הפניות עבור התהלך באומץ עם אלוהים — יחידה 1
© 2025 Watch Tower Bible and Tract Society of Pennsylvania
פרק 1
הוא התהלך עם אלוהים
חנוך התהלך עם אלוהים בעולם מרושע
בימי אנוש, קרוב לארבע מאות שנה לפני תקופת חנוך, ”הוחל לקרוא בשם יהוה” (בראשית ד׳:26). משחר תולדות האדם השתמשו בשם אלוהים. מכאן שלא יהיה זה נכון לומר שרק מימי אנוש החלו לקרוא בשם יהוה מתוך אמונה ובמסגרת של עבודת אלוהים טהורה. חוקרי עברית מסוימים גורסים שמשמעות הפסוק היא שמאז ”החלו לקרוא בשם יהוה באופן מחלל” או ”אז החל החילול”. ייתכן שאנשים החלו לייחס לעצמם או לבני אדם אחרים את שם יהוה, ודרכם עבדו כביכול את אלוהים. או אפשר שהם ייחסו את שמו לאלילים.
חנוך התהלך עם אלוהים בעולם מרושע
מן הראוי שנלך בעקבות אמונתם של יראי האלוהים (עברים י״ג:7). באמונה שירת חנוך כנביא אלוהים הנאמן הראשון. העולם בימי חנוך דומה לעולמנו — עולם אלים, טמא וחסר יראת אלוהים. אך חנוך היה שונה. היתה לו אמונה אמיתית ומסירות מופתית לאלוהים. יהוה הטיל עליו להכריז משפטים הרי גורל ונתן לו את העוז לעמוד במשימה. חנוך מילא את תפקידו באומץ לב, ואלוהים דאג לו אל מול התנגדות האויב.
אומץ לב מתוך אמונה ויראת אלוהים
13 בנושא האמונה והאומץ נוכל להפיק לקחים רבים אם נבחן את הדוגמה שהציב חנוך, עד־יהוה מן התקופה הטרום משיחית. סביר להניח שעוד לפני שהתחיל לנבא, ידע חנוך שאמונתו ואומץ לבו יעמדו למבחן. מניין לנו שכך הדבר? משום שיהוה אמר בגן־עדן שאיבה או שנאה תשרור בין משרתיו לבין משרתי השטן (בראשית ג׳:15). עוד ידע חנוך כי שנאה זו פרצה בשלב מוקדם בתולדות האנושות כשקין רצח את הבל אחיו. אביהם, אדם, חי עוד כ־310 שנה אחרי שנולד חנוך (בראשית ה׳:3–18).
14 על אף כל אלה, חנוך ’התהלך את האלוהים’ והוקיע את הרשעים על ”הקשות” אשר דיברו נגד יהוה (בראשית ה׳:22; יהודה 14, 15). בשל עמידתו האמיצה לצד עבודת אלוהים האמיתית, קנה לו מן הסתם אויבים רבים אשר איימו על חייו. במקרה זה חסך יהוה מנביאו את ייסורי המוות. לאחר שהעיד בפני חנוך כי אכן ”את האלוהים התהלך”, ’לקח’ אותו יהוה והעביר אותו מן החיים אל המוות, כנראה במצב של טרנס נבואי (עברים י״א:5, 13; בראשית ה׳:24).
התהלך עם אלוהים בימים טרופים אלה
”ויתהלך חנוך את האלוהים. ואיננו, כי לקח אותו אלוהים” (בראשית ה׳:24).
ימים טרופים! מילים המיטיבות לתאר את שנות האי־שקט והאלימות שפוקדות את האנושות מאז נוסדה מלכות המשיח ב־1914. משנה זו ועד היום נמצא העולם ב”אחרית הימים”. אסונות כגון רעב, מגפות, רעידות אדמה ומלחמות מכים בבני האדם בקנה מידה חסר תקדים (טימותיאוס ב׳. ג׳:1; ההתגלות ו׳:1–8). כמובן, הצרות הללו אינן פוסחות על עובדי יהוה. כולנו במידה זו או אחרת נאלצים להתמודד עם הקשיים ועם חוסר הוודאות של ימינו. לחצים כלכליים, אי־יציבות פוליטית, פשיעה ומחלות הם בין הגורמים שמקשים עלינו מאוד את החיים.
2 בנוסף, רבים ממשרתי יהוה מתמודדים עם גלים בלתי פוסקים של רדיפות קשות כתוצאה מכך שהשטן נלחם ב”שומרים את מצוות אלוהים ולהם עדות ישוע” (ההתגלות י״ב:17). וגם אם לא כולנו סובלים מרדיפות באופן ישיר, כל המשיחיים האמיתיים נלחמים בשטן וברוח שהוא משליט בקרב האנושות (אפסים ב׳:2; ו׳:12). דרושה מצידנו ערנות מתמדת על מנת שלא נושפע מן הרוח הזו, הואיל ואנו נתקלים בה בעבודה, בבית־הספר ובכל מקום אחר שבו אנו באים במגע עם אנשים שאין להם עניין בעבודת אלוהים הטהורה.
התהלך עם אלוהים ולא עם הגויים
3 גם המשיחיים בני המאה הראשונה נאבקו נמרצות נגד רוח העולם, מה שהבדיל אותם מאוד מאנשים שלא היו חלק מהקהילה המשיחית. פאולוס תיאר את ההבדל במילים הבאות: ”הנה זאת אני אומר ומכריז מטעם האדון: אל תלכו עוד כגויים ההולכים בהבלי שכלם. חשוכי דעת הם, זרים לחיי אלוהים בגלל בערותם וקשי לבם; וכיוון שהתנוונו התמכרו בתאווה לזימה ולכל מעשה טומאה” (אפסים ד׳:17–19).
4 איזה תיאור הולם של החשיכה הרוחנית והמוסרית הכבדה של העולם הזה, הן בימי פאולוס והן בימינו! כמו במאה הראשונה, המשיחיים כיום ’אינם הולכים עוד כגויים’. במקום זאת, יש להם הזכות הנפלאה להתהלך עם אלוהים. יהיו מי שיגידו שלא מתקבל על הדעת שבני אדם פחותי ערך ובלתי מושלמים יתהלכו עם יהוה. אך המקרא מציין שזה אפשרי. ויותר מכך, יהוה אף מצפה מבני האדם להתהלך איתו. במאה השמינית לפני הספירה כתב הנביא מיכה בהשראת אלוהים את הדברים הבאים: ”הִגִיד לך אדם מה טוב, ומה יהוה דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך” (מיכה ו׳:8).
כיצד ומדוע להתהלך עם אלוהים?
5 כיצד נוכל להתהלך עם האלוהים הכול־יכול והבלתי נראה? מובן שלא באותו אופן שאנו הולכים לצד אדם כלשהו. המובן המקראי של המילה ’ללכת’ יכול להיות ”דבקות בקו פעולה מסוים”. לפיכך, מי שמתהלך עם אלוהים דבק בדרך חיים שאותה מתווה אלוהים ושרצויה בעיניו. דרך זו מבדילה אותנו מרוב האנשים סביבנו. אך זוהי הבחירה הנכונה היחידה שניצבת בפני המשיחי. מדוע? יש לכך סיבות רבות.
6 קודם כול, יהוה הוא בוראנו, מקור חיינו ומי שדואג לכל צורכי מחייתנו (ההתגלות ד׳:11). מתוקף עובדה זו, שמורה לו הזכות הבלעדית לומר לנו איך להתהלך. בנוסף לכך, ההליכה עם אלוהים היא הדרך הטובה ביותר שיש. יהוה סיפק להולכים עימו אמצעי לסליחת חטאים והוא נותן להם את התקווה הוודאית לחיות לנצח. אבינו האוהב שבשמיים משיא גם עצות נבונות שעוזרות לכל המתהלכים עימו לנהל חיים מוצלחים כבר עכשיו, למרות חוסר השלמות שלהם והעובדה שהם חיים בעולם הנתון לשליטתו של השטן (יוחנן ג׳:16; טימותיאוס ב׳. ג׳:15, 16; יוחנן א׳. א׳:8; ב׳:25; ה׳:19). סיבה נוספת להתהלך עם אלוהים היא שהנכונות לעשות זאת תורמת לשלום ולאחדות השוררים בקהילה (קולוסים ג׳:15, 16).
7 ולבסוף, הסיבה החשובה מכול היא שכאשר אנחנו מתהלכים עם אלוהים, אנו מראים מהי עמדתנו במחלוקת הגדולה שהתעוררה בגן עדן — המחלוקת על הריבונות (בראשית ג׳:1–6). באורח חיינו אנחנו נוקטים עמדה חד־משמעית לצד יהוה ומצהירים ללא חשש שהוא לבדו הריבון החוקי והצודק (תהלים פ״ג:19). כך אנו פועלים בהתאם לתפילותינו למען קידוש שם יהוה ועשיית רצונו (מתי ו׳:9, 10). מי שבוחרים להתהלך עם אלוהים עושים את הצעד החכם מכול! הם יכולים להיות בטוחים שזו הדרך הנכונה, שהרי ליהוה ”לבדו החוכמה”. הוא לעולם אינו טועה (רומים ט״ז:27).
8 אבל איך אפשר לנהל חיים משיחיים בזמנים כל כך קשים, בשעה שלרוב האנשים אין שום עניין לשרת את יהוה? התשובה טמונה בדוגמתם של נאמנים מימי קדם ששמרו על תומתם בזמנים קשים מאוד. שניים מנאמנים אלה הם חנוך ונוח. שניהם חיו בזמנים דומים לשלנו. הרשע הפך בתקופתם לדבר שבשגרה. בימי נוח מלאה הארץ באלימות ובאי־מוסריות מינית. למרות זאת, חנוך ונוח התנגדו לרוח העולם של ימיהם והתהלכו עם יהוה. בזכות מה הם הצליחו? כדי להשיב על כך נבחן במאמר זה את דוגמתו של חנוך. במאמר הבא נדון בחייו של נוח.
חנוך התהלך עם אלוהים בימים טרופים
9 הראשון שמוזכר בכתבי־הקודש כמי שהתהלך עם אלוהים הוא חנוך. הכתוב אומר: ”ויתהלך חנוך את האלוהים אחרי הולידו את מתושלח” (בראשית ה׳:22). בהמשך מוזכר אורך חייו של חנוך — שאולי נראים ארוכים יחסית אלינו, אך קצרים בהשוואה לבני דורו — ואז נאמר: ”ויתהלך חנוך את האלוהים. ואיננו, כי לקח אותו אלוהים” (בראשית ה׳:24). כפי הנראה, יהוה העביר את חנוך מארץ החיים אל שנת המוות לפני שיכלו אויביו להניח עליו יד (עברים י״א:5, 13). מלבד פסוקים קצרים אלה, אין במקרא התייחסויות רבות לחנוך. עם זאת, מן המידע שבידינו ועדויות אחרות נוכל להסיק בוודאות שימי חנוך היו ימים טרופים.
10 שים לב, למשל, כמה מהר התפשטה השחיתות בקרב בני האדם אחרי חטאו של אדם הראשון. המקרא מספר על קין, בנו הבכור של אדם, אשר היה לאיש הראשון שביצע רצח בהורגו את הבל אחיו (בראשית ד׳:8–10). אחרי מותו האלים של הבל נולד לאדם וחוה בן נוסף — שת. נאמר עליו: ”לשת גם הוא יוּלד בן ויקרא את שמו אנוש. אז הוחל לקרוא בשם יהוה” (בראשית ד׳:25, 26). למרבה הצער, היה משום חילול שם אלוהים באותה ’קריאה בשם יהוה’. שנים רבות אחרי הולדת אנוש חיבר לֶמֶך, צאצא של קין, שיר עבור שתי נשותיו ובו הצהיר קבל עם ועדה שהוא הרג איש צעיר שפצע אותו. הוא גם הוסיף והזהיר: ”כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה” (בראשית ד׳:10, 19, 23, 24).
11 די בעובדות הספורות הללו כדי להראות שהשחיתות שזרע השטן בגן עדן הובילה מהר מאוד להתפשטות הרשע בקרב צאצאי אדם הראשון. זה העולם שבו שירת חנוך כנביא יהוה, והדברים שאמר בהשראת אלוהים מהדהדים עד ימינו. יהודה מציין שחנוך ניבא: ”הנה יהוה בא ברבבות קדושיו, לעשות משפט בכול ולהוכיח את כל הרשעים על כל מעשי רשעתם ועל כל הקשות אשר דיברו עליו חוטאים רשעים” (יהודה 14, 15). ההתגשמות הסופית של המילים האלו תהיה במלחמת הר מגידון (ההתגלות ט״ז:14, 16). ואולם, נוכל להיות בטוחים שעוד בימי חנוך היו הרבה ”חוטאים רשעים” שכעסו לשמע נבואתו של חנוך. כמה אוהב היה זה מצד יהוה לקחת את הנביא הרחק מהישג ידם!
מה נתן לחנוך את הכוח להתהלך עם אלוהים?
12 אדם וחוה שמעו בקול השטן בגן עדן, ואדם למעשה התקומם נגד יהוה (בראשית ג׳:1–6). בנם הבל בחר בדרך שונה, ויהוה נטה לו חסד (בראשית ד׳:3, 4). לדאבוננו, רוב רובם של צאצאי אדם לא הלכו בדרכו של הבל. אך חנוך, שנולד מאות שנים אחריו, כן חיקה את דוגמתו. מה היה ההבדל בין חנוך ובין המוני יוצאי חלציו של אדם? השליח פאולוס השיב על כך: ”בזכות אמונה לוקח חנוך בלי לראות מוות, ’ואיננו, כי לקח אותו אלוהים’. והועד עליו [”ניתנה לו עדות”, גינ׳] לפני הילקחו כי ’את האלוהים התהלך’” (עברים י״א:5). חנוך היה חלק מ”ענן עדים” גדול של אנשי אמונה למופת מן התקופה הטרום משיחית (עברים י״ב:1). בזכות אמונה החזיק חנוך מעמד במשך למעלה מ־300 שנה — פי שלושה ויותר מתוחלת החיים הממוצעת כיום!
13 פאולוס תיאר את אמונתם של חנוך ושל עדים אחרים במילים הבאות: ”האמונה היא ביטחון בממשות הדברים המקוּוים, הוכחת דברים שאינם נראים” (עברים י״א:1). כן, האמונה היא ציפייה ודאית הנשענת על ביטחון, או ערובה, שהדברים המקווים יתממשו. מדובר בציפייה כל כך חזקה, שהיא משפיעה על מה שאנחנו מציבים במרכז חיינו. זו האמונה שאיפשרה לחנוך להתהלך עם אלוהים בניגוד לעולם דאז.
14 אמונה אמיתית מבוססת על ידע מדויק. איזה ידע היה לחנוך? (רומים י׳:14, 17; טימותיאוס א׳. ב׳:4) הוא ללא ספק ידע על מה שקרה בגן עדן. סביר להניח שהוא גם שמע על אופי החיים באותו גן, שככל הנראה עדיין היה קיים ושהכניסה אליו הייתה חסומה (בראשית ג׳:23, 24). כמו כן, חנוך ידע על מטרת אלוהים שצאצאי אדם ימלאו את הארץ ויהפכו את העולם כולו לגן עדן כדוגמת הגן המקורי (בראשית א׳:28). בנוסף, הוא ודאי הוקיר את הבטחת יהוה להביא זרע אשר ימחץ את ראש השטן ויתקן את נזקי ההתעיה שלו (בראשית ג׳:15). בהתאם לכך, הנבואה שהכריז חנוך בהשראת אלוהים ושנכתבה בספר יהודה עוסקת בהשמדת זרעו של השטן. הואיל והייתה לחנוך אמונה, אנו בטוחים שהוא עבד את יהוה באמונה שהוא ”נותן גמול לדורשיו” (עברים י״א:6). לכן, גם אם לא היה לחנוך כל הידע שיש לנו כיום, עדיין עמד לרשותו מספיק ידע ששימש כבסיס לאמונה איתנה. זו האמונה שבזכותה שמר על תומתו באותם ימים טרופים.
חקה את דוגמתו של חנוך
15 בדומה לחנוך, אנו חפצים להיות רצויים בעיני יהוה בימים קשים אלה, ולכן כדאי שנחקה את דוגמתו. עלינו לרכוש ידע מדויק על יהוה ועל מטרותיו ולאחוז בדעת זו אחיזה איתנה. אבל אין די בכך. הידע המדויק אמור להנחות את צעדינו (תהלים קי״ט:101; פטרוס ב׳. א׳:19). אנחנו צריכים לפעול בהתאם לקו החשיבה של אלוהים ולהשתדל תמיד להשביע את רצונו בכל מחשבה ובכל מעשה.
16 לא ידוע לנו מי עוד שירת את יהוה בימי חנוך, אך קרוב לוודאי שהוא היה לבד או חלק ממיעוט קטן. גם אנחנו מהווים מיעוט בעולם. אך הדבר אינו מרפה את ידינו. לא משנה מי יעמוד נגדנו, יהוה יתמוך בנו (רומים ח׳:31). חנוך הזהיר באומץ על אובדנם הקרב ובא של הרשעים. גם אנחנו מבשרים ”בשורה זו של המלכות” באומץ חרף לעג, התנגדות ורדיפות (מתי כ״ד:14). חנוך אומנם לא האריך ימים כמו רבים מבני דורו, אך הוא לא תלה את תקוותו בעולם ההוא. הוא נשא את עיניו אל דבר גדול בהרבה (עברים י״א:10, 35). גם אנו נושאים את עינינו אל התגשמות מטרתו של יהוה. מסיבה זו אין אנו מנסים ליהנות כמה שיותר מהעולם הזה (קורינתים א׳. ז׳:31). במקום זאת, אנו מנצלים את כוחנו ואת משאבינו בראש ובראשונה למען שירות יהוה.
17 חנוך האמין שהזרע המובטח יגיע בעת שקבע יהוה. נכון להיום חלפו כמעט 000,2 שנה מאז שהזרע — ישוע המשיח — הופיע, סיפק את הכופר וסלל עבורנו ועבור נאמנים אחרים מימי קדם כמו חנוך את הדרך לחיי נצח. אותו זרע, שכבר שולט כמלך במלכות אלוהים, השליך את השטן מן השמיים אל כדור־הארץ — מה שהוביל לסבל ולמצוקות שאנו רואים סביבנו (ההתגלות י״ב:12). כן, עומד לרשותנו הרבה יותר ידע משהיה לחנוך. לפיכך, הבה נפתח אמונה איתנה כמו שהייתה לו. מי ייתן ובטחוננו בהתגשמות הבטחותיו של אלוהים ישפיע על כל מעשינו. הבה, בדומה לחנוך, נתהלך עם אלוהים גם בימים טרופים אלה.
פרק 2
הוא הרשיע את העולם
מדוע הושמד אותו עולם קדום?
לחברה שלפני המבול היו בתחומים מסוימים יתרונות שאין לנו כיום. לדוגמה, כל בני האדם דיברו שפה אחת (בראשית י״א:1). אין ספק שהדבר תרם להישגים אומנותיים ומדעיים שהצריכו מאמץ משותף של אנשים רבים בעלי מגוון כישורים. כמו כן, בזכות תוחלת החיים הארוכה של הרוב באותם ימים, יכלו האנשים להמשיך לבנות על יסוד הידע שצברו לאורך המאות.
יש הטוענים כי תוחלת חיי האדם לא היתה כה ארוכה באותה עת, ושהשנים שהמקרא מציין הן בעצם חודשים. האומנם? ובכן, תן דעתך למקרה של מַהֲלַלְאֵל. הכתוב אומר: ”ויחי מהללאל חמש שנים ושישים שנה, ויולד את יָרֶד. ... ויהיו כל ימי מהללאל חמש ותשעים שנה ושמונה מאות שנה, וימות” (בראשית ה׳:15–17). אם שנה שווה לחודש, אז מהללאל הוליד את בנו כשהיה בן חמש בלבד! ולא היא. האנשים באותה תקופה פשוט היו קרובים יותר לשלימות שהיתה נחלת אדם, האיש הראשון. הם באמת חיו מאות שנים. לאילו הישגים הגיעו?
מאות שנים לפני המבול גדלה אוכלוסיית כדור־הארץ עד כדי כך שבנו של אדם, קין, יכול היה לבנות עיר אשר קרא שמה חנוך (בראשית ד׳:17). סוגי תעשייה מגוונים התפתחו לאורך הדורות שלפני המבול. היו בעלי מלאכה שיצרו ”כל חורש נחושת וברזל” (בראשית ד׳:22). בוודאי השתמשו בכלים אלה בבנייה, בנגרות, בתפירה ובחקלאות. כל המלאכות האלו מוזכרות בתולדות תושבי העולם הקדומים ביותר.
ידע מצטבר ודאי איפשר לדורות הבאים להתמחות בתחומים כגון תורת המתכות, אגרונומיה, גידול צאן ובקר, כתיבה והאומנויות היפות. יובל, למשל, היה ”אבי כל תופש כינור ועוגב” (בראשית ד׳:21). החברה האנושית התפתחה במידה מרשימה. למרות זאת, הכול הסתיים בפתאומיות. מה אירע?
מה השתבש?
חרף כל יתרונותיה, לחברה האנושית שלפני המבול היתה התחלה גרועה. מייסדה, אדם, מרד באלוהים. קין, שלפי הכתוב בנה את העיר הראשונה, רצח את אחיו. אין תימה אפוא שהרשע צבר תאוצה! למורשת הלקויה שהנחיל אדם לצאצאיו היו השלכות מצטברות (רומים ה׳:12).
העניינים הגיעו ככל הנראה לנקודת שיא כאשר החליט יהוה להרשות למצב להתקיים רק לעוד 120 שנה (בראשית ו׳:3). המקרא אומר: ”רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ... ותימלא הארץ חמס” (בראשית ו׳:5, 11).
יודע יהוה להציל את עמו
5 המקרא מוסר לנו שיהוה פסק פסיקה בנידון בשמיים. על־פי בראשית ו׳:3, אמר אלוהים: ”לא יָדוֹן רוחי באדם לעולם בשַגַם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה”. לא הייתה זו אמירה בנוגע לתוחלת החיים של האדם, אלא צו משפטי לפיו הכריז יהוה מתי הוא יפעל לטיהור כדור־הארץ מהרשע ששרר בו. הואיל והמבול החל בשנת 2370 לפה״ס, אנו מסיקים שאלוהים הצהיר הצהרה זו בשנת 2490 לפה״ס. בעת ההיא היה נוח בן 480 שנה (בר׳ ז׳:6). כעבור 20 שנה בערך, בשנת 2470 לפה״ס, החלו להיוולד בניו של נוח (בר׳ ה׳:32). נותרו כמאה שנה לפני שהחל המבול, אבל יהוה עדיין לא גילה לנוח את התפקיד המיוחד שימלא בהצלת המשפחה האנושית. כמה זמן יחכה אלוהים עד אשר יגלה זאת לנוח?
6 יהוה חיכה כנראה עשרות שנים עד אשר גילה לנוח את מה שהוא עומד לעשות. על בסיס מה אנו מסיקים זאת? כתבי־הקודש מראים שבניו של נוח היו כבר מבוגרים ונשואים כאשר ציווה עליו אלוהים לבנות תיבה. יהוה אמר לו: ”והקימותי את בריתי איתך, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך איתך” (בר׳ ו׳:9–18). ייתכן אפוא שנוח הצטווה לבנות את התיבה 40 או 50 שנה בלבד לפני המבול.
7 עם התקדמות מלאכת בניית התיבה, ודאי תהו נוח ומשפחתו כיצד יגשים אלוהים את מטרתו ומתי יבוא המבול. עם זאת, אי־ידיעת הפרטים הללו לא עצרה בעדם מלהמשיך במלאכת הבנייה. הכתוב אומר: ”ויעש נוח ככל אשר ציווה אותו אלוהים. כן עשה” (בר׳ ו׳:22). לבסוף, שבעה ימים לפני רדת המבול — מספיק זמן מראש כדי שנוח ומשפחתו יוכלו להכניס את החיות לתוך התיבה — אמר יהוה לנוח מתי בדיוק יחל המבול. וכך, כאשר נפתחו ארובות השמיים ”בשנת שש מאות שנה לחיי נוח, בחודש השני, בשבעה עשר יום לחודש”, הכול היה מוכן (בר׳ ז׳:1–5, 11).
8 סיפור המבול מעיד לא רק על כך שיהוה הוא אל של עיתים וזמנים אלא גם על היותו מושיע. הספירה לאחור עד לקץ הסדר העולמי הנוכחי הולכת ומתקדמת, ואנו סמוכים ובטוחים שכל מה שקבע יהוה יקרה במועדו, בדיוק ’ביום ובשעה’ הנכונים (מתי כ״ד:36; קרא חבקוק ב׳:3).
אעיתש מאמר 156 §2–5, תיבה
האם הסיפור של נוח והמבול הוא רק מיתוס?
לפי המקרא נוח היה אדם אמיתי והמבול היה מאורע אמיתי, ולא אגדה או מיתוס.
◼ כותבי המקרא האמינו שנוח היה אדם אמיתי. לדוגמה, כותבי המקרא עזרא ולוקס היו היסטוריונים משכילים שכללו את נוח בשושלת היוחסין של עם ישראל (דברי הימים א׳. א׳:4; לוקס ג׳:36). בספרי הבשורה של מתי ולוקס מתועדים דבריו של ישוע לגבי נוח והמבול (מתי כ״ד:37–39; לוקס י״ז:26, 27).
בנוסף, הנביא יחזקאל והשליח פאולוס הזכירו את נוח כדוגמה לאמונה וצדקה (יחזקאל י״ד:14, 20; עברים י״א:7). האם זה הגיוני שכותבים אלה היו מציינים דמות אגדית כדוגמה לחיקוי? ללא ספק נוח ונאמנים אחרים מימי קדם מהווים דוגמה לחיקוי מפני שהיו אנשים אמיתיים (עברים י״ב:1; יעקב ה׳:17).
◼ המקרא מספק פרטים מדויקים על המבול. התיאור המקראי על המבול לא מתחיל במילים ”לפני הרבה הרבה שנים”, כפי שמתחילות אגדות. להיפך, המקרא מציין את השנה, החודש והיום של האירועים הקשורים למבול (בראשית ז׳:11; ח׳:4, 13, 14). הוא גם מספק את הממדים של התיבה שנוח בנה (בראשית ו׳:15). הפרטים הללו מראים שהמקרא מציג את המבול כעובדה ולא כאגדה.
סיפורים, מיתוסים ואגדות על המבול
קיימות בעולם גרסאות רבות לסיפור המבול השונות מהתיעוד ההיסטורי במקרא, אך לרבות מהן יש אלמנטים משותפים לתיעוד המקראי. כשצאצאיו של נוח התפזרו ברחבי העולם הם כנראה סיפרו שוב ושוב את סיפור המבול, אך נראה שלאורך הזמן נוצרו לסיפור גרסאות שונות. ראה כמה דוגמאות.
אגדה יוונית: האיש והאישה ששורדים את המבול מצטווים למלא את הארץ בצאצאים על־ידי זריקת אבנים מאחורי גבם. האבנים הופכות לגברים ונשים.
אגדה הודית: דג מזהיר איש אחד שמבול עומד להשמיד את האנושות ומדריך אותו לבנות סירה. האיש שורד את המבול מפני שהדג מוביל את הסירה למקום מבטחים.
אגדה בבלית: האיש והאישה ששורדים את המבול מקבלים חיי אלמוות והופכים לאלים.
אגדה מרכז־אמריקנית: איש אחד, אשתו וילדיהם שורדים את המבול בזמן שכל יתר האנשים הופכים לדגים.
בנ ”נוח” §12
נוח
בתקופת חייו של נוח שוב קמה דת כזב, והפעם תחת הנהגתו של נמרוד. בני האדם מרדו באלוהים וניסו לבנות ”מגדל אשר ראשו בשמיים” מתוך חשש שהם יתפזרו ”על פני כל הארץ”. צעד זה היה בניגוד גמור לצו אלוהים ’למלא את הארץ’ והראה שהם מורדים גם בנוח, נביאו של אלוהים. נוח מת בערך שנתיים לפני לידתו של אברהם. לכן הוא הספיק לראות את גזר הדין שיהוה חרץ על בוני מגדל בבל ואת הפיזור שלהם ברחבי הארץ. נוח ושם לא היו מעורבים בבניית המגדל ולכן שפתם לא הייתה אחת מהשפות שאלוהים בלבל. הם המשיכו לדבר את השפה המקורית שאלוהים העניק לאדם הראשון (בר ט׳:1, 28, 29; י״א:1–9).
לנוח הייתה אמונה באלוהים
סיפור מקראי מאויר
[תמונה 1]
[מספר:] נוח היה איש צדיק שחי בעולם אלים. היה לו קשה לחיות בסביבת אנשים רעים אשר לא כיבדו את יהוה.
