקדה אותה טרגדיה זו, אמרה האם אחוזת היגון לאליהו: ”מה לי ולך, איש האלוהים? באת אליי להזכיר את עווני ולהמית את בני?” (מל״א י״ז:17, 18) מה פשר מילים מרירות אלו?
האם האישה נזכרה בחטא שביצעה שהטריד את מצפונה? האם חשבה שמות בנה היה עונש מאלוהים, ושאליהו נשלח מטעמו כדי להמיתו? המקרא אינו משיב על כך, אך דבר אחד ברור: האלמנה לא האשימה את אלוהים באי־צדק.
השבע את רצון אלוהים וחייה לנצח!
”אתה תברך צדיק, יהוה; כצינה, רצון תעטרנו” (תהל׳ ה׳:13).
האישה ובנה היו רעבים; וגם נביא אלוהים היה רעב. אותה אלמנה מן העיר צרפת עמדה להבעיר אש לבישול כאשר ביקש ממנה הנביא אליהו מים ולחם. היא הייתה מוכנה לתת לו לשתות, אבל היא אמרה לו שאין לה מספיק מזון לחלוק עימו. היו לה רק ”מלוא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת [כד קטן]”. (מל״א י״ז:8–12).
2 ”עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי”, התעקש אליהו, ”ולך ולבנך תעשי באחרונה. כי כה אמר יהוה אלוהי ישראל: ’כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר’” (מל״א י״ז:13, 14).
3 ההחלטה שהיה על האלמנה לקבל הייתה יותר מאשר אם לתת את שארית המזון האחרונה שלה או לא. האם היא תבטח ביהוה שיציל אותה ואת בנה, או שמא תעדיף למלא את צרכיה הפיזיים מאשר להשביע את רצון אלוהים ולהתיידד עימו? כולנו ניצבים בפני החלטה דומה: האם נעדיף להשביע את רצון יהוה מאשר לבקש לעצמנו ביטחון כלכלי? יש לנו כל סיבה לבטוח באלוהים ולשרתו. ויש מספר צעדים שעלינו לעשות כדי להשביע את רצונו.
אלוהים ראוי למסירותנו
4 זוהי זכותו של יהוה לצפות מבני האדם שישרתוהו כרצוי בעיניו. קבוצה של משרתי אלוהים שמימיים ציינה פה אחד את העובדה הזאת באומרה: ”לך יאה, אדוננו ואלוהינו, לקבל את הכבוד והיקר והגבורה, כי אתה בראת הכול וברצונך היו ונבראו” (ההת׳ ד׳:11). יהוה הוא הבורא, ולכן הוא ראוי לכך שנעבוד אותו.
5 סיבה נוספת לשרת את יהוה היא העובדה שהוא אוהב אותנו יותר מכל אחד אחר. ”ויברא אלוהים את האדם בצלמו”, נאמר במקרא, ”בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם” (בר׳ א׳:27). אלוהים חנן את האדם בבחירה חופשית — זכות שהייתה כרוכה גם באחריות — וביכולת לחשוב ולהחליט החלטות. יהוה נתן לנו חיים ובכך הפך להיות אבי האנושות (לוקס ג׳:38). וכמו כל אב טוב הרוצה שבניו ובנותיו ייהנו מהחיים, עושה יהוה הכול כדי לתת לילדיו את כל מה שהם צריכים. ’הוא מזריח את השמש וממטיר גשם’ כדי שכדור־הארץ יצמיח שפע מזון עבורנו על רקע נוף מרהיב עין (מתי ה׳:45).
6 יהוה גם הושיע אותנו מהשלכות הנוראיות של החטא. כשחטא אדם הראשון הוא הפך למעין מהמר הגונב כסף ממשפחתו כדי לספק את תאוות ההימורים שלו. כשאדם מרד ביהוה הוא למעשה גנב מילדיו את תוחלתם להיות מאושרים לנצח. אנוכיותו הובילה את האנושות למצב של עבדות לאדון אכזר — האי־שלמות. לכן כל בני האדם נעשים חולים, מתנסים בעצב ובסופו של דבר מתים. יש לשלם תשלום כלשהו כדי לשחרר עבד לחופשי, ויהוה שילם את המחיר הדרוש לשחרורנו מהתוצאות האיומות הנובעות מן החטא. (קרא רומים ה׳:21.) ישוע המשיח פעל בהתאם לרצון אביו כשנתן את ”נפשו כופר בעד רבים” (מתי כ׳:28). מי שמשביעים את רצון אלוהים יפיקו בקרוב את מלוא התועלת מהכופר.
7 בוראנו יהוה עשה למעננו יותר מכל אחד אחר במטרה להעניק לנו חיים מאושרים ומלאי תכלית. אם נשביע את רצונו, נוכל לראות כיצד הוא ימגר את כל הנזק שנגרם לאנושות. יהוה ימשיך להראות לנו אישית איך הוא ”נותן גמול לדורשיו” (עב׳ י״א:6).
”עמך נדבות”
8 יהוה אינו כופה על איש לשרתו. אם נשתמש במתת הבחירה החופשית בדרך הראויה, נוכל להשביע את רצונו. בימי ישעיהו שאל אלוהים: ”את מי אשלח, ומי ילך לנו?” יהוה כיבד את הנביא בכך שנתן לו את הזכות להחליט. תאר לעצמך איזה סיפוק חש ישעיהו כשהשיב: ”הנני, שלחני!” (יש׳ ו׳:8).
9 כל אחד יכול להחליט אם לשרת את אלוהים אם לאו. יהוה רוצה שנשרתו בנפש חפצה. (קרא יהושע כ״ד:15.) כל מי שעובדים את אלוהים בלב חצוי אינם יכולים להשביע את רצונו. ומי שעובדים אותו כדי לרצות אנשים אחרים אינם מקובלים בעיניו (קול׳ ג׳:22). אם נאפשר לענייני העולם להשפיע על שירותנו, לא נוכל לשמח את אלוהים, שכן נראה בזאת שאנו ’מאחרים’ לשרתו, כלומר מהססים לעשות כן (שמ׳ כ״ב:28). יהוה יודע שאם נשרתו בלב ונפש יהיה זה לטובתנו. משה עודד את בני ישראל לבחור בחיים ו’לאהוב את יהוה אלוהים, לשמוע בקולו ולדבוק בו’ (דב׳ ל׳:19, 20).
10 המלך דוד שר ליהוה: ”עמך נדבות ביום חילך, בהדרי קודש מֵרֶחֶם מִשְחָר, לך טל ילדותיך” (תהל׳ ק״י:3). רבים כיום מתמקדים כל כולם בביטחונם הכלכלי ובהנאות החיים. אולם אוהבי יהוה מתמקדים בראש ובראשונה בשירות אלוהים. קנאותם בהכרזת הבשורה הטובה מעידה על סדרי העדיפויות שלהם. הם בטוחים לחלוטין שיהוה ימלא את צורכיהם היומיומיים (מתי ו׳:33, 34).
קורבנות וזבחים כרצון אלוהים
11 במסגרת התורה היה על בני ישראל להקריב זבחים המקובלים על אלוהים כדי להשביע את רצונו. בויקרא י״ט:5 נאמר: ”כי תזבחו זבח שלמים ליהוה, לרצונכם [כדי שאלוהים יהיה שבע רצון מכם] תזבחוהו”. עוד נאמר באותו ספר: ”כי תזבחו זבח תודה ליהוה, לרצונכם תזבחו” (וי׳ כ״ב:29). כאשר הקריבו בני ישראל קורבנות כאלה על מזבח יהוה, העשן שעלה מהם היה כ”ריח ניחוח” לאלוהי האמת (וי׳ א׳:9, 13). משמע הדבר שהקורבנות, שהיו ביטוי לאהבתם של משרתיו, הסבו לו נחת והיו עבורו כדבר משיב נפש (בר׳ ח׳:21). במצוות אלה משתקף עיקרון התקף גם בימינו. מי שמקריבים קורבנות לפי דרישותיו של יהוה משביעים את רצונו. אילו זבחים רצויים בעיניו? תן דעתך לשני תחומים בחיינו: התנהגותנו ואופן דיבורנו.
12 באיגרתו אל הרומים כתב השליח פאולוס: ”תמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים; כך תעבדוהו עבודה שבלב” (רומ׳ י״ב:1). אדם החפץ למצוא חן בעיני אלוהים צריך לדאוג שגופו יהיה רצוי לאלוהים. אבל אם הוא ישתמש בטבק או בסמים לא־חוקיים, יעשן נרגילה, ילעס אגוזי בֶּטֶל או יפריז בשתיית משקאות חריפים, הוא יטמא את גופו וקורבנו יהיה חסר ערך (קור״ב ז׳:1). בנוסף, מאחר ש”הזונה חוטא לגופו שלו”, מעשים לא־מוסריים מכל סוג שהוא יביאו לכך שקורבנו יכעיס את יהוה (קור״א ו׳:18). כדי להשביע את רצון אלוהים אנו חייבים להיות ’קדושים בכל דרכינו’ (פט״א א׳:14–16).
13 קורבן נוסף שיהוה חפץ שנקריב קשור לדיבורנו. אוהביו של יהוה תמיד שיבחו אותו ברבים ובקרב ביתם. (קרא תהלים ל״ד:2–4.) קרא תהלים קמ״ח עד ק״נ ושים לב כמה פעמים מעודדים אותנו שלושת המזמורים האלה להלל את יהוה. ואכן, ”לישרים נאוָה תהילה” (תהל׳ ל״ג:1). וישוע המשיח, דמות המופת שלנו, הראה כמה חשוב להלל את אלוהים באמצעות הכרזת הבשורה הטובה (לוקס ד׳:18, 43, 44).
14 כשאנו מבשרים בהתלהבות, אנו נותנים ביטוי לאהבתנו ליהוה ולחפצנו לשאת חן בעיניו. לדוגמה, שים לב כיצד הוכיח הנביא הושע את בני ישראל שעבדו אלילים ועוררו את מורת רוחו של אלוהים (הוש׳ י״ג:1–3). הוא אמר להם להתחנן ולבקש מיהוה: ”תישא עוון [מחל לנו על עווננו] וקח טוב; ונשלמה פרים שפתינו” (הוש׳ י״ד:2, 3).
15 פר היה הקורבן היקר ביותר שניתן היה להקריב ליהוה. לפיכך, המונח ”פרים שפתינו” משמעו מילים כנות שנבחרות בקפידה ונישאות לתהילת אלוהי האמת. מה הרגיש יהוה כלפי מי שהקריבו קורבנות כאלה? הוא אמר: ”אוהבֵם נדבה” (הוש׳ י״ד:5). מי שהקריבו ליהוה זבחי הלל מעין אלה זכו למחילתו ולידידותו והשביעו את רצונו.
16 הסבת הלל ליהוה ברבים תמיד הייתה חלק מרכזי מעבודת האל האמיתית. למחבר מזמור התהלים היה כל כך חשוב לפאר את אלוהי האמת עד כי הוא התחנן ואמר: ”נדבות פי רְצֵה נא [ישביעו נא את רצונך], יהוה” (תהל׳ קי״ט:108). ומה לגבי היום? ישעיהו ניבא שהמונים בימינו ’יבשרו תהילות יהוה ויעלו עולות על מזבחו לשביעות רצונו’ (יש׳ ס׳:6, 7). הנבואה מתגשמת בכך שמיליונים כיום מקריבים ”זבח תודה לאלוהים, כלומר, פרי שפתיים המודות לשמו” (עב׳ י״ג:15).
17 מה לגביך? האם אתה מקריב זבחים רצויים לאלוהים? אם אינך עושה כן, האם תעשה את השינויים הדרושים ותתחיל להלל את יהוה ברבים? כשאמונתך תניע אותך להתחיל לבשר את הבשורה הטובה, קורבנך ’ייטב ליהוה משור’. (קרא תהלים ס״ט:31, 32.) הייה סמוך ובטוח ש’ריח הניחוח’ של זבחי התודה שלך יעלה ליהוה, והוא יהיה שבע רצון ממך (יח׳ כ׳:41). בעקבות כך תתמלא בתחושת אושר שאין שווה לה.
’יהוה יברך צדיק’
18 רבים כיום הגיעו לאותה מסקנה שרווחה בימי מלאכי: ”שווא עבוד אלוהים. ומה בצע [איזו תועלת נרוויח] כי שמרנו משמרתו?” (מל׳ ג׳:14) כיוון שתאוותיהם החומריות מנחות אותם, הם אינם מאמינים שמטרת אלוהים תתגשם, והם חושבים שלחוקיו כבר אין ערך מעשי. הכרזת הבשורה הטובה נתפסת בעיניהם כבזבוז זמן ואף מרגיזה אותם.
19 הכוח העומד מאחורי התפיסות האלה פעל עוד מימי גן עדן. היה זה השטן — הוא זה ששכנע את חוה לזלזל בערכם של החיים הנפלאים שנתן לה יהוה, ולחשוב שאין זה חשוב כלל להשביע את רצונו. גם כיום מנסה השטן לגרום לאנשים להאמין שאין כל תועלת בעשיית רצון אלוהים. אולם חוה ובעלה נוכחו לדעת שאובדן חסדו של אלוהים היה כרוך באובדן חייהם. מי שהולכים בעקבות דוגמתם הרעה עתידים ללמוד בקרוב את אותו לקח מר (בר׳ ג׳:1–7, 17–19).
20 חשוב על סופם המר של אדם וחוה לעומת הגמול שקיבלה האלמנה מצרפת. לאחר ששמעה את דבריו המעודדים של אליהו, אפתה לחם ממעט הקמח שהיה ברשותה ונתנה לנביא לאכול בראשונה. לאחר מכן קיים יהוה את ההבטחה שהבטיח באמצעות אליהו. הכתוב במקרא מוסר: ”ותאכל היא ו[אליהו] וביתה [במשך] ימים. כד הקמח לא כָלָתָה, וצפחת השמן לא חַסֵר, כדבר יהוה אשר דיבר ביד אליהו” (מל״א י״ז:15, 16).
21 האלמנה מצרפת עשתה מעשה שמעטים מבין כל מיליארדי האנשים החיים כיום יסכימו לעשות. היא שמה את בטחונה המלא באלוהי הישועה, והוא מצידו לא נטש אותה. פרשה זו, כמו גם פרשות מקראיות אחרות, מבליטה את העובדה שיהוה ראוי לכך שנסמוך עליו. (קרא יהושע כ״א:43–45; כ״ג:14.) גם חוויותיהם של משרתיו מן העת המודרנית מוכיחות שהוא לעולם לא ינטוש את עושי רצונו (תהל׳ ל״ד:7, 8, 18–20).
22 בקרוב יבוא יום המשפט של אלוהים ”על כל היושבים על פני כל הארץ” (לוקס כ״א:34, 35). איש לא יוכל לחמוק מיום זה. כל הנוחות החומרית וכל העושר שבעולם לא ישתוו לזכות לשמוע את השופט שמינה אלוהים אומר: ”בואו ברוכי אבי ורשו את המלכות המוכנה לכם מאז היווסד תבל” (מתי כ״ה:34). כן, ”אתה תברך צדיק, יהוה; כצינה, רצון תעטרנו”, כלומר שביעות רצונך תקיפם כמגן גדול (תהל׳ ה׳:13). עלינו, אם כן, לעשות הכול על מנת להשביע את רצון אלוהים!
האם יהוה מבחין במעשיך?
כיצד היית משיב על שאלה זו? רבים יאמרו: ’אני מאמין שאלוהים שם לב להישגיהם של אישים כמו משה, גדעון ודוד, אבל אני בספק שהוא מתעניין במה שאני עושה. קטונתי לעומת משה, גדעון ודוד’.
זה נכון שהיו נאמנים מימי המקרא שעשו מעשי אמונה יוצאים מגדר הרגיל. הם ’הכניעו ממלכות, סגרו פי אריות, כיבו להבות אש ונמלטו מפי חרב’ (עברים י״א:33, 34). עם זאת, היו שנתנו ביטוי לאמונתם בדרכים פחות מרשימות, והמקרא מראה לנו שאלוהים שם לב גם למעשי האמונה שלהם. לשם המחשה, נראה דוגמאות מקראיות של רועה, נביא ואלמנה.
רועה נותן מנחה
מה זכור לך לגבי הבל, בנם השני של אדם וחוה? אולי אתה זוכר שהוא מת בשל אמונתו. רובנו לא צפויים למות על קידוש השם. אלא שאלוהים שם לב להבל מסיבה אחרת.
יום אחד החליט הבל לתת מנחה לאלוהים ממבחר צאנו. מנחתו אולי נראית כיום די צנועה, אבל יהוה הבחין בה והביע את שביעות רצונו. אך בזה לא מסתכם העניין. כעבור ארבעת אלפים שנה בערך, נתן יהוה מרוחו על השליח פאולוס כדי שיכתוב על הבל באיגרת אל העברים. אלוהים לא שכח את אותו קורבן צנוע, גם אחרי כל כך הרבה שנים! (עברים ו׳:10; י״א:4).
כיצד בחר הבל את סוג המנחה? המקרא אינו משיב על השאלה, אבל קרוב לוודאי שהבל הקדיש לעניין מחשבה רצינית. הוא היה רועה, לכן צפוי היה שמנחתו תהיה מן הצאן. אולם שים לב שהבל נתן מן המבחר — ”מֵחֶלְבֵהֶן”, כלומר מן הבריאים והשמנים ביותר (בראשית ד׳:4). ייתכן גם שהבל חשב על דברי יהוה אל הנחש בגן־עדן: ”ואיבה אשית בינך ובין האישה, ובין זרעֲך ובין זרעה. הוא ישופך ראש, ואתה תשוּפֶנו עָקב” (בראשית ג׳:15; ההתגלות י״ב:9). הבל לא ידע מיהי ”האישה” ומיהו ”זרעה”, אבל אולי הבין שהפגיעה ב”עקב” של זרע האישה תהיה כרוכה בשפיכת דם. אין ספק שהבל הכיר בעובדה שאין דבר יקר יותר מאשר יצור חי ונושם. בכל אופן, הקורבן שהקריב היה בהחלט ראוי.
בדומה להבל, המשיחיים כיום מקריבים זבחים לאלוהים. אין הם נותנים צאן ובקר, אלא מקריבים ”זבח תודה לאלוהים, כלומר, פרי שפתיים המודות לשמו” (עברים י״ג:15). אנו חולקים את אמונתנו עם אחרים וכך שפתינו מודות לשם אלוהים.
האם אתה מעוניין לשפר את איכות קורבנך? אם כן, הקדש מחשבה לצורכי התושבים שבאזור מגוריך. מה מטריד אותם? מה תחומי ההתעניינות שלהם? אילו היבטים מן המסר המקראי ידברו אליהם? בכל פעם שאתה מבשר, נתח את הביקורים שערכת מתוך כוונה להתייעל. דבר על יהוה מתוך שכנוע פנימי, מתוך הלב. יהיו זבחיך ’זבח תודה’ של ממש.