[תמונה 2]
[למך:] נוח, אני יודע שהחיים קשים. אדם הראשון אמר לי פעם שהמצב הזה נמשך כבר מאות שנים.
אבל יהוה אמר שאתה תביא לנו הקלה.
[נוח:] אבל איך, אבא? מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב?
[תמונה 3]
[מספר:] יהוה החליט להביא מבול שישמיד את האנשים הרעים. הוא אמר לנוח כיצד הוא ומשפחתו יוכלו להינצל.
[יהוה:] בנה תיבה. אתה ומשפחתך צריכים להיכנס לתיבה, ועליך לקחת אתך את כל סוגי הציפורים ובעלי החיים, כך שיוכלו להמשיך לחיות.
[תמונה 4]
[נוח:] אני אעשה את כל מה שאתה מבקש.
[תמונה 5]
[מספר:] נוח סיפר לאשתו, לשלושת בניו ולנשיהם את מה שיהוה אמר.
[תמונה 6]
[אשתו של נוח:] זה ייקח הרבה זמן לבנות את התיבה! האם הוא אמר מתי יבוא המבול?
[נוח:] לא, אבל יהוה יעזור לנו ויושיע אותנו.
[תמונה 7]
[מספר:] נדרשו אולי 40 או 50 שנה כדי לבנות את התיבה! היה עליהם לחטוב עצים, להכין קורות עץ, לאטום בזפת את התיבה ולבצע מטלות רבות נוספות.
[תמונה 8]
[מספר:] נוח גם בישר על יהוה, אבל האנשים לא היו מוכנים להקשיב לו.
[תמונה 9]
[אשתו של חם:] משפחתי אומרת שזה בזבוז זמן לדבר על יהוה ולבנות את התיבה.
[נוח:] אנחנו צריכים לגלות אמונה ולהיות בטוחים שיהוה יגמול לנו על עבודתנו הקשה.
[תמונה 10]
[מספר:] בדיוק בזמן המתאים אמר אלוהים לנוח ולמשפחתו להיכנס לתוך התיבה. היו להם רק שבעה ימים כדי להכניס פנימה את כל סוגי בעלי החיים!
[תמונה 11]
[מספר:] אז סגר יהוה את הדלת.
[תמונה 12]
[מספר:] הגשם ירד ללא הפסקה במשך 40 יום. אפילו ההרים הגבוהים ביותר כוסו במים!
[תמונה 13]
[חם:] מתי נוכל לצאת מהתיבה?
[תמונה 14]
[יפת:] עברה יותר משנה!
[תמונה 15]
[נוח:] יהוה יאמר לנו מתי נוכל לצאת בבטחה.
[נוח:] האמינו בו.
[תמונה 16]
[מספר:] לבסוף אמר יהוה לנוח שהגיע הזמן לצאת מהתיבה. כל האנשים המרושעים והאלימים חלפו מן העולם!
[תמונה 17]
[מספר:] יהוה הראה להם קשת בענן כאות להבטחתו לא להביא שוב מבול שישמיד את כל מי שחי עלי אדמות.
[מספר:] נוח ומשפחתו ניצלו כי הייתה להם אמונה.
[תיבה]
מה אנו לומדים מהסיפור?
מדוע לא היה קל לנוח לגלות אמונה?
רמז: מתי כ״ד:38, 39; עברים י״א:7.
מדוע נדרשה לנוח ומשפחתו סבלנות?
רמז: בראשית ו׳:14; ז׳:6; ח׳:13–16; עברים ו׳:12.
מדוע גם אתה צריך אמונה וסבלנות?
רמז: מתי כ״ד:36, 37; עברים י׳:36–39.
פרק 3
היא סירבה להביט לאחור
מצ17.3 12 §5, הערת שוליים
”אישה יפת מראה את”
שרה נודעת במקרא בזכות אמונתה החזקה — אך לא הייתה זו אמונה באל הירח כפי שהיה נהוג בעיר אור, אשר בה ניצב מגדל לכבוד אל זה. שרה עבדה את האל האמיתי, יהוה. כתבי־הקודש אינם מציינים מניין רכשה אמונה זו. אביה היה, לפחות לזמן מה, עובד אלילים. מכל מקום, היא נישאה לאברהם, שהיה מבוגר ממנה בעשור (בראשית י״ז:17). הוא נודע מאוחר יותר כ”אביהם של כל המאמינים” (רומים ד׳:11). אברהם ושרה רקמו קשר נישואין איתן ויציב, אשר התאפיין בכבוד, תקשורת טובה ונכונות הדדית לצלוח קשיים יחדיו. אך מעל הכול, הקשר ביניהם עמד בסימן אהבתם לאלוהים.
[הערת שוליים]
שרה הייתה אחותו למחצה של אברהם. שניהם נולדו לתרח אך מאימהות שונות (בראשית כ׳:12). כיום נישואין כאלה אינם מקובלים. אך חשוב לזכור עד כמה שונה היה המצב בזמנו. בני האדם היו קרובים יותר לשלמות שאיבדו אדם וחוה. בתקופה ההיא לא היוו נישואין בין שארי בשר סכנה גנטית לצאצאיהם. עם זאת, כ־400 שנה מאוחר יותר, תוחלת החיים כבר הייתה זהה לשלנו. באותה עת אסרה תורת משה על כל מגע מיני בין בני משפחה מדרגה ראשונה (ויקרא י״ח:6).
”אישה יפת מראה את”
כששרה ארזה את חפציה, היא התחבטה בשאלה — מה לקחת ומה להותיר מאחור. לא הייתה לה אפשרות לקחת שום פריט גדול מדי עבור שיירת חמורים וגמלים או כל דבר שיכביד עליהם בחייהם כנוודים. הם ודאי נאלצו למכור או למסור חלק ניכר מרכושם. בנוסף, היה על שרה לוותר על הנוחות שבחיי העיר — הנגישות לדוכנים ולשווקים שבהם יכלה לקנות דגן, בשר, פֵּרות, ביגוד, מצרכים ודברי נוחות אחרים.
אך אולי הדבר הקשה ביותר עבור שרה היה לוותר על הבית עצמו. אם ביתם דמה לבתים הרבים שחשפו ארכיאולוגים בחורבות אור, נאלצה שרה לוותר על תנאים נוחים במיוחד. חלק מהבתים הללו כללו למעלה מתריסר חדרים, מים זורמים ומערכות צנרת. אפילו הבית הפשוט ביותר העניק קורת גג יציבה, קירות, דלת ובריח. האם אוהל יוכל לספק את אותה ההגנה כנגד גנבים, או כנגד אריות, נמרים, דובים וזאבים — שהיו כולם נפוצים בארצות המקרא באותם זמנים?
ומה באשר למשפחה? ממי תיאלץ שרה להיפרד? ייתכן שהצו שנתן אלוהים ”לך לך מארצך ומקרוביך” היה קשה במיוחד עבור שרה. כאישה חמה ואוהבת, ודאי היו לה אחים ואחיות, אחיינים ואחייניות, דודים ודודות שאליהם נקשרה עד מאוד ושאותם אולי לא תראה עוד לעולם. אף־על־פי־כן, שרה האמיצה הביטה קדימה והמשיכה יום אחר יום בהכנות לקראת העזיבה.
למרות הקשיים שרה הייתה ערוכה ומוכנה ליציאה ביום שנקבע. תרח, ראש המשפחה, חבר לאברהם ושרה אף שככל הנראה הגיע כבר לגיל מאתיים (בראשית י״א:31). אין ספק שחלק ניכר מהטיפול בהורה הקשיש ייפול על כתפיה של שרה. גם לוט הצטרף אליהם בשעה ש’יצאו מארץ הכשדים’ כמצוות יהוה (מעשי השליחים ז׳:4).
מצ17.3 14 §6 עד 15 §2
”אישה יפת מראה את”
יחד עם זאת, קשיי החיים לא פסחו על משפחתו של אברהם. כשהכה רעב בארץ כנען, החליט אברהם לקחת את משפחתו דרומה לעבר מצרים. אולם הוא ידע שבאותו אזור קיימת סכנה מסוימת. לכן אמר לשרה: ”הנה נא, ידעתי כי אישה יפת מראה את. והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו, ’אשתו זאת’. והרגו אותי, ואותך יחַיו. אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך” (בראשית י״ב:10–13). מה הוביל את אברהם לפנות לשרה בבקשה חריגה זו?
אברהם לא היה שקרן או פחדן, כפי שטוענים חלק מהמבקרים. שרה באמת הייתה אחותו למחצה. כמו כן, לזהירותו של אברהם היה בסיס מוצק. אברהם ושרה ידעו כי אין דבר חשוב יותר ממטרתו של אלוהים להקים מאברהם זרע מיוחד ועם סגולה, כך שהיה זה חיוני שאברהם יגלה זהירות. זאת ועוד, ממצאים ארכיאולוגיים חשפו כי לא היה זה דבר חסר תקדים במצרים שאדם בעל כוח חוטף אישה והורג את בעלה. לכן אברהם פעל בתבונה, ושרה גילתה ענווה ושיתפה פעולה עם החלטתו.
תוך זמן קצר התברר שחששותיו של אברהם לא היו חסרי שחר; כמה משרי פרעה הבחינו ביופייה המרשים של שרה — עובדה יוצאת דופן בהתחשב בגילה. הם דיווחו על כך לפרעה, אשר ציווה להביאה אליו. קשה לתאר את הייסורים שחש אברהם או את הפחדים שהציפו את שרה. אולם נראה כי היא זכתה ליחס של אורחת כבוד, ולא של בת־ערובה. פרעה ככל הנראה רצה לחזר אחריה ולהרשים אותה בעושרו ואז לנהל עם ”אחיה” משא ומתן בכדי לשאת אותה לאישה (בראשית י״ב:14–16).
מהי משמעות עקרון הראשות במסגרת הנישואין?
האם בגלל שהאישה מקבלת על עצמה את ראשותו של בעלה היא צריכה להיות חסרת יוזמה לחלוטין? כדי לענות על כך נבחן את דוגמתה של שרה, אשתו של אברהם. היא מוזכרת במקרא כדוגמה למישהי ששמעה בקול בעלה (פטרוס א׳. ג׳:5, 6). היא כיבדה את רצונו בדברים גדולים וקטנים. למשל, היא הייתה מוכנה לעזוב את ביתה הנוח והאהוב כדי לחיות חיי נוודות באוהלים. היא גם הסכימה לבקשתו להכין ארוחה לאורחיו בהתראה קצרה (בראשית י״ב:5–9; י״ח:6). אבל בעניין רציני אחד היא הביעה כמה פעמים דעה שהייתה מנוגדת לזו של אברהם. זה היה במקרה עם הגר, שפחתו של אברהם, ובנו הבכור ישמעאל. שרה ביקשה מאברהם לגרש אותם מביתם. אלוהים לא נזף בה על כך, אלא אמר לאברהם: ”שמע בקולה”. בינתיים, שרה נכנעה לאברהם וחיכתה שיפעל. היא לא לקחה את המושכות לידיים ולא ניסתה לגרש את הגר וישמעאל בכוחות עצמה (בראשית כ״א:8–14).
דוגמתה של שרה ממחישה שאישה לא צריכה לחיות בצילו של בעלה. היא חברתו ושותפתו, והיא ראויה לכבוד (מלאכי ב׳:14). בתור שותפה יש לה תרומה משמעותית בקבלת החלטות לגבי המשפחה. יש לה גם סמכות מסוימת בחוג המשפחה, למשל ניהול רוב משק הבית ואף טיפול בחלק מהעניינים הכספיים. כמובן, בתור ראש המשפחה מתפקידו של הבעל לומר את המילה האחרונה (משלי ל״א:10–31; טימותיאוס א׳. ה׳:14).
שמור על ”שלהבת יה” בוערת
15 כבוד הוא דבר חשוב בנישואין. הוא כמו חמצן שמזין את המדורה ומאפשר לה לבעור. בלי חמצן האש תדעך במהירות. בדומה לכך, בלי כבוד האהבה תתקרר במהירות. בעל ואישה שמתאמצים לגלות כבוד זה לזה למעשה פועלים כדי לשמור על אהבתם. אבל זכור שמה שחשוב הוא לא אם אתה חושב שאתה מגלה כבוד, אלא אם הצד השני מרגיש שמכבדים אותו. פני וארט נשואים למעלה מ־25 שנה. היא אומרת: ”כבוד הדדי יוצר אווירה חמימה בבית שלנו. אנחנו מרגישים חופשי להתבטא כי אנחנו יודעים שכל אחד מאיתנו מעריך את הדעה של השני”. אם כן, מה תוכל לעשות כדי לעזור לצד השני להרגיש שאתה באמת מכבד אותו? חשוב על הדוגמה של אברהם ושרה.
16 אברהם כיבד את שרה. הוא לקח בחשבון את הדעות שלה והתחשב ברגשות שלה. באחד המקרים שרה הייתה מוטרדת. היא שפכה את רגשותיה בפני אברהם, ואפילו האשימה אותו במצב. האם אברהם כעס עליה? לא. הוא ידע ששרה היא אישה תומכת שמוכנה להיכנע לראשותו. אברהם הקשיב לה וניסה לפתור את העניין (בר׳ ט״ז:5, 6). מה נוכל ללמוד מכך? בעלים, הסמכות לקבל החלטות במשפחה שלכם בידכם (קור״א י״א:3). אבל זה יהיה אוהב מצידך אם תתחשב בדעה של אשתך לפני שתקבל החלטה, במיוחד אם ההחלטה משפיעה עליה (קור״א י״ג:4, 5). בפעמים אחרות אשתך אולי תרגיש לחוצה ותרצה להביע את רגשותיה. האם אתה מכבד את רגשותיה ומקשיב לה בתשומת לב? (קרא פטרוס א׳. ג׳:7.) אנג׳לה ודמיטרי נשואים כמעט 30 שנה. היא מספרת איך בעלה גורם לה להרגיש מוערכת: ”דמיטרי תמיד מוכן להקשיב לי כשאני מודאגת, או פשוט כשאני רוצה לדבר. גם כשאני מאוד רגשנית הוא סבלן איתי”.
17 שרה כיבדה את אברהם ותמכה בהחלטותיו (בר׳ י״ב:5). באחד המקרים אברהם החליט לארח אורחים לא־צפויים. הוא ביקש משרה לעזוב את מה שעשתה ולהכין כמות גדולה של כיכרות לחם (בר׳ י״ח:6). שרה פעלה במהירות ותמכה בהחלטת אברהם. נשים, אם תתמכו בהחלטות של הבעלים שלכן, תוכלו לחקות את שרה ולחזק את נישואיכן. (קרא פטרוס א׳. ג׳:5, 6.) דמיטרי, שהוזכר בסעיף הקודם, מסביר איך הוא מרגיש כשאשתו מכבדת אותו. הוא אומר: ”אני מעריך את המאמצים של אנג׳לה לתמוך בהחלטות שלי, אפילו אם הדעות שלנו שונות. ואם התוצאות לא הכי טובות, היא לא מאשימה אותי”. כמה קל לאהוב מישהו שמכבד אותך!
פרק 4
האדם הראשון שנלחם למען יהוה
מ89–א 7/1 5 §4 עד 6 §1–התאה
אברהם — נביאו וידידו של אלוהים
מה לגבי הניצחון של אברהם על כְּדָרְלָעֹמֶר, מלך עֵילָם? בתחילת המאה ה־19 לא היה מידע רב לגבי בני עֵילָם. מבקרי המקרא התנגדו לרעיון שלעילם הייתה השפעה על בבל, שלא לדבר על כנען. אבל כיום זו כבר לא הגישה. הארכיאולוגיה חושפת שעילם הייתה אומה חזקה מבחינה צבאית. על־פי אחת האנציקלופדיות, אנשי עילם השמידו את העיר אור. כתוצאה מכך, הייתה להם השפעה ניכרת על שליטי בבל.
בנוסף, שמותיהם של מלכי עילם נמצאו על גבי כתובות ארכיאולוגיות. חלק מהן פותחות במילה Kudur שדומה ל”כדר”. בנוסף, השם של אֵלָה עילמית חשובה (Lagamar) דומה ל”לעמר”. בעקבות כך, כיום מספר מקורות חילוניים מכירים בשליט כדרלעמר כדמות היסטורית. ככל הנראה משמעות שמו היא המשרת של אותה אלה עילמית. בסדרת כתובות בבליות נמצאו שמות הדומים לשמותיהם של שלושה מהמלכים הפולשים: Tudhula המזכיר את תִדְעָל; Eri-aku המזכיר את אַרְיוֹךְ; וגם Kudur-lahmil המזכיר את כְּדָרְלָעֹמֶר (בראשית י״ד:1). בספר עיון אחד נאמר שמבקרי מקרא ניסו להסוות את חשיבות הכתובות הבבליות הללו, מאחר שבנוסף לשמות האלה נמצאו בהן גם פרטים אחרים שתומכים בסיפור המקראי.
מה לגבי הפלישה של ארבעת המלכים? האם יש ממצאים ארכיאולוגיים שתומכים בכך? כן. בספר ארכיאולוגיה של ארץ ישראל פרופסור יוחנן אהרוני מתייחס להיעלמות של עם שקדם לתקופת בני ישראל. לעם הזה היו התיישבויות מרשימות בנגב ובעבר הירדן בסביבות 2000 לפה״ס. לדברי ד״ר הרולד סטיגרס, ממצאי חרסים בנגב ובעבר הירדן מהתקופה הזו מעידים שהעם הזה נעלם בפתאומיות והושמד לחלוטין. אפילו מבקרי מקרא כמו ג׳ון ואן סטרס מכירים בכך. אבל נשאלת השאלה לאן נעלם העם הזה בתום אותה תקופה?
פרק י״ד בספר בראשית מספק פתרון אפשרי. לפי הכרונולוגיה המקראית אברהם הגיע לכנען ב־1943 לפה״ס. הפלישה של כדרלעמר התרחשה ככל הנראה זמן קצר לאחר מכן. בשלב מאוחר יותר באותה המאה, אלוהים הביא השמדה על הערים סדום ועמורה. הדבר שינה את האקולוגיה של אזור עמק הירדן, שהיה פורה בעבר (בראשית י״ג:10–13; י״ט:24, 25). לכן האזור כבר לא משך פלישה מצד צבאות זרים.
בנ ”ים המלח” §6
ים המלח
סדום ועמורה. הסברה המקובלת היא שסדום ועמורה שכנו ליד הקצה הדרומי של ים המלח. המלכים של הערים האלה היו מבין אלה שנלחמו ”בעמק השִׂידִים, הוא ים המלח”. הניסוח הזה מרמז שים המלח כיסה בסופו של דבר את עמק השידים (בראשית י״ד:3). האזור של סדום ועמורה, שבו התיישב לוט, היה ’שופע במים כמו גן יהוה’ (בראשית י״ג:10–12). אפילו כיום בעמק לאורך החוף הדרומי־מזרחי יש צמחייה וניתן לגדל שם חיטה, שעורה, תמרים וגפנים. הימצאותן של כמויות גדולות של חימר (כלומר, ביטומן) ומלח, בייחוד בחלק הדרומי של האזור, גם עולה בקנה אחד עם התיעוד המקראי לגבי סדום ועמורה (בראשית י״ד:10; י״ט:24–26).
בנ ”שלם”
שלם
פי המסורת היהודית, שלם מזוהה עם ירושלים, והכתוב במקרא תומך בתפיסה זו. אברהם פגש את מלך סדום ואת מלכי־צדק ב”עמק המלך”. מכיוון שמאות שנים לאחר מכן אבשלום, בנו של המלך דוד, הציב מצבה במקום הזה, אותו העמק ודאי היה קרוב לירושלים, בירת הממלכה (בר י״ד:17, 18; שמב י״ח:18). המילה ”שלם” למעשה משולבת בשם ”ירושלים” ומחבר מזמור התהלים השתמש במילה כתקבולת למילה ”ציון” (תה ע״ו:2). כמו כן, זה הולם שמלכי־צדק היה מלך וכוהן באותו המקום שמאוחר יותר שירתו בו מלכים משושלת דוד וכוהנים משבט לוי והיכן שהוקרב ישוע המשיח, האחד שנבחר להיות מלך וכוהן ”כדוגמת מלכי־צדק” (עב ג׳:1; ז׳:1–3, 15–17).
בנ ”כוהן גדול” §27–28
כוהן גדול
באיגרת אל העברים נאמר לגבי ישוע המשיח שלאחר תחייתו ומאז שנכנס אל השמיים הוא ”כוהן גדול לעולם כדוגמת מלכי־צדק” (עב ו׳:20; ז׳:17, 21). כדי לתאר את גדולתה של כהונת ישוע ואת עליונותה על כהונת אהרון, המחבר מציין שמלכי־צדק היה גם מלך וגם כוהן שהתמנה מאת האל העליון ולא קיבל את הכהונה בירושה. ישוע המשיח לא הגיע משבט לוי, אלא משבט יהודה משושלת דוד, ולכן הוא לא ירש את תפקידו דרך שושלת אהרון, אלא קיבל זאת במינוי ישיר מאלוהים, כמו במקרה של מלכי־צדק (עב ה׳:10). ישוע התמנה להיות מלך־כוהן שמימי, לפי ההבטחה בתהלים ק״י:4: ”נשבע יהוה, ולא יתחרט: ’אתה כוהן לעולם כדוגמת מלכי־צדק!’” בנוסף לכך, לישוע יש סמכות מלכותית מתוקף היותו משושלת דוד. הוא היורש של המלכות שהובטחה כחלק מהברית לדוד (שמב ז׳:11–16). לכן בדומה למלכי־צדק הוא מחזיק בשני תפקידים: מלוכה וכהונה.
העליונות של כהונתו של ישוע מתבטאת בכך שלוי, המקור של הכהונה היהודית, למעשה נתן מעשרות למלכי־צדק. שהרי אברהם נתן מעשרות למלך־כוהן של שלם, ולוי היה צאצא עתידי של אברהם (עב ז׳:4–10). השליח פאולוס גם הדגיש שמלכי־צדק היה ”ללא אב וללא אם וללא שושלת יוחסין ובאין תחילה לימיו וגם לא סוף לחייו”. לכן הוא יכול היה לייצג בצורה טובה את כהונתו הנצחית של ישוע המשיח, שהוקם לתחייה ל”חיים אשר לא ניתן לכלותם” (עב ז׳:3, 15–17).
חבמצ120101
אברהם — מופת לאומץ לב
אברהם מתבונן במשפחתו ובמשרתיו כשהם נערכים לקראת המסע לארץ כנען (בראשית י״ב:1–5). עליו לדאוג לרווחתם של לא מעט אנשים, והוא מבין את כובד האחריות שעל כתפיו. איך הוא יכלכל אותם בארץ זרה? האם לא יהיה קל יותר לעשות זאת באור כשדים, אזור משגשג עם שדות מרעה רחבים, אדמה פורייה ושפע מים? מה יקרה אם הוא יחלה או ימות? מי ידאג למשפחתו? גם אם המחשבות האלו עולות בראשו של אברהם, הוא לא נותן לפחדיו לשתק אותו. הוא נחוש לציית לדרישות אלוהים יהיה אשר יהיה, וזהו סימן לאומץ לב.
מהו אומץ לב? זוהי תכונתו של אדם איתן בעל עוז רוח, ההיפך מביישנות ופחדנות. אך אין זה אומר בהכרח שאדם אמיץ אף פעם לא מפחד. אומץ שמקורו באלוהים עוזר לאדם לנקוט פעולה חרף הפחדים.
כיצד גילה אברהם אומץ? אברהם היה מוכן ללכת נגד הזרם. במקום בו גדל, עבודת אלילים הייתה דבר מקובל. אך הפחד ממה שיחשבו עליו לא עצר בעדו מלעשות את הדבר הנכון. באומץ לב אברהם בחר דרך חיים שונה ושירת רק אל אחד, את ”האל העליון” (בראשית י״ד:21, 22).
אברהם הציב את עבודת אלוהים האמיתית לפני דברים חומריים. הוא היה מוכן לוותר על חיי נוחות באור כשדים ולצאת אל עבר הלא־נודע. הוא בטח ביהוה לחלוטין שידאג לצרכיו במדבר. ייתכן שלאורך השנים אברהם חשב על חלק מהדברים הנוחים שהותיר מאחור באור. אבל לא היה לו שום ספק שיהוה תמיד ידאג לו ולמשפחתו. אברהם הציב את יהוה במקום הראשון בחייו ונשען עליו, ולכן היה לו את האומץ הדרוש לציית למצוותיו.
אילו לקחים אנו לומדים מאברהם? נוכל לחקות את אומץ ליבו של אברהם ולציית ליהוה גם כשאחרים סביבנו אינם עושים זאת. למשל, לפי המקרא מי שמצדדים ביהוה עלולים לחוות רדיפות, ייתכן שאפילו מצד חברים וקרובי משפחה בעלי כוונות טובות (יוחנן ט״ו:20). אבל אם אנו משוכנעים בדברים שלמדנו לגבי יהוה, נהיה נחושים להגן על אמונתנו, אך נעשה זאת בצורה מכובדת (פטרוס א׳. ג׳:15).
בנוסף, יש לנו כל סיבה לסמוך על הבטחת אלוהים שהוא ידאג למאמיניו. ביטחון כזה יינסך בנו אומץ להציב במקום הראשון בחיינו עניינים רוחניים ולא דברים חומריים (מתי ו׳:33). שים לב למשפחה שעשתה בדיוק כך.
לדאג ובקי היו שני בנים קטנים, ובכל זאת הם רצו לעבור למדינה שיש בה צורך רב במבשרים. לאחר שבדקו היטב את הנושא והתפללו בחוזקה, הם החליטו להוציא לפועל את תוכניתם. דאג מספר: ”היינו זקוקים לאומץ כדי לעקור את הילדים מהבית ולעבור למקום חדש. לא ידענו איך בדיוק הדברים יסתדרו. אבל כבר מתחילת התהליך דיברנו על הדוגמה של אברהם ושרה. הביטחון שהם גילו ביהוה והעובדה שהוא אף פעם לא אכזב אותם עודדה אותנו מאוד”.
דאג מספר איך הם מרגישים אחרי המעבר: ”זכינו לכל כך הרבה ברכות! בגלל שסגנון החיים שלנו הרבה יותר פשוט עכשיו, אנחנו יכולים לבלות את רוב היום ביחד כמשפחה — לבשר, לדבר זה עם זה ולשחק עם הבנים. קשה לתאר במילים את תחושת החופש הזו”.
כמובן, לא לכולנו יש את הנסיבות לערוך שינוי משמעותי כזה. עם זאת, כולנו יכולים לחקות את דוגמתו של אברהם — לתת עדיפות לעבודת אלוהים, ולהיות בטוחים שהוא תמיד יהיה לצידנו. אם נעשה כן, ”נהיה מלאי ביטחון ונאמר: ’יהוה עוזרי; לא אירא. מה יעשה לי אדם?’” (עברים י״ג:5, 6).
[תיבה]
אישה יראת אלוהים ויקרת ערך
שרה הייתה נשואה לאדם שהיה מופת לאמונה. אבל גם דוגמתה ראויה לציון. שלוש פעמים המקרא מזכיר את שרה בשמה כדוגמה לחיקוי עבור נשים יראות אלוהים (ישעיהו נ״א:1, 2; עברים י״א:11; פטרוס א׳. ג׳:3–6). אומנם המידע המופיע במקרא לגביה יחסית מצומצם, אך אנחנו עדיין יכולים לצייר במוחנו תמונה יפהפייה של אישה מרשימה זו.
חשוב על תגובתה הראשונית של שרה כשאברהם אמר לה שאלוהים ציווה עליהם לעזוב את אור כשדים. האם היא שאלה את עצמה למה עליהם לעזוב ולאן פניהם מועדות? האם חששה שלא יצליחו לדאוג לעצמם מבחינה חומרית? האם המחשבה שעליה לעזוב את משפחתה וחבריה העציבה אותה, בידיעה שאולי לא תראה אותם שוב? טבעי ששאלות אלו ניקרו במוחה. אך למרות הכול, היא הייתה מוכנה לעזוב ובטחה ביהוה שיברך את צייתנותה (מעשי השליחים ז׳:2, 3).
שרה לא רק צייתה לאלוהים בנאמנות, אלא גם הייתה רעיה למופת. במקום להתחרות בבעלה ולנסות לקחת את ענייני המשפחה לידיים שלה, היא כיבדה אותו מעומק ליבה ותמכה לגמרי בהחלטותיו. בעשותה כן, היא עטתה על עצמה תכונות נפלאות שהפכו אותה ליפה יותר בעיני אחרים (פטרוס א׳. ג׳:1–6).
מה נשים נשואות יכולות ללמוד מדוגמתה? אחות ששמה ג׳יל, שנשואה באושר למעלה מ־30 שנה, מספרת: ”דוגמתה של שרה לימדה אותי שאני יכולה לדבר בחופשיות עם בעלי ולהביע את דעתי. אבל בתור ראש המשפחה, בעלי הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הסופית. אחרי שהוא עושה זאת, התפקיד שלי הוא לעשות כל מה שאני יכולה כדי להוציא לפועל את החלטתו”.
הלקח הכי מרשים שאנו לומדים מדוגמתה של שרה הוא שלמרות שהיא הייתה יפת תואר, המראה החיצוני שלה לא הפך אותה לגאוותנית (בראשית י״ב:10–13). היא הייתה אישה ענווה ותמכה באברהם לאורך כל חייהם, גם ברגעים הקשים. אברהם ושרה היו זוג נאמן, עניו ואוהב, ואין ספק שהם היו ברכה של ממש זה לזה.
פרק 5
הוא עמד בפני המבחן הקשה ביותר בחייו
ע 12/7 26, תיבה
המקרא — ספר של נבואות מדויקות — חלק א׳
אברהם — דמות היסטורית
◼ לוחות חרס מתחילת האלף השני לפה״ס מזכירים ערים שנושאות את שמותיהם של קרובי משפחתו של אברהם. בין ערים אלה נמנות פלג, שרוג, נחור, תרח וחרן (הרן) (בראשית י״א:17–32).
◼ בבראשית י״א:31 נמסר שאברהם ובני משפחתו היגרו מ”אור כשדים”. חורבות עיר זו נחשפו בדרום־מזרח עיראק. המקרא גם מציין שתרח אבי אברהם מת בחרן (ככל הנראה באזור טורקיה של ימינו) וששרה אשת אברהם מתה בחברון, אחת הערים העתיקות ביותר במזרח התיכון שעדיין מיושבות (בראשית י״א:32; כ״ג:2).
בנ ”אברהם” §22–23
אברהם
ישוע ותלמידיו הזכירו את אברהם למעלה מ־70 פעם. במשל על אלעזר והאיש העשיר ישוע השתמש בדמות של אברהם בצורה סמלית (לוק ט״ז:19–31). כשמתנגדיו התגאו שהם צאצאי אברהם ישוע תיקן אותם על צביעותם ואמר: ”אילו הייתם ילדי אברהם, הייתם עושים כמעשי אברהם” (יוח ח׳:31–58; מתי ג׳:9, 10). פאולוס מזהה את המשיח כזרעו האמיתי של אברהם יחד עם אלה השייכים למשיח כ”יורשים על־פי הבטחה” (גלט ג׳:16, 29). יעקב, אחד מכותבי המקרא, מציין שאברהם הוכיח את אמונתו על־ידי מעשי צדקה ולכן ”זכה להיקרא ידיד יהוה” (יעק ב׳:21–23).
תגליות ארכיאולוגיות גם מאשרות פרטים בסיפור המקראי של אברהם: המיקום הגיאוגרפי של מקומות רבים ומנהגים שהיו מקובלים בזמנים ההם, למשל רכישת השדה מבני חת, הבחירה של אליעזר כיורש והמקרה של הגר.
”אביהם של כל המאמינים”
4 כיצד למד אברהם על אודות יהוה אלוהים? ידוע לנו שהיו ליהוה באותה תקופה משרתים נאמנים עלי אדמות, ואחד מהם היה שֵׁם. הוא אומנם לא היה בכורו של נוח, אך הוא בדרך כלל מוזכר ראשון בין שלושת הבנים, ככל הנראה משום שהיה איש אמונה משכמו ומעלה. זמן מה לאחר המבול כינה נוח את יהוה ”אלוהי שֵׁם” (בר׳ ט׳:26). שֵׁם רחש כבוד ליהוה ולעבודת אלוהים הטהורה.
5 האם הכיר אברהם את שֵׁם? ייתכן שכן. תאר לעצמך את אברהם כילד. עד כמה ודאי התפעם מכך שאחד מאבותיו, שעדיין היה בין החיים, ראה בעיניו הנבונות את האירועים שהתרחשו במשך למעלה מ־400 שנות היסטוריה אנושית! שֵׁם היה עד לרשע ששרר בעולם שקדם למבול, למבול עצמו שטיהר את הארץ, להיווצרות העמים הראשונים עם התרבות בני האדם על פני האדמה, ולימים האפלים של מרידת נמרוד והקמת מגדל בבל. שֵׁם הנאמן לא נתן יד למרד, ולכן כאשר בלבל יהוה את שפתם של בוני המגדל, המשיכו הוא ומשפחתו לדבר בשפתו המקורית של המין האנושי, שפתו של נוח. אברהם היה חלק ממשפחה זו. אין ספק אפוא שכאשר גדל אברהם הייתה לו הערכה עמוקה כלפי שֵׁם. יתר על כן, שֵׁם היה בחיים במשך רוב חייו הארוכים של אברהם. לפיכך זו אפשרות סבירה שאברהם למד על אודות יהוה מפי שֵׁם.
’אלוהים קיבל את מנחותיהם’
18 לאורך חייו הארוכים הקריב אברהם קורבנות רבים. אך מעשי הפולחן שלו הופנו תמיד למושא הראוי היחיד, ליהוה (בר׳ י״ב:8; י״ג:18; ט״ו:8–10). האם אברהם היה מוכן לתת ליהוה את האיכות הטובה ביותר? כן. הוא הוכיח זאת מעל לכל ספק כאשר גילה נכונות להקריב את בנו האהוב יצחק. באותו מקרה ציין יהוה את האופן המדויק שבו היה על אברהם להקריב את קורבנו (בר׳ כ״ב:1, 2). אברהם היה מוכן למלא אחר הוראותיו עד הפרט האחרון. היה זה יהוה שעצר בעד אברהם מלהרוג את בנו (בר׳ כ״ב:9–12). יהוה קיבל את מעשי הפולחן של אברהם מפני שמניעיו היו טהורים. ”אברהם האמין ביהוה”, כתב פאולוס, ”ואמונתו נחשבה לו לצדקה” (רומ׳ ד׳:3).
ע88 4/8 25–התאה
”ככוכבי השמיים”
”ללא ספק אברך אותך וארבה את זרעך ככוכבי השמיים וכגרגירי החול אשר על שפת הים” (בראשית כ״ב:17). זו הייתה ההבטחה שאלוהים הבטיח לאברהם. אבל מאמר שיצא בכתב עת לגבי המקרא (Bible Review) מצביע על בעיה כביכול בהצהרה הזו.
המקרא מדייק מבחינה מדעית כשהוא משווה את מספר הכוכבים בשמיים למיליארדי גרגירי החול על שפת הים. אבל כשהפסוק הזה נכתב העובדה שיש מיליארדי כוכבים ככל הנראה לא הייתה ידועה. אותו כתב עת מציין: ”בעין בלתי מזוינת לא ניתן לראות כל כך הרבה כוכבים. לפי אסטרונומים, בלילה בהיר בלי טלסקופ אנחנו מסוגלים לראות בין 000,2 ל־000,4 כוכבים”.
אם כן, איך אפשר להסביר את הדיוק המדהים של ההשוואה הזו במקרא? אחת הסיבות לכך היא שהמקרא ”נכתב בהשראת אלוהים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16). המאמר באותו כתב העת עושה כל מאמץ כדי לשלול את המסקנה הזו וטוען שייתכן שאברהם היה אסטרונום. אבל התיאוריה הזו מעלה את השאלה: ”האם היו לאנשי קדם טלסקופים שאפשרו להם לראות כוכבים שלא ניתן לראות בעין בלתי מזוינת?” כדי לתמוך בתיאוריה שלו, כתב העת מביא הוכחות לכך שנמצאו גבישים בנינווה ובערים קדומות אחרות ושייתכן שהגבישים הללו שימשו כמעין עדשות.
אך אין שום הוכחות לכך שבימי קדם השתמשו בעדשות כאלה כדי לצפות בכוכבים. וגם אם כן, איך ניתן לקבוע שלאברהם או למחבר ספר בראשית הייתה גישה לעדשות אלה? למעשה, הבטחתו של אלוהים לאברהם היא רק אחת מדוגמאות רבות שממחישות את דיוקו המדעי של המקרא.
הוא זכה להיקרא ”ידיד יהוה”
”אתה, ישראל עבדי, יעקב, אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי [ידידי]” (יש׳ מ״א:8).
מן העריסה ועד הקבר, אנו זקוקים יותר מכול לאהבה. בני אדם זקוקים לאהבה ואף משתוקקים לה — ולא רק לאהבה רומנטית. יש לנו צורך עז ליצור קשרי ידידות עם אחרים. אך האהבה שאנו זקוקים לה יותר מכול היא אהבת יהוה. רבים מתקשים להאמין שבני אדם יכולים לרקום קשרי ידידות קרובים ואוהבים עם האל הכול יכול, ישות רוחנית סמויה מן העין בשמיים. האם גם אנו מחזיקים בגישה ספקנית כזו? כלל וכלל לא!
2 המקרא מראה שהיו אנשים לא־מושלמים שרקמו יחסי ידידות עם אלוהים. כדאי לבחון את דוגמתם משום שרקימת קשרי ידידות עם אלוהים היא המטרה הראויה ביותר שנוכל להציב לעצמנו. אברהם הוא דוגמה יוצאת מן הכלל לאדם שפיתח ידידות כזו עם אלוהים. (קרא יעקב ב׳:23.) כיצד פיתח אברהם יחסים כה קרובים עם יהוה? אחד המרכיבים החיוניים בידידות זו הוא אמונה. למעשה, המקרא מכנה את אברהם ”אביהם של כל המאמינים” (רומ׳ ד׳:11). הבה נראה כיצד תרמה אמונתו של אברהם ליצירת קשרי ידידות הדוקים עם אלוהים. כמו כן, מוטב שכל אחד מאתנו ישאל את עצמו: ’כיצד אוכל לחקות את אמונתו של אברהם ולחזק את קשרי הידידות שלי עם יהוה?’
כיצד הפך אברהם לידיד יהוה?
3 דמיין לעצמך את אברהם הקשיש מטפס לאטו על צלע הר. הוא עורך את המסע הקשה ביותר בחייו. מה שהופך את המסע הזה לכה קשה הוא לא גילו המתקדם. אברהם אולי בן 125 שנה, אך הוא עדיין מלא מרץ. בעקבותיו הולך בחור כבן 25 שנה. זהו בנו יצחק, והוא נושא עצי בעירה. לאברהם יש סכין חדה ואת האמצעים להבעיר אש. יהוה ביקש ממנו להקריב את בנו! (בר׳ כ״ב:1–8).
4 היה זה ודאי מבחן האמונה הגדול ביותר שעמו התמודד אברהם. יש אומרים שהיה זה אכזרי מצד אלוהים לבקש מאברהם לעשות זאת, ויש הטוענים שצייתנותו של אברהם הייתה עיוורת ונטולת רגשות. הם סבורים כך משום שאין להם אמונה, והם לא מבינים את דרכי פעולתה (קור״א ב׳:14–16). אברהם לא ציית לאלוהים בצורה עיוורת. הוא ציית מפני שהייתה לו ראייה רוחנית. תודות לאמונתו האמיתית הוא הבין שאביו השמימי, יהוה, אף פעם אינו מבקש ממשרתיו הנאמנים לעשות דבר שיסב להם נזק בלתי הפיך. אברהם ידע שאם יציית ליהוה, הוא יברך אותו ואת בנו האהוב. על מה התבססה אמונתו? היא הייתה מבוססת על ידע וניסיון.
5 ידע. אף שגדל באור כשדים, עיר שהייתה נגועה בעבודת אלילים, למד אברהם להכיר את יהוה. כיצד התאפשר לו לעשות זאת, לאור העובדה שאביו, תרח, היה עובד אלילים? (יהו׳ כ״ד:2) המקרא אינו אומר לנו מפורשות, אך הוא כן מגלה שאברהם היה דור תשיעי לשם, אחד מבניו של נוח ואדם בעל אמונה עזה. שם מת כשאברהם היה בערך בן 150. איננו יודעים בוודאות אם אברהם למד על יהוה בעזרת שם. אך הגיוני להסיק ששם הנחיל למשפחתו את ידיעותיו לגבי יהוה. ידע זה הגיע בדרך כלשהי לאברהם והשפיע עליו עמוקות. הוא פיתח אהבה לאל שעליו למד, וידע זה עזר לו לבנות אמונה.
6 ניסיון. כיצד רכש אברהם ניסיון שחיזק את אמונתו ביהוה? היטב ידוע שמחשבות מעוררות רגשות, ורגשות מניעים לפעולה. הדברים שלמד אברהם על אלוהים עוררו בו כבוד עמוק כלפי ’יהוה האל העליון, קונה שמיים וארץ’ (בר׳ י״ד:22). המקרא מציין שכבוד עמוק זה הוא למעשה ’יראת אלוהים’, תכונה החיונית לרקימת ידידות הדוקה עם אלוהים (עב׳ ה׳:7; תהל׳ כ״ה:14). יראת אלוהים היא זו שהניעה את אברהם לפעולה.
7 אלוהים ציווה על אברהם ושרה שהיו בגיל מתקדם לעזוב את אור ולעבור לארץ זרה. הם גרו באוהלים למשך שארית חייהם. אברהם ציית ליהוה וכך אפשר לו לברך אותו ולהגן עליו. לדוגמה, אברהם פחד ששרה, אשתו יפת התואר, תילקח ממנו ושהוא ייהרג. פחדיו לא היו מופרכים, אך אברהם לא אפשר לתחושות האלה לעצור בעדו מלציית ליהוה. יותר מפעם אחת התערב יהוה והגן על אברהם ושרה בדרך נס (בר׳ י״ב:10–20; כ׳:2–7, 10–12, 17, 18). התנסויות אלו חיזקו את אמונתו של אברהם.
8 הנוכל אנו לרקום ידידות עם יהוה? אכן כן! אנו יכולים לרכוש את הידע והניסיון הנחוצים לנו. אברהם נחשף רק לחלק מזערי משפע החוכמה המצויה כיום במקרא (דנ׳ י״ב:4; רומ׳ י״א:33). דבר־אלוהים גדוש באוצרות היכולים להעמיק את הידע שלנו על עושה השמיים והארץ, והוא עוזר לנו לפתח כבוד ואהבה כלפי אלוהים. כאשר אנו מאפשרים לרגשות אלה להניע אותנו לציית לאלוהים, אנו צוברים ניסיון כי אנו מבינים שהציות לאלוהים מביא לתוצאות טובות. אנחנו נוכחים שעצותיו מגנות עלינו ושהוא מברך ומחזק אותנו. אנו רואים ששירות אלוהים בלב ונפש מסב לנו סיפוק, שלווה ושמחה (תהל׳ ל״ד:9; מש׳ י׳:22). ככל שהידע והניסיון שלנו הולכים וגדלים, אמונתנו ביהוה וידידותנו עמו הולכות ומתחזקות.
כיצד שימר אברהם את ידידותו עם אלוהים
9 ידידות יכולה להיות אוצר יקר. (קרא משלי י״ז:17.) אולם ידידות היא לא דבר דומם שרוכשים ואז מאחסנים כדי שיעלה אבק. ידידות היא כמו יצור חי הזקוק לדאגה והשקעה כדי לפרוח ולשגשג. אברהם הוקיר ושימר את ידידותו עם יהוה. כיצד הוא עשה כן?
10 אברהם מעולם לא חשב שדי בכך שבעברו גילה יראת אלוהים וציות. כשהוא וכל בני ביתו עשו דרכם לארץ כנען, הוא המשיך לאפשר ליהוה להדריך אותו בקבלת החלטות, קטנות כגדולות. שנה לפני לידת יצחק, כאשר אברהם היה בן 99, דרש יהוה שיימולו כל הזכרים בבית אברהם. האם הטיל אברהם ספק במצווה זו או חיפש דרך להתחמק מלבצעה? לא, הוא בטח באלוהים וציית ”בעצם היום הזה”, כלומר באותו היום (בר׳ י״ז:10–14, 23).
11 הואיל ואברהם נהג לציית ליהוה גם בדברים קטנים, עלה בידו לרקום עמו יחסי ידידות תקינים ואיתנים. הוא אמר ליהוה את שעל לבו בחופשיות וביקש את עזרתו כאשר התמודד עם סוגיות קשות. לדוגמה, כאשר הבין אברהם שאלוהים מתכוון להשמיד את הערים סדום ועמורה, הוא חשש שמא צדיקים יימחו עם רשעים. אברהם אולי דאג לאחיינו לוט ולמשפחתו שגרו אז בסדום. אברהם שאל את שאלותיו מתוך ענווה עמוקה וביטחון רב באלוהים, ”שופט כל הארץ”. יהוה נהג באברהם בסבלנות והראה לו שהוא אל רחמן הבוחן את לבבות כל האנשים ומחפש את הצדיקים כדי להצילם, גם בעת משפט (בר׳ י״ח:22–33).
12 אין ספק שכל הידע והניסיון שרכש אברהם עזרו לו לשמור על יחסי ידידות קרובים עם יהוה. לימים כאשר עמד בפני מבחן אמונה קשה — בקשתו של יהוה להקריב את בנו יצחק — יכול היה אברהם להרהר באישיות של ידידו השמימי שאותו כבר הספיק להכיר. הבה ניזכר שוב באברהם הנאמן ההולך לאטו במעלה ההר בארץ מוריה. האם הוא חשב שיהוה ישתנה לפתע ויהפוך לאל אכזר וחסר רחמים? בעיני אברהם זה כלל לא התקבל על הדעת! מניין לנו?
13 לפני שנפרד מהמשרתים שליוו אותם, אמר אברהם: ”שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם” (בר׳ כ״ב:5). למה התכוון אברהם? האם שיקר למשרתיו כשאמר להם שיצחק יחזור אף שידע שהוא עומד להקריבו? לא. המקרא חושף בפנינו את מחשבותיו של אברהם. (קרא עברים י״א:19.) אברהם ”הסיק שאלוהים יוכל אף להקימו [את יצחק] מן המתים”. אברהם אכן האמין בתחיית המתים. הוא ידע שיהוה החיה את כוח הפריון שלו ושל שרה בעת זקנה (עב׳ י״א:11, 12, 18). אברהם ידע שאין דבר שהוא מעבר ליכולתו של יהוה. לכן הוא היה סמוך ובטוח שבלי תלות במה שיקרה ביום קשה זה, בנו אהובו ישוב אליו, וכך כל הבטחותיו של יהוה יוכלו להתגשם. אין פלא אפוא שאברהם נקרא ”אביהם של כל המאמינים”!
14 מה לגבינו? אמת, כיום אלוהים אינו מבקש מאתנו בקשות כאלה. אבל הוא כן מבקש מאתנו לציית לו גם אם קשה לנו למלא את מצוותיו וגם אם איננו מבינים לגמרי מה עומד מאחוריהן. האם יש משהו שאלוהים מבקש ממך לעשות שאתה מתקשה לבצע? יש המתקשים להשתתף בפעילות ההטפה. הם אולי ביישנים מטבעם, ולכן קשה להם לגשת לזרים ולחלוק עמם את הבשורה הטובה. לאחרים אולי קשה להיות שונים בבית־הספר או במקום העבודה (שמ׳ כ״ג:2; תסל״א ב׳:2). האם הרגשת פעם כפי שהרגיש אברהם, שאתה כביכול מטפס בכבדות במעלה המוריה כשלפניך משימה הנראית בלתי אפשרית? אם כן, דוגמתו של אברהם ואמונתו יכולות לנסוך בך אומץ! הרהורים בדוגמתם של גברים ונשים נאמנים יכולים להניע אותנו לחקותם ולהתקרב ליהוה ידידנו (עב׳ י״ב:1, 2).
ידידות שמניבה ברכות
15 האם אתה חושב שאברהם התחרט אי פעם על כך שציית בנאמנות ליהוה? שים לב כיצד מתאר המקרא את רגעיו האחרונים: ”ויגווע וימות אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע” (בר׳ כ״ה:8). כאשר היה אברהם בן 175 תש כוחו, אך הוא היה מסוגל להביט לאחור על חייו ולחוש סיפוק. חייו סבבו תמיד סביב ידידותו עם יהוה אלוהים. אולם כאשר אנו קוראים שאברהם היה ”זקן ושבע”, בל נסיק שהוא מיצה את חייו ואיבד את הרצון להמשיך לחיות.
16 המקרא אומר שאברהם ”חיכה לעיר שיש לה יסודות אמיתיים, אשר אדריכלה ומקימה הוא אלוהים” (עב׳ י״א:10). אברהם האמין שיבוא יום והוא יראה את העיר הזו, מלכות אלוהים, שולטת על הארץ — והוא אכן יראה! התוכל לדמיין את האושר שיחוש אברהם כאשר יחיה בגן עדן עלי אדמות וימשיך לחזק את ידידותו עם יהוה? עד כמה ישמח לדעת שאמונתו סייעה למשרתי יהוה במשך אלפי שנים לאחר מותו. בגן עדן הוא גם יבין שהדרך שבה שב אליו יצחק הייתה ”כמשל” לדבר גדול בהרבה (עב׳ י״א:19). הוא גם יֵדע שהכאב שחווה כשעמד להקריב את יצחק עזר למיליוני נאמנים לדמיין את הכאב שחש יהוה כשסיפק את בנו, ישוע המשיח, ככופר (יוח׳ ג׳:16). דוגמתו של אברהם עוזרת לנו להעמיק אף יותר את הערכתנו לקורבן הכופר, ביטוי האהבה הגדול ביותר בהיסטוריה!
17 הבה נהיה נחושים כולנו לחקות את אמונתו של אברהם. ככל שנלמד להכיר את יהוה טוב יותר, יתאפשר לנו להוכיח שוב ושוב את נאמנותנו אליו ולהיווכח מניסיוננו שהוא גומל למשרתיו הנאמנים. (קרא עברים ו׳:10–12.) מי ייתן ויהוה יישאר ידידנו לנצח נצחים! במאמר הבא נבחן שלוש דוגמאות נוספות של נאמנים אשר היו ידידיו הקרובים של אלוהים.
[תיבה בעמודים 10, 11]
ידידותו של אברהם עם יהוה
באור כשדים
אברהם ושרה לומדים להכיר את יהוה ומתחילים לעבוד אותו
אברהם מציית לאלוהים ועוזב את אור
במסע לכנען
יהוה מגן על אברהם ושרה במהלך מסעם
בכנען
אברהם מציית לאלוהים ומל את כל הזכרים בביתו
יהוה מקשיב בסבלנות לחששותיו של אברהם בנוגע לסדום
תודות להתערבותו של יהוה מביאים אברהם ושרה הקשישים בן לעולם
אברהם מגלה אמונה חזקה ומוכן להקריב את יצחק
אברהם מת ”בשיבה טובה, זקן ושבע”
פרק 6
היא יצאה אל הלא נודע
מציאת אשה ליצחק
האיש היה עבד אברהם, ”זְקן ביתו” (בראשית כ״ד:2). אף ששמו אינו מוזכר בסיפור, נראה שמדובר באליעזר, אשר כונה בפי אברהם ’בן משק ביתו’, האיש שעליו דיבר כמי שעומד ’לרשת אותו’ (בראשית ט״ו:2, 3). כמובן, הדבר היה נכון כל עוד אברהם ושרה היו חשוכי ילדים. כעת, יצחק בנם היה בן 40, ואף שאליעזר לא היה יורשו העיקרי של אברהם, הוא עדיין שימש בתפקיד משרתו. לכן נעתר לבקשתו הקשה של אברהם. מה היתה הבקשה?
מציאת אשה ליצחק
בימי אברהם, נישואין לא השפיעו רק על המשפחה, אלא על כל השבט או בית־האב. לפיכך, נהוג היה שההורים בוחרים את בן־הזוג עבור ילדיהם. אך בחיפוש אחר אשה לבנו יצחק, אברהם נתקל בבעיה. אורח־חייהם של הכנענים בני־המקום, שנעדרה ממנו יראת אלוהים, הוציא מכלל אפשרות התקשרות עימם בנישואין (דברים י״ח:9–12). כמו־כן, הגם שנהוג היה כי הגבר ישא אשה מבנות השבט, קרוביו של אברהם התגוררו מרחק של מאות קילומטרים, בצפון ארם נהריים. אברהם לא יכול היה להניח לבנו פשוט לעקור לשם, עקב הבטחת יהוה: ”לזרעך אתן את הארץ הזאת”, היינו ארץ כנען (בראשית כ״ד:7). לכן אמר אברהם לאליעזר: ”אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני, ליצחק” (בראשית כ״ד:4).
בנ ”רבקה” §4
רבקה
כשמשרתו של אברהם הבין שתפילתו נענתה, הוא העניק לרבקה נזם זהב ושני צמידי זהב (השווים כיום בערך 350,1 דולר). רבקה הראתה את התכשיטים למשפחתה — לאימה ולאחיה לבן — והם מצידם הראו הכנסת אורחים כלפי המבקר ומשרתיו (בר כ״ד:22–32). אך האורח לא היה מוכן לאכול עד אשר יספר מהי סיבת ביקורו. לבן ואביו בתואל הסכימו שרבקה תינשא ליצחק. לרבקה ולמשפחתה הוענקו מתנות — כלי כסף וזהב ובגדים יוקרתיים. אחרי כן כולם ישבו יחד לאכול (בר כ״ד:33–54). לפי המנהגים של אותה תקופה, העסקה הזו הייתה הסכם נישואין מכובד, לא בין רבקה ליצחק אלא בין הוריהם. כעת רבקה הייתה מאורסת ליצחק ומרגע זה והלאה נחשבה למעשה לאשתו.
”אלך”
משפחתו של בתואל בירכה את רבקה האהובה. לאחר מכן היא ודבורה, המינקת שלה, ומספר משרתות יצאו לדרכן עם אליעזר ואנשיו (בראשית כ״ד:59–61; ל״ה:8). לא חלף זמן רב וחרן הייתה הרחק מאחוריהם. המסע היה ארוך במיוחד, בערך 800 קילומטר, וארך כשלושה שבועות. קרוב לוודאי שלא היה זה מסע נוח. רבקה ראתה גמלים רבים בחייה, אך אין זה אומר שהיא הייתה מיומנת ברכיבה עליהם. המקרא מתאר את משפחתה כרועי צאן, ולא כסוחרים אשר רכבו על שיירות של גמלים (בראשית כ״ט:10). אנשים שאינם מיומנים ברכיבה על גמל לא אחת מתלוננים על אי־נוחות — אפילו לאחר רכיבה קצרה מאוד!
רבקה — אישה פעלתנית ויראת אלוהים
נניח שיכולת לבחור כלה לבנך. באיזה מין אישה היית בוחר? אילו תכונות היית מחפש בה? האם היית בוחר באישה יפה, נבונה, טובת לב וחרוצה? או האם היית מחפש תחילה דבר אחר?
זאת הדילמה שניצבה בפני אברהם. יהוה הבטיח לו שצאצאיו יתברכו דרך בנו יצחק. אנו מצטרפים לסיפור בשעה שאברהם בא בימים, ובנו עדיין רווק (בראשית י״ב:1–3, 7; י״ז:19; כ״ב:17, 18; כ״ד:1). הואיל ויצחק צפוי לרשת ברכות עם אשתו לעתיד ועם הצאצאים שיעמידו, דואג אברהם למצוא לו אישה מתאימה. עליה להיות בראש ובראשונה עובדת יהוה. לא ניתן למצוא אישה כזו בכנען, אזור מגוריו של אברהם, ובאין ברירה הוא פונה לחפש במקום אחר. בסופו של דבר בוחרים ברבקה. כיצד נמצאה? האם היתה אישה רוחנית? מה ניתן ללמוד מדוגמתה?
החיפוש אחר כלה מתאימה
אברהם שלח את זקן עבדיו, ככל הנראה אליעזר, אל ארם נהריים הרחוקה כדי לקחת כלה ליצחק מקרב שארי בשרו של אברהם, עובדי יהוה. בשל חשיבות הנושא משביע אברהם את אליעזר לבל יקח אישה מבנות כנען. עמדתו הנחרצת של אברהם ראויה לציון (בראשית כ״ד:2–10).
בסיום מסעו אל עיר מושבם של קרובי אברהם, מוליך אליעזר את עשרת גמליו אל באר. שווה בנפשך את המתרחש! היום נוטה לערוב, ואליעזר מתפלל: ”הנה אנוכי ניצב על עֵין המים, ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. והיה הנערה אשר אומר אליה, ’הטי נא כדך ואשתה’, ואמרה, ’שתה וגם גמליך אשקה’, אותה הוכחת לעבדך, ליצחק. ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני” (בראשית כ״ד:11–14).
כל אישה מקומית ודאי ידעה שגמל צמא מסוגל לגמוא כמויות עצומות של מים (עד 100 ליטר). לכן, אישה המביעה נכונות להשקות עשרה גמלים נוטלת על עצמה מלאכה לא קלה. אישה שתעשה זאת, בשעה שהאחרים מביטים ואינם מציעים עזרה, תעיד בזאת על מרצה, סבלנותה, ענוותה וטוב לבה כלפי בני אדם ובעלי חיים.