נביא מטיף לאנשים קשי עורף
תן דעתך לנביא חנוך. ייתכן מאוד שבימיו היה הוא העד היחיד של יהוה אלוהים. האם גם אתה, כמו חנוך, היחיד במשפחה שמשרת בנאמנות את יהוה? האם אתה התלמיד היחיד בכיתה או העובד היחיד במקום העבודה שדבק בעקרונות המקרא? אם כן, ייתכן שמופעלים עליך לחצים. ידידים, קרובי משפחה, חברים לספסל הלימודים ועמיתים לעבודה אולי לוחצים עליך להפר את חוקי אלוהים. ”אף אחד לא יֵדע מזה”, הם אומרים. ”זה יישאר בינינו”. הם אולי יעמדו על כך שזה טיפשי מצדך ליישם את עקרונות המוסר המקראיים כי, לדעתם, לא אכפת לאלוהים מה אתה עושה. אפשר שהם יכעסו שאינך חושב ומתנהג כמוהם, ומתוך כך יעשו כל שביכולתם לגרום לך להתפשר.
יש להודות שאין זה קל לעמוד בלחץ, אבל זה בהחלט אפשרי. חשוב על חנוך, דור שביעי מאדם הראשון (יהודה 14). חנוך נולד לתוך חברה מנוונת מבחינה מוסרית. שפתם היתה מבישה והתנהגותם היתה ’קשה’ ומזעזעת (יהודה 15). הם התנהגו כפי שרבים מתנהגים כיום.
כיצד חנוך החזיק מעמד? התשובה לשאלה זו חשובה לנו. אף־על־פי שחנוך היה אולי האדם היחידי עלי אדמות שעבד את יהוה, הוא לא היה ממש לבד. חנוך התהלך עם אלוהים (בראשית ה׳:22).
עיקר חייו היה לעשות את רצון אלוהים. הוא ידע שכדי להתהלך עם אלוהים לא די לחיות חיים מוסריים ונקיים. יהוה ציפה ממנו להטיף (יהודה 14, 15). היה עליו להזהיר את בני דורו שהתנהגותם אינה נעלמת מעיני אלוהים. חנוך התהלך עם אלוהים במשך יותר מ־300 שנה — הרבה יותר ממה שכל אחד מאיתנו עבר. עד יום מותו לא חדל חנוך להתהלך עם אלוהים (בראשית ה׳:23, 24).
גם עלינו מוטלת המשימה לבשר (מתי כ״ד:14). בנוסף להטפה מבית לבית, אנו משתדלים לבשר את הבשורה הטובה לקרובי משפחה, למכרים בעבודה ולבני כיתתנו. לפעמים אנחנו מהססים לדבר. האם זה קורה גם לך? אל תאמר נואש. לך בעקבות המשיחיים הראשונים, והתפלל לאלוהים שיתן לך אומץ לב (מעשי השליחים ד׳:29). אל תשכח שכל עוד תתהלך עם אלוהים, לעולם לא תהיה לבד.
אלמנה מכינה ארוחה
תאר לעצמך: אלמנה אלמונית זוכה לשתי ברכות. על שום מה? על שום ארוחה פשוטה שהכינה! היא היתה נוכריה שחיה במאה העשירית לפה״ס בעיר צרפת. לקראת סיום תקופה ארוכה של בצורת ורעב, נותר לאלמנה מעט מאוד אוכל — מלוא כף קמח ומעט שמן — לארוחה אחרונה לה ולבנה.
והנה מגיע אורח. היה זה אליהו, נביא אלוהים. אליהו ביקש מן האלמנה שתיתן לו לאכול מן המעט שנותר לה. בקושי נשאר לה ולבנה, ולא היה לה מה לתת לאורח. אבל אליהו הרגיע אותה ואמר לה על סמך דבר יהוה שאם תחלוק איתו ממזונה, היא ובנה לא ירעבו. ודאי לא היה לה קל להאמין שאלוהי ישראל ישים לב אליה, לאלמנה נוכריה. למרות זאת, היא האמינה לאליהו, ויהוה גמל לה. ”כד הקמח לא כלתה, וצפחת השמן לא חסֵר, כדבר יהוה אשר דיבר ביד אליהו”. האישה ובנה זכו לאספקת מזון קבועה עד תום ימי הרעב (מלכים א׳. י״ז:8–16).
ואולם, העתיד צפן לאלמנה ברכה נוספת. זמן קצר אחרי נס האוכל, בנה האהוב חלה ומת. מתוך חמלה התחנן אליהו ליהוה וביקש כי יקים את הילד לתחייה (מלכים א׳. י״ז:17–24). הדבר הצריך נס חסר תקדים. לא ידוע על אדם אחר שהוקם קודם לכן לתחייה! האם גם הפעם יעשה יהוה חסד עם האלמנה הנוכריה? אכן כן. יהוה נתן לאליהו את הכוח להשיב את הילד לחיים. באשר לאישה מבורכת זו אמר ישוע: ’אלמנות רבות היו בישראל, אך אליהו נשלח אל אישה אלמנה בצרפת שבחבל צידון’ (לוקס ד׳:25, 26).
המצב הכלכלי כיום מעורער מאוד, גם במדינות המתועשות. חברות גדולות שולחות הביתה עובדים שעבדו במסירות עשרות שנים. מתוך החשש להיות מחוסר עבודה עלול המשיחי להתפתות להקדיש שעות רבות לעבודה בתקווה שלא יפטרו אותו. מחד, יכול להיות שייוותר לו מעט זמן לבוא לאסיפות הקהילה, להשתתף בשירות השדה ולדאוג לצרכים הרגשיים והרוחניים של משפחתו. מאידך, הוא מרגיש שעליו לשמור על מקום העבודה כמעט בכל מחיר.
למשיחי שנתון במצב כלכלי קשה כזה יש בהחלט סיבה לדאגה. קשה היום למצוא עבודה. רובנו לא חותרים להתעשר, אלא פשוט רוצים, כמו האלמנה מצרפת, להתפרנס כדי מחייתנו. אולם, השליח פאולוס מזכיר לנו את דברי אלוהים: ”לא ארפך ולא אעזבך”. נוכל לומר בביטחון מלא: ”יהוה לי בעוזריי, לא אירא מה יעשה לי אדם” (עברים י״ג:5, 6). פאולוס סיכן את נפשו על בסיס הבטחה זו, ויהוה תמיד דאג לו. יהוה ידאג גם לנו אם לא נעזוב אותו.
אולי אנו חשים שלעולם לא נוכל לעשות מעשים נועזים כדוגמת אותם אנשים רוחניים כמו משה, גדעון ודוד, אבל בהחלט ניתן לחקות את אמונתם. כדאי גם לזכור את מעשי האמונה הצנועים שעשו הבל, חנוך והאלמנה מצרפת. יהוה שם לב לכל מעשי האמונה — קטנים כגדולים. כאשר תלמיד ירא אלוהים מסרב לקבל סמים שמציע לו חבר, כאשר משיחי או משיחית דוחים הצעות לא־מוסריות במקום העבודה, או כאשר אח קשיש נוכח באסיפות הקהילה בנאמנות למרות עייפות ובריאות לקויה, יהוה מבחין בכך ולבו מתמלא שמחה (משלי כ״ז:11).
האם אתה מבחין במה שאחרים עושים?
כן, יהוה מבחין במעשינו. לפיכך, כדי ללכת בדרכי אלוהים, גם אנו צריכים להיות מודעים למאמציהם של אחרים (אפסים ה׳:1). מדוע שלא תחשוב על המשוכות הגבוהות שאחיך לאמונה צריכים לעבור כדי לבוא לאסיפות, להשתתף בשירות השדה ואפילו לעבור את היום?
אמור לאחיך לאמונה שאתה מעריך את מאמציהם. הם ישמחו לראות שאתה שם לב, והתעניינותך תחזק בהם את ההכרה שגם יהוה מבחין במעשיהם.
פרק 31
נערה אמיצה בארץ זרה
נערה קטנה שדיברה באומץ
באחת הפשיטות, ”נערה קטנה” נקרעה ללא רחם ממשפחתה יראת האלוהים (מלכים ב׳. ה׳:2). היא נלקחה לארם, ונאלצה לחיות בקרב אלה שנראו לה כמפחידים וזרים — אנשים שעבדו את השמש, הירח, הכוכבים, העצים, הצמחים ואפילו את האבנים. עד כמה שונים היו הם ממשפחתה ומידידיה, שעבדו את אלוהי האמת היחידי, יהוה! אולם, אפילו בסביבה זרה זו, גילתה הנערה אומץ יוצא מן הכלל בנוגע לעבודת יהוה. בעקבות זאת, היא שינתה את חייו של קצין בכיר בשירותו של מלך ארם. הבה נראה כיצד.
בנ ”צרעת” §3–5
צרעת
כיום מחלת הצרעת, הנקראת גם מחלת הַנסֶן, היא אינה מחלה מדבקת במיוחד. ישנם שלושה סוגים של צרעת. הסוג הראשון, גורם לעיבוי העור ולהיווצרות גושים, תחילה על עור הפנים ולאחר מכן במקומות אחרים בגוף. הוא גם גורם לניוון בריריות האף והגרון של האדם. סוג זה מוכר בתור הצרעת השחורה. הסוג השני של צרעת, הנקרא לעיתים הצרעת הלבנה, אינו חמור כמו הצרעת השחורה ומשפיע בעיקר על העצבים ההיקפיים. הוא יכול להתבטא בכאב במגע בעור או בחוסר תחושה. הסוג השלישי הוא שילוב של השניים האחרים, והחולה חווה את התסמינים של שני סוגי הצרעת שהוזכרו.
ככל שהצרעת מתפתחת לשלבים מתקדמים, האזורים שהתנפחו מתחילים להפריש מוגלה; השיער עלול לנשור מהראש והגבות; והציפורניים עשויות להיחלש, להירקב ולנשור. לאחר מכן האצבעות, הגפיים, האף והעיניים של החולה עלולים להיאכל. במקרים חמורים ביותר המחלה מובילה למוות. ניתן להבין שבתקופת המקרא הצרעת הייתה מחלה קשה מאוד מהאופן שבו אהרון תיאר אדם שחולה בצרעת כמישהו ש”נאכל חצי בשרו” (במד י״ב:12).
נקודות בולטות מספר מלכים ב׳
ה׳:15, 16 — מדוע מיאן אלישע לקבל את מתנתו של נעמן? אלישע סירב לקבל את המתנה מתוך הכרה בעובדה שנס הריפוי של נעמן נעשה בכוחו של יהוה ולא בכוחותיו שלו. לא עלה על דעתו להפיק רווחים ממשׂרתו כעובד אלוהים. עובדי אלוהים האמיתיים אינם מחפשים להפיק רווחים אישיים משירות יהוה. הם נשמעים לדברי ישוע: ”חינם קיבלתם, חינם תיתנו” (מתי י׳:8).
נקודות בולטות מספר מלכים ב׳
ה׳:18, 19 — האם נעמן ביקש מחילה על כך שנאלץ להשתתף באקט פולחני דתי? מלך ארם היה זקן וחלש, ולכן נאלץ להישען על נעמן. כאשר השתחווה המלך לאל רימון, גם נעמן השתחווה. עם זאת, המעשה של נעמן היה מכני לחלוטין, ונעשה אך ורק לשם תמיכה בגוף המלך ולא לשם פולחן. נעמן ביקש מיהוה שיסלח לו על מילוי חובה אזרחית זו. אלישע האמין לדברי נעמן ואמר לו: ”לך לשלום”.
מדוע שמן של דמויות מקראיות מסוימות אינו מוזכר?
במגילת רות מסופר על אדם שסירב למלא את האחריות המוטלת עליו על־פי תורת משה, ואותו אדם כונה ”פלוני אלמוני” (רות ד׳:1–12). האם עלינו להסיק מכך שכל הדמויות המקראיות ששמן אינו מוזכר התאפיינו בתכונות שליליות או היו חסרות חשיבות מכדי ששמן יופיע במקרא?
לא. תן דעתך לדוגמה אחרת. לקראת סעודת הפסח האחרונה שלו הורה ישוע לתלמידיו ’ללכת העירה אל איש פלוני’ ולערוך את סידורי החג בביתו (מתי כ״ו:18). האם משמע הדבר שהאדם המתואר בפסוק כ”איש פלוני” היה אדם רע או חסר חשיבות מכדי ששמו יוזכר במקרא? לא ולא. ”איש פלוני” זה ללא ספק היה תלמידו של ישוע. שמו לא צוין מכיוון שהדבר לא היה הכרחי לתיאור הפרשה.
זאת ועוד, פעמים רבות מופיע במקרא שמם של אנשים רשעים, ואילו שמם של אנשים נאמנים אינו מוזכר. לדוגמה, שמה של האישה הראשונה, חוה, ידוע לרבים. עם זאת, האנוכיות וחוסר הצייתנות שלה הובילו לכך שאדם הראשון יחטא, וכולנו משלמים על כך מחיר כבד (רומים ה׳:12). בניגוד לכך, שמה של אשת נוח אינו מוזכר בכתבי־הקודש. אך אנו חבים לה רבות בשל הנאמנות וחוסר האנוכיות שגילתה כשתמכה בבעלה בביצוע המלאכה החשובה שהוטלה עליו. ברור אפוא שהעובדה ששמה אינו מוזכר אינה מצביעה על כך שהיא הייתה דמות חסרת חשיבות או שאלוהים לא היה שבע רצון ממנה.
דמויות נוספות במקרא ששמן אינו מוזכר מילאו תפקיד חשוב במטרת יהוה ואף נהגו בגבורה. חשוב על הנערה הקטנה מארץ ישראל שהייתה שפחה בביתו של נעמן, שר צבא ארם. היא דיברה באומץ עם גבירתה, אשת נעמן, על אודות נביא יהוה בישראל. בעקבות כך חולל הנביא נס גדול (מלכים ב׳. ה׳:1–14). בתו של יפתח השופט גילתה גם היא אמונה יוצאת מגדר הרגיל. כדי לקיים נדר שנדר אביה, היא ויתרה מרצון על האפשרות להתחתן ולהביא ילדים לעולם (שופטים י״א:30–40). בדומה לכך, שמם של מחבריהם של למעלה מ־40 מזמורי תהלים אינו מוזכר, וכן גם שמם של כמה נביאים שמילאו במסירות משימות חשובות (מלכים א׳. כ׳:37–43).
דוגמה מרשימה אף יותר היא דוגמתם של המלאכים הנאמנים. ישנם מאות מיליוני מלאכים, אך רק שניים מהם מוזכרים במקרא בשמם — גבריאל ומיכאל (דניאל ז׳:10; לוקס א׳:19; יהודה 9). שמם של השאר אינו מופיע בכתבי־הקודש. למשל, מנוח, אביו של שמשון, שאל את אחד המלאכים: ”[מה] שמך, כי יבוא דברך וכיבדנוך?” בתגובה השיב המלאך: ”למה זה תשאל לשמי?” ברוב צניעותו סירב המלאך לקבל כבוד המגיע לאלוהים לבדו (שופטים י״ג:17, 18).
המקרא אינו מסביר בכל מקרה ומקרה מדוע דמויות מסוימות מוזכרות בשמן ומדוע אחרות לא. אולם נוכל ללמוד רבות מעובדי אלוהים נאמנים ששירתו אותו מבלי לצפות לזכות לתהילה ולגדולה.
פרק 32
”יהוה, פקח נא את עיניו”
בנ ”אלישע” §2
אלישע
בנו של שָׁפָט ונביאו של יהוה במאה העשירית והתשיעית לפה״ס; יורשו של אליהו הנביא. יהוה הורה לאליהו ללכת אל העיר אָבֵל מְחוֹלָה כדי למשוח את אלישע לתפקיד מיוחד. כאשר אליהו ראה את אלישע חורש את השדה, הוא השליך את אדרתו על אלישע ובכך למעשה מינה אותו לתפקיד (מלא י״ט:16). אלישע חרש את השדה מאחורי 12 צמדי שוורים, כשהוא ”היה עם הצמד השנים עשר”. מעניין לציין שבמאה ה־19 ויליאם תומסון כתב בספר הארץ והספר (1887, עמוד 144) שהיה נהוג בקרב הערבים לעבוד יחד בעזרת מחרשות קטנות, וכך אדם אחד יכול היה לזרוע בקלות בכל האזורים שנחרשו באותו היום. אלישע, שעמד בחלק האחורי של הקבוצה, יכול היה לעצור את עבודתו מבלי להפריע לשאר להמשיך לעבוד. הוא מייד הקריב צמד שוורים והשתמש בכלי החרישה כחומר בעירה, והדבר ממחיש את הנחישות וההחלטיות שלו ואת הערכתו כלפי המשימה שקיבל מאלוהים. לאחר שאלישע הכין את הארוחה, הוא מייד החל ללכת אחרי אליהו (מלא י״ט:19–21).
שאלות של קוראים
מדוע ביקש אלישע ”פי שניים” ברוח אליהו?
זמן קצר לפני תום שירותו של אליהו כנביא בישראל, ביקש ממנו הנביא הצעיר אלישע: ”יהי נא פי שניים ברוחך אליי” (מלכים ב׳. ב׳:9). מבחינה רוחנית, אלישע ככל הנראה דרש פי שניים כמשפט הבכורה (דברים כ״א:17). דיון קצר בפרשה יבהיר את התמונה ויסייע בידינו להפיק לקחים.
במצוות יהוה, מינה אליהו את אלישע ליורשו (מלכים א׳. י״ט:19–21). במשך כשש שנים שימש אלישע משרתו הנאמן של אליהו, והיה מנוי וגמור עימו למלא את תפקידו עד תום. גם ביומו האחרון של אליהו כנביא בישראל, דבק בו אלישע כמורהו הרוחני. אף שאליהו האיץ באלישע לחדול ללכת אחריו, הצהיר הנביא הצעיר בכל תוקף: ’לא אֶעֶזְבֶךָּ’ (מלכים ב׳. ב׳:2, 4, 6; ג׳:11). אין ספק שאלישע ראה בנביא המבוגר אביו הרוחני (מלכים ב׳. ב׳:12).
ואולם, לא רק אלישע היה בנו הרוחני של אליהו. אליהו ואלישע התרועעו עם קבוצת גברים שנודעו כ”בני הנביאים” (מלכים ב׳. ב׳:3). על־פי המסופר בספר מלכים ב׳, גם ’בנים’ אלה הסתופפו בצילו של אביהם הרוחני, אליהו (מלכים ב׳. ב׳:3, 5, 7, 15–17). אך, בתור היורש המשוח, אלישע היה הבולט מבין בניו הרוחניים של אליהו, ונחשב כביכול לבנו בכורו. בישראל הקדומה נטל הבכור שני חלקים מירושת אביו, והבנים האחרים קיבלו כל אח חלק אחד. מכאן שאלישע ביקש שני חלקים ממורשתו הרוחנית של אליהו.
מדוע ביקש זאת אלישע דווקא בעת ההיא? משום שהוא עמד לשאת על כתפיו משימה כבדת משקל — להיכנס לנעליו של אליהו כנביא בישראל. אלישע הבין שכדי לעמוד במשימה הכבירה, יידרש לו כוח רוחני העולה באלפי מונים על יכולותיו הוא, כוח שרק יהוה יכול לספק. היה עליו להיות עשוי לבלי חת כמו אליהו (מלכים ב׳. א׳:3, 4, 15, 16). על כן ביקש פי שניים ברוחו של אליהו, רוח של אומץ ו’קנאה’ מוחלטת ליהוה — תכונות רצויות שמניבה רוח אלוהים (מלכים א׳. י״ט:10, 14). מה היתה תגובתו של אליהו?
אליהו ידע שאין זה בידו אלא בידי אלוהים לתת לאלישע את מבוקשו. כיוון שכך, השיב בצניעות: ”הקשית לשאול. אם תראה אותי לוּקָח מאיתך, יהי לך כן” (מלכים ב׳. ב׳:10). ואכן, יהוה התיר לאלישע לראות את אליהו נישא מעליו בסערה (מלכים ב׳. ב:11, 12). בקשתו של אלישע נענתה. יהוה העניק לו את הרוח הדרושה לבצע את משימתו החדשה ולעמוד במבחנים הצפויים.
כיום המשיחיים המשוחים (הנקראים לעתים כיתת אלישע) ומשרתי אלוהים ככלל יכולים לשאוב עידוד רב מפרשה מקראית זו. לעתים אנו מקבלים תפקיד חדש וחשים שהנטל כבד מנשוא ושאין אנו כשירים לתפקיד, או קורה שאומץ לבנו בהטפת בשורת המלכות נשחק לנוכח אדישות הולכת וגוברת או התנגדות בשטח ההטפה. אך אם נתחנן בפני יהוה שיתמוך בנו, הוא יתן לנו מרוח קודשו במידה הדרושה לנו להתמודד עם קשיים ונסיבות משתנות (לוקס י״א:13; קורינתים ב׳. ד׳:7; פיליפים ד׳:13). כפי שיהוה נסך באלישע את הכוח לעמוד בתפקידים גדולים יותר, הוא יעזור לכולנו, צעירים כמבוגרים, למלא את שירותנו (טימותיאוס ב׳. ד׳:5).
בנ ”עיוורון” §6
עיוורון
העיוורון שפקד את החיילים הארמיים לבקשתו של אלישע היה ככל הנראה עיוורון מנטלי, או שכלי. אם הצבא כולו היה מתעוור מבחינה פיזית היה צריך לתפוס בידו של כל חייל כדי להוביל אותו אל היעד. אך במקרא כתוב שאלישע פשוט אמר להם: ”לא זו הדרך ולא זו העיר. לכו אחריי” (מלב ו׳:18–20). בספר עקרונות הפסיכולוגיה ויליאם ג׳יימס מציין לגבי התופעה הזו שמדובר בהפרעה בקליפת המוח שגורמת לעיוורון מנטלי. לא מדובר בחוסר יכולת לראות אלא בחוסר יכולת להבין מה אתה רואה.
בנ ”אלישע” §27–28
אלישע
עד יום מותו, אלישע ביצע 15 ניסים בעזרת רוח הקודש. אבל אפילו לאחר מותו, יהוה השתמש בו כדי לבצע את הנס ה־16. אלישע נשאר נאמן עד יומו האחרון, ויהוה היה שבע רצון ממנו. לפי המקרא, בזמן שכמה אנשים קברו איש אחד הם ראו חיילים פושטים ממואב. בעקבות כך, הם זרקו את גופת האיש למקום הקבורה של אלישע וברחו. כשגופת האדם נגעה בעצמותיו של אלישע, האדם שב לחיים וקם על רגליו (מלב י״ג:20, 21).
ישוע תיאר את אלישע כנביא בלוקס ד׳:27, וגם הכתוב בעברים י״א:35 ודאי מרמז על אלישע ואליהו כי שניהם חוללו ניסי תחייה. אליהו התחיל את משימתו כנביא בתקופה שבה עבודת הבעל הייתה נפוצה בישראל, ונדרש ממנו אומץ כדי לקדם את עבודת אלוהים האמיתית. הוא עזר לרבים להתחרט ולשוב אל יהוה. אלישע המשיך בדרכו של אליהו, ואומנם תקופת שירותו הייתה שלווה יותר, אבל הוא עשה כל מאמץ כדי להשלים את המשימה שאליהו החל בה. אליהו ביצע 8 ניסים, ואילו אלישע ביצע 16. בדומה לאליהו, הוא היה קנאי לשם יהוה ולעבודת אלוהים הטהורה. אלישע גילה סבלנות, אהבה וטוב לב, אך פעל בנחישות בכל הנוגע לשם יהוה. הוא לא היסס להכריז את משפטו של אלוהים על הרשעים. הוא בהחלט ראוי להיות חלק מ’ענן העדים הגדול’ שמוזכר בעברים י״ב:1.
”אלישע ראה מרכבות אש — האם גם אתה?”
מלך ארם ערך מצוד אחר נביא אלוהים אלישע ואיתר אותו בדותן, עיר מוקפת חומה ששכנה על גבעה. המלך שיגר סוסים, מרכבות מלחמה וחיילים לדותן, ועם שחר כבר כיתרו כוחותיו את העיר (מל״ב ו׳:13, 14).
כאשר הקיץ נערו של אלישע משנתו ויצא החוצה, הוא ראה את הארמים שביקשו לשבות את הנביא. ”אהה, אדוני! איכה נעשה?” זעק הנער. ”אל תירא”, אמר אלישע, ”כי רבים אשר אתנו מאשר אותם”. אז התפלל הנביא: ”יהוה, פקח נא את עיניו ויראה”. הכתוב מוסיף ואומר: ”ויפקח יהוה את עיני הנער, וירא; והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע” (מל״ב ו׳:15–17). מה נוכל ללמוד מאירוע זה ומאירועים אחרים בחייו של אלישע?
אלישע היה רגוע לנוכח המצור הארמי מפני שבטח ביהוה וראה את הגנתו של אלוהים בפעולה. כיום איננו מצפים לנסים, אך אנו רואים כיצד מגן יהוה על משרתיו כקבוצה. גם אנו כביכול מוקפים במרכבות אש ובסוסי אש. אם ’נראה’ אותם בעיני אמונתנו ואם תמיד נישען על אלוהים, ’נשב לבטח’ ונתנסה בברכתו של יהוה (תהל׳ ד׳:9). הבה נראה איזו תועלת נוכל להפיק מאירועים אחרים בחייו של אלישע.
אלישע מתחיל לשרת את אליהו
יום אחד, כאשר עבד אלישע בחרישת שדה, ניגש אליו הנביא אליהו והשליך לעברו את אדרתו. אלישע הבין מה משמעות הדבר. הוא ערך סעודה, נפרד מאביו ומאמו ועזב את ביתו כדי לשרת את אליהו (מל״א י״ט:16, 19–21). בזכות נכונותו לשרת את אלוהים ככל יכולתו, שימש אלישע כלי בידי יהוה ובסופו של דבר היה ליורשו של אליהו.
אלישע שירת את אליהו במשך שש שנים בערך. אחד מתפקידיו במהלך אותה תקופה היה ’ליצוק מים על ידיו של אליהו’ (מל״ב ג׳:11). בימים ההם נהוג היה לאכול בידיים ללא מזלגות, סכינים או כלי אכילה אחרים. לאחר הארוחה שטף המשרת במים את ידי אדונו. מכאן שלפחות כמה מתפקידיו של אלישע היו בגדר עבודות פשוטות. למרות זאת, הוא החשיב זאת לזכות להיות משרתו של אליהו.
בדומה לכך כיום משיחיים רבים משרתים בצורות שונות של השירות המורחב. הם עושים כן מתוך אמונה ומתוך הרצון לנצל ככל האפשר את כוחם בשירות יהוה. במקרים מסוימים עליהם לעזוב את ביתם ולבצע עבודות שונות — בבית אל, בבנייה וכן הלאה — עבודות הנחשבות בעיני רבים לפשוטות. אל לנו כמשיחיים לראות בשירות זה דבר זניח או משפיל, שכן יהוה מוקיר זאת עד מאוד (עב׳ ו׳:10).
אלישע דבק במשימתו
לפני ש’העלה אלוהים את אליהו בסערה השמיימה’, הוא שלח את הנביא מגלגל לבית אל. אליהו ביקש מעמיתו שלא להתלוות אליו, אבל אלישע השיב ואמר לו שהוא לא יעזוב אותו. בהמשך המסע האיץ אליהו פעמיים נוספות באלישע להישאר מאחור, אך ללא הועיל (מל״ב ב׳:1–6). כפי שרות דבקה בנעמי, כך דבק אלישע באליהו (רות א׳:8, 16, 17). מדוע? משום שאלישע הוקיר ללא ספק את הזכות שהעניק לו אלוהים לשרת את אליהו.
אלישע הציב לנו דוגמה טובה. אם תינתן לנו זכות שירות בארגונו של אלוהים, נוקיר אותה עד מאוד כל עוד נזכור שאנו משרתים את יהוה. אין כבוד גדול מזה (תהל׳ ס״ה:5; פ״ד:11).
”שאל מה אעשה לך”
בלכתם בדרך אמר אליהו לאלישע: ”שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך”. כפי שבקשתו של שלמה שנים רבות קודם לכן הייתה בעלת אופי רוחני, כך גם בקשתו של אלישע. הוא ביקש ש’פי שניים מרוחו של אליהו תבוא עליו’ (מל״א ג׳:5, 9; מל״ב ב׳:9). בקרב עם ישראל נהוג היה שהבן הבכור מקבל שני חלקים מהירושה (דב׳ כ״א:15–17). יוצא מכאן אפוא שאלישע ביקש להיחשב ליורשו הרוחני של אליהו. יתרה מזו, אלישע רצה שתהיה לו הרוח האמיצה שאפיינה את אליהו, אשר ’קנוא קינא ליהוה’ (מל״א י״ט:13, 14).
כיצד הגיב אליהו לבקשת משרתו? ”הקשית לשאול”, אמר לו הנביא. ”אם תראה אותי לֻקָּח מאתך, יהי לך כן; ואם אַיִן, לא יהיה” (מל״ב ב׳:10). תשובתו של אליהו נשאה מן הסתם משמעות כפולה. ראשית, רק אלוהים יכול היה לקבוע אם אלישע יקבל את מבוקשו. שנית, כדי שבקשתו של אלישע תיענה היה עליו לדבוק בהחלטתו הנחושה להישאר עם אליהו ויהי מה.
מה ראה אלישע?
מה הייתה השקפתו של אלוהים ביחס לבקשתו של אלישע לקבל שני חלקים מרוחו של אליהו? הכתוב אומר: ”ויהי המה הולכים הלוך ודבֵּר, והנה רכב אש וסוסי אש, ויפרידו בין שניהם; ויעל אליהו בסערה השמיים. ואלישע רואה”. היה זה מענהו של יהוה לבקשתו של אלישע. אלישע ראה את אליהו נלקח ממנו, זכה לפי שניים מרוחו ונעשה ליורשו הרוחני של הנביא (מל״ב ב׳:11–14).
אלישע הרים את האדרת שנפלה מעם אליהו ולבש אותה. האדרת זיהתה אותו כעת כנביא אלוהים. בהמשך חצה אלישע בדרך נס את מי הירדן, והדבר היווה הוכחה נוספת למינויו.
מה שראה אלישע כאשר עלה אליהו השמיימה בסערה הותיר בו ללא ספק חותם עמוק. אחרי הכול, לא כל יום מזדמן לאדם לראות מרכבות אש וסוסי אש! הם העידו על תגובתו החיובית של יהוה לבקשת אלישע. כאשר עונה אלוהים לתפילותינו, איננו רואים בחזון מרכבות אש וסוסי אש. אך אנו כן יכולים לראות שאלוהים מפעיל כוח רב כדי להבטיח שרצונו ייעשה. וכאשר אנו נוכחים שיהוה מברך את החלק הארצי של ארגונו, אנו למעשה ’רואים’ את מרכבתו השמימית בפעולה (יח׳ י׳:9–13).
אלישע חווה חוויות רבות שהמחישו בפניו את כוחו האדיר של יהוה. למעשה, רוח קודשו של אלוהים אפשרה לנביא לחולל 16 נסים — כפול ממספר הנסים המיוחסים לאליהו. הפעם השנייה שבה ראה אלישע סוסי אש ומרכבות אש הייתה בשעת המצור על דותן כמתואר בתחילת המאמר.
אלישע בטח ביהוה
אף שהיה מוקף בכוחות אויב בעיר דותן נותר אלישע רגוע. מדוע? כיוון שהוא פיתח אמונה חזקה ביהוה. גם אנחנו זקוקים לאמונה כזו. לפיכך הבה נבקש בתפילה את רוח קודשו של אלוהים כדי שנוכל לגלות אמונה ואת שאר מאפייני פרי הרוח (לוקס י״א:13; גל׳ ה׳:22, 23).
המקרה בדותן גם חיזק את בטחונו של אלישע ביהוה ובהגנה שמספקים צבאותיו הסמויים מן העין. הנביא ראה שאלוהים שלח צבא מלאכים כדי להקיף את העיר ואת החיילים הצרים עליה. אלוהים היכה את האויב בעיוורון, וכך הציל בדרך נס את אלישע ואת משרתו (מל״ב ו׳:17–23). ברגעים מכריעים אלה, כמו גם במצבים אחרים, גילה אלישע אמונה ושם את מלוא מבטחו ביהוה.
הבה נבטח ביהוה אלוהים כדוגמת אלישע (מש׳ ג׳:5, 6). אם נעשה כן, ”אלוהים יחננו ויברכנו” (תהל׳ ס״ז:2). אומנם איננו מוקפים במרכבות אש ובסוסי אש ממשיים, אך במהלך ’הצרה הגדולה’ הממשמשת ובאה יגן עלינו יהוה כאגודת אחים חובקת עולם (מתי כ״ד:21; ההת׳ ז׳:9, 14). עד אז נזכור תמיד ש”אלוהים מחסה לנו” (תהל׳ ס״ב:9).
[תיבה בעמוד 30]
ניצחונות משפטיים מן השנים האחרונות
243 — מספר הניצחונות בבתי משפט עליונים שנחלו עדי־יהוה ברחבי העולם
צרפת — שילמה 2.8 מיליוני דולרים אמריקנים
סך הכספים ששילמה ממשלת צרפת לעדי־יהוה ב־11 בדצמבר 2012 אחרי מאבק משפטי שנמשך 15 שנה
יוון — מועצת המדינה
מועצת המדינה הכירה ב־2 בנובמבר 2012 בזכותם של עדי־יהוה כדת משיחית מוכרת להחזיק בבעלותם בתי תפילה
20 — ניצחונות בבית הדין האירופי לזכויות אדם מאז אפריל 2000
דרום קוריאה — פסיקת ועדת האו״ם לזכויות אדם
25 באוקטובר 2012 — דרום קוריאה מחויבת לשלם פיצוי הולם ל־388 סרבני מצפון מקרב עדי־יהוה על הפרת זכויותיהם
פרק 33
הוא הגן על שושלת המלוכה
בנ ”המשמר הכרי”
המשמר הכרי
קבוצת חיילים שעזרה ליהוידע להדיח את עתליה מהשלטון ולהמליך את יואש למלך יהודה (מלב י״א:4, 13–16, 19).
חוקרים רבים סבורים שהמשמר הכרי הוא שם נוסף לכְּרֵתִים, שמוזכרים כחלק מהצבא של דוד ושלמה. כמה חוקרים סבורים שהכרתים שימשו גם כשומרי ראש מיוחדים של המלכים האלה (שמב ח׳:18; מלא א׳:38; דהא י״ח:17). ההנחה שיש קשר בין המשמר הכרי לבין הכרתים מבוססת גם על העובדה שבשמואל ב׳. כ׳:23 בנוסח המסורה כתוב ”הכרי” ואילו בשוליים כתוב ”הכרתי”.
בדרום מערב אסיה הקטנה, היה אזור שנקרא קַארְיָה. בגלל שהפסוקים ביחזקאל כ״ה:16 וצפניה ב׳:5 מקשרים בין הכרתים לבין הפלשתים ובגלל שתרגום השבעים ליוונית מתרגם בפסוקים האלה ”כרים” במקום ”כרתים”, יש שמאמינים שאולי מי ששירתו במשמר הכרי הגיעו במקור ממחוז קאריה דרך האי כרתים.
מ91–א 2/1 31 §5–6–התאה
’הכתר והעדות’
באיזה אופן הכוהן הגדול ’שם את העדות’ על המלך הצעיר, ומדוע? שים לב מה אמר חוקר גרמני אחד: ”התורה הכילה את המצוות שניתנו ביד משה. לאחר שהניחו את הכתר על ראשו של המלך, הניחו על ראשו את התורה כמחווה סמלית”. בדומה לכך, פרופסור ארנסט ברת׳ו ציין: ”הנחת התורה [על המלך] נשאה משמעות סמלית — שלטונו של המלך חייב לעלות בקנה אחד עם הכתוב בה”.
אלוהים ציווה שכאשר המלך מתחיל בשלטונו, הוא צריך לכתוב לעצמו עותק של התורה, ללמוד אותה וליישם אותה במשך כל חייו (דברים י״ז:18–20). כשהניחו את ”העדות” על המלך החדש, זה המחיש שלמרות העובדה שהוא כעת מלך, הוא לא מעל תורת יהוה. למרבה הצער, לאחר מותו של יהוידע הכוהן הגדול, יואש שכח את הלקח החשוב הזה וזנח בהדרגה את עבודת יהוה. בסופו של דבר עבדיו התנקשו בחייו (דברי הימים ב׳. כ״ד:17–25).
בנ ”יואש” מס׳ 1 §5
יואש
בית יהוה היה זקוק לשיפוץ רציני לא רק בגלל שחלפו שנים רבות מאז שנבנה (קרוב ל־150 שנה) אלא גם משום שבתקופת שלטונה של עתליה הזניחו אותו ובזזו ממנו דברים. לכן יואש קרא ללוויים ללכת מעיר לעיר ברחבי יהודה כדי לאסוף כסף לשיפוץ, אך הלוויים לא עשו זאת בלב שלם ולכן המלאכה לא התבצעה (מלב י״ב:4–8; דהב כ״ד:4–7). עם הזמן הדרך שבה אספו וניהלו את כספי התרומות השתנתה. העם שיתף פעולה ועבודות השיפוץ התקדמו עד להשלמתן (מלב י״ב:9–16; דהב כ״ד:8–14).
מ23.06 19 §17, הערת שוליים
במתי כ״ג:35 נאמר שזכריה היה בן ברכיה. יכול להיות שליהוידע היו שני שמות, כמו שהיה במקרה של אנשים אחרים במקרא (השווה מתי ט׳:9 עם מרקוס ב׳:14), או שברכיה היה סבו של זכריה או אחד מאבותיו.
יהואש עזב את יהוה כי התרועע עם האנשים הלא־נכונים
למדו את ילדיכם
הייתה זו תקופה איומה בירושלים, העיר שבה שכן מקדש אלוהים. המלך אחזיה נהרג זמן קצר קודם לכן. קשה אפילו לדמיין מה עשתה עתליה, אימו של אחזיה, לאחר מותו. היא רצחה את בניו של אחזיה — הנכדים שלה! האם אתה יודע למה? — כי היא רצתה למלוך במקום אחד מנכדיה.
אולם, אחד מנכדיה של עתליה, יהואש התינוק, ניצל, וסבתו אף לא ידעה על כך. האם אתה רוצה לדעת כיצד הוא ניצל? — לתינוק הייתה דודה ששמה יהושבע, והיא החביאה את יהואש במקדש אלוהים. היא הייתה יכולה לעשות את זה מכיוון שבעלה היה יהוידע הכוהן הגדול. שניהם יחד דאגו לבטחונו של יהואש.