מה קורה בהמשך? ”ויהי הוא טרם כּילָה לדבר, והנה רבקה יוצאת אשר יוּלדה לבתואל בן מִלְכָּה אשת נחור אחי אברהם, וכדה על שכמה. והנערה טובת מראה מאוד, בתולה... ותרד הָעַיְנָה ותמלא כדה ותעל. ויָרָץ העבד לקראתה, ויאמר: ’הַגְמִיאִינִי נא מעט מים מכדך’. ותאמר: ’שתה אדוני’ ותמהר ותורֶד כדה על ידה ותשקהו” (בראשית כ״ד:15–18).
האם רבקה מתאימה?
רבקה היא בת אחיינו של אברהם, ולא רק טובת מראה היא אלא גם מהוגנת. אין היא נרתעת מלדבר עם זר, ועם זאת אינה מתיידדת איתו יתר על המידה. אליעזר מבקש ממנה להרוות את צימאונו והיא מיטיבה עימו על־פי כללי הנימוס המקובלים. אבל מה בנוגע לחלק השני של המבחן?
רבקה אומרת: ”שתה אדוני”. אך עוד ידה נטויה. היא מוסיפה: ”גם לגמליך אשאב עד אם כִּילוּ לשתות”. היא מציעה יותר מן המצופה. רבקה כולה נמרצת: ”ותמהר ותְעַר כדה אל השוקת, ותָרָץ עוד אל הבאר לשאוב, ותשאב לכל גמליו”. ”והאיש משתאה לה”, מוסר הכתוב (בראשית כ״ד:19–21).
בהיוודע לו שהעלמה היא בת למשפחת אברהם, משתחווה אליעזר ליהוה ומודה לו. הוא שואל אותה אם יש בבית אביה מקום לינה עבורו ועבור מלוויו. רבקה משיבה בחיוב ורצה לביתה לבשר על בוא האורחים (בראשית כ״ד:22–28).
לבן, אחיה של רבקה, ובתואל אביה שומעים את סיפורו של אליעזר ומבינים שמיהוה יצא הדבר. אין ספק שרבקה מיועדת ליצחק. ”קח [אותה] ולך”, הם אומרים, ”ותהי אישה לבן אדוניך כאשר דיבר יהוה”. ומה דעתה של רבקה? לשאלה אם היא מוכנה לצאת מייד לדרך, היא משיבה במילה אחת: ”אלך”, כלומר, ’אני מוכנה ללכת’. אין היא חייבת להיענות להצעת הנישואין. כך אמר אברהם כתנאי לשחרור אליעזר משבועתו: ”ואם לא תואבה האישה ללכת אחריך”. אך גם רבקה רואה את יד יהוה בדבר. ועל כן, ללא דיחוי עוזבת את משפחתה להינשא לאדם שמעולם לא פגשה. החלטה אמיצה זו היא מעשה אמונה יוצא מגדר הרגיל. זו בהחלט האישה הנכונה! (בראשית כ״ד:29–59).
בראותה את יצחק, מתכסה רבקה בצעיף כאות לכניעה. יצחק לוקח אותה לאישה ומתאהב בה, ללא ספק בזכות מעלותיה (בראשית כ״ד:62–67).
תאומים
רבקה חשוכת ילדים במשך 19 שנה. סוף סוף היא מתעברת ונושאת ברחמה תאומים, אך ההיריון קשה שכן הילדים ’מתרוצצים’ בקרבה, כלומר נאבקים זה בזה, ורבקה זועקת אל אלוהים. אנו יכולים לנהוג כמוה בשעת מצוקה. יהוה שומע את זעקתה ומרגיע אותה. שני לאומים יֵצאו מבטנה, ”ורב [גדול] יעבוד צעיר” (בראשית כ״ה:20–26).
ככל הנראה לא רק המילים הללו מסבירות את אהבתה הגדולה של רבקה לבנה הצעיר יותר, יעקב. הבנים הם הפכים גמורים. יעקב איש ”תם” ואילו עשיו אדיש לעניינים רוחניים עד כדי כך שבעד ארוחה אחת הוא מוכר ליעקב את בכורתו, את הזכות לרשת את הבטחות אלוהים. למורת רוחם הגדולה של הוריו נושא עשיו שתי נשים חִיתיות ומעיד בזאת על חוסר התחשבות — אם לא זלזול — בערכים רוחניים (בראשית כ״ה:27–34; כ״ו:34, 35).
מאמצים להשגת הברכה עבור יעקב
המקרא אינו מציין אם יצחק יודע שעשיו נועד לעבוד את יעקב. בכל אופן, יעקב ורבקה יודעים שהברכה שייכת לו. רבקה שומעת שיצחק מתכוון לברך את עשיו לאחר שיביא לו ציד, ומייד נרתמת לפעולה. ההחלטיות והלהיטות שאפיינו אותה בנעוריה לא נטשוה. היא ”מצווה” על יעקב להביא לה שני גדיי עזים. היא תכין תבשיל שבעלה אוהב. אחר כך יעקב חייב להתחזות לעשיו כדי לזכות בברכה. יעקב מתנגד. הרי אביו יגלה את התחבולה ויקלל אותו! רבקה מתעקשת: ”עלי קללתך, בני”. היא מכינה את הארוחה, מלבישה את יעקב בתחפושת ושולחת אותו אל בעלה (בראשית כ״ז:1–17).
לא נמסר מדוע רבקה נוהגת כך. רבים יוצאים נגדה, אך לא כן המקרא. גם יצחק אינו גוער בה בהיוודע לו שיעקב זכה לברכה. אדרבה, יצחק מוסיף על הברכה (בראשית כ״ז:29; כ״ח:3, 4). רבקה יודעת את אשר ניבא יהוה על בניה. לכן היא פועלת כדי לוודא שיעקב יקבל את הברכה הראויה לו בצדק. ברור שקו פעולה זה עולה בקנה אחד עם רצון יהוה (רומים ט׳:6–13).
יעקב נשלח אל חרן
רבקה מסכלת את מזימתו של עשיו ומאיצה ביעקב לנוס על נפשו עד אשר תישכך חמת אחיו. היא מעוניינת שיצחק יתמוך בה בתוכניתה, אך בטוב לבה נמנעת מלהזכיר את זעמו של עשיו. במקום זאת, היא פונה אל בעלה בטקט ומביעה את דאגתה שמא יקח לו יעקב אישה מבנות כנען. די בזה כדי להשפיע על יצחק להורות ליעקב להימנע מנישואין כאלה ולשלוח אותו אל משפחתה של רבקה כדי למצוא לו אישה יראת אלוהים. אין כל עדות לכך שרבקה זוכה שוב לראות את יעקב, אך מעשיה מצמיחים תועלת רבה לעם ישראל לעתיד לבוא (בראשית כ״ז:43 עד כ״ח:2).
כל הידוע לנו על רבקה מעורר בנו הערצה. היא היתה יפהפייה, ואולם יופיה האמיתי טמון היה במסירותה לאלוהים. לכלה כזו פילל אברהם. שאר מעלותיה עלו בוודאי על כל ציפיותיו של אברהם. אמונתה וכניעתה באומץ לב להכוונת אלוהים, קנאותה, צניעותה ונדיבותה בהכנסת אורחים: אלו הן תכונות שכל הנשים המשיחיות צריכות לחקות. תכונות כאלו מחפש יהוה בנשים שבאמת ראויות לחיקוי.
תכונותיה היפות של רבקה–התאה
מדור לדיון משפחתי
מה לא נכון בתמונה זו?
קרא בראשית כ״ד:1–4, 10–23. אילו שלושה פרטים בציור אינם נכונים? רשום את תשובותיך למטה וצבע את הציור.
1․․․․․
2․․․․․
3․․․․․
לדיון: אילו תכונות חשובות גילתה רבקה? רמז: קרא משלי ל״א:17, 27, 29–31 ופטרוס א׳. ד׳:9. איך תוכל לחקות את רבקה? רמז: קרא משלי י״א:25 ורומים י״ב:11.
פעילות משפחתית: רשום שם של מישהו שהיית רוצה לעזור לו. ערוך רשימה של דברים שתוכל לעשות כדי לעזור לאותו אדם. הראה למשפחה מה כתבת. החליטו ביחד מה אפשר לעשות למען אותו אדם ובאיזו הזדמנות. אחרי שתעזרו לו, שוחחו שוב יחד כמשפחה וספרו איך זה גרם לכם להרגיש.
1. צריכים להיות 10 גמלים, ולא 11.
2. רבקה מילאה במים שוקת (המיועדת להשקיית בעלי חיים), ולא שלוש חביות.
3. המשרת נתן לרבקה נזם לאף ושני צמידים, ולא שרשרת.
כדי להדפיס עותקים נוספים של ה”מדור לדיון משפחתי” היכנס לאתר www.pr418.com
פרק 7
הוא הגן על משפחתו לנוכח סכנות
יעקב הוקיר ערכים רוחניים
יעקב בשום פנים ואופן לא גזל את בכורת עשיו. עוד לפני שהבנים נולדו, קבע יהוה ש”רב [הבן הגדול] יעבוד צעיר” (בראשית כ״ה:23). יש מי שישאל, ’לא עדיף היה שאלוהים יגרום לכך שיעקב ייוולד ראשון?’ דווקא מתוך השתלשלות האירועים התבררו כמה אמיתות חשובות. אלוהים אינו מייעד ברכות למי שסבורים כי זו זכותם להתברך, אלא נוטה חסדו כלפי הראויים בעיניו. זכות הבכורה הועברה אפוא ליעקב, ולא לאחיו הבכור שלא הוקיר אותה. בדומה לכך, הואיל והיהודים מלידה גילו כאומה גישה דומה לזו של עשיו, עם ישראל הרוחני תפס את מקומם (רומים ט׳:6–16, 24). יחסים טובים עם יהוה אינם נופלים לאדם בירושה כפרי בשל, גם אם הוא נולד למשפחה או בסביבה של עובדי אלוהים. כל החפצים בברכת אלוהים חייבים להשקיע מאמץ אדירים להיות יראי אלוהים ולהוקיר דברים רוחניים.
יעקב הוקיר ערכים רוחניים
בחלום הראה אלוהים ליעקב מלאכים עולים ויורדים בסולם (אולי גרם מדרגות אבן) בין שמים לארץ, והבטיח לו שישמור עליו ועל זרעו. ”ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. והנה אנוכי עימָך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזובך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך” (בראשית כ״ח:10–15).
אין ספק שהחלום רומם את רוחו של יעקב. יהוה נתן בזאת משנה תוקף לכך שההבטחות שנאמרו לאברהם וליצחק יעשירו מבחינה רוחנית את משפחתו של יעקב. המראה המחיש ליעקב שהמלאכים יכולים לשרת את אנשי רצונו של אלוהים, והיה בו משום ערובה להגנה אלוהית. מתוך הכרת טובה נדר יעקב נדר נאמנות ליהוה (בראשית כ״ח:16–22).
יעקב הוקיר ערכים רוחניים
ואז הבלתי צפוי קרה. איש זר, שהתברר כי מלאך הוא, נאבק עם יעקב בלילה, ובנגיעה אחת הזיז את ירכו של יעקב ממקומה. יעקב לא היו מוכן להרפות מן המלאך אלא רק אחרי שיברכוֹ. מאוחר יותר כתב הנביא הושע שיעקב ”בכה ויתחנן לו” (הושע י״ב:3–5; בראשית ל״ב:25–30). יעקב ידע שהתגלויות קודמות של מלאכים נגעו במימוש הברית עם אברהם דרך זרעו. לכן הוא נאבק בכל כוחו ואכן זכה לברכה. אז שינה אלוהים את שמו לישראל, שפירושו ”שׂוֹרֶה [נאבק בהתמדה] עם אלוהים” או ”אלוהים נאבק”.
מ95 10/1 16–17 §10, הערת שוליים
משפחות משיחיות מן העבר — דגם לחיקוי בימינו
אך, שנים אחדות לאחר מכן, לאחר שיעקב עבר לארץ כנען, ככל הנראה לא היה מודע לכך שבתו, דינה, פיתחה הרגל מסוכן להתרועע עם הכנעניות עובדות־האלילים (בראשית ל״ד:1). הוא אף לא פעל כאשר נודע לו על הימצאותם של חפצים אליליים בביתו. בכל אופן, לאחר שדינה נאנסה באורח טרגי בידי כנעני, נקט יעקב צעד נחרץ. הוא הורה, ”הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והיטהרו” (בראשית ל״ה:2–4).
[הערת שוליים]
יש לציין, כי קודם לכן נקט יעקב צעדים תקיפים כדי להגן על משפחתו מפני השפעת הכנענים. הוא בנה מזבח, ללא ספק בסגנון המבדיל אותו משכניו הכנענים (בראשית ל״ג:20; שמות כ׳:24, 25). יתרה מזו, הוא הקים את מחנהו מחוץ לשערי העיר שכם וכונן מקור מים משלו (בראשית ל״ג:18; יוחנן ד׳:6, 12). לפיכך, דינה היתה מודעת היטב לרצונו של יעקב, שלא להתרועע עם הכנענים.
המשיכו ’לשמוע בקולו’
10 קרא מתי ה׳:23, 24. ישוע תיאר רגע שעובדי אלוהים היהודים שהאזינו לו ייחסו לו חשיבות רבה. תאר לעצמך מישהו בבית המקדש שעומד למסור לכוהן בעל חיים כקורבן. אם באותו רגע הוא נזכר שלאחיו יש משהו נגדו, הוא היה צריך לעזוב את הקורבן ו’ללכת משם’. למה? מה היה יכול להיות חשוב יותר מהקרבת קורבן ליהוה? ישוע אמר בבירור: ”תחילה התפייס עם אחיך”.
11 נוכל ללמוד לקחים חשובים בנוגע לפיוס אם נבחן אירוע בחייו של יעקב. אחרי שיעקב היה הרחק מארץ מולדתו במשך כ־20 שנה, יהוה הורה לו באמצעות מלאך לחזור לשם (בר׳ ל״א:11, 13, 38). אבל הייתה בעיה. אחיו הבכור עשיו רצה בעבר להרוג אותו (בר׳ כ״ז:41). יעקב ”פחד מאוד” והיה ”מוטרד” שאחיו אולי עדיין נוטר לו טינה (בר׳ ל״ב:7). מה עשה יעקב כדי להתפייס עם אחיו? תחילה הוא התפלל מעומק לב ליהוה על הנושא. אחר כך הוא שלח מתנה נדיבה לעשיו (בר׳ ל״ב:9–15). לבסוף, כשהאחים המנוכרים נפגשו פנים אל פנים, יעקב נקט יוזמה ונהג בעשיו בכבוד. הוא השתחווה בפניו — לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא שבע פעמים! יעקב היה עניו והראה לעשיו כבוד. בעקבות כך הוא התפייס עם אחיו (בר׳ ל״ג:3, 4).
12 אנחנו לומדים לקח מהאופן שבו יעקב נערך כדי לפגוש את אחיו ומהאופן שבו הוא ניגש אליו. יעקב התפלל ליהוה בענווה וביקש ממנו עזרה. אחר כך הוא פעל בהתאם לתפילה שלו ונקט צעדים מעשיים כדי שפגישת האיחוד עם אחיו תהיה נעימה ככל האפשר. כשהאחים נפגשו, יעקב לא התווכח עם עשיו מי צודק ומי טועה. המטרה שלו הייתה להתפייס עם אחיו. איך נוכל לחקות את הדוגמה של יעקב?
איך נוכל להתפייס עם אחרים
13 אנחנו, אשר מתהלכים בדרך שמובילה לחיים, רוצים לשמור על יחסי שלום עם אחינו (רומ׳ י״ב:18). מה אנחנו צריכים לעשות אם הבנו שפגענו באח לאמונה? כמו יעקב, עלינו להתפלל ליהוה מעומק הלב. אנחנו יכולים לבקש ממנו שיברך את המאמצים שלנו לקנות את אחינו.
14 אנחנו צריכים גם להקדיש זמן לבחינה עצמית. נוכל לשאול את עצמנו שאלות כמו: ’האם אני מוכן להקריב את הגאווה שלי, להתנצל בענווה ולהתפייס? איך יהוה וישוע ירגישו אם אנקוט יוזמה כדי להתפייס עם אחי או אחותי?’ התשובות שלנו יכולות להניע אותנו לשמוע בקולו של ישוע ולגשת לאחינו לאמונה בענווה כדי להתפייס איתו. בנושא הזה נוכל לחקות את דוגמתו של יעקב.
15 תאר לעצמך מה היה קורה אם יעקב היה מפגין גאווה בפגישה עם אחיו. התוצאה הייתה יכולה להיות שונה לגמרי. כשאנחנו ניגשים לאח שלנו כדי ליישר איתו את ההדורים, אנחנו צריכים לעשות את זה ברוח של ענווה. (קרא אפסים ד׳:2, 3.) במשלי י״ח:19 נאמר: ”אח פגוע עיקש יותר מעיר מבוצרת, וישנן מחלוקות כבריחי מבצר”. כשאנחנו מתנצלים בענווה זה יכול לעזור לנו להיכנס לאותו ”מבצר”.
16 עלינו גם להקדיש מחשבה רבה למילים שנאמר לאחינו ולאופן שבו נאמר אותן. כשנהיה מוכנים, עלינו לגשת לאח הפגוע כשהמטרה שלנו היא לרפא את הרגשות הפגועים שבליבו. הוא אולי יאמר בהתחלה דברים שלא יהיה לנו נעים לשמוע. אנחנו עלולים בקלות להתרגז או לנסות להצדיק את עצמנו. אבל האם זה יוביל לשלום? כמובן שלא. זכור שחשוב יותר לשקם את היחסים שלך עם אחיך מאשר לקבוע מי צדק ומי טעה (קור״א ו׳:7).
17 אח ששמו ג׳ילבר התאמץ מאוד להיות רודף שלום. הוא מספר: ”היו לי הרבה בעיות עם הבת שלי. במשך יותר משנתיים התאמצתי לדבר בכנות ובצורה רגועה כדי לשקם את היחסים איתה”. מה עוד עשה ג׳ילבר? ”כל פעם לפני שדיברתי איתה התפללתי והכנתי את עצמי מבחינה נפשית לכל דבר לא־נעים שהיא אולי תאמר. הייתי צריך להיות מוכן לסלוח. למדתי לא להילחם על הזכויות שלי והבנתי שאני צריך לקדם שלום”. מה הייתה התוצאה? ג׳ילבר אומר: ”היום אני נהנה משלוות נפש כי יש לי יחסים טובים עם כל בני המשפחה”.
18 אם כן, מה אתה צריך להיות נחוש לעשות אם אתה מבין שפגעת באח לאמונה? ישם את ההנחיה של ישוע להתפייס. דבר עם יהוה על העניין והישען על רוח הקודש שלו, שתעזור לך להיות רודף שלום. אם תעשה את זה, אתה תהיה שמח ותוכיח עוד יותר שאתה שומע בקולו של ישוע (מתי ה׳:9).
יעקב ועשיו
סיפור מקראי מאויר
[תמונה 1]
[מספר:] כיוון שעשיו נולד לפני אחיו התאום יעקב, התכוון יצחק אביהם לברך את עשיו בברכה מיוחדת.
[מספר:] אבל עשיו לא העריך אותה.
[עשיו:] אם תיתן לי מהנזיד האדום הזה, תוכל לקבל במקומי את הברכה!
[תמונה 2]
[מספר:] כאשר עשיו לא היה באזור, יצחק בירך את יעקב.
[תמונה 3]
[מספר:] עשיו גילה שיעקב קיבל את הברכה המיוחדת.
[עשיו:] אבל מה אתי? אבא, ברך גם אותי!
[תמונה 4]
[מספר:] עשיו החליט לנקום ביעקב.
[עשיו (מדבר בליבו):] אני הולך להרוג את יעקב אחי!
[תמונה 5]
[מספר:] יעקב ברח, אבל שנים רבות לאחר מכן חזר הביתה...
[שליח:] עשיו בדרכו לפגוש אותך, ויש אתו עוד 400 איש!
[אחד מהמשרתים של יעקב:] הוא יהרוג את כולנו!
[משרת אחר של יעקב:] מה נעשה?
[מספר:] יעקב פחד.
[תמונה 6]
[יעקב:] יהוה, הצל אותי מיד עשיו. אני מפחד שהוא יפגע בי ובמשפחתי!
[תמונה 7]
[יעקב:] לפני שאפגוש את עשיו, שלח לו מאות מבעלי החיים שלי כמתנה. אולי הוא ירחם עליי.
[תמונה 8]
[מספר:] בדרכו לעשיו פגש יעקב במלאך. המלאך בירך את יעקב.
[מספר:] עכשיו ידע יעקב שיהוה יגן עליו...
[תמונה 9]
[מספר:] כאשר התקרב עשיו, השתחווה יעקב בפניו שבע פעמים.
[תמונה 10]
[תמונה 11]
[מספר:] כבר חלפו שנים רבות ויעקב גילה נדיבות רבה לאחיו, ולכן עשיו כבר לא רצה להרוג אותו. עשיו חיבק את אחיו והם השלימו.
מה אנו למדים מיעקב ועשיו?
מדוע עשיו כעס כל כך על יעקב?
רמזים: בראשית כ״ז:41; משלי י״ד:30.
אם אחיך או אחותך כועסים עליך או לא מתייחסים אליך יפה, מה אתה צריך לעשות?
רמז: פטרוס א׳. ג׳:8, 9.
פרק 8
הוא דחה את הפיתוי
המקרא — ספר מהימן — חלק א׳
תארים ומונחים. פעמים רבות ניכר הדיוק ההיסטורי בפרטים — מנהגים, כללי התנהגות, שמות ותארים של נושאי משרות וכן הלאה. ניקח לדוגמה את ספר בראשית ואת ספר שמות. האם הפרטים השונים המופיעים בשני ספרי מקרא אלה מדויקים? בהתייחסו לסיפור בספר בראשית אודות יוסף בן יעקב ולספר שמות, מציין ג׳. גארוו דנקן בספרו New Light on Hebrew Origins: ”[כותב המקרא] הכיר היטב את השפה, המנהגים, האמונות, החיים בחצר המלוכה, כללי ההתנהגות ופקידי הממשל במצרים”. הוא מוסיף: ”[הכותב] השתמש בתארים הנכונים בדיוק כפי שהיה מקובל בתקופה שהוא מתאר. ... למעשה, אין דבר המעיד בצורה משכנעת יותר על הכרה יסודית של העולם המצרי בתנ״ך ועל אמינות הכותבים, מאשר השימוש במילה פרעה בתקופות שונות”. עוד אומר דנקן: ”כאשר [הכותב] מתאר את דמויותיו בנוכחות פרעה, הוא מציג אותן כמי שנוהגות על־פי מנהגי החצר הנכונים ומשתמשות בשפה המתאימה”.
משרתי יהוה אוהבים צדקה
2 איך יוסף ידע שבעיני אלוהיו ניאוף הוא ’רעה גדולה’? תורת משה, שכללה את המצווה הברורה ”לא תנאף”, נכתבה רק כמאתיים שנה מאוחר יותר (שמ׳ כ׳:14). אבל יוסף הכיר את יהוה מספיק טוב כדי להבין מה דעתו על אי־מוסריות מינית. לדוגמה, יוסף ודאי ידע שיהוה קבע שהנישואין יהיו בין גבר אחד לאישה אחת. והוא שמע איך יהוה התערב בשני מקרים כדי להגן על סבתא רבתא שלו, שרה, כשהייתה סכנה שכבודה יחולל. באופן דומה, אלוהים התערב כדי להגן על רבקה, אשתו של יצחק (בר׳ ב׳:24; י״ב:14–20; כ׳:2–7; כ״ו:6–11). כשיוסף הרהר במקרים האלה הוא הבין מה טוב ומה רע בעיני אלוהים. כיוון שיוסף אהב את אלוהיו, הוא גם אהב את אמות המידה של יהוה לגבי צדקה והוא היה נחוש לדבוק בהן.
אלוהים והקיסר
4 בתקופה הטרום־משיחית, יהוה התיר לאחדים ממשרתיו לכהן במשרות חשובות בממשל. למשל, במאה ה־18 לפה״ס, יוסף היה לראש ממשלת מצרים, המשנה למלך פרעה (בראשית מ״א:39–43). המאורעות שלאחר מכן הוכיחו בעליל כי יהוה תמרן זאת, על־מנת שיוסף יוכל לשמש ככלי המיועד להגן על ’זרע אברהם’, צאצאיו, להגשמת מטרותיו. כמובן, יש לזכור שיוסף נמכר לעבדות במצרים, ושחי בתקופה שבה משרתי אלוהים לא היו במסגרת תורת משה ולא במסגרת ”תורת המשיח” (בראשית ט״ו:5–7; נ׳:19–21; גלטים ו׳:2).
הקשישים — ברכה לצעירים
10 הקשישים יכולים גם להשפיע לטובה על אחיהם לאמונה. יוסף בן יעקב ביצע בגיל שיבה מעשה פשוט של אמונה, אשר הייתה לו השפעה ניכרת על מיליוני עובדי אל אמיתיים שחיו אחריו. בגיל 110 ”ציווה על אודות עצמותיו”, כלומר, כשיֵצאו בני ישראל ממצרים, יהיה עליהם לקחת איתם את עצמותיו (עברים י״א:22; בראשית נ׳:25). צו זה היווה קרן של תקווה עבור בני ישראל לאורך שנים ארוכות של עבדות קשה, אשר באה בעקבות מות יוסף. היה בזה גם משום ערובה לכך שבוא תבוא הגאולה.
11 אחד האנשים ששאבו כוח מביטוי האמונה של יוסף היה משה. בגיל 80 נפלה בחלקו הזכות להעלות את עצמות יוסף מארץ מצרים (שמות י״ג:19). בערך באותה תקופה, התוודע משה ליהושע, שהיה צעיר ממנו בהרבה. במשך 40 השנים שבאו לאחר מכן, שימש יהושע כמשרתו האישי של משה (במדבר י״א:28). הוא עלה עם משה להר סיני והיה שם כדי לקבל את פניו ביורדו מן ההר עם לוחות הברית (שמות כ״ד:12–18; ל״ב:15–17). אין ספק שמשה הקשיש היה ליהושע כמעיין בלתי נדלה של חוכמה ועצות בוגרות!
מאמר לימודי 3
יהוה עוזר לך להצליח
’יהוה היה עם יוסף והעניק לו הצלחה בכל מעשי ידיו’ (בר׳ ל״ט:2, 3).
סקירה מקדימה
כשאנחנו עוברים ניסיון קשה אנחנו אולי לא מחשיבים את עצמנו לאנשים מוצלחים. אנחנו אולי חושבים שאנחנו יכולים לכנות את עצמנו ככה רק אחרי שהניסיון הסתיים. אבל אירועים שקרו במהלך חייו של יוסף מלמדים אותנו לקח חשוב: יהוה יכול לעזור לנו להצליח גם כשאנחנו בעיצומו של ניסיון. המאמר יסביר איך הוא עושה את זה.
כמשרתי יהוה זה לא מפתיע אותנו שיש לנו ניסיונות. אנחנו מודעים למה שהמקרא אומר: ”דרך צרות רבות עלינו להיכנס למלכות אלוהים” (מה״ש י״ד:22). אנחנו גם יודעים שחלק מהבעיות שלנו לא ייפתרו לגמרי עד שנחיה בעולם החדש של אלוהים, שם ”המוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד” (ההת׳ כ״א:4).
2 יהוה לא מגן עלינו מפני ניסיונות, אבל הוא כן עוזר לנו להתמודד איתם. שים לב מה השליח פאולוס אמר למשיחיים ברומא. תחילה הוא הזכיר מספר ניסיונות שהוא ואחיו עוברים, ואז הוא כתב: ”אנחנו נוחלים ניצחון מוחלט בעזרתו של זה אשר אהב אותנו” (רומ׳ ח׳:35–37). זה אומר שיהוה יכול לעזור לך להצליח גם תוך כדי ניסיון. נראה עכשיו איך יהוה עזר ליוסף להצליח ואיך הוא יכול לעזור גם לך.
כשאנחנו חווים שינויים פתאומיים
3 יעקב הראה בבירור שהוא אוהב מאוד את בנו יוסף (בר׳ ל״ז:3, 4). כתוצאה מכך, בניו הגדולים של יעקב קינאו באח שלהם. כשהייתה להם הזדמנות הם מכרו את יוסף לקבוצת סוחרים מדיינים. הסוחרים לקחו את יוסף אל מצרים, מאות קילומטרים מביתו, ושם הוא נמכר שוב, הפעם לפוטיפר, שר המשמר של פרעה. חייו של יוסף השתנו במהירות. הוא הפך מהבן האהוב של אביו לעבד נחות של איש מצרי (בר׳ ל״ט:1).
4 המקרא אומר ש”עת ופגע משיגים את כולם” (קהלת ט׳:11). לפעמים אנחנו נתקלים בקשיים ”הבאים על כלל בני האדם”, כלומר ניסיונות שכל האנשים מתמודדים איתם (קור״א י׳:13). או שאנחנו עלולים לסבול כי אנחנו תלמידיו של ישוע. עלולים ללעוג לנו, להתנגד לנו או אפילו לרדוף אותנו בגלל אמונתנו (טימ״ב ג׳:12). אבל לא משנה עם איזה ניסיון אתה מתמודד, יהוה יכול לעזור לך להצליח. איך הוא עזר ליוסף?
5 קרא בראשית ל״ט:2–6. פוטיפר שם לב שיוסף היה בחור מוכשר וחרוץ. הוא גם ידע למה. פוטיפר ראה ש”יהוה העניק [ליוסף] הצלחה בכל מעשי ידיו”. בהמשך הוא הפך את יוסף למשרתו האישי. הוא גם מינה את יוסף להיות אחראי על כל ביתו. בעקבות זאת פוטיפר שגשג.
6 נסה לחשוב על המצב מנקודת מבטו של יוסף. מה הוא רצה יותר מכול? האם הוא רצה שפוטיפר ישים לב אליו ויגמול לו? סביר להניח שיוסף רצה להשתחרר כדי לחזור לאביו. אחרי הכול, למרות כל הזכויות שהיו לו בביתו של פוטיפר, יוסף היה עדיין עבד שכפוף לאדון עובד אלילים. יהוה לא הניע את פוטיפר לשחרר את יוסף, והמצב שלו עמד להיות הרבה יותר גרוע.
אם המצב מחמיר
7 כפי שכתוב בבראשית פרק ל״ט אשתו של פוטיפר נמשכה ליוסף וניסתה שוב ושוב לפתות אותו. בכל פעם יוסף דחה את ניסיונותיה. לבסוף היא כל כך כעסה עליו שהיא האשימה אותו שהוא ניסה לאנוס אותה. (קרא בראשית ל״ט:14, 15.) כשפוטיפר שמע על זה הוא השליך את יוסף לכלא, והוא נשאר שם כמה שנים (בר׳ ל״ט:19, 20). מה היו התנאים בכלא? לפי נוסח המסורה, יוסף השתמש במילה ”בור”, מה שמרמז שהמקום היה חשוך ושהוא הרגיש חסר תקווה (בר׳ מ׳:15, הערת שוליים). כמו כן, המקרא מציין שלזמן מה רגליו של יוסף היו קשורות בכבלים וצווארו הושם בברזל (תהל׳ ק״ה:17, 18). מצבו של יוסף רק הלך והחמיר. הוא הפך מעבד מוערך לאסיר מושפל.
8 האם אי פעם היית במצב קשה שרק הלך והחמיר למרות תפילותיך העזות? זה יכול לקרות. יהוה לא מגן עלינו מפני ניסיונות בעולם שנשלט על־ידי השטן (יוח״א ה׳:19). בכל זאת, אתה יכול להיות בטוח שהוא מודע לגמרי למה שעובר עליך ושהוא דואג לך (מתי י׳:29–31; פט״א ה׳:6, 7). הוא גם מבטיח: ”לעולם לא אעזוב אותך ולעולם לא אנטוש אותך” (עב׳ י״ג:5). יהוה יכול לעזור לך להחזיק מעמד גם כשהמצב נראה חסר תקווה. נראה איך הוא עשה את זה במקרה של יוסף.
9 קרא בראשית ל״ט:21–23. אפילו בתקופה העגומה שבה יוסף היה בכלא, יהוה עזר לו להצליח. איך? עם הזמן יוסף זכה לאמון ולכבוד של שר בית הסוהר, בדיוק כפי שקרה עם פוטיפר. לא חלף זמן רב ושר בית הסוהר מינה את יוסף להיות אחראי על שאר האסירים. למעשה, במקרא נאמר ש”שר בית הסוהר לא דאג לדבר אשר היה בהשגחת יוסף”. יוסף היה יכול עכשיו להיות עסוק בעבודה מועילה. איזו התפתחות מפתיעה! איך יכול להיות שאסיר שהואשם בניסיון אונס של אשתו של אחד משרי החצר קיבל תפקיד עם כל כך הרבה אחריות? יש רק הסבר אחד. בבראשית ל״ט:23 כתוב: ”יהוה היה עם יוסף, וכל מה שעשה, יהוה הצליח בידו”.
10 נסה שוב לחשוב על המצב מנקודת מבטו של יוסף. האם אתה חושב שהוא הרגיש מוצלח בכול אחרי שהאשימו אותו בהאשמות כוזבות והוא הושלך אל הכלא? מה יוסף רצה יותר מכול? האם הוא רצה למצוא חן בעיני שר בית הסוהר? סביר להניח שיוסף רצה שיזכו אותו מכל אשמה ושישחררו אותו. הוא אפילו ביקש מאסיר אחר שעמד להשתחרר לדבר עם פרעה בעדו כדי שישחרר אותו מהמקום המדכא הזה (בר׳ מ׳:14). אבל האסיר לא דיבר עם פרעה מייד, ולכן יוסף נשאר בכלא שנתיים נוספות (בר׳ מ׳:23; מ״א:1, 14). בכל זאת, יהוה המשיך לעזור לו להצליח. איך?
11 כשיוסף היה בכלא יהוה גרם למלך מצרים לחלום שני חלומות מטרידים. פרעה רצה נואשות לדעת מה משמעותם. כשנודע למלך שליוסף יש היכולת לפרש חלומות, הוא ציווה לקרוא לו. בעזרת יהוה יוסף פירש את החלומות ופרעה התרשם מהעצה המעשית שהוא נתן לו. פרעה ראה שיהוה היה עם יוסף, והוא מינה אותו להיות אחראי על המזון בכל מצרים (בר׳ מ״א:38, 41–44). בהמשך היה רעב כבד שהשפיע לא רק על מצרים אלא גם על כנען, הארץ שבה חיה משפחתו של יוסף. כעת יוסף יכול היה להציל את משפחתו וכך לשמר את השושלת שתוביל למשיח.
12 חשוב על האירועים יוצאי הדופן בחייו של יוסף. מי גרם לפוטיפר לשים לב ליוסף, עבד פשוט? מי גרם לשר בית הסוהר להעניק יחס מיוחד ליוסף, אסיר נחות? מי גרם לפרעה לחלום חלומות מטרידים והעניק ליוסף את היכולת לפרש אותם? מי עמד מאחורי ההחלטה למנות את יוסף לאחראי על המזון במצרים? (בר׳ מ״ה:5) אין ספק שהיה זה יהוה שעזר ליוסף להצליח בכול. בסופו של דבר יהוה הפך את המזימה האכזרית של אחיו של יוסף לאמצעי שדרכו הוא הגשים את רצונו.
איך יהוה עוזר לך להצליח
13 מה אנחנו יכולים להסיק מהמקרה של יוסף? האם יהוה מתערב בכל מצב שאנחנו נתקלים בו? האם הוא מכוון כל אירוע בחיים שלנו כדי שכל הדברים הרעים שקורים לנו יהיו לטובה? לא, המקרא לא תומך בהשקפה הזאת (קהלת ח׳:9; ט׳:11). אבל אנחנו כן יודעים שכשאנחנו עוברים ניסיון, יהוה מודע למצב ושומע את קריאתנו לעזרה (תהל׳ ל״ד:15; נ״ה:22; יש׳ נ״ט:1). מעבר לכך, יהוה יכול לעזור לנו להתמודד בהצלחה עם הקשיים. איך?
14 אחת הדרכים שבהן יהוה עוזר לנו היא באמצעות מתן נחמה ועידוד, בהרבה מקרים בדיוק בזמן הנכון (קור״ב א׳:3, 4). זה מה שקרה עם אֵזיז, אח מטורקמניסטן, שנידון לשנתיים מאסר בגלל אמונתו. הוא מספר: ”בבוקר יום המשפט אח אחד הראה לי את הכתוב בישעיהו ל׳:15, שם כתוב: ’כוחכם יהיה בשמירה על רוגע ובגילוי ביטחון’. הפסוק הזה תמיד עזר לי להישאר רגוע ולהישען על יהוה בכל דבר. הרהורים בפסוק הזה עזרו לי במשך כל תקופת המאסר”. האם אתה יכול לחשוב על תקופה בחייך שבה יהוה עזר לך באמצעות מתן נחמה ועידוד בדיוק בזמן שהיית זקוק להם?
15 פעמים רבות רק אחרי שאנחנו מסתכלים לאחור על הקושי, אנחנו רואים איך יהוה עזר לנו להתמודד איתו. אחות ששמה טורי ראתה כמה זה נכון. בנה מייסון נאבק במחלת הסרטן במשך שש שנים, עד שהוא מת. כמובן, טורי הייתה שבורה לגמרי. היא אומרת: ”אני לא חושבת שהיה יכול להיות מצב יותר מכאיב עבורי כאימא”. היא מוסיפה: ”אני בטוחה שהורים אחרים יסכימו איתי שלראות את ילדך סובל גרוע יותר מלסבול בעצמך”.
16 אומנם הניסיון של טורי היה קשה מאוד, אבל מאוחר יותר היא נזכרה בדרכים שבהן יהוה עזר לה לעבור אותו. במבט לאחור היא אומרת: ”אני יכולה לראות את ידו האוהבת של יהוה במהלך המחלה של בני. לדוגמה, גם כשמייסון הרגיש ממש לא טוב ולא היה יכול לקבל מבקרים, אחים ואחיות עדיין היו נוהגים במשך שעתיים לבית החולים. תמיד היה מישהו בחדר ההמתנה, מוכן ומזומן לתמוך בנו. האחים והאחיות גם דאגו לצרכינו החומריים. אפילו בזמנים הקשים ביותר היה לנו תמיד את מה שאנחנו צריכים”. יהוה העניק לטורי את מה שהיא הייתה צריכה כדי להחזיק מעמד, והוא העניק גם למייסון את מה שהוא היה צריך (ראה התיבה ”יהוה נתן לנו בדיוק מה שהיינו צריכים”).
ספור את ברכותיך
17 קרא תהלים מ׳:5. המטרה של מטפס הרים היא להגיע אל הפסגה. אבל יש לא מעט נקודות במהלך המסלול שבהן הוא יכול לעצור ולהביט בנוף. באופן דומה, הקדש זמן בקביעות כדי לעצור ולחשוב על הדרך שבה יהוה עוזר לך להצליח גם בזמן שאתה מתמודד עם מצב קשה. בסוף כל יום שאל את עצמך: ’איך ראיתי את ברכת יהוה היום? איך יהוה עוזר לי להחזיק מעמד גם אם הניסיון עדיין בעיצומו?’ נסה לחשוב לפחות על ברכה אחת מיהוה שעזרה לך להצליח.
18 אולי אתה מתפלל שהניסיון כבר יסתיים. זה מובן וראוי (פיל׳ ד׳:6). אבל אנחנו צריכים גם להיות מודעים לברכות שיש לנו היום. אחרי הכול, יהוה מבטיח לחזק אותנו ולעזור לנו להחזיק מעמד. לכן אף פעם אל תפסיק להעריך את העובדה שיהוה תומך בך. כך תראה איך יהוה עוזר לך להצליח אפילו בזמנים קשים, כמו שהוא עזר ליוסף (בר׳ מ״א:51, 52).
[תיבה בעמוד 18]
”יהוה נתן לנו בדיוק מה שהיינו צריכים”
בגיל שבע מייסון אובחן כחולה סרטן, והוא נאבק במחלה באומץ במשך שש שנים. לאורך התקופה שבה היה חולה, מייסון היה צריך להתאשפז כמה פעמים. אבל האחים בקהילתו שמו לב לדפוס חוזר. בכל פעם שמייסון השתחרר מבית החולים הוא היה משתתף בשירות כמעט מייד. מייסון אהב לבשר כל עוד היה לו מספיק כוח.
כשמייסון מת, למעלה מ־700 איש נכחו בלוויה, כולל רבים מחבריו לספסל הלימודים ומוריו. אחת המורות שביקרה אותו זמן קצר לפני שמת, אמרה שהיא רוצה שלילדים שלה תהיה את אותה אמונה שהייתה למייסון. היא גם אמרה שבחמש השנים שהיא גרה באזור, עדי־יהוה מעולם לא פנו אליה. למוחרת עדי־יהוה הגיעו אליה הביתה. המורה הסכימה לבוא לאסיפה.
טורי, אימו של מייסון, אומרת: ”יהוה לא ריפא את מייסון בדרך נס, ולפעמים המחשבה הזאת הפריעה לי לראות איך יהוה עוזר לנו להצליח. אבל הוא אכן עזר לנו. יהוה נתן לנו בדיוק מה שהיינו צריכים מתי שהיינו צריכים”.
פרק 9
”בזכות אמונה הוסתר משה”
משה — היה או לא היה?
למדנים רבים כיום דוחים על הסף אירועים אלו בטענה שהם בדיה. ”האמת היא”, נאמר במשיחיות כיום (Christianity Today), ”שלא נמצאה הוכחה ארכיאולוגית, ולו הקטנה שבקטנות, שקשורה ישירות [לשנים] בהן עם ישראל התגורר ארעית במצרים”. אומנם אין בנמצא הוכחה מוחשית ישירה, אך ישנה ראיה לא־ישירה בעלת ערך רב התומכת באמיתות התיאור המקראי. האגיפטולוג ג׳יימס ק. הופמֶייר כותב בספרו עם ישראל במצרים (Israel in Egypt): ”נתונים ארכיאולוגיים מוכיחים מעל לכל ספק שתושבי הלֶבַנְט [מדינות הגובלות בצדו המזרחי של הים התיכון] נהגו לבקר תכופות במצרים, במיוחד בשל בעיות אקלים שגרמו לבצורת... לפיכך, בין השנים 1800 ל־1540 לפה״ס בערך, הפכה מצרים למוקד הגירה אטרקטיבי ביותר על דוברי שפות שמיות במערב אסיה”.
בנוסף לכך, זה זמן רב שמכירים ומקבלים את התיאור המקראי על העבדות במצרים כמדויק. הספר משה — סיפור חייו מוסר: ”התיאור המקראי אודות דיכוי בני ישראל זכה למשנה תוקף ברפרודוקציה נפוצה של ציור על קבר ממצרים העתיקה, המציגה לפרטי פרטים קבוצת עבדים המכינה לבני בוץ”.
משה — היה או לא היה?
באותו אופן, עושה רושם כי גם בתיאור המקראי של התיבה הקטנה שהכינה יוכבד יש מן האמת. המקרא מספר כי התיבה הוכנה מצמח הגומא, שלפי פרשנות מאת קוק (Cook’s Commentary) ”המצרים השתמשו בו על־פי־רוב לשם בניית סירות קלות ומהירות”.
אולם, האם מתקבל על הדעת שמנהיג של אומה אדירה יצווה לרצוח תינוקות בדם קר? החוקר ג׳ורג׳ רולינסון מזכיר לנו: ”רצח תינוקות... נחשב לעניין של מה בכך והיה די שכיח בזמנים ובמקומות שונים”. למעשה, אין כל צורך להרחיק לכת כדי למצוא דוגמאות נוספות מקפיאות דם לרצח המוני גם בעת המודרנית. אומנם התיאור המקראי אינו תמיד ערב לאוזן, אך הוא אמין גם אמין.
נשים ששימחו את לב יהוה
3 במשפטי נירנברג שהתקיימו בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, פושעים רבים שהורשעו ברצח המונים תירצו את מעשיהם באמתלה שהם פשוט מילאו אחר פקודות. להבדיל מהם, חשוב על המיילדות העבריות, שִפרה ופוּעה, אשר חיו במצרים בתקופת שלטונו של אחד הפרעונים העריצים. אותו פרעה החל לפחד למראה אוכלוסיית העברים שהלכה וגדלה, והוא ציווה על שתי המיילדות לוודא שכל בן זכר שייוולד לעברים יומת. מה עשו הנשים בתגובה לגזירה נתעבת זו? ”ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים”. מדוע נשים אלו לא נכנעו לחרדת אדם? משום שהן ’יראו את האלוהים’ (שמות א׳:15, 17; בראשית ט׳:6).
4 כן, המיילדות חסו ביהוה, והוא היה להן ”מגן” ושמר עליהן מפני חמת זעמו של פרעה (שמואל ב׳. כ״ב:31; שמות א׳:18–20). אבל ברכת יהוה לא הסתכמה בכך. הוא בירך את שפרה ואת פועה בילדים. הוא אפילו נתן להן את הכבוד ששמותיהן ומעשיהן יישמרו בדברו הכתוב למען הדורות הבאים, בעוד ששמו של הפרעה ששלט אז נשכח ונקבר בחולות הזמן (שמות א׳:21; שמואל א׳. ב׳:30; משלי י׳:7).
בנ ”מיילדת”
מיילדת
תפקיד המיילדת לסייע לאם במהלך הלידה. עם לידתו של התינוק, היא חותכת את חבל הטבור ורוחצת את התינוק. בימי קדם היא גם הייתה שמה עליו מלח ועוטפת אותו בבד (יחז ט״ז:4).
חברות, קרובות משפחה ונשים מבוגרות ביצעו לעיתים את התפקיד הזה. אבל בגלל שהתחום דורש ידע ספציפי, כישורים וניסיון, בייחוד כשיש סיבוכים בלידה, היו שלמדו להיות מיילדות כמקצוע. כאשר ”לידתה [של רחל] הייתה קשה”, המיילדת שלה ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה שעומד להיוולד לה בן, שמו היה בנימין. אך רחל מתה בלידה (בר ל״ה:16–19). ברחמה של תמר היו תאומים, פרץ וזרח. הלידה הייתה מסובכת ובמהלכה המיילדת זיהתה מי מבין השניים יהיה הבכור כשקשרה חוט אדום ליד של מי שהוציא את ידו. אבל הוא השיב את ידו חזרה, ואחיו יצא לפניו (בר ל״ח:27–30).
במהלך תקופת העבדות במצרים המיילדות מקרב בני ישראל היו במצב מאוד מסוכן. פרעה זימן שתיים מהן, את שפרה ופועה, וציווה עליהן להמית כל בן עברי ברגע לידתו. ככל הנראה שתי הנשים הללו עמדו בראש צוות המיילדות והיו אחראיות להעביר את צו המלך לשאר המיילדות. אבל ”המיילדות יָראו את האלוהים ולא עשו כדברו של מלך מצרים, אלא השאירו את הילדים הזכרים בחיים”. בעקבות כך פרעה קרא להן ודרש לדעת: ”מדוע השארתן את הילדים הזכרים בחיים?” הן העמידו פנים שהעניין לא בשליטתן וציינו שהנשים העבריות ”מלאות חיים ויולדות עוד לפני שמגיעה אליהן המיילדת” (שמ א׳:15–19). מאחר שהמיילדות גילו יראת כבוד כלפי יהוה וסירבו להשתתף ברצח ילדים, הוא בירך אותן והעניק להן משפחות משלהן (שמ א׳:20, 21).
”שירו ליהוה”!
ככל הנראה מרים הייתה בשלהי שנות ה־80 לחייה כששלח אלוהים את משה חזרה למצרים כדי לגאול את עמו. אהרון שימש כדוברו של משה, והשניים ניגשו לפרעה כדי לבקש ממנו לשחרר את עם אלוהים. אולם הוא דחה אותם מעל פניו. לכן יהוה הביא עשר מכות כאזהרה למצרִים, ומשה ואהרון הצטוו להתייצב שוב ושוב לפני פרעה. אין ספק שלאורך כל אותה התקופה תמכה מרים בשני אחיה ועודדה אותם כמיטב יכולתה. בסופו של דבר ניחתה המכה האחרונה — מכת בכורות — והגיעה העת שבני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים. ראה בעיני רוחך את מרים מסייעת במרץ לבני עמה לצאת לחירות בהנהגת משה (שמות ד׳:14–16, 27–31; ז׳:1 עד י״ב:51).
בהמשך, כשהיו בני ישראל לכודים בין ים סוף לבין צבא מצרים, מרים ראתה את משה נעמד מול הים ומניף את מטהו. הים נחצה לשניים! בשעה שהוביל משה את העם לאורך קרקעית הים היבשה, הגיעה אמונתה ביהוה לשיאה! אלוהיה הוא אל כול יכול המסוגל להגשים כל הבטחה (שמות י״ד:1–31).
לאחר שחצה העם את הים בבטחה והמים ניחתו על פרעה וצבאו, נוכחה מרים שיהוה חזק מהצבא האדיר ביותר בעולם. אז פצחו הגברים בשירה ליהוה. בתגובה הצטרפו הנשים לשירתם בניצוחה של מרים ואמרו: ”שירו ליהוה, כי נעשה מרומם עד מאוד. סוס ורוכבו השליך לים” (שמות ט״ו:20, 21; תהלים קל״ו:15).
היה זה רגע שיא בחייה של מרים, רגע שייחרת לעד בזיכרונה. בשלב זה בסיפור המקראי היא מתוארת כנביאה. מרים היא האישה הראשונה במקרא שנקראה כך. היא מבין הנשים היחידות ששירתו את יהוה בתפקיד מיוחד זה (שופטים ד׳:4; מלכים ב׳. כ״ב:14; ישעיהו ח׳:3; לוקס ב׳:36).
מכאן אנו למדים שיהוה שם לב אלינו ומשתוקק לברך את מאמצינו הצנועים, את סבלנותנו ואת שאיפתנו להלל אותו. כל אחד מאיתנו — גבר או אישה, צעיר או מבוגר — יכול להוכיח את אמונתו ביהוה. אמונה כזו מסיבה לו נחת. הוא לעולם אינו שוכח את אמונתנו והוא תמיד שמח לגמול לנו על כך (עברים ו׳:10; י״א:6). איזו סיבה מעולה לחקות את אמונתה של מרים!
נשים ששימחו את לב יהוה
3 במשפטי נירנברג שהתקיימו בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, פושעים רבים שהורשעו ברצח המונים תירצו את מעשיהם באמתלה שהם פשוט מילאו אחר פקודות. להבדיל מהם, חשוב על המיילדות העבריות, שִפרה ופוּעה, אשר חיו במצרים בתקופת שלטונו של אחד הפרעונים העריצים. אותו פרעה החל לפחד למראה אוכלוסיית העברים שהלכה וגדלה, והוא ציווה על שתי המיילדות לוודא שכל בן זכר שייוולד לעברים יומת. מה עשו הנשים בתגובה לגזירה נתעבת זו? ”ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים”. מדוע נשים אלו לא נכנעו לחרדת אדם? משום שהן ’יראו את האלוהים’ (שמות א׳:15, 17; בראשית ט׳:6).
4 כן, המיילדות חסו ביהוה, והוא היה להן ”מגן” ושמר עליהן מפני חמת זעמו של פרעה (שמואל ב׳. כ״ב:31; שמות א׳:18–20). אבל ברכת יהוה לא הסתכמה בכך. הוא בירך את שפרה ואת פועה בילדים. הוא אפילו נתן להן את הכבוד ששמותיהן ומעשיהן יישמרו בדברו הכתוב למען הדורות הבאים, בעוד ששמו של הפרעה ששלט אז נשכח ונקבר בחולות הזמן (שמות א׳:21; שמואל א׳. ב׳:30; משלי י׳:7).
5 היש כיום נשים כמו שפרה ופועה? בהחלט! אלפים מהן מבשרות שנה בשנה ובאומץ לב על המסר מציל החיים שבמקרא בארצות שבהן ”גזירת המלך” אוסרת זאת, ובכך מסכנות את חירותן ואפילו את חייהן (עברים י״א:23; מעשי השליחים ה׳:28, 29). מתוך אהבה לאלוהים ולזולת, נשים אמיצות אלו אינן מרשות לאיש לגרום להן להפסיק לחלוק עם אחרים את הבשורה על מלכות אלוהים. כתוצאה מכך, נשים משיחיות רבות נאלצות להתמודד עם התנגדות ורדיפות (מרקוס י״ב:30, 31; י״ג:9–13). כמו במקרה של שפרה ופועה, יהוה מודע היטב למעשים של אותן נשים טובות ואמיצות, והוא יגלה להן את אהבתו בכך שיכתוב את שמותיהן ב”ספר החיים” אם יתמידו בנאמנותן עד קץ (פיליפים ד׳:3; מתי כ״ד:13).
פרק 10
הוא בחר בצד הנכון
הידעת?
אילו עדויות חוץ־מקראיות תומכות בכך שבני ישראל היו עבדים במצרים?
המקרא מציין שלאחר שהמדיינים לקחו את יוסף למצרים, יעקב ומשפחתו עברו מכנען למצרים. הם התיישבו באזור המכונה גושן, בדלתת הנילוס (בר׳ מ״ז:1, 6). בני ישראל ’רבו ועצמו’. מסיבה זו החלו המצרים לחשוש מהם והפכו אותם לעבדים (שמ׳ א׳:7–14).
כמה מבקרים בני זמננו לועגים לסיפור המקראי המוזכר לעיל ומכנים אותו מיתוס. אך אכן קיימות ראיות לכך שאנשים שֵׁמִים חיו במצרים הקדומה כעבדים.
ארכיאולוגים, לדוגמה, גילו התיישבויות קדומות בצפון מצרים. ד״ר ג׳ון בימסון מדווח שקיימות עדויות של 20 או יותר התיישבויות שמיות באזור זה בצפון מצרים. כמו כן, האגיפטולוג ג׳יימס ק. הופמייר אומר: ”בערך בין 1800 ל־1540 לפה״ס הייתה מצרים מקום שמשך אליו מהגרים דוברי שפות שמיות ממערב אסיה”. הוא מוסיף: ”פרק זמן זה חופף לתקופה המכונה ’תקופת האבות’, ואכן תואם לתקופה ולנסיבות המוזכרות בספר בראשית”.
קיימת עדות נוספת מדרום מצרים. פפירוס המתוארך לשנים 2000 עד 1600 לפה״ס בערך מכיל שמות של עבדים שעבדו במשק בית מסוים בדרום מצרים. למעלה מ־40 מאותם שמות הם שמים. אותם עבדים, או משרתים, עבדו כטבחים, אורגים ופועלים. הופמייר מציין: ”מאחר שלמעלה מארבעים שמים עבדו כולם באותו משק בית בתביי [דרום מצרים], מספרם הכולל במצרים, בייחוד בדלתא, היה ככל הנראה מספר לא־מבוטל”.
הארכיאולוג דייוויד רוהל כתב שכמה משמות העבדים המצויים ברשימה ”כאילו נלקחו מתוך דפי המקרא”. קטעי הפפירוס, למשל, מכילים שמות המזכירים שמות כמו יששכר, אשר ושפרה (שמ׳ א׳:3, 4, 15). ”זוהי הוכחה חותכת לכך שבני ישראל שהו במצרים כעבדים”, מסיק רוהל.
ד״ר בימסון מציין: ”למסורות המקרא באשר לעבדות במצרים ויציאת מצרים יש בסיס היסטורי מוצק”.
[הערת שוליים]
המילה שֵׁמִי מקורה בשם, אחד משלושת בניו של נוח. צאצאי שם כללו ככל הנראה את העֵילָמִים, האשורים, הכשדים הקדומים, העברים, הארמים וכמה שבטים ערבים.
משהו יקר יותר מאוצרות מצרים
הכתוב אומר: ”ותיקח [יוכבד] את הילד ותניקהו. ויגדל הילד, ותביאהו לבת פרעה, ויהי לה לבן” (שמות ב׳:9, 10). המקרא אינו מגלה כמה זמן חי משה ביחד עם הוריו. יש הסבורים שהוא נשאר איתם שנתיים או שלוש שנים עד שנגמל, אך אפשר שמדובר בפרק זמן ארוך יותר. ספר שמות פשוט מוסר שהוא ’גדל’ עם הוריו, אך לא נאמר במפורש עד איזה גיל. בכל אופן, עמרם ויוכבד ודאי ניצלו את הזמן כדי להבהיר לבנם שהוא עברי וללמד אותו על יהוה. רק בחלוף השנים התברר עד לאיזו מידה עלה בידם להחדיר ללבו של משה אמונה ואהבה לצדק.
לאחר שהוחזר משה לבת פרעה, ”לוּמד בכל חוכמת המצרים” (מעשי השליחים ז׳:22). מכאן שהוא ודאי הוכשר למשרה מלכותית בכירה. תחומי השכלת המצרים כללו מתמטיקה, גיאומטריה, ארכיטקטורה, בנייה ואומנויות ומדעים נוספים. סביר להניח שמשפחת המלוכה רצתה שהוא יקבל שיעורים בדת המצרית.
ייתכן שמשה זכה להשכלה המיוחדת ביחד עם ילדים נוספים מבית האצולה. בין אלה שנהנו מחינוך מעולה שכזה היו ”ילדים של שליטים זרים אשר נשלחו מצריימה או נלקחו לשם כבני ערובה כדי ש’יתורבתו’, יישלחו בחזרה וימונו לוָסָלִים” נאמנים לפרעה (ימי שלטונו של תְחוֹתְמֶס ה־4, מאת בטסי מ. בריאן [The Reign of Thutmose IV, by Betsy M. Bryan]). נראה כי בתי־ילדים הקשורים לארמונות המלוכה הכשירו צעירים לתפקידים מדיניים. כתובות מימי הממלכה התיכונה והממלכה החדשה במצרים מגלות שכמה ממשרתיו האישיים של פרעה ופקידי ממשל רמי־דרג המשיכו לשאת את התואר המכובד ”בוגר בית־הילדים” גם כמבוגרים.