במשך שש שנים הוחזק יהואש בסתר בבית המקדש. שם לימדו אותו הכול על יהוה אלוהים ועל חוקיו. לבסוף, כאשר מלאו ליהואש שבע שנים, נקט יהוידע פעולה כדי להכתיר את יהואש למלך. האם אתה רוצה לשמוע כיצד עשה זאת יהוידע ומה קרה לסבתו של יהואש, המלכה המרושעת עתליה? —
יהוידע זימן אליו בסתר את השומרים המיוחדים ששמרו על המלכים שישבו בירושלים באותה תקופה. הוא סיפר להם כיצד הוא ואשתו הצילו את תינוקו של המלך אחזיה. אחר כך הראה לשומרים את יהואש, והם הבינו שהוא ראוי להיות המלך. בהמשך הם תכננו תוכנית.
יהוידע הוציא את יהואש והכתיר אותו. כשראו זאת העם, ’היכו כף ואמרו: ”יחי המלך!”’ השומרים הקיפו את יהואש כדי להגן עליו. כאשר עתליה שמעה את כל קריאות השמחה האלה, היא יצאה החוצה בריצה והביעה התנגדות להכתרתו. אך במצוות יהוידע המיתו השומרים את עתליה (מלכים ב׳. י״א:1–16).
כל עוד היה יהוידע בחיים, שמע יהואש בקולו ועשה את הנכון והישר. יהואש אפילו דאג לכך שבני העם ייתנו מכספם בשביל לשפץ את מקדש אלוהים אשר הזניחו אביו אחזיה וסבו יהורם. אבל מה קרה לאחר שהכוהן הגדול יהוידע נפטר? האם יהואש המשיך לעשות את הנכון והישר? — הבה נראה (מלכים ב׳. י״ב:2–17).
באותו זמן היה יהואש בערך בן 40. במקום להמשיך לבלות בחברת אנשים המשרתים את יהוה, התיידד יהואש עם עובדי אלילים. זכריה בן יהוידע היה באותו זמן כוהן יהוה. מה לדעתך עשה זכריה כאשר שמע על הדברים הרעים שעושה יהואש? —
זכריה אמר ליהואש ולעם: ”כי עזבתם את יהוה, ויעזוב אתכם”. יהואש כעס מאוד על דבריו של הכוהן וציווה לסקול למוות את זכריה. רק תאר לעצמך — יהואש ניצל מרצח, אבל כעת הוא עצמו ציווה לרצוח את זכריה! (דברי הימים ב׳. כ״ד:1–3, 15–22).
מה הם לדעתך הלקחים שעלינו להפיק מן הסיפור? — איננו רוצים להיות אף פעם כמו עתליה המרושעת והאכזרית. ההיפך, עלינו לאהוב את אחינו לאמונה ואפילו לאהוב את אויבינו כמו שישוע לימד אותנו לעשות (מתי ה׳:44; יוחנן י״ג:34, 35). וזכור, אם התחלנו לעשות את הטוב, כמו שעשה יהואש, עלינו להמשיך להתיידד עם מי שאוהבים את יהוה ומעודדים אותנו לשרתו.
תרומות המשמחות את לב אלוהים
הסיפור הבא לא סימפאטי במיוחד. המלכה עתליה עלתה על כס השלטון ביהודה באמצעות תחבולות ומעשי רצח. בהנחה שכל היורשים החוקיים הטוענים לכתר כבר אבדו, הכתירה עצמה למלכה. אישה אחרת, הנסיכה יהושבע, אהבה בכל לבה את יהוה ואת תורתו ובאומץ לב הסתירה את יורש העצר, התינוק יואש. יהושבע ובעלה, הכהן הגדול יהוידע, החביאו את היורש במשך שש שנים בבית המקדש (מלכים ב׳. י״א:1–3).
במלאות שבע שנים ליואש, היה הכהן הגדול יהוידע מוכן להוציא לפועל את תוכניתו לסלק את המלכה הלא־חוקית מהשלטון. הוא הוציא את הנער מן המחבוא והכתיר אותו כיורש המלכות החוקי. המלכה המרשעת עתליה הוצאה בידי השומרים אל מחוץ למתחם המקדש והומתה, לרווחתו ולשמחתו של העם. יהוידע ויהושבע תרמו רבות במעשיהם לשיקום עבודת אלוהים האמיתית בארץ יהודה. אבל חשוב מכך, הם תרמו להמשכיות שושלת המלכים מבית דוד, שהובילה בסופו של דבר אל המשיח (מלכים ב׳. י״א:4 עד י״ב:1).
גם המלך החדש תרם תרומה נכבדה ששימחה את לב אלוהים. היה צורך דחוף לשפץ את בית יהוה. בעקבות השאפתנות הבלתי מרוסנת של עתליה להיות השליטה הבלעדית של יהודה, בית המקדש הוזנח ואף נבזז. לפיכך, יואש שם לו למטרה לשקם את המקדש. מבלי להתמהמה, ציווה לאסוף את הכספים הנחוצים לשיפוץ בית יהוה. הוא אמר: ”כל כסף הקודשים אשר יובא בית יהוה, כסף עובר איש כסף נפשות ערכו, כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית יהוה, יקחו להם הכוהנים, איש מאת מַכָּרוֹ; והם יחזקו את בֶּדֶק [סדק] הבית לכל אשר יִמָּצֵא שם בדק” (מלכים ב׳. י״ב:5, 6).
העם תרם בנפש חפצה, אך הכוהנים לא מילאו בלב שלם את חובתם בשיפוץ המקדש. המלך החליט להשגיח אישית על המלאכה וציווה לשים את כל התרומות בתוך ארון מיוחד. יואש הפקיד את יהוידע על העניין, והכתוב מוסר: ”ויקח יהוידע הכהן ארון אחד וייקוב חור בדלתו, וייתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית יהוה, ונתנו שמה הכוהנים, שומרי הסף, את כל הכסף המובא בית יהוה. ויהי כראותם כי רב הכסף בארון, ויעל סופר המלך והכהן הגדול, ויצורו וימנו את הכסף הנמצא בית יהוה. ונתנו את הכסף המתוּכָּן [שכבר נספר] על ידי עושי המלאכה המופקדים בית יהוה. ויוציאוהו לחרשי העץ ולבונים העושים בית יהוה. ולגודרים ולחוצבי האבן, ולקנות עצים ואבני מחצב לחזק את בדק בית יהוה, ולכל אשר יצא על הבית לחזקה” (מלכים ב׳. י״ב:10–13).
העם נענה בלב שלם. בית עבודת יהוה שוקם כך שעבודתו יכלה להמשיך להתנהל באופן ראוי ומכובד. כל הכספים שנתרמו שימשו למטרה הנכונה. המלך יואש וידא שכך יהיה!
כיום, ארגונו הארצי של יהוה מוודא היטב שכל כספי התרומות משמשים לקידום עבודת יהוה, והמשיחיים האמיתיים מגיבים כפי שבני ישראל הגיבו — בלב שלם. אולי גם אתה תרמת לקידום ענייני המלכות במהלך שנת השירות האחרונה. נציין כעת לאילו מטרות עיקריות שימשו התרומות.
פרק 34
”הוא דָבק ביהוה”
הידעת?
האם שמות מקראיים מופיעים על גבי חותמות חרס עתיקות?
▪ בימי קדם נהוג היה לגלול מסמכים רשמיים, לקשור אותם בפתיל ואז להניח פיסת טין על הקשר ולטבוע בו חותם. טביעות החותם נועדו לחתום את המסמכים, לאשר את תוכנם ולהעיד על אמיתותם.
נהוג היה גם להכין טבעות חותם, והן נחשבו לחפצים יקרי ערך (אסתר ח׳:8; ירמיהו ל״ב:44). פעמים רבות נשא החותם את שמו של בעליו, את תוארו הרשמי ואת שם אביו.
חוקרים מצאו מאות טביעות חותם עתיקות המוכרות גם בשם בּוּלוֹת. חלקן נושאות שמות של אנשים המוזכרים במקרא. למשל, ארכיאולוגים מצאו טביעות חותם שנוצרו ככל הנראה על־ידי חותמות אישיות של שניים ממלכי יהודה. באחת הטביעות מופיעה הכתובת: ”לאחז [בן] יהותם [יותם] מלך יה[ו]דה”. בטביעות אחרות מופיעה הכתובת: ”לחזקיהו [בן] אחז מלך יה[ו]דה” (מלכים ב׳. ט״ז:1, 20). אחז וחזקיהו מלכו במאה השמינית לפה״ס.
עצת יהוה נגד העמים
4 הפלישתים הם הראשונים ברשימה. ”בשנת מות המלך אחז, היה המשא הזה: ’אל תשמחי, פלשת, כולך, כי נשבר שבט מַכֵּךְ. כי משורש נחש יֵצא צפע, ופריו שרף מעופף’” (ישעיהו י״ד:28, 29).
5 המלך עוזיהו היה חזק דיו להתמודד עם האיום שהציבה פלשת (דברי הימים ב׳. כ״ו:6–8). בעיני הפלישתים היה עוזיהו כנחש, ושבטו או מטהו היכה שוב ושוב בשכנתו העוינת. לאחר מותו ’נשבר שבטו’. על כיסאו עלה יותם הנאמן, אך ”עוד העם משחיתים”. המלך הבא היה אחז. המצב השתנה, והפלישתים שבו ופשטו על יהודה (דברי הימים ב׳. כ״ז:2; כ״ח:17, 18). אלא ששוב השתנו פני הדברים. ב־746 לפה״ס מת המלך אחז ואת כיסאו ירש חזקיהו הצעיר. אם סברו הפלישתים כי ההצלחה תמשיך להאיר להם פנים, טעות מרה היתה בידם. חזקיהו הוכיח שהוא אויב קטלני. כצאצא של עוזיהו (”פריו” של ה”שורש”) נמשל חזקיהו ל”שרף מעופף”, לנחש מעופף המכה כברק ולהכשתו רוויית הארס השפעה מייסרת על קורבנותיו.
6 זהו תיאור מדויק של המלך החדש. ”הוא [חזקיהו] היכה את פלישתים עד עזה ואת גבוליה” (מלכים ב׳. י״ח:8). מתעודותיו של סנחריב מלך אשור עולה כי הפלישתים נכנעו לפני חזקיהו. ה”דלים” — ממלכת יהודה החלשה — ישבו להם לבטח ונהנו משפע, בעוד בפלשת שרר רעב. (קרא ישעיהו י״ד:30, 31.)
המקרא — ספר מהימן — חלק ב׳
בשנת 740 לפה״ס כבשו האשורים את שומרון, בירתה של ממלכת ישראל הצפונית, והגלו את תושביה. כעבור שמונה שנים פלשה אשור ליהודה (מלכים ב׳. י״ח:13). סנחריב, מלך אשור, דרש מחזקיהו, מלך יהודה, לשלם מס של 30 כיכר זהב ו־300 כיכר כסף. המקרא מוסר שחזקיהו אכן שילם מס זה. אך למרות זאת, סנחריב גם עמד על כך שירושלים, עיר הבירה של יהודה, תיכנע לו ללא תנאי (מלכים ב׳. י״ח:9–17, 28–31).
ארכיאולוגים מצאו בעיר נינווה את האנאלים של סנחריב, המתעדים גם הם את המאורעות הללו. בכתובת זו, אשר נחקקה על גבי מנסרה משושה העשויה חרס, מתרברב מלך אשור: ”ו(אשר) לחזקיהו היהודי; שלא נכנע לעולי, צרתי (על) 46 עריו הבצורות; בתי חומה, ו(על) הערים הקטנות סביבותיהן, ... אותן לכדתי. ... ואותו [את חזקיהו] אסרתי כמו ציפור בכלוב; בתוך ירושלים עיר מלכותו”. בהמשך טוען סנחריב שחזקיהו שלח לו ”30 כיכר זהב; 800 כיכר כסף, פוך מובחר... וכל אוצר יקר”, ובכך למעשה מוסר דיווח מנופח בנוגע למספר כיכרות הכסף שקיבל.
אך שים לב שסנחריב אינו טוען שכבש את ירושלים. למעשה הוא אינו מזכיר כלל את התבוסה המוחצת שצבאו נחל ביד אלוהים. לדברי המקרא, מלאך אלוהים נטל בן לילה את חייהם של 000,185 חיילים אשורים (מלכים ב׳. י״ט:35, 36). החוקר ג׳ק פינגן מוסר: ”לאור הסגנון היהיר המאפיין את כל כתביהם של המלכים האשורים, קשה להאמין שסנחריב היה מעלה על הכתב תבוסה שכזו”.
הידעת?
האם המלך חזקיהו באמת חצב תעלה לתוך ירושלים?
חזקיהו מלך על יהודה בסוף המאה השמינית לפה״ס, ימי מלחמה עם המעצמה האשורית האדירה. המקרא מספר לנו שהוא פעל רבות כדי להגן על ירושלים ולהבטיח את אספקת המים אליה. בין מפעלי הבנייה שלו הייתה חציבת תעלה באורך 533 מטרים שהובילה מי מעיין לעיר (מלכים ב׳. כ׳:20; דברי הימים ב׳. ל״ב:1–7, 30).
במאה ה־19 נחשפה תעלה כזו המוכרת כיום כנקבת השילוח. בתוך הנקבה נמצאה כתובת המתארת את השלבים האחרונים בחציבתה. בהתבסס על צורת האותיות בכתובת תיארכו רוב החוקרים את חציבתה לתקופת חזקיהו. אולם לפני כעשר שנים הועלו השערות כי התעלה נחצבה כ־500 שנה מאוחר יותר. ב־2003 פרסמה קבוצת חוקרים ישראלים את ממצאי מחקרם שתכליתו הייתה לקבוע תאריך מהימן לחציבת התעלה. מה היו מסקנותיהם?
ד״ר עמוס פרומקין מהאוניברסיטה העברית בירושלים אומר: ”בדיקות פחמן 14 שנערכו בחומרים אורגאניים שנמצאו בטיח נקבת השילוח, ותיארוך אורניום־תוריום של נטיפים שנמצאו בנקבה, הראו חד־משמעית שהתעלה נחצבה בימי חזקיהו”. מאמר בכתב העת המדעי נייצ׳ר מוסיף: ”שלושת קווי הראיות הבלתי תלויים — תיארוך רדיומטרי, פליאוגרפיה [חקר כתבי יד עתיקים] ונתונים היסטוריים — מצביעים כולם על סביבות 700 לפה״ס, מה שהופך את נקבת השילוח למבנה המקראי המתוארך בצורה הכי מדויקת בהשוואה לממצאים מקראיים אחרים מתקופת הברזל שנתגלו עד כה”.
שבעה רועים, שמונה נסיכים — מה הם מסמלים בימינו
9 כפי שניבא ישעיהו, האשורים כבשו את ממלכת ישראל הצפונית והגלו את תושביה, וכך סיכלו את מזימתה של ממלכת ישראל להושיב מלך בלתי חוקי על כיסא דוד. אך מה באשר לתוכניותיה של אשור? כעת לטשו האשורים את עיניהם אל יהודה. ”בארבע עשרה שנה למלך חזקיה, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם”. ממקורות שונים עולה כי סנחריב כבש 46 ערים ביהודה. דמיין לעצמך מה היית מרגיש אילו חיית אז בירושלים כאשר בזו אחר זו נפלו ערי יהודה בפני צבא אשור שהלך והתקדם (מל״ב י״ח:13).
10 כמובן, חזקיהו היה מודע לסכנה המתקרבת, אבל במקום לשקוע בייאוש ולגייס את עזרתם של עמים פגאניים, כפי שעשה אביו הכופר אחז, שם חזקיהו את מבטחו ביהוה (דה״ב כ״ח:20, 21). ייתכן שידע מה אמר מיכה, נביא בן דורו, על אודות אשור: ”והקימונו עליו [על אשור] שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם. ורעו את ארץ אשור בחרב” (מיכה ה׳:4, 5). מילים אלו שנאמרו ברוח אלוהים חיזקו מן הסתם את ידי חזקיהו, משום שלפיהן יקום על האשורים צבא יוצא דופן וכוחות האויב העוינים בסופו של דבר יובסו.
11 התגשמותה העיקרית, או החשובה ביותר, של הנבואה על שבעת הרועים ושמונת הנסיכים נועדה להתרחש זמן רב לאחר לידת ישוע, ’מושל בישראל אשר מוצאותיו מקדם’. (קרא מיכה ד׳:14; ה׳:1.) באותה עת יקום אויב — ”אשור” בת זמננו — אשר יאיים על עצם קיומם של משרתי יהוה. אילו כוחות ישלח יהוה, באמצעות בנו המולך, כדי להתייצב מול אויב אימתני זה? נבחן זאת בהמשך. אבל נראה תחילה מה נוכל ללמוד מקו הפעולה שנקט חזקיהו לנוכח האיום האשורי.
חזקיהו נוקט צעדים מעשיים
12 יהוה תמיד מוכן לעשות למעננו את מה שאיננו מסוגלים לבצע בכוחות עצמנו, אך הוא גם מצפה מאתנו לעשות ככל יכולתנו. חזקיהו נועץ ”עם שריו וגיבוריו”, ויחד הם החליטו ”לסתום את מימי העֲיָנות אשר מחוץ לעיר. ... ויתחזק [חזקיהו] וייבן את כל החומה הפרוצה ויעל על המגדלות, ולחוּצה [ובחוץ בנה את] החומה אחרת, ... ויעש שֶׁלַח לרוב ומגינים” (דה״ב ל״ב:3–5). כדי להגן על עמו ולרעותו, השתמש יהוה במספר גברים עזי רוח — חזקיהו, שריו והנביאים שנודעו בחוסנם הרוחני.
13 מה שעשה חזקיהו אחר כך הוא בעל חשיבות רבה אף יותר מסתימת מימי המעיינות או מביצור חומות העיר. בתור רועה אכפתי כינס חזקיהו את העם והעניק להם עידוד רוחני במילים הבאות: ”אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור..., כי עִמנו רב מעִמו. עִמו זרוע בשר, ועִמנו יהוה אלוהינו לעוזרנו ולהילחם מלחמותינו”. איזו תזכורת מחזקת אמונה — יהוה ילחם בעד עמו! כשומעם זאת החלו אנשי יהודה ’לסמוך [להישען] על דברי יחזקיהו מלך יהודה’. שים לב שהיו אלו ”דברי יחזקיהו” אשר עודדו את העם. הוא ושריו וגיבוריו, וכן גם הנביאים מיכה וישעיהו, הוכיחו עצמם כרועים יעילים, כפי שניבא יהוה ביד נביאו (דה״ב ל״ב:7, 8; קרא מיכה ה׳:4, 5).
14 מלך אשור חנה בלכיש, דרומית־מערבית לירושלים, ושלח משם שלושה צירים כדי לצוות על העיר להיכנע. דוברו, שתוארו הרשמי היה רבשקה, נקט תכסיסים שונים. הוא פנה אל העם בעברית וקרא להם לבגוד במלך ולהיכנע לאשורים, תוך שהוא מפריח הבטחות שווא להעביר אותם אל ארץ שבה יחיו חיי נוחות. (קרא מלכים ב׳. י״ח:31, 32.) אחר כך טען רבשקה שכפי שלא עלה בידי אלוהי העמים להגן על עובדיהם, כך לא יוכל יהוה לחלץ את היהודים מציפורני אשור. בחוכמתו לא ניסה העם להגיב לתעמולה ולהשמצות שהשמיע רבשקה, כפי שגם משרתי יהוה בימינו נוהגים במקרים רבים (קרא מלכים ב׳. י״ח:35, 36).
15 אין פלא שחזקיהו היה מודאג. אבל במקום לבקש את עזרתה של מעצמה זרה פנה אל ישעיהו הנביא. ישעיהו אמר לחזקיהו: ”לא יבוא [סנחריב] אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ” (מל״ב י״ט:32). כל שנדרש מתושבי ירושלים היה לעמוד איתן ולא להיכנע. יהוה יילחם בעד יהודה, וכך אכן קרה! ”ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך יהוה ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף” (מל״ב י״ט:35). יהודה נושעה לא בזכות כך שחזקיהו סתם את מימי מעיינות העיר ובנה את חומותיה, אלא תודות להתערבות אלוהים.
לקחים לימינו
16 הנבואה על שבעה רועים ושמונה נסיכים מתגשמת בעיקר בימינו. תושבי ירושלים הקדומה הותקפו בידי האשורים. בעתיד הקרוב תתקוף ”אשור” בת ימינו את משרתי יהוה שייראו פגיעים, וזאת מתוך כוונה למחות אותם מעל פני האדמה. כתבי־הקודש מתייחסים למתקפה זו וכן גם למתקפתו של ’גוג ממגוג’, מתקפתו של ”מלך הצפון” ומתקפתם של ”מלכי הארץ” (יח׳ ל״ח:2, 10–13; דנ׳ י״א:40, 44, 45; ההת׳ י״ז:14; י״ט:19). האם מדובר במתקפות שונות? לאו דווקא. ייתכן שהמקרא מתייחס בשמות שונים לאותה מתקפה. איזה ’נשק סודי’ יקים יהוה לפי נבואת מיכה נגד אותו אויב מושבע — ”אשור”? יהיה זה נשק מפתיע: ”שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם”! (מיכה ה׳:4) הרועים והנסיכים (או השרים) בצבא בלתי רגיל זה הם זקני־הקהילה (פט״א ה׳:2). יהוה בהחלט מספק כיום שפע של אחים רוחניים אשר תפקידם לרעות את צאנו היקר ולחזק את משרתיו לקראת המתקפה העתידית של ”אשור” בת זמננו. נבואת מיכה מציינת כי הם ’ירעו את ארץ אשור בחרב’ (מיכה ה׳:5). ואכן, בין ’כלי מלחמתם’ נמצאת ”חרב הרוח”, שהיא דבר־אלוהים (קור״ב י׳:4; אפ׳ ו׳:17).
17 זקני־קהילה הקוראים את המאמר הזה יכולים להסיק מספר מסקנות מעשיות מן הפרשה שבה דנו: (א) הצעד המעשי ביותר שנוכל לנקוט כדי להיערך לקראת המתקפה הקרבה של ”אשור” הוא לחזק את אמונתנו באלוהים ולעזור לאחינו לעשות כן. (ב) כאשר תתקוף ”אשור”, הזקנים יהיו חייבים להיות משוכנעים לחלוטין שיהוה יושיע אותנו. (ג) באותה עת, ההדרכה מצילת החיים שנקבל מארגון יהוה אולי לא תיראה מעשית מנקודת מבט אנושית. הכרחי שכולנו נהיה מוכנים לציית לכל ההנחיות שיימסרו לנו, בין אם הן ייראו לנו נכונות מבחינה אסטרטגית או מנקודת מבט אנושית ובין אם לאו. (ד) זו העת שכל מי ששמים את מבטחם בהשכלה חילונית, בדברים חומריים או במוסדות אנוש יתקנו את חשיבתם. הזקנים חייבים לעמוד הכן ולעזור לכל מי שאינם יציבים באמונה.
18 יבוא יום ומשרתי אלוהים בני זמננו ייראו פגיעים כפי שנראו היהודים שהיו לכודים בירושלים בימי חזקיהו. מי ייתן וכולנו נשאב באותה עת כוח מדברי חזקיהו. בל נשכח שעִם אויבינו ”זרוע בשר, ועִמנו יהוה אלוהינו לעוזרנו ולהילחם מלחמותינו”! (דה״ב ל״ב:8).
פרק 35
היה לו האומץ להשתנות
מה תבצע מלכות אלוהים
5 המצב כיום דומה לזה שהיה בכנען לפני כ־500,3 שנה. המקרא מציין: ”כל תועבת יהוה אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם” (דברים י״ב:31). יהוה אמר לעם ישראל: ”ברשעת הגויים האלה יהוה אלוהיך מורישם מפניך” (דברים ט׳:5). ההיסטוריון למקרא, הנרי ה. הַלִי, אמר: ”פולחנם של הבעל, העשתורת ושאר אלילי כנען היה מורכב מאורגיות משולחות־רסן; מקדשיהם היוו מרכזי שחיתות”.
6 הַלִי הראה עד לאיזו מידה הגיעה חומרת רשעתם. באחד האתרים הרבים מצאו הארכיאולוגים ”מספר עצום של כדים שהכילו את שאריותיהם של ילדים אשר הוקרבו לבעל”. הוא אומר: ”התברר כי האיזור כולו שימש בית־קברות לתינוקות בני־יומם. ... הכנענים נהגו לסגוד לאליליהם תוך התמכרות לטקסי־דת לא־מוסריים, בנוכחות אֵליהם, ואחרי־כן לרצוח את בכוריהם, כקורבנות לאותם אלים. נראה כי ארץ כנען הפכה במידה רבה למעין סדום ועמורה בקנה־מידה לאומי... האם היתה לתרבות, שאופיינה בטומאה ובאכזריות כה נתעבות, הזכות להמשיך להתקיים? ... ארכיאולוגים, החופרים בחורבות ערים כנעניות, תמהים מדוע אלוהים לא הכחידם מוקדם יותר”.
אר 10 §5, הערת שוליים
ישראל וסביבותיה
סביר להניח שבימי יציאת מצרים היה האֱמוֹרִי השבט הדומיננטי (דב׳ א׳:19–21; יהו׳ כ״ד:15). האֱמוֹרִים כבשו את ארץ מואב דרומה עד לנחל ארנון, אם כי האזור מול יריחו בעבר הירדן המזרחי הוסיף להיקרא ”ערבות מואב”. מלכים אֱמוֹרִיים שלטו גם על הבשן והגלעד (במ׳ כ״א:21–23, 33–35; כ״ב:1; ל״ג:46–51).
[הערת שוליים]
בדומה למונח ”כנעני”, המילה ”אֱמוֹרִי” שימשה שם כולל לכל עמי הארץ או כינוי לאחד השבטים (בר׳ ט״ו:16; מ״ח:22).
בנ ”מנשה” מס׳ 4 §2
מנשה
מנשה נענש משום שהתעלם מדבריו של יהוה. מלך אשור לקח אותו בשבי לבבל, אחת מערי המלוכה האשוריות (דהב ל״ג:10, 11). השם של ”מנשה מלך יהודה” מוזכר ברשימה של המלך האשורי אסרחדון שהכילה את שמותיהם של 22 מלכים ששילמו מס. שמו של מנשה גם מופיע ברשימת מלכים ששילמו מס למלך אַשוּרְבַּנִיפַּל.
בנ ”קרס” §4
קרס
לפעמים הובילו שבויים בקרסים שהיו מחוברים לשפתיים, לאף או ללשון שלהם. אחד הציורים האשוריים מציג את המלך מושך שלושה שבויים בחבלים שמחוברים לקרסים בשפתיהם בזמן שהוא מעוור את אחד מהם בחנית. לכן המלך האשורי סנחריב הבין היטב את דבריו הסמליים של יהוה דרך הנביא ישעיהו: ”אשים את קרסי באפך ואת מתגי בין שפתיך, ואובילך בחזרה בדרך אשר באת בה” (מלב י״ט:20, 21, 28; ישע ל״ז:29).
בנ ”אנך” §2
אנך
השתמשו באנך כדי לבנות מבנה בצורה טובה או כדי לבדוק אם ראוי לשמר אותו. יהוה ניבא לגבי תושבי ירושלים המרדניים שהוא ישתמש באותו ’חבל מידה אשר בו נמדדה שומרון ובאנך אשר בו נמדד בית אחאב’. אלוהים מדד את שומרון ואת ביתו של המלך אחאב וראה שהם מושחתים מבחינה מוסרית, מה שהוביל להשמדתם. באופן דומה, אלוהים עמד לשפוט את ירושלים ומושליה, לחשוף את מעשיהם הרעים ולהביא לחורבן העיר. הדבר קרה בשנת 607 לפה״ס (מלב כ״א:10–13; י׳:11). ישעיהו אמר לרברבנים המרושעים ולמושלי ירושלים שעומד לבוא עליהם אסון והכריז באוזניהם את דבר יהוה: ”אהפוך את המשפט לחבל המידה ואת הצדקה לאנך”. הסטנדרטים של יהוה לגבי צדק אמיתי יחשפו מי באמת משרת את אלוהים ומי לא, וכתוצאה מכך האדם יישאר בחיים או יושמד (ישע כ״ח:14–19).
הוא ”חילה את פני יהוה”
קרב אל אלוהים
”הרגשתי חסר כל ערך”, אומר אדם שאומנם התחנך על־פי עקרונות אלוהים אך חדל לזמן מה לחיות על־פיהם. כאשר החל לעשות צעדים כדי לערוך שינויים בחייו, הוא חשש שאלוהים לעולם לא יסלח לו. אך חוטא מלא חרטה זה מצא נחמה ותקווה בכתוב בדברי הימים ב׳. ל״ג:1–17 על אודות מנשה. אם הרגשת פעם חסר ערך בשל חטאי העבר, גם אתה יכול לשאוב נחמה מדוגמתו של מנשה.
מנשה גדל במשפחה יראת אלוהים. אביו חזקיהו היה אחד המלכים הטובים ביותר שידעה יהודה. מנשה נולד בערך שלוש שנים לאחר שאלוהים האריך בדרך נס את חיי אביו (מלכים ב׳. כ׳:1–11). אין ספק שחזקיהו ראה בבן זה מתנה שאותה קיבל תודות לרחמי אלוהים וניסה להטמיע בליבו אהבה לעבודת אלוהים הטהורה. אך ילדים שחונכו על־ידי הורים יראי אלוהים לא תמיד מחקים את דוגמת הוריהם. המקרה של מנשה ממחיש זאת.
מנשה היה לכל היותר בן 12 כאשר התייתם מאביו. למרבה הצער, מנשה ’עשה את הרע בעיני יהוה’ (פסוקים 1, 2). האם המלך הצעיר הושפע מיועצים שלא גילו כל הערכה כלפי עבודת אלוהים הטהורה? המקרא אינו מספר לנו זאת, אך הוא כן מספר לנו שמנשה החל לעסוק בעבודת אלילים חמורה ולנהוג באכזריות. הוא הקים מזבחות לאלילי כזב, הקריב את בניו, עסק בספיריטיזם והציב פסל במקדש יהוה שבירושלים. מנשה העיקש סירב להישמע לאזהרותיו החוזרות ונשנות של יהוה, האל שאפשר את לידתו בדרך נס (פסוקים 3–10).
לבסוף, הרשה יהוה שמנשה ייאסר בנחושתיים ויילקח לבבל. בגלות הייתה לו הזדמנות להרהר באורח חייו. האם בשלב זה הבין מנשה שהאלילים הדוממים וחסרי האונים שאותם עבד אינם מסוגלים להגן עליו? האם הוא נזכר בדברים שאביו ירא האלוהים לימד אותו בילדותו? איננו יודעים זאת. על כל פנים, מנשה שינה את גישתו. הכתוב מוסר שהוא ”חילה [ריכך] את פני יהוה אלוהיו, וייכנע מאוד... ויתפלל אליו” (פסוקים 12, 13). אך האם ייתכן שאלוהים יסלח לאדם שביצע חטאים כה חמורים?
חרטתו הכנה של מנשה נגעה לליבו של יהוה. אלוהים שמע את תחינותיו לרחמים ו’השיב אותו לירושלים למלכותו’ (פסוק 13). אחרי כן, כהוכחה לכך שהוא אכן מתחרט, מנשה עשה ככל יכולתו כדי לתקן את דרכיו הרעות, לטהר את ממלכתו מעבודת אלילים ולעודד את העם ”לעבוד את יהוה” (פסוקים 15–17).
אם אתה חש שבשל חטאי העבר אינך ראוי לסליחתו של אלוהים, תוכל להתעודד מדוגמתו של מנשה. סיפור זה הוא חלק מדברו של אלוהים שנכתב ברוח קודשו (רומים ט״ו:4). ברור אפוא שיהוה חפץ שנדע שהוא אל המוכן לסלוח (תהלים פ״ו:5). מה שחשוב לו זה מצב הלב של החוטא ולא החטא עצמו. אם חוטא מתפלל בלב מלא חרטה, נוטש את דרכיו הרעות ועושה מאמצים חרוצים כדי לדבוק בדרך הישר, הוא יכול ’לחלות את פני יהוה’ כפי שעשה מנשה (ישעיהו א׳:18; נ״ה:6, 7).
פרק 36
הוא עזר לעם לשוב אל יהוה
מה ידוע לך על שפן ועל משפחתו?
במסגרת התיאור של שיקום עבודת אלוהים האמיתית שיזם יאשיהו בשנת 642 לפה״ס לערך, המקרא מציג בפנינו את ”שפן בן אצליהו בן משולם” (מלכים ב׳. כ״ב:3). במהלך שלושים ושש השנים הבאות, עד חורבן ירושלים ב־607 לפה״ס, אנו פוגשים את ארבעת בניו: אחיקם, אלעשה, גמריהו ויַאֲזַנְיָהוּ, ואת שני נכדיו מיכיהו וגדליה. (ראה תרשים.) ”בני משפחתו של שפן ניהלו את הבירוקרטיה [בממלכת יהודה] והחזיקו בתפקיד סופר המלך מימי יאשיהו ועד הגלות”, מסבירה האנציקלופדיה יודאיקה (אנג׳). עיון במה שמסופר במקרא על שפן ועל משפחתו יסייע לנו להבין כיצד הם תמכו בנביא ירמיהו ובעבודת יהוה.
שפן תומך בעבודת אלוהים האמיתית
בשנת 642 לפה״ס, כאשר היה המלך יאשיהו בערך בן 25, שירת שפן כמזכירו וכסופרו של המלך (ירמיהו ל״ו:10). מה היה כרוך בתפקידו? האנציקלופדיה שהוזכרה לעיל מציינת שמי ששימש בתור הסופר והמזכיר המלכותי היה איש סודו של המלך, אחראי על ענייני הכספים, דיפלומט מיומן ואדם בעל הבנה בענייני חוץ, בחוק הבינלאומי ובהסכמי סחר. לפיכך, שפן, בתור מזכיר המלך, היה אחד מבעלי ההשפעה הגדולים בממלכה.
עשר שנים קודם לכן, החל יאשיהו הצעיר ”לדרוש לאלוהי דויד אביו”. שפן היה ודאי הרבה יותר מבוגר מיאשיהו, ולפיכך יכול היה לשמש לו כיועץ רוחני טוב ולתמוך בו בתוכנית הראשונה שהנהיג בשיקום עבודת אלוהים (דברי הימים ב׳. ל״ד:1–8).
במהלך השיפוצים בבית המקדש נמצא ”ספר תורת יהוה”, ושפן ’קרא בו לפני המלך’. תוכן הספר זיעזע את יאשיהו והוא שיגר משלחת של אנשים מהימנים אל חולדה הנביאה כדי לדרוש את יהוה על דברי הספר. המלך הביע את ביטחונו בשפן ובבנו אחיקם בכך שכלל אותם במשלחת (מלכים ב׳. כ״ב:8–14; דברי הימים ב׳. ל״ד:14–22).
זהו האזכור היחיד בכתבי־הקודש של משהו ששפן עצמו עשה. בקטעים אחרים במקרא הוא מוזכר רק בתור האב או הסב של צאצאיו. לבניו של שפן היו מגעים קרובים עם הנביא ירמיהו.
הידעת?
איזו משמעות הייתה לכך שאדם קרע את בגדיו בימי המקרא?
כתבי־הקודש מתארים מספר מקרים שבהם אנשים קרעו את לבושם. פעולה זו נראית מוזרה בעיני קוראים בני זמננו, אולם בקרב היהודים זה היה נחשב לביטוי של רגש עז הנגרם כתוצאה מייאוש, מיגון, מהשפלה, מכעס או מאבל.
לדוגמה, ראובן ’קרע את בגדיו’ כאשר גילה שתוכניתו לשחרר את אחיו יוסף סוכלה מאחר שיוסף נמכר לעבדות. אביהם יעקב ’קרע את שמלותיו’ כשחשב שחיית פרא טרפה את יוסף (בר׳ ל״ז:18–35). איוב ’קרע את מעילו’ כשנאמר לו שכל ילדיו מתו (איוב א׳:18–20). שליח ש”מדיו קרועים” הופיע לפני עלי הכוהן הגדול והודיע לו שבני ישראל נחלו תבוסה בקרב, ששני בניו נהרגו ושארון הברית נשבה (שמ״א ד׳:12–17). כאשר שמע יאשיהו את דברי ספר התורה שנקראו באוזניו והבין שעמו חטא, ’קרע את בגדיו’ (מל״ב כ״ב:8–13).
בזמן המשפט של ישוע, קיפא הכוהן הגדול ’קרע את בגדו העליון’ כאשר החשיב שלא בצדק את דברי ישוע לדבר חירוף (מתי כ״ו:59–66). מסורת רבנית קבעה שהשומע אדם אחר מחרף את שם אלוהים היה חייב לקרוע את בגדיו. אולם סברה רבנית אחרת מהתקופה שלאחר חורבן בית המקדש בירושלים ציינה: ”השומע אזכרה [חירוף השם המפורש] בזמן הזה אינו חייב לקרוע [את בגדיו] שאם אי אתה אומר כן [אלמלא כן] נתמלא כל הבגד קרעים”.
כמובן, אם יגונו של הפרט לא היה אמיתי, לא היה כל ערך בעיני אלוהים לקריעת הבגדים. לכן יהוה אמר לעמו ’לקרוע לבבם ולא בגדיהם ולשוב אליו’ (יואל ב׳:13).
בנ ”נכו” §2
נכו (נכה)
מלך מצרי שחי בתקופתו של יאשיהו, מלך יהודה. לפי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, נכו היה בנו של פסמתיך הראשון והוא ירש את הכס מאביו.
יאשיהו העניו נשא חן בעיני יהוה
שליחי יאשיהו הולכים אל חולדה הנביאה בירושלים ושבים עם מסר בפיהם. חולדה מסרה להם את דבר יהוה ולפיו הרעות הכתובות בספר שנמצא יבואו על העם הכופר. אך הואיל ויאשיהו נכנע מלפני יהוה אלוהים, הוא לא יראה את הרעה שיביא יהוה. הוא ייאסף אל אבותיו ואל קברו בשלום (מלכים ב׳. כ״ב:14–20; דברי הימים ב׳. ל״ד:22–28).