סגנון החיים בחצר המלוכה היווה מבחן עבור משה. היה באפשרותו להשיג עושר, מותרות ושררה, אך חיים אלה היו כרוכים גם בסכנות מוסריות. מה יעשה משה? למי יהיה נאמן? האם הרגיש שהוא אחד מעובדי יהוה, אח לעברים הסובלים, או שמא העדיף את כל מה שהיה למצרים האלילית להציע?
בנ ”מצרי, מצרים” §28
מצרי, מצרים
אמונות לגבי המתים. מוטיב עיקרי בדת המצרית היה דאגה לרווחתו ואושרו של האדם לאחר מותו. כל המצרים האמינו בגלגול נשמות, והנפש נחשבה לבת אלמוות. עם זאת, הם האמינו שיש לשמר גם את הגוף עצמו מכיוון שהנפש עשויה לחזור אליו ולהשתמש בו במקרים מסוימים. בשל התפיסה הזו המצרים נהגו לחנוט את מתיהם. הקבר שבו הניחו את הגופה החנוטה נחשב לביתו של המנוח. הפירמידות היו מבני מגורים עצומים עבור מתים ממשפחת המלוכה. אחסנו בקברים גם מצרכים בסיסיים וגם מותרות כגון תכשיטים, בגדים, רהיטים ומזון כדי שהמנוח יוכל להשתמש בהם בעתיד. בנוסף שמו בהם כשפים כתובים (כגון ”ספר המתים”) כדי להגן על הנפטר מפני רוחות רעות. אבל הכשפים האלה אפילו לא הצליחו להגן עליהם משודדי קברים שלבסוף בזזו כמעט כל קבר גדול.
בנ ”מדיין” מס׳ 2 §1–2
מדיין
2. צאצאיו של מדיין, בנו של אברהם, מכונים בשם הקולקטיבי ”מדיין” או ”מדיינים” (במד ל״א:2, 3). במקרים מסוימים המקרא מתאר אותם כ”ישמעאלים”. (השווה בר ל״ז:25, 27, 28, 36; ל״ט:1; שופ ח׳:22, 24.) זה אולי מרמז על כך שלצאצאיו של אברהם דרך בניו ישמעאל ומדיין היה סגנון חיים דומה וייתכן שהיו ביניהם נישואי תערובת. נראה גם שלפחות חלק מהקינים כונו מדיינים. העובדה שהקינים מתוארים כעם עוד לפני לידתו של מדיין, מלמדת שייתכן שחובב הקיני, גיסו של משה, מתואר כמדייני רק מבחינה גיאוגרפית (בר ט״ו:18, 19; במד י׳:29; שופ א׳:16; ד׳:11).
מאחר שהם היו צאצאיו של אברהם, המדיינים ככל הנראה דיברו שפה הקרובה מאוד לעברית. למשל, נראה שגדעון לא התקשה להבין את המדיינים (שופ ז׳:13–15; ח׳:18, 19). אך ישנה גם האפשרות שגדעון למד את שפת המדיינים, מכיוון שישראל הייתה תחת שליטתם במשך שבע שנים (שופ ו׳:1).
פרק 11
”היכנס אל פרעה”
משה — היה או לא היה?
משה עוזב את מדיין, מתייצב לפני פרעה ודורש ממנו לשלח לחופשי את עם אלוהים. אך השליט קשה העורף ממאן לשתף פעולה ועשר מכות קטלניות ניחתות על מצרים. רק במכה העשירית, שקיפדה את חייהם של כל בכורי מצרים, מתרצה פרעה השבור לשחרר את בני ישראל (שמות פרקים ה׳ עד י״ג).
אירועים אלה מוכרים היטב לרוב רובו של קהל הקוראים. אך האם באמת התרחשו? לדידם של אחדים, מאחר ששמו של פרעה אינו מוזכר, התיאור המקראי אינו אלא גמל פורח באוויר. אך יחד עם זאת, הופמייר, שצוטט מקודם, מציין שהסופרים המצרים השמיטו לא אחת בכוונה תחילה את שמם של אויבי פרעה. הוא מנמק: ”היסטוריונים ודאי לא יבטלו את אמיתותה ההיסטורית של המערכה שניהל תחותמס ה־3 במגידו משום ששמותיהם של מלכי קדש ומגידו אינם מוזכרים”. לדעתו של הופמייר ישנן ”סיבות תיאולוגיות טובות” להשמטת שמו של פרעה, כאשר הסיבה הראשונה במעלה היא למקד את תשומת לב הקוראים באלוהים, ולא בפרעה.
למרות זאת, המבקרים דוחים על הסף את הדעה שאכן התרחשה יציאה גדולה של עברים ממצרים. הלמדן הומר ו. סמית’ טען כי תנועה המונית שכזו ”היתה צריכה לעורר הדים בהיסטוריה של מצרים או אשור... סביר יותר שסיפור יציאת מצרים הוא אגדה מסולפת ודמיונית של חלק קטן מהעם שברח ממצרים לישראל”.
יש להודות שאכן לא נמצאה שום כתובת מצרית המוכיחה את ממשות אירוע זה. אולם המצרים לא היססו לשנות את רישומיהם ההיסטוריים כל אימת שהאמת הביכה אותם או התנגשה באינטרסים הפוליטיים שלהם. כאשר תחותמס ה־3 עלה לשלטון, הוא ניסה למחות את זכרה של קודמתו לתפקיד, חַאתְשֶׁפְּסוּת. האגיפטולוג ג׳ון ריי אומר: ”כתובת שמה נמחקה, האוֹבֶּליסקים שלה הוקפו בחומה ומצבות הזיכרון שבנתה נעלמו כלא היו. ברשומות מאוחרות יותר אין אף אזכור לשמה”. גם בעת החדשה נעשו ניסיונות דומים לשנות או להסתיר עובדות לא כל כך נעימות.
האם אתה רואה את ”מי שאינו נראה”?
פרעה היה שליט חזק ואל חי עבור המצרים. בעיניהם הוא היה ”נעלה על כל היצורים הארציים בחוכמה ובכוח”, מציין ספר העוסק בתולדות מצרים (When Egypt Ruled the East). כדי להטיל מורא על נתיניו, נשא פרעה על ראשו כתר שעליו דמות של נחש קוברה המוכן לתקוף — תזכורת לכך שאויבי המלך יחוסלו במהרה. אם כן, תוכל לדמיין לעצמך כיצד חש משה כשאמר לו יהוה: ”אשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים” (שמ׳ ג׳:10).
מיהו יהוה?
כאשר שאל פרעה ביהירות ”מי יהוה”, הוא לא שיער בנפשו באילו תוצאות יהיה עליו לשאת. יהוה עצמו השיב על השאלה, בהמיטו על מצרים עשר מכות. מכות אלה לא היו מהלומות שהונחתו על האומה גרידא. היו הן מהלומות שהונחתו על אלוהי מצרים.
המכות הפגינו את עליונותו של יהוה על אלילי מצרים. (שמות י״ב:12; במדבר ל״ג:4) שווה בנפשך את המהומה שפשטה כאשר הפך יהוה את כל מי היאור [הנילוס] ואת כל מימי מצרים לדם! מנס זה, למדו פרעה וכל בני־עמו, שיהוה היה נעלה על אל־היאור, הָאפִּי. מות הדגה ביאור היווה אף הוא מהלומה לדת המצרית, שהרי סוגים מסוימים של דגים היו נערצים עליה. — שמות ז׳:19–21.
אחרי כן, נגף יהוה את כל מצרים בצפרדעים. דבר זה המיט חרפה על האלה־צפרדע המצרית, הֶקְט. (שמות ח׳:1–10) המכה השלישית הביכה את חרטומי מצרים, שלא עלה בידם לחזור על הנס שחולל יהוה בהופכו עפר לכינים. ”אצבע אלהים היא!”, קראו בקול. (שמות ח׳:12–15) האל המצרי תְּחוֹת, שלזכותו נזקפה המצאת אומנות הכישוף, לא היה מסוגל לעזור לאותם מכשפים שרלטנים.
פרעה למד לדעת מי היה יהוה. יהוה היה האלהים שבכוחו להכריז על מטרתו דרך משה, ואחרי כן להשיגה בדרך נס באמצעות המכות שהביא על מצרים. ליהוה היתה גם היכולת להתחיל במהלומות ולהפסיקן כל אימת שרצה בכך. מכל מקום, ידיעה זו לא הניעה את פרעה להיכנע ליהוה. תחת זאת, שליטה היהיר של מצרים המשיך בעקשנות להתנגד ליהוה.
במהלך המכה הרביעית, השחית הערוב את הארץ, פלש אל תוך הבתים, וכפי הנראה בא בלהקות דרך האוויר, שהיווה כשלעצמו נושא לפולחן, בהתגלמותם של האל שׁוּ, או של האלה אִיסִיס, מלכת השמים. המלה ”עָרֹב” מצביעה, כפי הנראה, על ערב רב של יתושים, זבוב־הבקר וזבוב־הכלב. אם מדובר בחיפושית זיבלית־פרעה (Scarabaeus sacer), הרי שהמצרים הוכו על־ידי חרקים שנחשבו בעיניהם קדושים, ללא יכולת להתהלך מבלי למוחצם תחת רגליהם. בכל מקרה, מכה זו לימדה את פרעה דבר־מה חדש על אודות יהוה. בעוד שאלילי מצרים לא היו מסוגלים להגן על סוגדיהם מפני הערוב, היה בכוחו של יהוה להגן על עמו. מכה זו וכל הבאות אחריה, ייסרה את המצרים אך לא את בני־ישראל. — שמות ח׳:16–20.
המכה החמישית היתה דֶבֶר, אשר פגע בכל מקנה מצרים. אסון כבד זה המיט קלון על חַתְחוֹר, על אַפִּיס ועל אלת השמים, נוּת, המיוצגת בדמות פרה. (שמות ט׳:1–7) המכה השישית הביאה שחין על האדם ועל הבהמה, בהשפילה את האלים תְּחוֹת, אִיסִיס ופְּתַח, שיוחסו להם שלא בצדק סגולות הריפוי. — שמות ט׳:8–11.
המכה השביעית היתה ברד כבד, עם ”אש מתלקחת בתוך הברד”. מכה זו שמה ללעג את האל רֵשְׁפַח, שנחשב לאדון האור, ואת האל תְחוֹת, שעל־פי הטענה, חלש על הגשם ועל הרעמים. (שמות ט׳:22–26) המכה השמינית, מכת הארבה, הוכיחה את עליונותו של יהוה על אל הפוריות, מִין, שהגן כביכול על היבול. (שמות י׳:12–15) המכה התשיעית, ”חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים”, ביזתה את אלילי מצרים כגון אלי־השמש רַע והוֹרוּס. — שמות י׳:21–23.
על אף תשע המכות ההרסניות, פרעה עמד בסירובו לשלח לחופשי את בני־ישראל. קשי־לבבו גבה ממצרים מחיר יקר ביותר, כאשר אלהים הביא עליה את המכה העשירית והאחרונה — מותו של כל בכור ”מאדם ועד בהמה”. אפילו בנו בכורו של פרעה נספה, על אף שנחשב לאל. בדרך זו, ’עשה יהוה שפטים בכל אלוהי מצרים’. — שמות י״ב:12, 29.
בנ ”יציאת מצרים” §46–51
יציאת מצרים
מכיוון שבני ישראל חצו את הים בלילה אחד, לא הגיוני להסיק שהמים נחצו לתעלה צרה. ייתכן שנוצר פתח ברוחב של קילומטר או יותר. הם אומנם צעדו במערך צפוף, אבל קבוצה בגודל כזה יחד עם העגלות שלהם, המטען והבקר, כיסתה שטח של 8 קמ״ר או יותר. לכן נראה הגיוני שנוצר פתח רחב שאפשר להם לחצות את הים. לקבוצה בגודל של בני ישראל (שהתפרשה על פני רוחב של כ־5.1 ק״מ ואולי אורך של כ־5 ק״מ או יותר, או על פני רוחב של כ־5.2 ק״מ ואורך של כ־3 ק״מ או יותר) היה לוקח מספר שעות כדי להגיע לקרקעית הים ולחצות אותה. הם אומנם לא הלכו בבהלה, אבל הם שמרו על מערך קרבי וללא ספק צעדו במהירות.
לולא הענן, המצרים היו מגיעים אליהם בקלות והורגים רבים (שמ ט״ו:9). כשבני ישראל נכנסו לים והענן שהיה מאחוריהם נע קדימה כדי לחשוף זאת למצרים, המצרים פתחו במרדף. גם הנקודה הזו ממחישה שחיוני שקרקעית הים שנחשפה הייתה מספיק גדולה ברוחבה ובאורכה, כי צבאו של פרעה היה גדול. מתוך נחישות להשמיד וללכוד את עבדיהם לשעבר, כל הצבא נכנס אל תוך הים. ואז במהלך אשמורת הבוקר, שנמשכה בערך מהשעה שתיים בבוקר עד שש בבוקר, יהוה הביט מתוך הענן וזרע בהלה במחנה המצרים. הוא הסיר את גלגלי מרכבותיהם (שמ י״ד:24, 25).
לקראת הבוקר בני ישראל הגיעו בבטחה לצד השני, לחוף המזרחי של ים סוף. ואז יהוה ציווה על משה להושיט את ידו כדי שהמים ישובו על המצרים. ”הים שב... למצבו הרגיל”, והמצרים נסו ממנו. גם זה מראה שהמים נפתחו לרווחה, כי אם הפתח היה רק ברוחב של תעלה צרה, המצרים מייד היו טובעים. המצרים ברחו לחוף המערבי מחומות המים שסגרו עליהם, אבל לבסוף המים כיסו לחלוטין את כל מרכבות המלחמה ואת הפרשים של צבא פרעה. אף אחד מהם לא שרד.
ברור שהצפה כזו לא הייתה אפשרית אם היה מדובר בסוג של ביצה. בנוסף, בביצה רדודה גופות המצרים לא היו נשטפות אל החוף, כפי שקרה, כך ש”ישראל ראו את המצרים מתים על שפת הים” (שמ י״ד:22–31).
פתח המעבר היה מספיק רחב כדי לאפשר לבני ישראל, שמנו ככל הנראה שלושה מיליון איש, לעבור כולם לחוף המזרחי עד הבוקר. וכשהמים שבו מכל צד וכיסו את המצרים, בני ישראל עמדו על החוף המזרחי והתפעלו מאיך שיהוה הושיע אומה שלמה ממעצמת עולם. הם ראו במו עיניהם את התגשמות דבריו של משה: ”את המצרים אשר אתם רואים היום, לא תוסיפו לראות עוד עד עולם” (שמ י״ד:13).
הכר את דרכי יהוה
”הודיעני נא את דרכיך, ואֵדָעֲךָ” (שמות ל״ג:13).
משה גדל בבית פרעה ולוּמד בחוכמת אצולת מצרים. עם זאת, הוא היה מודע לעובדה שהוא אינו מצרי; משה נולד להורים עברים. כשמלאו לו ארבעים שנה יצא לפקוד את אחיו בני ישראל. כאשר ראה איש מצרי מכה איש עברי, משה לא נשאר אדיש והרג את המצרי. הוא בחר לצדד בעמו של יהוה וחשב בלבו שאלוהים יביא באמצעותו תשועה לאֶחיו (מעשי השליחים ז׳:21–25; עברים י״א:24, 25). בהיוודע הדבר הפך משה לפושע מבוקש על־ידי בית פרעה ונאלץ לנוס על נפשו (שמות ב׳:11–15). כדי שאלוהים ישתמש בו, היה על משה להכיר טוב יותר את דרכי יהוה. האם יגלה נכונות ללמוד? (תהלים כ״ה:9).
2 בארבעים השנים הבאות חי משה בגלות כרועה צאן. במקום להתמרמר על כך שאחיו העברים לא העריכו אותו, נכנע משה לרצונו של יהוה לגביו. נראה כי חלפו שנים רבות מבלי שזכה להכרה, אך בכל זאת הוא איפשר ליהוה לעצב אותו. מאוחר יותר כתב משה את המילים הבאות, לא בתור דעה אישית על עצמו אלא בהשפעת רוח קודשו של אלוהים: ”האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על־פני האדמה” (במדבר י״ב:3). יהוה השתמש במשה בדרכים יוצאות מן הכלל. אם גם אנחנו נבקש ענווה, נזכה לברכתו של יהוה (צפניה ב׳:3).
המשימה שהוטלה על משה
3 יום אחד, כאשר היה משה ליד הר חורב שבמדבר סיני, דיבר אליו מלאך שייצג את יהוה ואמר לו: ”ראֹה ראיתי את עֳני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש” (שמות ג׳:2, 7, 8). משה נועד למלא תפקיד במטרה זו, אך המשימה הייתה צריכה להתבצע בדרכו של יהוה.
4 מלאך יהוה המשיך ואמר: ”ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים”. משה היסס. הוא הרגיש בלתי כשיר לשליחות זו, ולאמיתו של דבר הוא לא היה כשיר לבצעה בכוחות עצמו. אף־על־פי־כן, יהוה הבטיח לו: ”אהיה עימך” (שמות ג׳:10–12). יהוה נתן למשה את היכולת לעשות אותות פלאיים שיוכיחו כי הוא באמת נשלח מטעמו. אהרון, אחיו של משה, התמנה להיות לו לפה. ובנוסף לכך, יהוה אמר שהוא עצמו יגיד להם מה לומר ומה לעשות (שמות ד׳:1–17). האם משה יהיה ציר נאמן לשולחו?
5 זקני ישראל האמינו בתחילה למשה ולאהרון (שמות ד׳:29–31). אך לא חלף זמן רב ו”שוטרי בני ישראל” טענו נגדם ש’הבאישו את ריחם’ בעיני פרעה ובעיני עבדיו (שמות ה׳:19–21; ו׳:9). אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים, הם נזעקו למראה מרכבות פרעה שדלקו בעקבותיהם. ים סוף היה לפניהם ומרכבות המלחמה מאחוריהם. הם הרגישו לכודים והאשימו את משה במצבם. כיצד היית אתה מגיב? לעם לא היו סירות לצליחת הים, והנה משה, בהדרכת יהוה, קרא להם להתכונן לצאת לדרך. בסופו של דבר הבקיע אלוהים את ים סוף ושם אותו לחרבה, ובני ישראל חצו אותו בבטחה (שמות י״ד:1–22).
סוגיה חשובה בהרבה מן הגאולה
6 בעת שהטיל על משה את השליחות, הדגיש יהוה את חשיבות שמו. היה זה הכרחי לרחוש כבוד לשם אלוהים ולאלוהים עצמו. כאשר שאל משה אודות שמו, ענה לו יהוה: ”אהיה אשר אהיה”. בנוסף, משה נצטווה לומר לבני ישראל: ”יהוה, אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, שלחני אליכם”. יהוה הוסיף ואמר: ”זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור” (שמות ג׳:13–15). גם כיום אלוהים ידוע למשרתיו בכל קצות תבל בשמו — יהוה (ישעיהו י״ב:4, 5; מ״ג:10–12).
7 משה ואהרון ניצבו לפני פרעה והעבירו את המסר בשם יהוה. בתגובה אמר פרעה ביהירות: ”מי יהוה, אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את יהוה וגם את ישראל לא אשלח” (שמות ה׳:1, 2). במשך הזמן היה ברור שפרעה הוא איש רמאי וקשה לב. למרות זאת, יהוה ציווה על משה להתייצב בפניו פעם אחר פעם ולמסור לו את דברו (שמות ז׳:14–16, 20–23, 26, 27; ח׳:16). משה יכול היה לראות שפרעה סר וזועף. איזו תועלת יכלה לצמוח מעימותים חוזרים ונשנים? יתר על כן, נפשם של בני ישראל כלתה לגאולה, ואילו פרעה עמד בסירובו. מה היית עושה בנסיבות אלו?
8 בפי משה היה מסר נוסף לפרעה: ”כה אמר יהוה אלוהי העברים: ’שלח את עמי ויעבדוני’”. עוד אמר אלוהים: ”כי עתה שלחתי את ידי וָאַך אותך ואת עמך בדבר ותיכחד מן הארץ. ואולם, בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ” (שמות ט׳:13–16). שניחתו על פרעה קשה הלב נועדו להעיד על כוחו של יהוה ולשמש כאזהרה לכל הממרים את פיו. ביניהם כלול גם השטן, אשר מאוחר יותר המכות כונה בפי ישוע המשיח ”שר העולם הזה” (יוחנן י״ד:30; רומים ט׳:17–24). כפי שנחזה, שם יהוה התפרסם עד קצות הארץ. בזכות אורך רוחו נושעו בני ישראל וגם ערב רב שהצטרף אליהם לעבודת אלוהים (שמות ט׳:20, 21; י״ב:37, 38). מאז ועד היום, הכרזת שם יהוה הועילה למיליוני אנשים נוספים שהצטרפו לעבודת אלוהים האמיתית.
התמודדות עם עַם קשה
9 בני ישראל הכירו את שם אלוהים. משה הזכיר את שם אלוהים כאשר דיבר עימם, אך הם לא תמיד נתנו את הכבוד הראוי לאל שנשא שם זה. כיצד הגיבו בני ישראל זמן קצר לאחר שהצילם בדרך נס ממצרים כאשר לא נמצאו להם בו במקום מים ראויים לשתייה? הם הלינו על משה. אחר כך התלוננו גם על המזון. משה התרה בהם ואמר שהם בעצם מתלוננים על יהוה ולא רק עליו ועל אהרון (שמות ט״ו:22–24; ט״ז:2–12). במעמד הר סיני נתן יהוה לעם ישראל את התורה תוך כדי הפגנה מרשימה של כוחות על־טבעיים. אך בני ישראל המרו את פי יהוה ועשו להם עגל זהב בטענה שהם חוגגים ”חג ליהוה” (שמות ל״ב:1–9).
10 כיצד היה צריך משה להתייחס לאנשים שאפילו יהוה תיאר כעם קשה עורף? משה התחנן ליהוה: ”אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך, ואדעך, למען אמצא חן בעיניך” (שמות ל״ג:13). כיום, המשגיחים בקהילות של עדי־יהוה רועים צאן הרבה יותר עניו. אך גם הם מתפללים: ”דרכיך יהוה הודיעני, אורחותיך למדני” (תהלים כ״ה:4). משגיחים שמכירים את דרכי יהוה מסוגלים להתמודד עם מצבים שונים בדרך העולה בקנה אחד עם דבר־אלוהים ועם אישיותו של יהוה.
מה יהוה מצפה ממשרתיו
11 במעמד הר סיני פירט יהוה קודם בעל־פה את ציפיותיו ממשרתיו. לאחר מכן קיבל משה שני לוחות שעליהם היו כתובים עשרת הדברות. כאשר ירד משה מן ההר וראה את בני ישראל משתחווים לעגל הזהב, השליך בחרי אף את לוחות הברית ארצה ושבר אותם. יהוה שוב כתב את עשרת הדברות, והפעם על לוחות אבן שפיסל משה (שמות ל״ב:19; ל״ד:1). היו אלה אותם עשרת דברות שנמסרו בפעם הראשונה. משה היה צריך לפעול בהתאם למצוות אלה. כמו כן, הובהר לו היטב איזו אישיות יש לאלוהים, כך שיבין איך עליו להתנהג בתור נציג יהוה. המשיחיים אינם כפופים לתורת משה. אך בדברים שאמר יהוה למשה גלומים עקרונות בסיסיים רבים שלא פג תוקפם ושעדיין נוגעים לכל עובדי יהוה (רומים ו׳:14; י״ג:8–10). הבה נבחן כמה מעקרונות אלה.
12 הייה קנאי ליהוה לבדו. עם ישראל כולו נכח במעמד שבו הכריז יהוה שהוא אל קנא אשר דורש מסירות בלעדית (שמות כ׳:2–5). בני ישראל ראו במו עיניהם אינספור הוכחות לכך שיהוה הוא אלוהי האמת (דברים ד׳:33–35). יהוה הבהיר שלא משנה מה עושים עמים אחרים, הוא בשום פנים ואופן לא יסבול כל צורה של עבודת אלילים או ספיריטיזם בתוך עמו. מסירותם לאלוהים לא הייתה צריכה להתבטא בטקסיות גרידא. על כולם היה לאהוב את יהוה בכל לבם, בכל נפשם ובכל מאודם (דברים ו׳:5, 6). גישה זו הייתה צריכה להשפיע על אופן דיבורם, על התנהגותם, ובעצם על כל אורח חייהם (ויקרא כ׳:27; כ״ד:15, 16; כ״ו:1). גם ישוע המשיח הבהיר שיהוה דורש מסירות בלעדית (מרקוס י״ב:28–30; לוקס ד׳:8).
13 ציית בדבקות למצוות יהוה. לבני ישראל היה צריך להזכיר שכאשר באו בברית עם יהוה, הם למעשה נדרו לציית לו בדבקות. הם נהנו מחירות אישית רבה, אך בנושאים שהיו כרוכים בהם מצוות מפורשות מאת יהוה היה עליהם לציית בקפדנות. כך יכלו להוכיח את אהבתם לאלוהים ולהועיל לעצמם ולצאצאיהם, שהרי מצוותיו של יהוה פעלו לטובתם (שמות י״ט:5–8; דברים ה׳:24–30; י״א:22, 23).
14 תן עדיפות לעניינים רוחניים. לבני ישראל אסור היה לתת לדאגה לצרכים הפיזיים לדחוק לקרן זווית את הפעילויות הרוחניות. הם לא היו אמורים להתמסר כל כולם לפעילויות הרגילות והיומיומיות. יהוה קבע עבורם יום בשבוע שיוקדש לפעילויות הקשורות לעבודת אלוהי האמת (שמות ל״ה:1–3; במדבר ט״ו:32–36). מדי שנה הוקדשו פרקי זמן נוספים לכינוסים קדושים מוגדרים (ויקרא כ״ג:4–44). כל אותם מועדים איפשרו לבני ישראל לשוחח על גבורות אלוהים, להיזכר בדרכיו ולהודות לו על כל טובו. תוך כדי ביטוי מסירותם ליהוה, גדלו בני ישראל ביראת אלוהים ובאהבה ולמדו ללכת בדרכיו (דברים י׳:12, 13). העקרונות הטובים הגלומים בהדרכות אלו מועילים גם למשרתי יהוה כיום (עברים י׳:24, 25).
הערכת תכונותיו של יהוה
15 הערכת תכונותיו של יהוה עזרה למשה במגעיו עם בני ישראל. בשמות ל״ד:5–7 מסופר שאלוהים עבר על פני משה והכריז: ”יהוה, יהוה, אל רחום וחנון ארך אפיים ורב־חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילֵשים ועל ריבֵעים”. עצור לרגע וחשוב על מילים אלו. שאל את עצמך: ’מה המשמעות של כל תכונה ותכונה? כיצד גילה אותה יהוה? כיצד יכולים משגיחים בקהילה לתת לה ביטוי? כיצד התכונה הספציפית צריכה להשתקף במעשינו?’ תן דעתך למספר דוגמאות.
16 יהוה הוא ”אל רחום וחנון”. אם יש לך גישה לספר העיון הבנה מכתבי־הקודש בלועזית, מדוע שלא תקרא מה נאמר שם תחת הערך ”רחמים”? תוכל גם לחקור את הנושא בעזרת המפתח הכללי לפרסומי חברת המצפה או בתקליטור ספריית חברת המצפה. היעזר בקונקורדנציה כדי למצוא פסוקים המתייחסים לרחמים. אחד הדברים שתלמד הוא שרחמי יהוה אומנם כרוכים לפעמים בהקלה בעונש, אך בתכונה זו כלולות גם חמלה ועדינות. מתוך רחמים, אלוהים נוקט פעולה כדי לתת רווחה למשרתיו. הוכחה לכך הייתה העובדה שאלוהים דאג לבני ישראל הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית במשך מסעם אל הארץ המובטחת (דברים א׳:30–33; ח׳:4). יהוה סלח ברוב רחמיו על טעויות. הוא גילה רחמים כלפי עמו הקדום. לכן אם יהוה עצמו נהג כך, קל וחומר שמשרתיו בני זמננו צריכים למחול זה לזה! (מתי ט׳:13; י״ח:21–35).