האם ניבאה חולדה נבואת אמת, בהתחשב בעובדה שיאשיהו נהרג בקרב? (מלכים ב׳. כ״ג:28–30) כן, משום שה”שלום” שבו נאסף יאשיהו אל קברו עמד בניגוד ל”רעה” שנועדה לבוא על יהודה (מלכים ב׳. כ״ב:20; דברי הימים ב׳. ל״ד:28). יאשיהו נהרג לפני הרעה שבאה בין 609 ל־607 לפה״ס כשצרו הבבלים על ירושלים והחריבוה. וכשנאמר ’נאסף אל אבותיו’ אין זה מוציא מכלל אפשרות מוות אלים. המקרא משתמש בביטוי דומה למקרים של מוות אלים ולא־אלים (דברים ל״א:16; מלכים א׳. ב׳:10; כ״ב:34, 40).
מאמר לימודי 38
צעירים — השתמשו בחייכם בתבונה
”תבונה תנצור אותך” (מש׳ ב׳:11).
סקירה מקדימה
צעירים, יהוה יודע שאתם מתמודדים עם אתגרים שיכולים להעמיד את הקשר שלכם איתו במבחן. איך תוכלו לקבל החלטות נבונות שישמחו את אביכם השמימי? במאמר נבחן את דוגמתם של שלושה צעירים שהפכו למלכים ביהודה. שים לב מה תוכל ללמוד מההחלטות שהם קיבלו.
דמיין לעצמך שאתה מתמנה למלוך על עם אלוהים כשאתה עדיין ילד או נער. איך תשתמש בכוח ובסמכות שלך? המקרא מספר לנו על כמה מלכים ביהודה שהתחילו למלוך בגיל צעיר. יואש, לדוגמה, היה רק בן 7, עוזיהו היה בן 16 ויאשיהו היה בן 8. חשוב כמה לחץ היה עליהם. אבל למרות שהמצב שלהם לא היה פשוט, כל אחד מהם קיבל את העזרה שהוא היה צריך כדי להתגבר על הקשיים ולהצליח בחיים.
2 אנחנו אומנם לא מלכים או מלכות, אבל אנחנו יכולים ללמוד לקחים טובים משלוש הדמויות המקראיות האלה. הם קיבלו החלטות טובות והחלטות לא־טובות, ודוגמתם תעזור לנו לראות מדוע עלינו לבחור חברים טובים, להישאר ענווים ולהמשיך לבקש את יהוה.
בחר חברים טובים
3 חקה את ההחלטות הנבונות של יואש. כשהמלך יואש היה צעיר הוא קיבל החלטה נבונה. הוא היה יתום מאב ונשמע להדרכה של הכוהן הגדול הנאמן יהוידע. הכוהן התייחס ליואש כאילו היה בנו והדריך אותו. כתוצאה מכך, יואש החליט בחוכמה לקדם את עבודת אלוהים הטהורה ולשרת את יהוה. הוא אפילו הורה לשפץ את בית יהוה (דה״ב כ״ד:1, 2, 4, 13, 14).
4 אם ההורים שלך מלמדים אותך לאהוב את יהוה ולחיות על־פי אמות המידה שלו, הם נותנים לך מתנה נפלאה. (קרא משלי ב׳:1, 10–12.) ההורים יכולים להדריך אותך בדרכים רבות. שים לב איך אביה של אחות ששמה קטיה עזר לה לקבל החלטות טובות. מדי יום בדרך לבית־הספר הוא דיבר איתה על הפסוק היומי. היא מספרת: ”השיחות האלה עזרו לי להתמודד עם מצבים קשים שהתעוררו במהלך היום”. אבל אולי אתה מרגיש שההדרכה הרוחנית שההורים נותנים לך מגבילה את החופש שלך. מה יכול לעזור לך לקבל אותה? אחות ששמה אנסטסיה, נזכרת איך ההורים שלה הקדישו זמן כדי להסביר לה למה הם קבעו חוקים מסוימים. היא מספרת: ”זה עזר לי להבין שהכללים האלה לא נועדו להגביל אותי, אלא להגן עליי באהבה”.
5 כשאתה מיישם את העצות שההורים נותנים לך על בסיס המקרא אתה משמח אותם. חשוב מכך, אתה משמח את אלוהים ורוקם איתו קשר הדוק. (קרא משלי כ״ב:6; כ״ג:15, 24, 25.) אין ספק שזו סיבה טובה לחקות את דוגמתו של יואש הצעיר.
6 למד מההחלטות הלא־טובות של יואש. אחרי שיהוידע מת, יואש בחר חברים לא־טובים. (קרא דברי הימים ב׳. כ״ד:17, 18.) הוא החליט להקשיב לשרי יהודה, שלא אהבו את יהוה. אין ספק שהיה עדיף אם הוא היה נמנע מהחברה הרעה הזאת (מש׳ א׳:10). במקום לעשות את זה, הוא הקשיב לעצות הלא־טובות שלהם. למעשה כשבן דודתו, זכריה, ניסה לתקן אותו, יואש הוציא אותו להורג. (דה״ב כ״ד:20, 21; מתי כ״ג:35). איזה מעשה נוראי ומטופש! בתחילת חייו יואש אומנם הלך בדרך טובה, אבל למרבה הצער הוא הפך לכופר ורוצח. בסופו של דבר משרתיו הרגו אותו (דה״ב כ״ד:22–25). התוצאה הייתה יכולה להיות שונה לגמרי אם הוא היה ממשיך להקשיב ליהוה ולמי שאוהבים את יהוה! איזה לקח תוכל ללמוד מדוגמתו?
7 אחד הלקחים שנוכל ללמוד מההחלטה הלא־טובה של יואש הוא שעלינו לבחור חברים שישפיעו עלינו לטובה — חברים שאוהבים את יהוה ורוצים לשמח אותו. כשאנחנו בוחרים חברים, אנחנו לא צריכים להגביל את עצמנו לאנשים מקבוצת הגיל שלנו. זכור שיואש היה הרבה יותר צעיר מחברו יהוידע. כשאתה חושב על החברים שלך, תוכל לשאול את עצמך: ’האם הם עוזרים לי לחזק את האמונה שלי ביהוה? האם הם מכבדים את הסטנדרטים שלו ומעודדים גם אותי לחיות על־פיהם? האם הם מדברים על יהוה ועל האמיתות היקרות שלו? האם הם אומרים לי את מה שאני רוצה לשמוע, או שיש להם אומץ לתקן אותי כשאני סוטה מהדרך?’ (מש׳ כ״ז:5, 6, 17) למען האמת, אם החברים שלך לא אוהבים את יהוה, אתה לא צריך אותם. אבל אם יש לך חברים שאוהבים את יהוה, הישאר קרוב אליהם — הם ישפיעו עליך לטובה (מש׳ י״ג:20).
8 רשתות חברתיות יכולות להיות דרך טובה לשמור על קשר עם משפחה וחברים. אבל הרבה אנשים משתמשים בצורת התקשורת הזאת כדי להרשים אחרים, ומפרסמים תמונות או סרטונים של מה שהם קונים או עושים. אם אתה משתמש ברשתות חברתיות, שאל את עצמך: ’האם המניע שלי הוא להרשים אחרים? האם המטרה שלי היא לבנות אחרים, או לקדם את עצמי? האם אני מאפשר לאנשים שמשתמשים בכלי הזה להשפיע לרעה על החשיבה שלי, הדיבור שלי, והמעשים שלי?’ שים לב לעצה של אח נתן נור, ששירת כחבר בגוף המנהל: ”אל תנסו לרצות אנשים, בסוף לא תרצו אף אחד. אם תבקשו להיות רצויים בעיני יהוה, תהיו רצויים גם בעיני כל אוהבי יהוה”.
עלינו להישאר ענווים
9 חקה את ההחלטות הנבונות של עוזיהו. בצעירותו, המלך עוזיהו היה עניו. הוא למד ”לירוא את האלוהים”. הוא חי עד גיל 68 ובמשך רוב חייו יהוה בירך אותו. (קרא דברי הימים ב׳. כ״ו:1–5.) עוזיהו הביס רבים מאויבי העם וחיזק את הגנות ירושלים (דה״ב כ״ו:6–15). אין ספק שהוא שמח שיהוה עזר לו לעשות את כל הדברים האלה (קהלת ג׳:12, 13).
10 למד מההחלטות הלא־טובות של עוזיהו. המלך עוזיהו היה רגיל שאחרים מצייתים לפקודותיו. האם זה גרם לו לחשוב שהוא יכול לעשות כל מה שעולה בדעתו? ובכן, יום אחד עוזיהו החליט להיכנס למקדש יהוה ובעזות מצח ניסה להקטיר קטורת על המזבח, דבר שהיה אסור למלכים לעשות (דה״ב כ״ו:16–18). הכוהן הגדול עזריהו ניסה לתקן אותו, אבל עוזיהו התמלא זעם. למרבה הצער, עוזיהו הרס את המוניטין שלו כמשרת אלוהים נאמן ונענש בצרעת (דה״ב כ״ו:19–21). אם הוא היה נשאר עניו, החיים שלו היו יכולים להיות הרבה יותר טובים!
11 כשמלכותו של עוזיהו התחזקה, הוא שכח שיהוה הוא מקור הכוח וההצלחה שלו. מה נוכל ללמוד מזה? אנחנו צריכים לזכור שההצלחות וזכויות השירות שלנו מקורן ביהוה. במקום להתרברב בהישגינו, עלינו להפנות ליהוה את הכבוד על הצלחותינו (קור״א ד׳:7). עלינו לקבל בענווה את העובדה שאנחנו לא־מושלמים וזקוקים למוסר. אח בשנות ה־60 לחייו כתב: ”למדתי לא לייחס לעצמי חשיבות רבה מדי. כשאני מקבל מוסר על טעויות טיפשיות שאני עושה מדי פעם, אני מנסה לקום על הרגליים ולהמשיך הלאה”. אם נירא את יהוה ונשמור על ענווה, נוכל להצליח בחיים (מש׳ כ״ב:4).
המשך לבקש את יהוה
12 חקה את ההחלטות הנבונות של יאשיהו. יאשיהו היה נער כשהוא התחיל לבקש את יהוה. הוא רצה ללמוד על יהוה ולעשות את רצונו. אבל למלך הצעיר הזה לא היו חיים קלים. הוא היה צריך להגן על עבודת אלוהים הטהורה בתקופה שבה רוב האנשים עבדו אלי כזב. וזה בדיוק מה שהוא עשה! עוד לפני שמלאו ליאשיהו 20, הוא התחיל להסיר את עבודת האלילים מהארץ (קרא דברי הימים ב׳. ל״ד:1–3).
13 גם אם אתה מאוד צעיר, תוכל לחקות את יאשיהו אם תבקש את יהוה ותלמד להעריך את תכונותיו. הצעדים האלה יניעו אותך להקדיש לו את חייך. איך הקדשתך תבוא לידי ביטוי בחיי היומיום? לוק, שנטבל בגיל 14, אומר: ”מהרגע הזה אני אשים את שירות יהוה במקום הראשון בחיי ואתאמץ לשמח אותו” (מר׳ י״ב:30). אם גם אתה תפתח את אותו רצון, תזכה להרבה ברכות.
14 עם אילו אתגרים אתה עלול להתמודד כמשרת צעיר של יהוה? ג׳והאן, שנטבל בגיל 12, מדבר על הלחץ שהתלמידים בכיתה מפעילים עליו לעשן סיגריות אלקטרוניות. כדי למצוא את הכוחות להתגבר על הלחץ הזה הוא מזכיר לעצמו שסיגריות אלקטרוניות יכולות להשפיע לרעה גם על הבריאות שלו וגם על הקשר שלו עם יהוה. רייצ׳ל, שנטבלה בגיל 14, מסבירה מה עוזר לה להתמודד עם הקשיים שיש לה בבית־הספר: ”אני מחפשת דברים שמזכירים לי נושאים רוחניים. לדוגמה, שיעור היסטוריה יכול להזכיר לי אירוע מקראי או נבואה. או ששיחה מסוימת יכולה להזכיר לי פסוק שימושי שאני יכולה לחלוק עם מישהו”. יכול להיות שהאתגרים שאתה נתקל בהם שונים מאלו שהיו למלך יאשיהו. אבל אתה יכול להיות חכם ונאמן כמותו. כשאתה מתמודד עם קשיים בצעירותך זה מכין אותך לקשיים שתחווה בעתיד.
15 בבגרותו המלך יאשיהו התחיל בשיפוץ המקדש. בזמן העבודות נמצא ”ספר תורת יהוה אשר נמסרה ביד משה”. כשהקריאו את הספר באוזניו, זה הניע את המלך לנקוט פעולה ולעשות את הכתוב בו. (קרא דברי הימים ב׳. ל״ד:14, 18–21.) האם היית רוצה לקרוא במקרא באופן קבוע? אם כבר ניסית לעשות את זה, האם אתה מצליח? האם אתה שם לב לפסוקים שיכולים לעזור לך באופן אישי? לוק, שהוזכר קודם לכן, כותב במחברת נקודות מעניינות שהוא מוצא. האם תוכל לעשות משהו דומה כדי לזכור פסוקים או נקודות שאהבת? ככל שתכיר את המקרא ותאהב אותו יותר, כך הרצון שלך לשרת את יהוה יגבר. ובדומה למלך יאשיהו, דבר־אלוהים יניע אותך לפעולה.
16 למד מההחלטה הלא־טובה של יאשיהו. כשהוא היה כבן 39, יאשיהו עשה טעות שעלתה לו בחייו. הוא בטח בעצמו במקום לבקש את הדרכת יהוה (דה״ב ל״ה:20–25). אנחנו יכולים ללמוד מזה לקח. לא משנה בני כמה אנחנו או כמה זמן אנחנו לומדים את המקרא, אנחנו תמיד צריכים לבקש את יהוה. עלינו להמשיך להתפלל להדרכתו, ללמוד את דברו ולבקש עצות ממשיחיים בוגרים. כך יהיה פחות סיכוי שנעשה טעויות גדולות, וללא ספק נהיה יותר מאושרים (יעקב א׳:25).
צעירים — אתם יכולים להצליח בחיים
17 כשאתה צעיר פתוחות בפניך הרבה אפשרויות. הדוגמאות של יואש, עוזיהו ויאשיהו ממחישות שצעירים יכולים לקבל החלטות נבונות ולעשות דברים שמשמחים את יהוה. אבל כפי שראינו, זה לא מנבא הצלחה ודאית. עלינו לחקות את הדברים הטובים שעשו המלכים האלה, ולא את הטעויות שלהם. כך נוכל להצליח בחיים.
18 במקרא יש דוגמאות של צעירים נוספים שהתקרבו ליהוה, זכו לחסדו והצליחו בחיים. דוד היה אחד מהם. בגיל צעיר הוא בחר לצדד באלוהים ובהמשך הפך למלך נאמן. מדי פעם הוא עשה טעויות, אבל באופן כללי אלוהים החשיב אותו לנאמן (מל״א ג׳:6; ט׳:4, 5; י״ד:8). אם תלמד על החיים של דוד ועל שירותו הנאמן, זה יכול לעודד אותך ולתת לך מוטיבציה. תוכל גם ללמוד על הדוגמאות של מרקוס או טימותיאוס. הם התחילו לשרת את יהוה בגיל מאוד צעיר, והוא היה מרוצה מהם. בעקבות זאת הם חיו חיים מאושרים.
19 השאלה אם תצליח בחיים תלויה הרבה במה שאתה עושה איתם עכשיו. אם תבטח ביהוה ולא בהבנתך, הוא ’יכוון את צעדיך’ (מש׳ כ׳:24). תוכל לחיות חיים מאושרים ומלאי סיפוק. זכור שיהוה מעריך את מה שאתה עושה בשבילו. אין דרך טובה יותר להשתמש בחייך מאשר לשרת את אבינו השמימי האוהב.
פרק 37
הוא ”החליט בליבו לא להיטמא”
ספר דניאל עומד למשפט
14 בדניאל א׳:1 נאמר: ”בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה, בא נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה”. המבקרים מוצאים בפסוק זה טעם לפגם, משום שהוא סותר לכאורה את דברי ירמיהו, שאמר שהשנה הרביעית ליהויקים היתה השנה הראשונה למלכות נבוכדנאצר (ירמיהו כ״ה:1; מ״ו:2). האם סתר דניאל את דברי ירמיהו? מעט מידע נוסף והנושא מתברר על נקלה. יהויקים הומלך לראשונה ב־628 לפה״ס בידי פרעה נכו, אך לא היה אלא שליט בובה בידי מושל מצרי זה. הדבר אירע כשלוש שנים לפני שנבוכדנאצר ירש את כיסא אביו בבבל ב־625 לפה״ס. כעבור זמן קצר (ב־620 לפה״ס) פלש נבוכדנאצר ליהודה והמליך את יהויקים למלך מטעם שלטון בבל (מלכים ב׳. כ״ג:34; כ״ד:1). ליהודי החי בבבל ”שנת שלוש למלכות יהויקים” היא שנת מלכותו השלישית של יהויקים מטעם בבל. ומנקודת מבט זו כתב דניאל. ירמיהו, לעומת זאת, כתב מנקודת מבטם של היהודים שהתגוררו בירושלים, ולכן התייחס למלכות יהויקים מן העת שבה המליכוֹ פרעה נכו.
15 סתירה מדומה זו רק תומכת בעובדה שדניאל כתב את ספרו בהיותו גולה יהודי בבבל. הטיעון הזה נגד ספר דניאל לוקה בחסר גם מהיבט נוסף. זכור שלרשותו של מחבר ספר דניאל עמד ספר ירמיהו, והוא אף התייחס אל הכתוב בו (דניאל ט׳:2). לוּ היה מחבר ספר דניאל מתחזה חכם, כטענת המבקרים, האם היה מסתכן בסתירת מקור מהימן מאוד כירמיהו — ועוד בפסוק הראשון של ספרו? ודאי שלא!
בנ ”בית אוצר” §3
בית אוצר
לגבי בית האוצר הבבלי, נאמר בדניאל א׳:2 שנבוכדנאצר הביא את הכלים יקרי הערך של בית יהוה ל”בית אוצר אלוהיו”. בכתובת בבלית צוטטו דברי נבוכדנאצר על מקדש מרדוך: ”אגרתי בו כסף וזהב ואבנים יקרות... ועשיתיהו לבית האוצר של ממלכתי”. (השווה עזר א׳:8.) ייתכן שלבבלים היו בתי אוצר משניים במקומות שונים ברחבי האימפריה (דנ ג׳:2). גם לפרסים היו בתי אוצר מקומיים ששמרו בהם חלק מכספי המיסים שהאחשדרפנים אספו (עזר ז׳:20, 21). בתי האוצר הפרסיים הראשיים שימשו גם כארכיונים ממלכתיים שהכילו מסמכים חשובים, וכן זהב ודברי ערך אחרים (עזר ו׳:1, 2; אסת ג׳:9).
בנ ”כישוף” §2–6
כישוף
”כישוף שחור” (או מאגיה שחורה) מתייחס ללחשים, קללות ועין הרע במטרה להזיק לאויב של מישהו. מצד שני, מי שעוסק ב”כישוף לבן” (או מאגיה לבנה) טוען שהוא מועיל לאדם כי הוא מבטל לחשים וקללות. בקרב כמה עמים קדומים העיסוק ב”כישוף שחור” היה עבירה שדינה מוות. לעומת זאת, המקרא הולך צעד נוסף ואוסר כל צורה של כישוף ועיסוק בספיריטיזם (ויק י״ט:26; דב י״ח:9–14). מי שעסקו בכישוף ניסו להשפיע על חיי האדם ולשנות את העתיד. לכן עיסוק בכישוף היה שונה מחיזוי עתידות, כי חוזה עתידות רק ניסה לחשוף מאורעות עתידיים ולא לשנות אותם.
העיסוק בכישוף מבוסס בעיקרו על האמונה שניתן לגרום לרוחות הרעות להשתלט על אדם או לגרש אותן ממנו, וכן שניתן לרמות את הרוחות הרעות או ללכוד אותן בחתיכת עץ או בכלי חרס. לדוגמה, יש הטוענים שניתן ליצור מסלולים מכושפים על־ידי דבש או חפצים מושכים אחרים וכך להוביל את השדים לפי רצונו של המכשף.
החרטומים, שהיו כוהני דת שעסקו בכישוף, שגשגו בזכות כל התפיסות האלו. הייתה להם השפעה עצומה על חיי האנשים, והם סחטו סכומי כסף עצומים ממי שהיו נתונים להשפעתם, בטענה שיש להם כוחות על־טבעיים, אפילו יותר מאשר לשדים. האנשים האמינו שהייתה לחרטומים היכולת להכריח את השדים לציית להם, ושהשדים לא יכולים להשפיע על החרטומים.
מנהגים ספיריטיסטיים אלה התפתחו על־ידי הכשדים שחיו בבבל הקדומה. לפי ישעיהו, שחי במאה השמינית לפה״ס, בבל של ימיו הייתה מלאה בכל מיני כישופים (ישע מ״ז:12–15). למעלה ממאה שנה לאחר מכן, בימיו של דניאל, החרטומים עדיין היו חלק מאנשי חצר המלוכה הבבלית (דנ א׳:20; ב׳:2, 10, 27; ד׳:7; ה׳:11).
הבבלים פחדו מאוד ממכשפים וממכשפות, כי הם האמינו שאנשים כאלה עוסקים במאגיה שחורה. כוהני הדת, לעומת זאת, נחשבו בעיני העם למי שעסקו במאגיה לבנה. על־פי הסברה, אם אותו לחש שנאמר על־ידי כוהן דת וגרם לאדם חולה להבריא ייאמר על־ידי מכשף או מכשפה, הוא יגרום לאדם למות.
נאמנים ליהוה חרף מבחנים
25 האם בתום עשרה ימים של ’זרועים ומים’ הם ייראו ”זועפים”, דהיינו מדוכדכים, בהשוואה לאחרים? המילה ”זֵרֹעִים” עניינה בעיקר בזרעונים, כלומר ירקות וקטניות. בתרגומי מקרא מסוימים היא תורגמה ל”קטניות”, המוגדרות כ”צמחי תרבות כגון אפונה, שעועית, עדשים ופול שזרעיהם הם גרגירים... [ה]משמשים למאכל”. יש למדנים הסבורים שמן ההקשר ניתן להבין שתזונת הנערים לא הסתכמה בזרעונים אכילים. ספר עיון מציין: ”דניאל ורעיו ביקשו בעצם להחליף את המזון העשיר ומיני הבשר שעלו על שולחן המלך בתפריט ירקות פשוט שאכלו יתר העם”. הירקות כללו כנראה מנות מזינות שבהן בצלים, כְּרֵשָׁה, מלונים, מלפפונים, עדשים, שום ושעועית וכן לחם מקמח דגנים שונים. אין ספק שאיש לא יראה בתפריט זה ’מנת רעב’. נראה שהשומר הבין זאת. ”וישמע להם לדבר הזה וינסם ימים עשרה” (דניאל א׳:14). ומה היתה התוצאה?
מאמר לימודי 33
למד מדוגמתו של דניאל
”אתה אדם יקר מאוד” (דנ׳ ט׳:23).
סקירה מקדימה
צעירים שמשרתים את יהוה נתקלים בקשיים שבוחנים את האומץ והנאמנות שלהם ליהוה. מי שלומדים איתם בבית־הספר אולי לועגים להם כי הם מאמינים בבריאה או מנסים לגרום להם להרגיש טיפשים כי הם משרתים את אלוהים וחיים על־פי הסטנדרטים שלו. אבל כפי שנראה במאמר, מי שמחקים את הנביא דניאל ומשרתים את יהוה באומץ ובנאמנות הם ההיפך מטיפשים — הם חכמים.
הנביא דניאל נלקח בשבי הבבלי, הרחק מביתו, בצעירותו. למרות זאת, הוא הצליח להרשים את שוביו. הם ראו ”את הנראה לעיניים” — דניאל היה ’ללא כל מום’, ’טוב מראה’ והגיע ממשפחה מכובדת (שמ״א ט״ז:7). מהסיבות האלה הבבלים הכשירו אותו לשרת בתפקיד בכיר בחצר המלוכה (דנ׳ א׳:3, 4, 6).
2 לעומתם, יהוה אהב את דניאל לא בגלל המראה או המעמד החברתי שלו, אלא בגלל האדם שהוא בחר להיות. יכול להיות שדניאל היה רק בסוף שנות העשרה או בתחילת שנות העשרים כשיהוה הזכיר אותו לצד נוח ואיוב — גברים שעשו לעצמם שם טוב אצל אלוהים במשך עשרות שנים. (בר׳ ה׳:32; ו׳:9, 10; איוב מ״ב:16, 17; קרא יחזקאל י״ד:14.) ויהוה המשיך לאהוב את דניאל במשך כל חייו הארוכים והמרתקים (דנ׳ י׳:11, 19).
3 במאמר נבחן שתי תכונות של דניאל שהפכו אותו ליקר בעיני יהוה. תחילה נתאר כל תכונה ונראה איך היא באה לידי ביטוי בחייו של דניאל. לאחר מכן נראה מה עזר לו לפתח את התכונות האלה. לבסוף נראה איך נוכל לחקות אותו. המאמר אומנם נכתב עבור צעירים, אבל כולנו יכולים ללמוד מהדוגמה של דניאל.
חקה את אומץ ליבו של דניאל
4 גם אנשים אמיצים יכולים לחוות פחד, אבל הם לא מאפשרים לפחד למנוע מהם לעשות את הדבר הנכון. דניאל היה אמיץ מאוד. שים לב לשני מקרים שבהם הוא גילה אומץ. המקרה הראשון אירע ככל הנראה כשנתיים אחרי שהבבלים החריבו את ירושלים. נבוכדנאצר מלך בבל חלם חלום מפחיד על צלם עצום. הוא איים להרוג את כל החכמים ששירתו אותו, כולל את דניאל, אם הם לא יצליחו לומר לו את החלום ואת פתרונו (דנ׳ ב׳:3–5). דניאל היה צריך לפעול במהירות. אחרת, רבים היו מאבדים את חייהם. הוא ”נכנס... אל המלך וביקש ממנו לתת לו זמן להגיד למלך את הפתרון” (דנ׳ ב׳:16). זה דרש אומץ ואמונה. לא נאמר שדניאל פתר חלומות לפני כן. הוא ביקש מחבריו, ששמותיהם הבבלים היו שדרך, מישך ועבד נגו, ”להתפלל לרחמים מאלוהי השמיים לגבי הסוד הזה” (דנ׳ ב׳:18). יהוה ענה לתפילותיהם. הוא עזר לדניאל לפתור את החלום של נבוכדנאצר, והחיים של דניאל ושל חבריו ניצלו.
5 זמן מה אחרי שדניאל פתר את החלום על הצלם העצום, אומץ ליבו נבחן שוב. לנבוכדנאצר היה חלום מטריד נוסף שבו הוא ראה עץ ענק. דניאל הסביר באומץ למלך את משמעות החלום, ואף אמר למלך שהוא יאבד את שפיותו ואת כס מלכותו לתקופה מסוימת (דנ׳ ד׳:25). המלך עלול היה להחשיב את המסר הזה להסתה למרד ולהמית את דניאל. אבל דניאל גילה אומץ ופירש את החלום.
6 מה עזר לדניאל להיות אמיץ במשך כל חייו? כשדניאל היה צעיר הוא ודאי למד מדוגמתם של אימו ואביו. אין ספק שהם צייתו למצוות שיהוה נתן להורים בעם ישראל ולימדו את ילדם את תורת אלוהים (דב׳ ו׳:6–9). דניאל לא הכיר רק את הדברים הבסיסיים של התורה, כמו את עשרת הדיברות, אלא גם את הפרטים לגבי מה מותר ומה אסור לאדם בעם ישראל לאכול (וי׳ י״א:4–8; דנ׳ א׳:8, 11–13). הוא גם למד את ההיסטוריה של עם אלוהים וידע מה קרה להם כשהם לא חיו על־פי הסטנדרטים של יהוה (דנ׳ ט׳:10, 11). החוויות שדניאל עבר במהלך חייו שכנעו אותו שיהוה ומלאכיו העוצמתיים תומכים בו (דנ׳ ב׳:19–24; י׳:12, 18, 19).
7 דניאל למד את כתביהם של נביאי אלוהים, וביניהם נבואות ירמיהו. המחקר הזה עזר לו מאוחר יותר להבין שהשבי הארוך של היהודים בבבל עומד להסתיים (דנ׳ ט׳:2). הביטחון של דניאל ביהוה ללא ספק התחזק כשהוא ראה נבואות מקראיות מתגשמות. ואכן, מי שיש להם ביטחון חזק באלוהים יכולים להיות אמיצים מאוד. (השווה רומים ח׳:31, 32, 37–39.) דבר חשוב נוסף שדניאל עשה היה להתפלל לאביו השמימי בקביעות (דנ׳ ו׳:10). הוא התוודה על חטאיו בפני יהוה ושיתף אותו ברגשותיו. דניאל גם ביקש את עזרתו (דנ׳ ט׳:4, 5, 19). הוא היה אדם כמונו. הוא לא נולד עם אומץ, אלא פיתח את התכונה הזאת באמצעות לימוד ותפילות ובזכות ביטחונו ביהוה.
8 מה אנחנו צריכים לעשות כדי לפתח אומץ? ההורים שלנו יכולים לעודד אותנו להיות אמיצים, אבל הם לא יכולים להעביר אלינו את התכונה הזאת בירושה. לפתח אומץ זה כמו ללמוד מיומנות חדשה. אחת הדרכים ללמוד מיומנות חדשה היא להתבונן היטב במה שמורה עושה ולחקות את דוגמתו. באופן דומה, נלמד להיות אמיצים אם נבחן היטב איך אחרים מגלים את התכונה הזאת ונחקה את דוגמתם. אם כן, מה למדנו מדניאל? בדומה לו, אנחנו צריכים להכיר לעומק את דבר־אלוהים. אנחנו צריכים לרקום קשר קרוב עם יהוה, ולשם כך עלינו לדבר איתו בחופשיות ובקביעות. כמו כן, אנחנו צריכים לבטוח ביהוה ולהיות משוכנעים שהוא תומך בנו. כך נוכל לגלות אומץ כשאמונתנו נבחנת.
9 האומץ מועיל לנו במספר דרכים. שים לב לחוויה של בן. הוא למד בבית־ספר בגרמניה שבו כולם האמינו באבולוציה וחשבו שסיפור הבריאה המקראי הוא רק אגדה. יום אחד הייתה לבן הזדמנות לעמוד בפני הכיתה ולהסביר למה הוא מאמין שהחיים נוצרו על־ידי בורא. הוא הציג את האמונה שלו באומץ. מה הייתה התוצאה? ”המורה שלי הקשיב בתשומת לב”, אומר בן. איך הגיבו התלמידים בכיתה של בן? הוא מספר: ”לרבים מהם היה ראש פתוח והם אמרו שהם מכבדים אותי”. כפי שהחוויה של בן מראה, אנשים אמיצים זוכים בדרך כלל לכבוד מאחרים. הם עשויים גם למשוך ישרי לב ליהוה. אין ספק שיש לנו סיבות טובות לפתח אומץ לב.
חקה את נאמנותו של דניאל
10 פעמים רבות המקרא מדבר על ה”נאמנות” או ה”חסד” שאלוהים מגלה לידידיו. המקרא מדבר גם על הנאמנות שמשרתי אלוהים מגלים זה לזה (שמ״ב ט׳:6, 7). הנאמנות שלנו יכולה להתחזק עם הזמן. שים לב איך זה בא לידי ביטוי במקרה של דניאל.
11 נאמנותו של דניאל ליהוה נבחנה לאורך כל חייו. אבל אחד המבחנים הקשים ביותר אירע בשנות ה־90 לחייו. בשלב הזה המדים והפרסים כבר כבשו את בבל והשלטון היה בידי המלך דריווש. פקידים בחצר המלוכה לא אהבו את דניאל ולא כיבדו את האל שהוא שירת. לכן הם רקמו מזימה שתביא למותו. הם שכנעו את המלך להוציא צו שיבחן האם דניאל נאמן לאלוהיו או למלך. כל מה שדניאל היה צריך לעשות כדי להוכיח את נאמנותו למלך ולהיטמע בין שאר האנשים היה להפסיק להתפלל ליהוה למשך 30 יום. דניאל סירב להתפשר וכתוצאה מכך הוא הושלך לגוב האריות. אבל יהוה גמל לדניאל על נאמנותו והציל אותו מפי האריות (דנ׳ ו׳:12–15, 20–22). איך נוכל לחקות את דניאל ולפתח נאמנות חסרת פשרות ליהוה?
12 כדי להיות נאמנים ליהוה, אנחנו צריכים לאהוב אותו בכל ליבנו. נאמנותו של דניאל ליהוה הייתה חסרת פשרות כי הוא אהב את אביו השמימי מאוד. אהבתו של דניאל ליהוה הייתה כה חזקה משום שהוא הרהר בתכונות של יהוה וחשב איך הוא מבטא אותן (דנ׳ ט׳:4). דניאל הרהר בהערכה גם בכל הדברים הטובים שיהוה עשה עבורו ועבור עמו (דנ׳ ב׳:20–23; ט׳:15, 16).
13 בדומה לדניאל, הצעירים שלנו מוקפים באנשים שלא מכבדים את יהוה ואת הסטנדרטים שלו. הם אולי מזלזלים בכל מי שטוען שהוא אוהב את אלוהים. יש כאלה שלוחצים על הצעירים להפר את נאמנותם ליהוה. שים לב, לדוגמה, מה קרה לצעיר מאוסטרליה ששמו גרהם. כשהוא היה בתיכון הוא נתקל במצב לא־פשוט. המורה שאלה את התלמידים בכיתה איך הם יגיבו אם חבר יספר להם שהוא הומוסקסואל. המורה ביקשה מכל התלמידים שיתמכו בו ובסגנון החיים שלו לעמוד בצד אחד של הכיתה, ומכל מי שלא יתמכו בו לעמוד בצד השני. גרהם אומר: ”כל התלמידים בכיתה, חוץ ממני ומעד־יהוה אחר, עמדו בצד שתומך בסגנון החיים הזה”. מה שקרה לאחר מכן ממש בחן את הנאמנות של גרהם ליהוה. ”בכל הזמן שנשאר מהשיעור”, הוא אומר, ”התלמידים האחרים ואפילו המורה לעגו לנו והעליבו אותנו. עשיתי כל מה שאני יכול כדי להסביר את האמונה שלי בדרך רגועה והגיונית, אבל הם לא הקשיבו לאף מילה שאמרתי”. איך מבחן הנאמנות הזה השפיע על גרהם? הוא מספר: ”לא נהניתי שתוקפים אותי, אבל שמחתי מאוד שיכולתי להגן על האמונה שלי בלי להתפשר”.
14 נוכל לפתח נאמנות חסרת פשרות ליהוה אם נחקה את דוגמתו של דניאל ונעמיק את אהבתנו כלפיו. אהבתנו ליהוה מתעצמת כשאנחנו לומדים על תכונותיו. לדוגמה, אנחנו יכולים ללמוד על הדברים שהוא ברא (רומ׳ א׳:20). אם אתה רוצה להעמיק את האהבה והכבוד שלך כלפי יהוה, תוכל לקרוא את המאמרים הקצרים בסדרה ”הוכחה לקיומו של מתכנן תבוני?” או לצפות בסרטונים באותה סדרה. תוכל גם לקרוא את החוברת האם החיים נוצרו בידי בורא? ואת החוברת מוצא החיים — חמש שאלות שראוי לשאול. שים לב מה אחות צעירה מדנמרק, ששמה אסתר, אמרה על הפרסומים האלה: ”הטיעונים שם מדהימים. החוברות לא אומרות לך במה להאמין, הן פשוט מציגות את העובדות ונותנות לך להחליט בעצמך”. בן, שצוטט קודם לכן, אומר: ”המידע הזה חיזק מאוד את האמונה שלי. הוא הוכיח לי שאלוהים ברא את החיים”. אחרי שתלמד את חומר הלימוד הזה, אתה ודאי תסכים עם מה שהמקרא אומר: ”ראוי אתה, יהוה אלוהינו, לקבל את התפארת והכבוד והגבורה, כי אתה בראת הכול” (ההת׳ ד׳:11).
15 דרך נוספת שבה נוכל להעמיק את אהבתנו ליהוה היא לבחון לעומק את חייו של בנו ישוע. אחות צעירה מגרמניה, ששמה סמירה, עשתה את זה. היא אומרת: ”הכרתי את יהוה טוב יותר דרך ישוע”. בילדותה לסמירה היה קשה להבין איך יכול להיות שליהוה יש רגשות, אבל היא כן הבינה שלישוע יש רגשות. ”אהבתי את ישוע כי הוא היה ידידותי והוא אהב ילדים”, היא מוסיפה. ככל שהיא למדה יותר על ישוע, כך היא רקמה קשר קרוב יותר עם יהוה. היא מסבירה: ”עם הזמן הבנתי שישוע מחקה בצורה מושלמת את אביו. הם מאוד דומים. הבנתי שזו אחת הסיבות לכך שישוע נשלח אל הארץ — לאפשר לאנשים להכיר את יהוה טוב יותר” (יוח׳ י״ד:9). אם אתה רוצה לחזק את הקשר שלך עם יהוה, הקדש זמן כדי ללמוד כמה שיותר על ישוע. כך האהבה והנאמנות שלך ליהוה יתחזקו.
16 לאנשים נאמנים קל יותר לרקום קשרי ידידות קרובים וארוכים (רות א׳:14–17). בנוסף, למי שנאמן ליהוה יש סיבה טובה לחוש שלווה פנימית. למה? כי יהוה מבטיח להיות נאמן לנאמניו. (קרא תהלים י״ח:25; מיכה ו׳:8.) כמה מדהים! הבורא הכול יכול מוכן לרקום קשר קרוב ואוהב איתנו. ואף ניסיון או מתנגד, אפילו לא המוות, לא יצליחו לנתק את הקשר הזה (דנ׳ י״ב:13; לוקס כ׳:37, 38; רומ׳ ח׳:38, 39). כמה חשוב שנחקה את דניאל ונישאר נאמנים ליהוה!