17 יהוה אינו רק רחום אלא גם אל חנון. אם יש ברשותך מילון, עיין בערך ”חנון” והשווה זאת לפסוקים שמתארים את יהוה במילה זו. המקרא מראה שמתוקף היותו אל חנון, כלומר, אדיב וטוב לב, דאג יהוה למעוטי היכולת בקרב עמו (שמות כ״ב:25, 26). בכל מקום בעולם, הזרים וכן גם אחרים נקלעים לקשיים ייחודיים. כאשר לימד יהוה את עמו לא לנהוג במשוא פנים ועודד אותם להיות טובים למי שלא שפר עליהם גורלם, הזכיר להם שגם הם היו בעבר זרים בארץ מצרים (דברים כ״ד:17–22). ומה לגבינו כיום כמשרתי יהוה? טוב לב ואדיבות מאחדים אותנו ועשויים למשוך אחרים אל עבודת יהוה (מעשי השליחים י׳:34, 35; ההתגלות ז׳:9, 10).
18 עם זאת, בני ישראל אומנם היו צריכים להתחשב בבני עמים אחרים, אך לא על חשבון אהבתם ליהוה ולערכי המוסר שלו. מסיבה זו נצטוו בני ישראל להישמר פן ילכו בדרכי העמים סביבם ויאמצו את מנהגיהם הדתיים ואת אורח חייהם הלא־מוסרי (שמות ל״ד:11–16; דברים ז׳:1–4). אזהרה זו נוגעת גם לנו כיום. עלינו להיות קדושים כשם שיהוה אלוהינו קדוש (פטרוס א׳. א׳:15, 16).
19 יהוה רצה לוודא שמשה יבין את דרכיו, ולכן הבהיר לו שאף־על־פי שהחטא עצמו מגונה בעיניו, הוא מגלה ארך אפיים. יהוה נותן לאנשים זמן ללמוד על דרישותיו ולעמוד בהן. הוא מוכן לסלוח על חטאים בתנאי שהחוטא מתחרט ושב בתשובה. יחד עם זאת, הוא אינו פוטר אדם מעונש מוצדק על חטאים חמורים. הוא התריע בפני משה שהדורות הבאים יושפעו לטובה או לרעה ממעשיהם של בני ישראל. הבנת דרכיו של יהוה עוזרת למשרתיו לא להאשים את אלוהים במצבים שהם מביאים על עצמם או להסיק שהוא מאחר או מתמהמה.
20 אם אתה חותר להעמיק את הידע שלך אודות יהוה ודרכיו, אזי המשך לערוך מחקרים ולהרהר במה שאתה קורא במקרא. עיין היטב בהיבטים המרתקים של אישיותו של יהוה. חשוב תוך כדי תפילות כיצד תוכל לחקות את אלוהים ולהתאים במידה רבה יותר את אורח חייך למטרתו. כך לא תיפול במלכודות שונות, תדע להתייחס בצורה נכונה לאחיך לאמונה וגם תוכל לעזור לאחרים להכיר ולאהוב את אלוהינו הנפלא.
פרק 12
הוא נלחם בנאמנות למען אלוהיו
”פקוד גפן זאת”!
שנים עשר המרגלים תרו את ארץ ההבטחה לאורכה ולרוחבה. משה הורה להם לבחון את יושביה ולהביא עימם מתנובת אדמתה. אילו גידולים צדו במיוחד את עינם? בקרבת חברון מצאו גפן שענביה היו כה גדולים שנדרשו שני מרגלים כדי לשאת אשכול אחד. מרוב התרשמות כינו המרגלים את האזור הפורה ההוא ”נחל אשכול” (במדבר י״ג:21–24).
במאה ה־19 כתב אדם שסייר בארץ ישראל: ”עמק אשכול... עודנו עטוי גפנים, וענביהן מן המובחרים והגדולים בארץ ישראל”. גפני אשכול בלטו באיכותן, אך בחלק ניכר מאדמות ארץ ישראל בימי המקרא צמחו ענבים משובחים. מתעודות מצריות עולה שהפרעונים ייבאו יין מכנען.
”ארץ זבת חלב ודבש”
כאשר הוציא יהוה אלוהים את בני ישראל ממצרים, הוא הבטיח להביאם ”אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש” (שמות ג׳:8).
כשבני ישראל התיישבו בארץ ההבטחה, הם החלו לגדל פרות, כבשים ועיזים, ולכן היה להם שפע של חלב. אך מה בנוגע לדבש? יש הסבורים כי המילה דבש מתייחסת לתרכיז מתוק שהופק מתמרים, תאנים או ענבים. בנוסף, רוב ההתייחסויות הישירות לדבש דבורים במקרא עניינן בדבש שיוצר על־ידי דבורי בר, ולא על־ידי דבורים מבויתות (שופטים י״ד:8, 9; שמואל א׳. י״ד:27; מתי ג׳:1, 4). האם ישראל באמת הייתה ארץ ’זבת דבש’ כפי שהייתה ”זבת חלב”?
ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו לאחרונה בישראל שופכים אור על הנושא. הודעה לעיתונות שיצאה מטעם האוניברסיטה העברית מציינת באשר לתגלית: ”’זו המכוורת הקדומה ביותר הידועה עד היום’, אומר פרופ’ מזר. ’היא מתוארכת למאות העשירית עד ראשית התשיעית לפני הספירה’”.
הארכיאולוגים חשפו יותר מ־30 כוורות המסודרות בשלושה טורים, ולהערכתם באזור שנחפר היו כ־100 כוורות. בשרידי הכוורות נתגלו חלקי דבורים ומולקולות של שעוות דבורים. החוקרים משערים כי מהכוורות האלה ”אפשר היה להפיק כחצי טון דבש בשנה”.
בימי קדם הפיקו מחלות דבש לא רק דבש ערב לחך אלא גם דונג דבורים ששימש בתעשיית המתכת והעור. כמו כן, נהוג היה למרוח דונג דבורים על גבי לוחות כתיבה מעץ. לאחר שכתבו על הלוח, ניתן היה להמיס את הדונג ולעשות שימוש חוזר בלוח. לאיזו מסקנה הגיעו החוקרים כתוצאה מהתגלית הארכיאולוגית?
”בעוד המקרא אינו מספר לנו דבר על גידול דבורים בארץ ישראל”, מציינת ההודעה לעיתונות, ”גילוי המכוורת בתל רחוב מצביע על כך שענף גידול הדבורים והפקת דבש ודונג דבורים היה מפותח כבר בימי בית ראשון. ייתכן אפוא כי המונח דבש במקרא אכן מתייחס לדבש דבורים”.
”התהלך בארץ”
11 יש שמעיינים במפות מקראיות כדי לאתר מקומות שונים, אך האם אתה סבור שהמפות יכולות לשפוך אור על צורת חשיבה של אנשים? ראה לדוגמה את בני ישראל אשר עשו דרכם מהר סיני לעבר ארץ ההבטחה. לאחר מספר תחנות לאורך הדרך, הגיעו בסופו של דבר אל קָדֵש (או קָדֵש בַּרְנֵעַ). בדברים א׳:2 נמסר שהמסע ארך 11 יום, מרחק של כ־270 קילומטר. משם שלח משה את 12 המרגלים לתור את הארץ המובטחת (במדבר י׳:12, 33; י״א:34, 35; י״ב:16; י״ג:1–3, 25, 26). המרגלים עלו צפונה דרך הנגב, חלפו ככל הנראה על פני באר שבע ואחר כך על פני חברון, והגיעו אל גבולותיה הצפוניים של הארץ המובטחת (במדבר י״ג:21–24). בני ישראל השתכנעו בדיבה הרעה שהוציאו עשרת המרגלים, ועל כן נגזר על העם לנדוד 40 שנה במדבר (במדבר י״ד:1–34). מה מעיד הדבר על אמונתם ועל נכונותם לבטוח ביהוה? (דברים א׳:19–33; תהלים ע״ח:22, 32–43; יהודה 5).
12 חשוב על כך מנקודת מבט גיאוגרפית. אילו גילו בני ישראל אמונה ושמעו בעצתם של יהושע וכלב בן יפונה, האם היה עליהם לנדוד למרחקים כדי להגיע אל הארץ הייעודה? קדש שכנה כ־16 קילומטר מבְּאֵר לַחַי רוֹאי, שם התגוררו בשעתם יצחק ורבקה. היה זה פחות מ־95 קילומטר לבאר שבע, שנחשבה לנקודה הדרומית ביותר של הארץ המובטחת (בראשית כ״ד:62; כ״ה:11; שמואל ב׳. ג׳:10). המסע ממצרים אל הר סיני ואחר כך 270 קילומטר אל קדש, הביא את בני ישראל אל סיפה של ארץ ההבטחה. גם אנו ניצבים על סיפו של גן העדן הארצי המובטח. מהו הלקח עבורנו? השליח פאולוס הצביע על הקשר בין מצבם של בני ישראל לבין העצה: ”לכן נחתור נא להיכנס אל המנוחה ההיא, פן ייכשל איש ויהיה לממרה כמוהם” (עברים ג׳:16 עד ד׳:11).
אומץ לב מתוך אמונה ויראת אלוהים
11 אין זו אמונה הדורכת במקום. אמונה זו הולכת וצומחת ככל שאנו חיים את האמת, ’טועמים’ את הברכות, ’רואים’ מענה לתפילותינו וחשים בדרכים שונות את ידו המכוונת של יהוה (תהלים ל״ד:9; יוחנן א׳. ה׳:14, 15). אין ספק שאמונתם של יהושע וכלב העמיקה ככל שטעמו מטובו של אלוהים (יהושע כ״ג:14). צא וחשוב: הם שרדו 40 שנות נדודים במדבר, כפי שאלוהים הבטיח (במדבר י״ד:27–30; ל״ב:11, 12). היה להם תפקיד פעיל בכיבוש כנען שארך שש שנים. ובנוסף לכול, הם זכו לבריאות ולאריכות ימים ואף קיבלו נחלות פרטיות. עד כמה גומל יהוה למי שמשרתים אותו בנאמנות ובאומץ לב! (יהושע י״ד:6, 9–14; י״ט:49, 50; כ״ד:29).
אומץ לב מתוך אמונה ויראת אלוהים
בשנת 1473 לפה״ס ניצב עם ישראל על סיפה של ארץ ההבטחה. באשר לקשיים הצפויים להם הזכיר משה לעם: ”אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמיים. עם גדול ורם, בני ענקים, אשר... אתה שמעת, ’מי יתייצב לפני בני ענק?’” (דברים ט׳:1, 2) שִמעם של לוחמים גדולי ממדים אלו יצא למרחוק! בנוסף לכך, לחלק מעמי כנען היו צבאות חמושים היטב עם סוסים ומרכבות שגלגליהן מצוידים בלהבי ברזל (שופטים ד׳:13).
2 עם ישראל, לעומת זאת, היה אומה של עבדים שאך סיימו 40 שנות נדודים במדבר. לפיכך, מנקודת מבט אנושית, סיכוייהם לצאת עם היד על העליונה היו קלושים. למרות הכול, למשה הייתה אמונה, והוא ’ראה’ שיהוה עומד בראש העם (עברים י״א:27). ”יהוה אלוהיך הוא העובר לפניך”, אמר לעם. ”הוא ישמידֵם והוא יכניעֵם לפניך” (דברים ט׳:3; תהלים ל״ג:16, 17). אחרי מות משה, חיזק יהוה את ידי יהושע והבטיח לעמוד לצידו: ”קום עבור את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן להם לבני ישראל. לא יתייצב איש לפניך כל ימי חייך, כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, לא ארפך ולא אֶעזבךּ” (יהושע א׳:2, 5).
3 כדי ליהנות מתמיכת יהוה ומהדרכתו, היה על יהושע לקרוא את תורת אלוהים, להרהר בה ולחיות על־פיה. ”אז תצליח את דרכך ואז תשכיל”, אמר יהוה. ”הלוא ציוויתיך: חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תֵחת, כי עימך יהוה אלוהיך בכל אשר תלך” (יהושע א׳:8, 9). יהושע שמע בקול אלוהים, ומשום כך פעל באומץ לב ובעוז והצליח את דרכו. ואולם רוב בני דורו לא שמעו בקול אלוהים. כתוצאה מכך, לא צלחה דרכם והם מתו במדבר.
חוסר אומץ מתוך חוסר אמונה
4 ארבעים שנה קודם לכן, בהתקרב עם ישראל לראשונה אל כנען, שלח משה 12 איש לתור את הארץ. עשרה מהם חזרו חדורי פחד. ”כל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות [גדולי ממדים]”, זעקו. ”ושם ראינו את הנפילים בני ענק, מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים”. האם באמת היו כל אנשי הארץ ענקים? לא! האם הענקים היו צאצאיהם של הנפילים מדור המבול? ודאי שלא! אך בשל התיאורים המוגזמים והמעוותים שהציגו, נשטף המחנה בגל של חרדה. בני העם אפילו ביקשו לשוב מצריימה, ארץ עבדותם! (במדבר י״ג:31 עד י״ד:4).
5 אבל שניים מהמרגלים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, היו להוטים להיכנס אל הארץ המובטחת. הכנענים ”לַחְמנו הם”, אמרו. ”סר צילם [מחסה] מעליהם, ויהוה איתנו. אל תיראום” (במדבר י״ד:9). האם היו יהושע וכלב אופטימיסטים שוטים? לא ולא. הם, יחד עם יתר בני העם, ראו כיצד יהוה משפיל את מצרים ואת אליליה בעשר המכות. אחר כך ראו כיצד יהוה מטביע את פרעה וחילו בים סוף (תהלים קל״ו:15). החרדה שאחזה בעשרת המרגלים ובאנשים שהושפעו מהם לא הייתה מוצדקת. ”עד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקירבו?” אמר יהוה בצער עמוק (במדבר י״ד:11).
6 יהוה ירד לשורש הבעיה — הפחדנות שהפגין העם הסגירה חוסר אמונה. קיים קשר הדוק בין אמונה לאומץ לב וזו הסיבה לכך שהשליח יוחנן כתב בעניין הקהילה המשיחית ובריאותה הרוחנית: ”זהו הניצחון המנצח את העולם — אמונתנו” (יוחנן א׳. ה׳:4). כיום, בזכות אמונה כמו שהייתה ליהושע ולכלב, מוכרזת בשורת המלכות בפי יותר משישה מיליון עדי־יהוה, צעירים כמבוגרים, חזקים כחלשים. שום אויב אינו מצליח לדומם את הצבא החזק והאמיץ הזה (רומים ח׳:31).
אל ’תיסוג’
7 משרתי יהוה מבשרים כיום באומץ לב את הבשורה הטובה משום שהם תמימי דעים עם השליח פאולוס אשר כתב: ”אנחנו איננו מן הנסוגים אלי אבדון, כי אם בני האמונה לשם ישועת הנפש” (עברים י׳:39). ה’נסיגה’ שהזכיר פאולוס אין משמעה התקף פחד זמני, שהרי משרתי אלוהים נאמנים רבים נתקפים פחד מדי פעם (שמואל א׳. כ״א:13; מלכים א׳. י״ט:1–4). על־פי אחד ממילוני המקרא, משמעה ”ללכת לאחור”, ”להרפות את האחיזה בָּאמת”. עוד מוסבר במילון כי המילה המתורגמת ל”נסוגים” היא כנראה מטאפורה המבוססת על ”הנמכת מפרשׂים והאטת המהירות” ביחס לשירות אלוהים. כמובן, בעלי האמונה החזקה אינם מעלים על דעתם ’להאט את המהירות’ בשעת קשיים כמו רדיפות, בריאות לקויה או כל ניסיון אחר. במקום זאת, הם ממשיכים קדימה בשירות יהוה בידיעה שהוא דואג להם מאוד ומודע למגבלותיהם (תהלים נ״ה:23; ק״ג:14). האם גם לך יש אמונה כזו?
8 מסופר שבשלב מסוים חשו השליחים שחסרה להם אמונה, ועל כן ביקשו מישוע: ”הוסף לנו אמונה” (לוקס י״ז:5). בקשתם הכנה נענתה, בייחוד בחג השבועות שנת 33 לספירה, כאשר צלחה על התלמידים רוח הקודש המובטחת והעניקה להם הבנה מעמיקה יותר בדברו של אלוהים ובמטרתו (יוחנן י״ד:26; מעשי השליחים ב׳:1–4). אמונתם התחזקה, והתלמידים החלו במסע הטפה שבזכותו הוכרזה הבשורה הטובה, למרות ההתנגדות, ”בכל הבריאה מתחת לשמיים” (קולוסים א׳:23; מעשי השליחים א׳:8; כ״ח:22).
9 כדי לבנות את האמונה ולהמשיך בשירות, עלינו גם כן ללמוד את כתבי־הקודש, להרהר בהם ולבקש בתפילה את רוח הקודש. אם נטמיע את אמיתותיו של אלוהים בשכלנו ובלבבנו — כפי שעשו יהושע, כלב והתלמידים המשיחיים הקדומים — רק אז תהיה לנו אמונה, אשר תקנה לנו את האומץ להמשיך במלחמתנו הרוחנית ולנצח (רומים י׳:17).
אין די להאמין בקיומו של אלוהים
10 כפי שהומחש בדוגמתם של הנאמנים מימי קדם, אמונה המולידה אומץ לב וכוח עמידה אינה מסתכמת בידיעה שקיים אלוהים ותו לא (יעקב ב׳:19). כדי לרכוש אמונה כזו עלינו להכיר את יהוה כאישיות ולתת בו את מלוא בטחוננו (תהלים ע״ח:5–8; משלי ג׳:5, 6). משמע הדבר להיות משוכנעים בכל לבנו שאם נקשיב לחוקי אלוהים ולעקרונותיו יהיה זה לטובתנו המרבית (ישעיהו מ״ח:17, 18). האמונה כרוכה גם בביטחון המלא שיהוה יקיים את הבטחותיו ושהוא ”נותן גמול לדורשיו” (עברים י״א:1, 6; ישעיהו נ״ה:11).
11 אין זו אמונה הדורכת במקום. אמונה זו הולכת וצומחת ככל שאנו חיים את האמת, ’טועמים’ את הברכות, ’רואים’ מענה לתפילותינו וחשים בדרכים שונות את ידו המכוונת של יהוה (תהלים ל״ד:9; יוחנן א׳. ה׳:14, 15). אין ספק שאמונתם של יהושע וכלב העמיקה ככל שטעמו מטובו של אלוהים (יהושע כ״ג:14). צא וחשוב: הם שרדו 40 שנות נדודים במדבר, כפי שאלוהים הבטיח (במדבר י״ד:27–30; ל״ב:11, 12). היה להם תפקיד פעיל בכיבוש כנען שארך שש שנים. ובנוסף לכול, הם זכו לבריאות ולאריכות ימים ואף קיבלו נחלות פרטיות. עד כמה גומל יהוה למי שמשרתים אותו בנאמנות ובאומץ לב! (יהושע י״ד:6, 9–14; י״ט:49, 50; כ״ד:29).
12 החסד שנטה אלוהים ליהושע ולכלב מעלה בזכרוננו את דברי מחבר התהלים: ”הגדלת על כל שִמך אימרתֶך” (תהלים קל״ח:2). כאשר יהוה נשבע בשמו כערובה לקיום הבטחה, התגשמותה ’מתגדלת’ משום שהיא עולה על כל הציפיות (אפסים ג׳:20). יהוה לעולם אינו מכזיב את מי ש’מתענגים’ עליו (תהלים ל״ז:3, 4).
הממלא אתה אחר יהוה?
”וצדיקים ככפיר [אריה צעיר] יבטח”. (משלי כ״ח:1) הללו מגלים אמונה, סמוכים ובטוחים בדבר יהוה, ומתקדמים בעוז־רוח בשירותו חרף כל סכנה הנקרית בדרכם.
בעת שהייתם של בני־ישראל במדבר סיני לאחר שגאלם אלהים מעבדות במצרים, במאה ה־16 לפה״ס, הפליאו שני גברים לגלות ביטחון כאריות. הם אף הוכיחו נאמנות ליהוה לנוכח נסיבות עוינות. אחד מהם היה יהושע, בן לשבט אפרים, שהיה ”משרתו” של משה, ושנתמנה מאוחר יותר ליורשו. (שמות ל״ג:11; במדבר י״ג:8, 16; דברים ל״ד:9; יהושע א׳:1, 2) האחר היה כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶה משבט יהודה. — במדבר י״ג:6; ל״ב:12.
כלב עשה את רצון יהוה בנאמנות ובקנאות. נסיונו הממושך בשירות נאמן לאלהים איפשר לו לומר, כי ’הוא מילא אחר יהוה’. (יהושע י״ד:8) מה לגביך? העושה אתה את רצון יהוה?
’לתור את הארץ’
דמיין את עצמך בקרב בני־ישראל זמן קצר לאחר שיהוה שחררם משעבוד למצרים. תן דעתך כיצד ממלא הנביא משה אחר הוראותיו של אלהים בנאמנות. כמו־כן, שים־לב לבטחונו של כלב בכך שיהוה נמצא עם עמו.
זו השנה השניה לאחר היציאה ממצרים, ובני־ישראל חונים בקדש־ברנע שבמדבר פארן. הם ניצבים על גבולה של הארץ המובטחת. על־פי מצוות יהוה, משה עומד לשלוח שנים־עשר ’אנשים לתור את ארץ כנען’. הוא אומר: ”עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה היא ואת העם הישב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יֹשֵׁב בה, הטובה היא אם רעה. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הַבְּמַחֲנִים אם במבצרים. ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אַיִן, והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ”. — במדבר י״ג:17–20.
שנים־עשר האנשים מתחילים בתיורם המסוכן. מסעם נמשך 40 יום. הם רואים בחברון אנשים ענקים. בנחל אשכול, הם מבחינים בפוריותה של הארץ ומחליטים לשאת עימם מפירותיה. אשכול ענבים אחד הינו כה כבד, עד כי לא ניתן לשאתו אלא על מוט בין שני אנשים! — במדבר י״ג:21–25.
בשובם למחנה ישראל, מדווחים המרגלים: ”באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס, כי עז העם הישב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם יְלִדֵי הענק ראינו שם. עמלק ישב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר, והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן”. (במדבר י״ג:26–29) עשרה מרגלים מסרבים לציית להוראותיו של אלהים ולצעוד קדימה אל הארץ המובטחת.
”יהוה אתנו”
אף־על־פי־כן, תוך אמונה ביהוה, מאיץ המרגל כלב ללא מורא: ”עָלֹה נעלה וירשנו אתה, כי יכול נוכל לה”. אולם, עשרת המרגלים חולקים עליו בתוקף, באומרם שתושבי כנען עולים בכוחם על בני־ישראל. המרגלים חדורי הפחד וחסרי האמונה ראו את עצמם ”כחגבים” בהשוואה אליהם. — במדבר י״ג:30–33.
”יהוה אתנו, אל תִּירָאֻם”, מאיצים כלב ויהושע. אלא שדבריהם נופלים על אוזניים ערלות. בשעה שבני העדה מבקשים לרגום אותם באבנים, אלהים מתערב וחורץ משפטו על הרוגנים: ”אם אתם תבאו [לא תבואו] אל הארץ אשר נשאתי את ידי לְשַׁכֵּן אתכם בה, כי אם כלב בן־יפנה ויהושע בן־נון. וטפכם... והבאתי אתם, וידעו את הארץ אשר מאסתם בה... ובניכם יהיו רֹעִים במדבר ארבעים שנה,... עד תֹּם פגריכם במדבר. במספר הימים אשר תַּרְתֶּם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה, יום לשנה, תשאו את עֲוֹנֹתֵיכֶם ארבעים שנה”. — במדבר י״ד:9, 30–34.
לאחר שנים, עדיין נאמנים
ארבעים שנות ריצוי עוונם מגיעות לסיומן, והמוות תובע דור שלם של מתלוננים. אולם, כלב ויהושע עדיין נאמנים לאלהים. בערבות מואב, ערכו משה ואלעזר הכהן הגדול מפקד לכל יוצאי־צבא ”מבן 20 שנה ומעלה”. אלהים נקב בשמותיהם של האנשים, איש אחד מכל שבט בישראל, אשר יופקדו על חלוקת הארץ המובטחת. ביניהם כלב, יהושע ואלעזר. (במדבר ל״ד:17–29) כלב, על אף היותו בן 79, עודנו נמרץ, נאמן ואמיץ.
כאשר משה ואהרון ספרו את האנשים בסיני זמן קצר לפני שסירבו בפחדנותם להיכנס לארץ כנען, נפקדו 550,603 אנשי־צבא. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, נותר צבא קטן יותר שמנה 730,601 איש. (במדבר א׳:44–46; כ״ו:51) בכל זאת, כשיהושע בראשם וכלב הנאמן בין שורותיהם, נכנסו בני־ישראל לארץ המובטחת ונחלו ניצחון אחר ניצחון. כפי שיהושע וכלב ציפו תמיד, יהוה ניצח בכל הקרבות למען עמו.
עם חציית הירדן, יחד עם לוחמי ישראל, המשיכו יהושע וכלב הקשישים לשאת באחריותם במערכות הבאות. אולם, לאחר שש שנות לחימה, עדיין ’נשארה הרבה מאוד ארץ לרשתה’. יהוה עוד ימגר את תושבי הארץ מקרבה, אולם עתה הוא מצווה ל”חלק את הארץ הזאת בנחלה” על־ידי הפלת גורל בין שבטי ישראל. — יהושע י״ג:1–7.
הוא מילא אחר יהוה
כשועל קרבות ותיק, ניגש כלב אל יהושע ואמר: ”בן ארבעים שנה אנכי בִּשְׁלֹחַ משה עבד־יהוה אתי מקדש ברנע לרגל את הארץ, וָאָשֵב אֹתוֹ דבר כאשר עם לבבי. ואחי אשר עלו עמי הִמְסִיו את לב העם, ואנכי מלאתי אחרי יהוה אלהי”. (יהושע י״ד:6–8) אכן, כלב מילא אחר יהוה, בעשותו את רצונו בנאמנות.
כלב מוסיף ואומר: ”וישבע משה ביום ההוא לאמר ’אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה, לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם, כי מלאת אחרי יהוה אלהי’. ועתה הנה החיה יהוה אותי כאשר דבר זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר יהוה את הדבר הזה אל משה אשר הלך ישראל במדבר. ועתה, הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה. עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה. ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא. ועתה, תנה לי את ההר הזה אשר דבר יהוה ביום ההוא, כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדלות בְּצֻרוֹת. אולי יהוה אותי והורשתים כאשר דבר יהוה”. כלב קיבל עתה את חברון לנחלה. — יהושע י״ד:9–15.
כלב הישיש קיבל את המשימה הקשה ביותר — איזור הומה אנשים בעלי מימדים לא רגילים. אולם, אין הדבר קשה מדי עבור לוחם בן 85 זה. במרוצת הזמן, מוגרו הבריונים שישבו בחברון. ”עתניאל, בן קנז אחי כלב הקטן ממנו”, שהיה שופט בישראל, לכד את דביר. שתי ערים אלה ניתנו מאוחר יותר ללווים, וחברון הפכה להיות עיר־מקלט לרוצחים בשגגה. — יהושע ט״ו:13–19; כ״א:3, 11–16; שופטים א׳:9–15, 20.
’מַלֵא אחר יהוה’ תמיד
כלב ויהושע היו בני־אנוש לא מושלמים. אף־על־פי־כן, הם עשו את רצון יהוה בנאמנות. אמונתם לא התרופפה אף במשך כל ארבעים שנות תלאותיהם במדבר, שנבעו מאי־ציותם של בני־ישראל לאלהים. בדומה לכך, משרתי יהוה כיום אינם נותנים לדבר לעמוד להם למכשול בשירותם למען תהילתו. בהיותם מודעים למאבק הניטש בין אירגונו של אלהים לבין זה של השטן, הם עומדים איתן, ומבקשים בהתמדה להשביע בכל את רצון אביהם השמימי.
לדוגמה, רבים מקרב עמו של יהוה הסתכנו ביחס אכזרי ואפילו במוות על־מנת לחגוג את סעודת הערב של האדון, או יום הזיכרון למותו של המשיח ישוע. (קורינתים א׳. י״א:23–26) בהקשר לכך, דיווחה אישה משיחית שהיתה כלואה במחנה ריכוז נאצי בזמן מלחמת העולם השניה:
”כולם נתבקשו להתייצב במכבסה ב־11 לפני הצהרים. בדיוק בשעה זו התכנסנו, 105 במספר. עמדנו צמודים זה לזה במעגל, סמוך למה שהיה פעם שרפרף, עטוף בבד לבן ועליו הסמלים. נר האיר את החדר, הואיל ואור חשמל עלול היה להסגירנו. חשנו כמשיחיים הקדומים במערות הקברים. היתה זו סעודה חגיגית. הבענו שוב את נדרינו הנלהבים לאבינו, שנשתמש בכל כוחנו לטיהור שמו הקדוש, לעמוד איתנים בנאמנותינו למען מלכותו”.