המשך ללמוד מדניאל
17 במאמר בחנו רק שתיים מתכונותיו של דניאל. אבל יש עוד הרבה דברים שנוכל ללמוד ממנו. לדוגמה, יהוה נתן לדניאל סדרה של חזונות וחלומות ואת היכולת לפרש מסרים נבואיים. רבות מאותן נבואות כבר התגשמו. נבואות אחרות מספקות פרטים על אירועים עתידיים שישפיעו על כל אדם שחי עלי אדמות.
18 במאמר הבא נבחן שתי נבואות שמופיעות בספר דניאל. אם נבין אותן הן יעזרו לכולנו, צעירים ומבוגרים, להחליט החלטות נבונות. נבואות אלה יכולות גם לחזק את אומץ הלב והנאמנות שלנו, כדי שנהיה מוכנים לעמוד מול מבחנים שצפויים לנו בקרוב.
פרק 38
הם ”השביתו את כוח האש”
הידעת?
איך לבנים ושיטות עשיית הלבנים שהתגלו בין חורבות בבל העתיקה תומכות בתיעוד המקראי?
ארכיאולוגים מצאו בחפירות בבבל העתיקה מספר רב של לבנים ששימשו לבניית העיר. לדברי הארכיאולוג רוברט קולדווי, את הלבנים ייצרו בכבשנים שהיו ”מחוץ לעיר, היכן שהחמר היה איכותי והיה שפע של חומרי בעירה”.
תעודות עתיקות מגלות שפקידים בבליים השתמשו בכבשנים גם למטרה אכזרית. פול־אליין בולייו, פרופסור להיסטוריה האשורית ולשפה האשורית העתיקה באוניברסיטת טורונטו, אומר: ”מקורות בבליים שונים... מתעדים את שריפתם של אנשים בפקודת המלך בשל מרד או פשעים נגד האלים”. בכתובת מתקופת המלך נבוכדנאצר נכתב המשפט הבא: ”השמידו אותם, שרפו אותם, צלו אותם באש... השליכום אל כבשן האופה... הניחו לתימרות העשן להינשא מעלה, כלו אותם באש הלהבה האימתנית”.
קוראי המקרא יכולים להיזכר באירועים המתוארים בספר דניאל פרק ג׳. אותו תיעוד היסטורי מתאר איך המלך נבוכדנאצר הקים צלם ענק עשוי זהב בבקעת דורה, מחוץ לעיר בבל. כששלושת הצעירים העבריים — שדרך, מישך ועבד נגו — סירבו להשתחוות לצלם, נבוכדנאצר התמלא זעם וציווה להסיק את הכבשן ”פי שבעה מהרגיל” ולהשליך את שלושת הצעירים ”לתוך כבשן האש הבוערת”. מלאך רב־כוח הציל אותם ממוות ודאי (דנ׳ ג׳:1–6, 19–28).
גם הלבנים הבבליות עצמן תומכות בתיעוד המקראי. ברבות מהן יש כתובות המהללות את המלך. באחת הכתובות כתוב: ”נבוכדנאצר, מלך בבל... את הארמון, מקום המשכן של הוד מעלתי, אני בניתי... מי ייתן וצאצאיי ישלטו בו לעד”. כתובת זו דומה מאוד להצהרה המתועדת בדניאל ד׳:30, שם נבוכדנאצר התרברב ואמר: ”האין זו בבל הגדולה אשר אני עצמי בניתי להיות בית מלוכה בכוחי ובגבורתי ולכבוד תפארתי?”
נאמנים ליהוה חרף מבחנים
14 שמו של דניאל הוסב לבלטשאצר, ומשמעו ”שמור את המלך”. זוהי כנראה צורה מקוצרת של תחינה לעזרה המופנית לאל בֵּל (מרדוך), ראש אלי בבל. גם אם לא נבוכדנאצר הוא שבחר לדניאל את שמו, היה הוא גאה לומר ששם זה ’כשם אלוהיו’ (דניאל ד׳:5). חנניה נקרא שדרך, שלדעת בני סמכא הוא שם מורכב שהוראתו ”מצוות אקו”. מעניין לציין כי אקו היה שמו של אל שומרי. מישאל נקרא מישך (אולי מִישאַקוּ), שהוא כנראה סילוף מחוכם של ”מי כאל?” ל”מי שווה לאקו?” שמו הבבלי של עזריה היה עבד נגו שפירושו מן הסתם ”עבד של נגו”. ”נגו” הוא גרסה שונה של ”נבו”, אל, שעל שמו נקראו כמה ממלכי בבל.
אמונתם יכלה לאש
3 חשוב על המלך נבוכדנאצר. הוראת שמו היא ”נבו, נצור נא את היורש!” ונבו היה אל החוכמה ועבודת האדמה הבבלי. נבוכדנאצר היה איש אדוק ביותר. כאמור, הוא בנה מקדשים לאלים בבליים רבים, הוא קישט מקדשים, והיה בעיקר חסידו של מרדוך, אשר לזכותו זקף את כל ניצחונותיו. נראה שנבוכדנאצר גם נשען מאוד על הגדת עתידות וקסמים בתכנון מהלכיו הצבאיים (יחזקאל כ״א:23–28).
אמונתם יכלה לאש
10 לרוב הנאספים לפני צלם נבוכדנאצר לא היתה כל בעיה להשתחוות לו, אף על פי שהיו מסורים לאלים פטרונים שונים. ”הם היו רגילים לעבוד אלילים, ועבודת אל אחד לא מנעה מהם לסגוד לאל אחר”, הסביר אחד מחוקרי המקרא. ”הדבר עלה בקנה אחד עם אמונתם המקובלת של עובדי האלילים בדבר קיומם של אלים רבים... מבחינתם, לא היה כל פסול בסגידה לאל של עם כלשהו או של ארץ כלשהי”.
הם ניצלו מכבשן האש!–התאה
אל קוראינו הצעירים
הנחיות: בצע את המשימה במקום שקט. בעודך קורא את הפסוקים, דמיין שאתה צופה מן הצד במתרחש. ראה בעיני רוחך את המראות. שמע את הקולות. חוש את מה שחשות הדמויות. עורר את הסיפור לחיים.
דמויות ראשיות: שדרך, מישך, עבד נגו ונבוכדנאצר
סיכום: אמונתם של שלושה צעירים עברים עומדת למבחן.
1 נתח את האירוע (קרא דניאל ג׳:1–30).
תאר את הקולות שאתה ”שומע” כשאתה קורא את פסוקים 3–7.
.....
תאר איך לדעתך נראה כבשן האש.
.....
אילו רגשות מעביר קולו של נבוכדנאצר כשהוא מצווה לחמם את הכבשן פי שבעה מהרגיל? (קרא שוב פסוקים 19 ו־20.)
.....
תאר את הדמות הרביעית שנמצאת בכבשן, כפי שאתה מדמיין אותה. (קרא שוב פסוקים 24 ו־25.)
.....
אילו תכונות מגלים שדרך, מישך ועבד נגו כשהם פונים לנבוכדנאצר בפסוקים 16–18?
.....
2 לעיון מעמיק יותר.
השתמש באמצעי המחקר שעומדים לרשותך כדי לגלות מהי יחידת המידה אמה, ואז חשב את ממדי הצלם שנבוכדנאצר בנה. (קרא שוב פסוק 1.)
.....
מה לומדים על אישיותו של נבוכדנאצר כשמשווים את פסוקים 19 ו־20 עם פסוקים 28 ו־29?
.....
3 ישם את מה שלמדת. רשום מה למדת לגבי...
גילוי כבוד לבעלי סמכות.
.....
החשיבות להגן על אמונתך.
.....
תמיכתו של יהוה בזמנים קשים.
.....
יישום נוסף של החומר.
אילו מצבים עלולים לבחון את האמונה שלך?
.....
כיצד הסיפור של שדרך, מישך ועבד נגו יכול לעזור לך לשמור על נאמנותך?
.....
4 אילו נקודות בסיפור הזה מועילות לך במיוחד? הסבר.
.....
פרק 39
”אם עליי למות, אמות”
עא 138, תיבה
היא נהגה בחוכמה, באומץ ובחוסר אנוכיות
האם ספר אסתר אינו מדויק מבחינה היסטורית?
מבקרי מקרא שונים מעלים טענה זו. אולם מספר חוקרים מציינים שמחבר הספר גילה בקיאות רבה בכל הנוגע לבית המלוכה הפרסי, לארכיטקטורה הפרסית ולמנהגי פרס. אומנם שמה של המלכה אסתר אינו מוזכר בשום תעודה חילונית ששרדה מאותה תקופה, אבל היא בוודאי אינה הדמות היחידה מחצרות המלוכה ששמה נעדר מתעודות רשמיות. יתר על כן, במסמכים חילוניים ניתן למצוא את השם ”מרדוקה” (Mardukâ) המקביל בשפה הפרסית לשם מרדכי. על־פי מסמכים אלה, אדם בשם זה שימש כפקיד בחצר המלוכה שבשושן בתקופה המדוברת בספר.
היא קמה להגנתו של עם אלוהים
18 אדם ששמו המן עלה לגדולה בחצר המלך. אחשוורוש מינה אותו לראש השרים, וכך הפך המן ליועצו הראשי ולמשנה לו בממלכה. המלך אף פסק שהכול חייבים להשתחוות בפני שר בכיר זה (אס׳ ג׳:1–4). היה זה חוק בעייתי עבור מרדכי. הוא רצה לציית למלך, אך לא במחיר חוסר כבוד כלפי אלוהים. המן היה אגגי, ומכאן שהיה כנראה מצאצאי אגג, המלך העמלקי אשר הוצא להורג בידי שמואל, נביא אלוהים (שמ״א ט״ו:33). מרוב רשעותם הפכו עצמם העמלקים לאויביהם של יהוה ושל עם ישראל. אלוהים דן את העם העמלקי לכליה (דב׳ כ״ה:19). כיצד יוכל יהודי נאמן להשתחוות לעמלקי? מרדכי לא יכול היה לעשות זאת, והוא לא זז מעמדתו. גם כיום ישנם אנשי אמונה, גברים כנשים, אשר מסכנים את נפשם על מנת לדבוק בעיקרון האומר: ”עלינו לציית לאלוהים כשליט ולא לבני אדם” (מה״ש ה׳:29).
האם עליך לחפש הכוונה במספרים?
המילה נומרולוגיה אינה מופיעה במקרא. עם זאת, המקרא מספר על המן העמלקי שזמם להאביד את כל היהודים שחיו בפרס במאה החמישית לפה״ס. הכתוב מוסר: ”בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, בשנת שתים עשרה למלך אחשוורוש, הפיל פור, הוא הגורל, לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר” (אסתר ג׳:7). כך עשה המן כדי לברר את היום ואת החודש המתאימים לביצוע זממו.
בימי קדם היתה הטלת גורלות דרך לגיטימית ליישוב מחלוקות (משלי י״ח:18). אולם המן הפיל פור, או גורלות, לשם הגדת עתידות — מעשה שהמקרא אוסר. בדברים י״ח: 10–12 נאמר שאלוהים מתעב כל ”קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני... כי תועבת יהוה כל עושה אלה”.
המקרא קושר את הקסמים ואת הכוחות העל־טבעיים לספיריטיזם. רוחות רעות יכולות לכוון את השתלשלות האירועים בהתאם למטרתן. גם אם אין התערבות דמונית בכל מקרה ומקרה, על דבר אחד אין עוררין: אלוהים מגנה את הספירטיזים, ומעורבות בו עלולה להכפיף את האדם לשליטת הרוחות הרעות (שמואל א׳. ט״ו:23; אפסים ו׳:12).
עא 142, תיבה
היא נהגה בחוכמה, באומץ ובחוסר אנוכיות
התגשמות נבואה
במאבקם למען עם אלוהים הגשימו אסתר ומרדכי נבואה מקראית קדומה. למעלה מ־200,1 שנה קודם לכן ניבא יעקב בהשראת יהוה על אחד מבניו: ”בנימין [כ]זאב יטרוף. בבוקר יאכל עַד [את טרפו], ולערב יחלק שלל” (בר׳ מ״ט:27). ’בבוקרה’ של תקופת המלוכה בישראל נמנו עם צאצאי בנימין שאול המלך ולוחמים אמיצים נוספים שלחמו למען עם יהוה. ב’ערוב’ תקופה זו, לאחר ששקעה השמש על שושלת המלכים בישראל, לחמו אסתר ומרדכי, שהיו שניהם משבט בנימין, באויבי יהוה ונחלו הצלחה. במובן מסוים הם גם חילקו שלל, שכן הונו העצום של המן הועבר לחזקתם.
פרק 40
הוא בנה מחדש את חומות העיר
הידעת?
מה היה תפקידו של ה”משקה למלך”?
נחמיה היה ”משקה” לארתחשסתא מלך פרס (נחמיה א׳:11). מי שנשא בתפקיד זה בחצרות המלוכה של המזרח התיכון הקדום לא היה משרת פשוט, אלא פקיד רם דרג. מתוך ספרות קלאסית ומציורים עתיקים רבים של אנשים שמילאו את תפקיד המשקה למלך, נוכל להסיק מספר מסקנות בנוגע לתפקידו של נחמיה בחצר מלך פרס.
תפקידו של ”המשקה למלך” היה לטעום את היין שהוגש למלך כדי להגן עליו מפני הרעלה. מכאן שהוא זכה לאמונו המלא של המלך. ”התככים והמזימות שרווחו בחצר המלוכה האכימנית [פרסית] העידו על הצורך הרב באנשי חצר אמינים”, אומר ההיסטוריון אדווין מ. יאמאוצ׳י. ”המשקה למלך” היה ככל הנראה גם פקיד שהיה מקורב למלך והייתה לו השפעה רבה עליו. העובדה שעבד מדי יום בצמוד למלך אפשרה לו ככל הנראה להחליט מי יוכל לגשת אליו.
מעמד זה יכול להסביר מדוע נענה המלך לבקשתו של נחמיה לשוב לירושלים ולבנות מחדש את חומות העיר. המלך ודאי העריך מאוד את נחמיה. אחד ממילוני המקרא מציין: ”המלך רק שאל אותו ’מתי תשוב?’” (נחמיה ב׳:1–6).
מה יהוה יגרום לך להיות?
11 כעבור מאות שנים, בנותיו של שלוּם היו בין מי שיהוה השתמש בהם כדי לשקם את חומות ירושלים (נחמ׳ ב׳:20; ג׳:12). אף־על־פי שאביהן היה שר, הן היו מוכנות לבצע מלאכה קשה ומסוכנת (נחמ׳ ד׳:9–12). עד כמה שונות היו מנכבדי תקוע, אשר ”לא הביאו צַוָּרָם” במלאכה (נחמ׳ ג׳:5). רק תאר לעצמך את השמחה שחשו בנותיו של שלום כאשר תוך 52 ימים בלבד הושלם הפרויקט! (נחמ׳ ו׳:15) בימינו אחיות משתתפות ברצון ובשמחה בהיבט מיוחד של השירות המקודש — בנייה ותחזוקה של מבנים המוקדשים ליהוה. מיומנותן, התלהבותן ונאמנותן חיוניות להצלחת מלאכה זו.
נקודות בולטות מספר נחמיה
ד׳:11, 12 — כיצד ניתן היה לבצע את עבודות הבנייה ביד אחת בלבד? עבור הסבלים הדבר לא היווה בעיה. ברגע שעמסו את המשא על ראשם או על כתפיהם הם יכלו לאזן אותו בקלות ביד אחת, בשעה שהיד ה’אחת [האחרת] מַחֲזֶקֶת השָלַח [נשק]’. ועל הבונים, שהיו צריכים להשתמש בשתי הידיים כדי לבצע את המלאכה נאמר: ”איש חרבו אסורים [חגורים] על מותניו ובונים”. הם עמדו הכן לצאת לפעולה במקרה שאויביהם יתקפו אותם.
שמור על בריאותך הרוחנית בעודך משרת בשטח זר
4 הקושי להבין את דבר־אלוהים בשפה זרה עלול להוות סכנה ממשית לבריאותנו הרוחנית. במאה החמישית לפה״ס היה נחמיה מוטרד מהעובדה שחלק מילדיהם של שבי ציון לא ידעו עברית. (קרא נחמיה י״ג:23, 24.) אותם ילדים עמדו לאבד את זהותם כמשרתי אלוהים מפני שהם לא יכלו להבין לגמרי את משמעות דבר־אלוהים (נחמ׳ ח׳:2, 8).
סדרת המאמרים באתר ”פעילויות ללימוד המקרא”
אלוהים ענה לתפילתו
אל קוראינו הצעירים
הנחיות: בצע את המשימה הבאה במקום שקט. בעודך קורא את הפסוקים, דמיין שאתה נמצא במקום ההתרחשות. ראה בעיני רוחך את המראות. שמע את הקולות. חוש את מה שחשות הדמויות. גרום לסיפור להתעורר לחיים.
הדמויות הראשיות: נחמיה, המלך ארתחשסתא, סנבלט וטוביה
סיכום: נחמיה מתפלל לאלוהים, מבקש מהמלך רשות לנסוע לירושלים ומתגבר על מכשולים.
1 הרהר במסופר (קרא נחמיה ב׳:1–20).
כיצד לדעתך נראו הדמויות?
נחמיה: ․․․․․
המלך ארתחשסתא: ․․․․․
סנבלט וטוביה: ․․․․․
מדוע לדעתך הייתה תפילתו של נחמיה קצרה?
․․․․․
כיצד לדעתך נראתה ירושלים בעת שהגיע לשם נחמיה? (קרא שוב פסוקים 13 ו־14.)
․․․․․
באיזה טון אמר לדעתך נחמיה את הכתוב בפסוק 17?
․․․․․
2 לעיון מעמיק יותר.
על מה לדעתך התפלל נחמיה בתפילתו מול המלך? (קרא נחמיה א׳:4–11.)
․․․․․
מדוע יכול היה נחמיה להניח שארתחשסתא ירשה לו לחזור לירושלים? (קרא עזרא ז׳:1–6; משלי כ״א:1.)
․․․․․
כיצד חיזקו היהודים איש את ידי רעהו לעבודה הטובה? (קרא נחמיה ב׳:18; ישעיהו ל״ה:3.)
․․․․․
מה מרשים אותך בתשובתו של נחמיה לסנבלט ולטוביה? (קרא נחמיה ב׳:20.)
․․․․․
3 ישם את מה שלמדת.
רשום מה למדת...
מהו כוחה של תפילה?
․․․․․
כיצד עוזר יהוה אלוהים לעובדיו כאשר הם מדברים באומץ לב?
․․․․․
4 שאל את עצמך:
כשאני מוטרד או עצוב איך אוכל לחקות את נחמיה?
․․․․․
כיצד אוכל לגלות ביטחון ביהוה כשאחרים תוקפים את אמונתי?
․․․․․
איזה לקח בסיפור חשוב עבורי יותר מכול, ומדוע?
․․․․․
הצעה: בעזרת כלי המחקר שברשותך אתר במפה את שושן הקדומה ואת ירושלים (נחמיה א׳:1). חשב בקירוב את המרחק בין שתי ערים אלו ודמיין עד כמה יהיה לך קשה — בדומה לנחמיה — לעבור את אותו המרחק מביתך ללא אמצעי תחבורה מודרניים.