חרף מבחנינו כמשרתיו הנרדפים של יהוה, אנו יכולים לסמוך על הכוח שהוא מעניק לנו לשרתו באומץ־לב ולהסב כבוד לשמו הקדוש. (פיליפים ד׳:13) תוך כדי מאמצינו להשביע את רצון יהוה, יהא זה למועיל אם נזכור את כלב. הדוגמה שהציב במילוי אחר יהוה בלב שלם, הותירה רושם עז על אדם צעיר, שהחל בשירות מלא בפעילות ההטפה עוד בשנת 1921. הוא כתב:
”אף־על־פי שמשמעות החלטתי לשרת כחלוץ היתה, שאעזוב מאחורי את מישרתי הנוחה במפעל דפוס מודרני בקובנטרי [אנגליה], לא היו לי כל רגשות חרטה. הקדשתי הכריעה זה מכבר את הכף; חיי הוקדשו לאלהים. זכרתי את כלב, שנכנס לארץ המובטחת עם יהושע, ושעליו נאמר ’הוא מילא אחר יהוה’. (יהושע י״ד:8) זו נראתה בעיני הגישה הרצויה. ידעתי כי שירות ’מלא’ לאלהים, יהפוך את חיי המוקדשים לחיוניים יותר; הדבר יעניק לי הזדמנות נרחבת יותר להניב את הפירות המאפיינים משיחי”.
ללא ספק, כלב התברך על כי ’מילא אחר יהוה’ בנאמנות, בבקשו תמיד לעשות את הרצון האלוהי. בדומה לו, נהנים אחרים מאושר רב ומאין־ספור ברכות בשירות יהוה. יהי רצון, שנסיונך יהא כנסיונו של אדם הממלא תמיד אחר יהוה.
פרק 13
הוא ציית להנחיות בלתי צפויות
מ09 12/1 17 §4, הערת שוליים
הוא חפץ בהצלחתנו
יהושע יכול לשאוב כוח ואומץ מן הספרים שנכתבו ברוח אלוהים. ”שמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי”, אומר יהוה (פסוק 7). סביר להניח שבאותו זמן היו ברשותו רק ספרים אחדים מתוך המקרא. אולם העובדה שדבר־אלוהים עומד לרשותו אינה כשלעצמה ערובה להצלחה. כדי להפיק ממנו תועלת, נדרש יהושע לעשות שני דברים.
[הערת שוליים]
סביר להניח שהספרים שהיו בהישג ידו כללו את חמשת חומשי תורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים), את ספר איוב ומזמור אחד או שניים המהווים כיום חלק מספר תהלים.
בטח במנהיגנו הפועל במרץ — המשיח
5 זמן קצר לאחר שחצו בני ישראל את נהר הירדן אירע ליהושע מקרה בלתי צפוי. כאשר התקרב ליריחו פגש איש וחרב שלופה בידו. יהושע לא ידע מיהו אותו זר, ולכן שאל אותו: ”הלנו אתה אם לצרינו?” להפתעתו של יהושע חשף הלוחם את זהותו. היה זה ”שר צבא יהוה”, אשר היה מוכן להגן על עמו של אלוהים. (קרא יהושע ה׳:13–15.) אף־על־פי שבמקומות אחרים מתייחס הכתוב ליהוה כאל מי שדיבר אל יהושע, אין ספק שאלוהים דיבר באמצעות מלאך ששימש כנציגו, כפי שעשה במקרים רבים בעבר (שמ׳ ג׳:2–4; יהו׳ ד׳:1, 15; ה׳:2, 9; מה״ש ז׳:38; גל׳ ג׳:19).
6 עוד קודם לכן קיבל יהושע הנחיות ברורות באשר לאופן שבו יש לכבוש את העיר יריחו. בתחילה חלק מההנחיות אולי לא נראו כאסטרטגיה טובה. למשל, יהוה ציווה שכל הגברים ימולו את בשרם, מה שוודאי יגרום להם לחוש ברע למשך כמה ימים. האם זו אכן הייתה העת המתאימה למול אותם? (בר׳ ל״ד:24, 25; יהו׳ ה׳:2, 8).
7 קרוב לוודאי שאותם חיילים חסרי הגנה מקרב עם ישראל תהו כיצד יגנו על משפחותיהם אם לוחמי האויב יפלשו למחנה. אולם לפתע נפוצה הידיעה שיריחו ”סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל” (יהו׳ ו׳:1). אין ספק שביטחונם בהכוונתו של אלוהים התחזק בעקבות תפנית בלתי צפויה זו.
שאלות של קוראים
מה הן הראיות לכך שיריחו הקדומה נכבשה ללא מצור ארוך?
▪ על־פי הכתוב ביהושע ו׳:10–15, 20, כוחות ישראל צעדו סביב יריחו פעם ביום במשך שישה ימים. ביום השביעי הקיפו את העיר שבע פעמים, ואלוהים גרם לנפילת חומותיה האדירות של יריחו. הדבר אפשר לבני ישראל לחדור אל העיר ולכבוש אותה. האם הראיות הארכיאולוגיות עולות בקנה אחד עם מה שמוסר המקרא לגבי המצור הקצר על העיר?
בימי קדם נהגו הצבאות התוקפים להטיל מצור על ערים בצורות. ובלי תלות באורך המצור, הכובשים היו בוזזים את עושרה של העיר כולל מלאי המזון שנותר בה. אך בחורבות יריחו מצאו הארכיאולוגים מאגרי מזון גדולים. בעניין זה נאמר בכתב העת ביבליקל ארכיאולוג׳י ריוויו: ”הממצא השופע ביותר שנתגלה בשכבת החורבן, מלבד כלי החרס, היו גרעיני תבואה... זהו ממצא ייחודי בתולדות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. לעיתים ניתן למצוא כד אחד או שניים, אבל זהו בהחלט דבר בלתי רגיל למצוא כמות כה עצומה של גרעיני תבואה”.
על־פי המסופר במקרא, הייתה לבני ישראל סיבה טובה שלא לבזוז את התבואה ביריחו. כך ציווה עליהם יהוה (יהו׳ ו׳:17, 18). בני ישראל תקפו באביב של אותה שנה, זמן קצר לאחר הקציר כאשר מלאי התבואה היה שופע (יהו׳ ג׳:15–17; ה׳:10). העובדה שנותרה כמות גדולה של גרעיני תבואה ביריחו מלמדת שהמצור שהטילו בני ישראל היה קצר ימים, כפי שמתאר זאת המקרא.
האם אלוהים ממשי עבורך?
למשל, קרא את הנבואה על העונש שיבוא על בונה יריחו ובחן את התגשמותה. ביהושע ו׳:26 נאמר: ”ויַּשבע יהושע בעת ההיא לאמור: ’ארור האיש לפני יהוה אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו. בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה’”. ההתגשמות אירעה כעבור 500 שנה בקירוב. במלכים א׳. ט״ז:34 נאמר: ”בימיו [של המלך אחאב] בנה חיאל בית האלי את יריחֹה. באבירם בכורו יִסדה ובשגוּב צעירו הציב דלתיה, כדבר יהוה אשר דיבר ביד יהושע בן־נון”. רק אל ממשי יכול היה להאציל מרוחו לכתיבת נבואות אלה ולהבטיח את התגשמותן.
מזכרונות יהושע
”משה עבדי מת”, אמר יהוה. ”ועתה קום עבור את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן להם” (יהושע א׳:2). איזו משימה כבירה ניצבה בפני יהושע! הוא היה משרתו של משה כמעט 40 שנה. כעת נאמר לו לתפוס את מקומו של אדונו ולהוביל את בני ישראל, שלעתים היו די בעייתיים, אל הארץ המובטחת.
בשעה שחשב יהושע על העתיד, ייתכן שעברו במחשבותיו הניסיונות שכבר הצליח להתמודד איתם. זכרונותיו ודאי סייעו לו לאין ערוך באותם ימים, והם יכולים להיות לעזר גם למשיחיים בימינו.
העבד נעשה למפקד
שנים ארוכות של עבדות היו חלק מזכרונותיו של יהושע (שמות א׳:13, 14; ב׳:23). לא נותר לנו אלא לשער מה חווה יהושע באותה תקופה, מאחר שהמקרא אינו יורד לפרטים אלה. ייתכן שיהושע למד להיות מארגן מיומן במהלך העבדות במצרים ואולי סייע בהנהגת העברים וה”ערב רב” במנוסתם משם (שמות י״ב:38).
משפחתו של יהושע היתה משבט אפרים. סבו, אלישמע, היה אחד מנשיאי השבט וככל הנראה הנהיג 100,108 אנשי מלחמה שהיו כלולים באחד ה’דגלים’ [חטיבות של שלושה שבטים] (במדבר א׳:4, 10, 16; ב׳:18–24; דברי הימים א׳. ז׳:20, 26, 27). עם זאת, כאשר זמן קצר אחרי יציאת מצרים תקפו העמלקים את בני ישראל, ביקש משה דווקא מיהושע לארגן את כוחות ההגנה (שמות י״ז:8, 9). מדוע נבחר דווקא יהושע ולא סבו או אולי אביו? אחת האפשרויות היא ש”בתור אחד מראשי שבט אפרים החשוב, ובתור אדם שכבר היה ידוע כבעל כושר ארגון וכמי שנהנה מאמון מלא של העם, אליו [אל יהושע] פנה משה כמנהיג המתאים ביותר כדי לבחור את החיילים ולארגנם”.
תהיה אשר תהיה הסיבה, כאשר נבחר יהושע, הוא נהג בדיוק לפי הוראותיו של משה. אף־על־פי שבני ישראל היו חסרי כל ניסיון בלחימה, יהושע היה משוכנע שאלוהים יהיה בעזרם. לכן כאשר אמר לו משה, ”מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה, ומטה האלוהים בידי”, לא היה צורך להוסיף מילה. יהושע ודאי זכר כיצד חיסל יהוה לא מכבר את הצבא האדיר ביותר של אותם ימים. ואכן, כאשר ביום שלמחרת הרים משה את ידיו ונשאר בתנוחה זו עד אחרי שקיעת החמה, שום אויב לא יכול היה לעמוד נגד ישראל, והעמלקים הובסו. אז ציווה יהוה על משה לכתוב בספר ו’לשים באוזני יהושע’ את דברו: ”מחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים” (שמות י״ז:9–14). כן, הדין שגזר יהוה בוא יבוא.
כמשרתו של משה
הפרשה עם העמלקים ודאי הידקה את היחסים בין יהושע ומשה. היה זה לכבודו של יהושע להיות ’משרתו’ האישי של משה עוד ”מבחוריו”, כלומר מימי בחרותו, ועד מותו של משה — תקופה בת 40 שנים בקירוב (במדבר י״א:28).
תפקיד זה טמן בחובו זכויות וחובות. למשל, כאשר עלו משה, אהרון, בני אהרון ו־70 מזקני ישראל להר סיני וראו את מראה כבודו של יהוה, סביר להניח שיהושע היה איתם. במסגרת תפקידו כמשרת, הוא ליווה את משה במעלה ההר וככל הנראה ניצב במרחק מה בעת שאפף את משה הענן שסימל את נוכחותו של יהוה. נראה כי יהושע נשאר על ההר במשך 40 יום ו־40 לילה. הוא המתין בנאמנות לשובו של אדונו, שהרי כאשר החל משה לרדת מן ההר ובידיו לוחות הברית, פגש אותו יהושע (שמות כ״ד:1, 2, 9–18; ל״ב:15–17).
אחרי פרשת העגל המשיך יהושע לשרת את משה באוהל מועד מחוץ למחנה. שם דיבר יהוה אל משה פנים אל פנים. גם אחרי שובו של משה אל המחנה, ’לא מש יהושע מן האוהל’. נוכחותו שם נדרשה כנראה כדי למנוע מבני ישראל להיכנס אל האוהל בהיותם טמאים. יהושע אכן התייחס ברצינות רבה לתפקידו! (שמות ל״ג:7, 11).
השירות לצד משה, אשר לפי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו היה מבוגר מיהושע ב־35 שנה, ודאי חיזק עד מאוד את אמונתו של יהושע. הקשר ביניהם כונה ”חיבור בין בגרות ונערוּת, בין המורה ותלמידו”, שכתוצאה ממנו נעשה יהושע ”איש יציב ואמין”. אין בינינו כיום נביאים כדוגמת משה, אך בקהילות של עדי־יהוה ישנם מבוגרים בעלי ניסיון ובגרות רוחנית שיכולים לחזק אחרים ולשמש כמקורות עידוד. האם אתה מוקיר אותם? האם אתה מפיק תועלת מהתרועעות עימם?
כמרגל בכנען
חוויה מכריעה בחייו של יהושע אירעה זמן קצר אחרי מתן התורה. הוא נבחר לייצג את השבט שלו כאחד המרגלים שיצאו לתור את הארץ המובטחת. הסיפור ידוע. כל 12 המרגלים היו בדעה שהארץ היא ארץ ”זבת חלב ודבש”, בדיוק כפי שהבטיח יהוה. אך עשרה מהם גילו חוסר אמונה ופחדו שבני ישראל לא יוכלו להוריש את תושבי הארץ. רק יהושע וכלב קראו לעם לא למרוד מתוך פחד, כי יהוה יהיה עימם ויעזור להם. כל העדה רגזו על דבריהם וביקשו לסקול אותם באבנים — ואולי אף היו מוציאים את מזימתם לפועל אלמלא התערב יהוה במצב וגילה את כבודו. עקב חוסר אמונתם אמר יהוה שאיש מן הפקודים בני ה־20 ומעלה בישראל לא יזכה להיכנס לארץ כנען. רק יהושע, כלב והלוויים לא איבדו את חייהם (במדבר י״ג: 1–16, 25–29; י״ד:6–10, 26–30).
אך האין זה נכון שהעם כולו ראה את גבורות יהוה במצרים? אם כן, מדוע דווקא יהושע האמין שאלוהים יעזור לעם לעומת רוב בני ישראל שפקפקו בכך? יהושע ודאי זכר היטב את פעליו ואת הבטחותיו של יהוה והרהר בהם. כעבור שנים היה יכול לומר בפה מלא ש’לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דיבר יהוה לישראל. הכול באו’ (יהושע כ״ג:14). מסיבה זו האמין יהושע שהבטחותיו האחרות של יהוה יתגשמו כולן בצורה מלאה (עברים י״א:6). הדבר צריך להניע כל אחד לשאול את עצמו: ’מה לגביי באופן אישי? האם בעקבות המאמצים שאני משקיע בלימוד על הבטחותיו של יהוה ובהרהורים בהן השתכנעתי באמיתותן? האם אני מאמין שאלוהים יוכל לשמור עלי ועל עמו במהלך הצרה הגדולה שעומדת לבוא?’
יהושע לא רק נתן ביטוי לאמונתו אלא גם גילה אומץ מוסרי. הוא וכלב עמדו לבדם מול כל בני העדה, אשר רצו לסקול אותם באבנים. כיצד היית מרגיש במקומם? האם היית מבוהל? יהושע לא הרגיש כך. הוא וכלב הביעו בעוז את דעתם. כיום, הנאמנות ליהוה דורשת מאיתנו לעתים לנהוג בדיוק כך.
בסיפור על המרגלים אנו גם למדים על שינוי שמו של יהושע. משה הוסיף לשמו הראשון, הושע, שמשמעותו ישועה, את האות יו”ד המייצגת את שם אלוהים וכך שמו שונה ליהושע, שמשמעו ”יהוה הוא ישועה”. תרגום השבעים מתרגם את שמו ל”ישוע” (במדבר י״ג:8, 16). ובהתאם למשמעות השם הדגול הזה, הכריז יהושע באומץ שיהוה הוא ישועה. לא סביר ששמו של יהושע שונה סתם כך. השם החדש ביטא את הערכתו של משה כלפי אישיותו והתאים לתפקיד המיוחד של יהושע להנהיג דור חדש לעבר הארץ המובטחת.
בשעה שאבותיהם הלכו וגוועו בזה אחר זה, נדדו בני ישראל במדבר במשך 40 שנים קשות ומייגעות. אין לנו שום פרטים על קורות יהושע באותה תקופה, אך אין ספק שהוא למד רבות באותן שנים. הוא היה עד למשפטו של יהוה על עדת קורח, דתן ואבירם המרדנים וגם על אלה שסטו לעבודת בעל פעור המתועבת. אין ספק שמאוד כאב ליהושע לשמוע שגם משה לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת וזאת מכיוון שלא קידש את יהוה במי מריבה (במדבר ט״ז:1 עד י״ז:15; כ׳:9–13; כ״ה:1–9).
ממונה כיורשו של משה
כאשר קרבו ימי משה למות, הוא ביקש מאלוהים למנות לו יורש כדי שבני ישראל לא יהיו ”כצאן אשר אין להם רועה”. כיצד הגיב יהוה? הוא ציווה למנות על העדה את יהושע, ”איש אשר רוח בו”. היה עליהם לשמוע בקולו. איזו המלצה מיוחדת הוא קיבל! יהוה ראה את אמונתו של יהושע ואת כישוריו. לא היה איש טוב ממנו להתמנות כמנהיג ישראל (במדבר כ״ז:15–20). ובכל זאת, משה ידע שצפויים ליהושע אתגרים אדירים, ולכן עודד את יורשו להיות חזק ואמיץ בידיעה שיהוה יהיה עימו (דברים ל״א:7, 8).
אלוהים עצמו חזר על אותם דברי עידוד ליהושע ואף הוסיף: ”רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאול למען תשכיל בכל אשר תלך. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. הלוא ציוויתיך: חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תחת, כי עימך יהוה אלוהיך בכל אשר תלך” (יהושע א׳:7–9).
אחרי ששמע במו אוזניו את דברי יהוה וצבר ניסיון נרחב, היוכל עתה לקנן ספק כלשהו בלבו של יהושע? הארץ כבוש תיכבש. כן, יצוצו קשיים. אחד האתגרים הרציניים ביניהם היה הראשון — חציית נהר הירדן כשהוא מלא על גדותיו. אך יהוה עצמו ציווה עליו: ”קום עבור את הירדן הזה”. התוכל אפוא לצוץ בעיה שלא ניתן יהיה להתגבר עליה? מובן שלא (יהושע א׳:2).
מאורעות נוספים בחייו של יהושע — כיבוש יריחו, ההכנעה ההדרגתית של האויבים וחלוקת הארץ — מגלים שהוא אף פעם לא שכח את הבטחות אלוהים. בערוב ימיו, כאשר הניח יהוה לישראל מכל אויביו, כינס יהושע את העם. הוא גולל בפניהם את מה שעשה אלוהים למענם והאיץ בהם לעובדו בלב שלם. בעקבות זאת הצהירו בני ישראל חגיגית על חידוש בריתם עם יהוה, ובוודאי בהשראת המופת שהציב מנהיגם, המשיכו ’לעבוד את יהוה כל ימי יהושע’ (יהושע כ״ד:16, 31).
יהושע הציב לנו מופת מעולה. המשיחיים מתמודדים כיום עם מבחני אמונה רבים, ומן ההכרח שיעמדו בהם כדי לשמח את יהוה ולרשת את הבטחותיו. הצלחתו של יהושע היתה תלויה בחוזק אמונתו. אומנם לא ראינו באותו אופן כמו יהושע את גבורותיו של יהוה, אבל אם מקנן ספק בלב מישהו, ספר יהושע צופן בתוכו עדות ראייה למהימנות מוצא פיו של יהוה. גם לנו מובטח שנשכיל ונצליח בתנאי שנקרא את דבר־אלוהים מדי יום ונעשה מאמץ ליישמו.
האם אתה לפעמים נפגע מהתנהגותם של אחים לאמונה? אם כן, חשוב על הסבלנות שגילה יהושע במהלך 40 השנים אשר במהלכן נאלץ לנדוד במדבר. הגם שלא היה אשם בדבר, היה עליו לנדוד יחד עם חסרי האמונה בעמו. האם אתה מתקשה להגן באומץ על אמונתך? היזכר במה שעשו יהושע וכלב. הם גילו אמונה וצייתנות וזכו בעקבות זאת בגמול נפלא. כן, יהושע האמין בכל לבו שיהוה יגשים את הבטחותיו. הבה נפתח גם אנחנו אמונה כזאת (יהושע כ״ג:14).
כרטיס דמות מקראית באתר
יהושע
כרטיס מקראי 1
אוסף כרטיסי לימוד
יהושע
קווים לדמותו: בנו של נון. הוא היה עוזרו של משה ומאוחר יותר התמנה להנהיג את עם ישראל (שמות ל״ג:11; דברים ל״ד:9; יהושע א׳:1, 2). יהושע הוביל באומץ את עם אלוהים אל תוך הארץ המובטחת. הייתה לו אמונה שלמה בהבטחותיו של יהוה, הוא ציית להדרכותיו ושירת אותו בנאמנות.
שאלות
א. כיצד הצליחו יהושע וצבאו להפיל את חומות יריחו?
ב. השלם את דבריו של יהושע: ”ואנוכי וביתי, ...”
ג. איזה שם נוסף היה ליהושע?
תשובות
א. בכך שהם צייתו לאלוהים וסבבו את העיר (יהושע ו׳:1–27).
ב. ”... נעבוד את יהוה” (יהושע כ״ד:15).
ג. הושע (במדבר י״ג:8, 16).
[ציר זמן]
4026 לפה״ס
חי בסביבות שנת 1500 לפה״ס
1 לספירה
98 לספירה כתיבת הספר האחרון במקרא
[מפה]
יצא ממצרים אל הארץ המובטחת
מצרים
הארץ המובטחת
פרק 14
היא בחרה לצדד ביהוה ולא בבני עמה
היא ’נחשבה לצדיקה בזכות מעשיה’
העובדה שבכתבי־הקודש נאמר שרחב הייתה זונה זעזעה כמה פרשני מקרא בעבר, ולכן הם טענו שהיא למעשה הייתה בעלת פונדק. אך המקרא אינו משאיר מקום לספק בעניין ואינו מסתיר את העובדות (יהושע ב׳:1; עברים י״א:31; יעקב ב׳:25). בחברה הכנענית העיסוק של רחב ככל הנראה לא נחשב למקצוע מביש במיוחד. עם זאת, התרבות של האדם אינה יכולה תמיד להשתיק את מצפונו, החוש הפנימי שהעניק יהוה לכל בני האדם המאפשר לנו להבחין בין טוב לרע (רומים ב׳:14, 15). ייתכן שרחב הרגישה שהיא מנהלת אורח חיים בזוי. בדומה לרבים כיום הנמצאים בנסיבות דומות, היא אולי חשה לכודה ולא ראתה דרך אחרת לתמוך במשפחתה.
אין ספק שרחב ייחלה לחיים טובים יותר. ארץ מולדתה הייתה מלאה באלימות והפקרות מינית, לרבות גילוי עריות ומשכב בהמה (ויקרא י״ח:3, 6, 21–24). הארץ כולה הייתה נגועה ברעות חולות כאלה בעיקר בהשפעת הדת. במהלך הטקסים במקדשים התבצעו מעשי זנות, ובמסגרת הפולחן השטני של הבעל, המולך ואלים נוספים נהוג היה לשרוף ילדים חיים כקורבן.
מעלליהם של הכנענים לא נעלמו מעיניו של יהוה, ובשל מעשיהם הרעים הרבים הוא אמר: ”ותִטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה. ותקיא הארץ את יושביה” (ויקרא י״ח:25). כיצד התכוון אלוהים להעניש את הכנענים? אלוהים הבטיח לבני ישראל: ”נשל יהוה אלוהיך את הגויים [האלה] מפניך מעט מעט” (דברים ז׳:22). מאות שנים קודם לכן הבטיח יהוה לתת את הארץ לצאצאי אברהם, ו”אלוהים... אינו יכול לשקר” (טיטוס א׳:2; בראשית י״ב:7).
יהוה פסק שעמים מסוימים בארץ יימחו לחלוטין (דברים ז׳:1, 2). בתור ”שופט כל הארץ” הפועל תמיד בצדק, הוא קרא את לבבם של כל יושבי הארץ וידע עד כמה עמוקים שורשי רשעתם ושחיתותם (בראשית י״ח:25; דברי הימים א׳. כ״ח:9). מה הרגישה רחב כשהבינה שעירה נידונה לכליה? נוכל רק לתאר לעצמנו מה חלף במוחה כשהגיעו לאוזניה דיווחים על בני ישראל. היא שמעה שאלוהי ישראל הנחיל לעמו — אומה של עבדים עשוקים — ניצחון מוחץ על צבא מצרים, הצבא האדיר ביותר בעולם דאז. ועתה בני ישראל עמדו להתקיף את יריחו. אך תושבי העיר לא סרו מדרכיהם המרושעות. ניתן להבין מדוע המקרא מתאר את הכנענים כ”ממרים” (עברים י״א:31).
בנ ערך: ”זונה” §16
זונה
רחב. רחב היא דוגמה לזונה שגילתה אמונה באלוהים ונחשבה לצדיקה (יעק ב׳:25). מרגלים שנשלחו על־ידי יהושע כדי לרגל ביריחו שהו בביתה (יהו ב׳:1). לא הגיוני להניח שהם עשו זאת ממניעים לא מוסריים. בספר פרשנות לברית הישנה הפרופסורים קייל ודליטש ציינו לגבי המניע שלהם: ”העובדה שהם נכנסו לבית של זונה לא עוררה יותר מדי חשד. נוסף על כך, ביתה שכן לצד חומת העיר ולכן סיפק אפשרות מילוט. אבל אלוהים כיוון את המרגלים להגיע לאישה חוטאת זו, כי היא הייתה האדם המתאים למשימה. הניסים שיהוה חולל למען ישראל הותירו בה רושם עז, ולכן היא לא רק סיפרה למרגלים שהכנענים מפחדים מבני ישראל, אלא גם הייתה מוכנה להחביא את המרגלים מפני כל בני ארצה תוך סיכון חייה, כי היא בטחה בכוחו של אלוהי ישראל” (1973, כרך ב׳, יהושע, עמ׳ 34). להלן שתי סיבות המוכיחות שכלל לא הגיוני להסיק שהמרגלים קיימו יחסי מין עם רחב או שהיא המשיכה להיות זונה לאחר שניצלה: 1) יהוה קבע שבני ישראל צריכים לגרש את הכנענים בשל מנהגיהם הלא מוסריים, 2) יהוה בירך את כיבוש יריחו ואת רחב עצמה (ויק י״ח:24–30).
בנ ”פשתה” §2–4
פשתה
מימי קדם ועד היום מכינים מסיבי הגבעולים של צמח זה אריג פשתן. הפשתה יכול להגיע לגובה של בין 3.0 ל־2.1 מטר.
כשלפשתה היו ”ניצני פרחים”, זה היה סימן לכך שהגיעה עת הקציר (שמ ט׳:31). אחרי קצירת הפשתה, היו מייבשים אותה. ככל הנראה זו הסיבה שרחב הניחה קני פשתים בגג ביתה ביריחו (יהו ב׳:6).
השיטה שבה העברים היו מעבדים את הפשתה הייתה דומה ככל הנראה לשיטה שתיאר פְּלִינִיוּס הזקן מהמאה הראשונה לספירה בחיבורו תולדות הטבע (18 ,17 ,III ,XIX) ולמה שמוצג בציורים הקדומים בקבר בני חסן במצרים. היו משתמשים בסיבים החיצוניים שליד קליפת הגבעול כדי להכין פתילה למנורה (ראה ישע מ״ב:3; מ״ג:17; מתי י״ב:20), ומהסיבים הפנימיים, שהיו לבנים יותר ובאיכות טובה יותר, היו מכינים חוטים לאריגת בדים.
נקודות בולטות מספר יהושע
ב׳:4, 5: מדוע רחב מוליכה שולל את אנשי המלך המחפשים אחר המרגלים? רחב שמה נפשה בכפה ומגנה על המרגלים בזכות אמונתה ביהוה. משום כך, אין היא מחויבת לגלות את מקום הימצאם של המרגלים לשוחרי רעתם של עם אלוהים (מתי ז׳:6; כ״א:23–27; יוחנן ז׳:3–10). לאמיתו של דבר, רחב ”נצדקה במעשים” וביניהם הטעית שליחי המלך (יעקב ב׳:24–26).
”היכן עליך להיות בבוא הקץ?”
מה יעלה בגורלם של הישרים כשישים יהוה קץ לסדר העולמי המרושע בהר מגידון? הכתוב במשלי ב׳:21, 22 משיב על השאלה: ”ישרים ישכנו ארץ, ותמימים [הולכי תום] ייוותרו בה. ורשעים מארץ ייכרתו; ובוגדים יִסְחו [ייעקרו] ממנה”.
אך כיצד ייוותרו התמימים בארץ? האם יימצא עבורם מקום מחסה? היכן יצטרכו הישרים להיות בבוא הקץ? ארבעה סיפורי הישרדות מקראיים שופכים אור על נושאים אלה.
מקרים שבהם המיקום היה חשוב
אשר להצלתם של נוח ולוט, אנו קוראים בפטרוס ב׳. ב׳:5–7: ”על העולם הקדום לא חס [אלוהים], אבל בהביאו מבול על עולם של רשעים שמר את נוח, מטיף הצדק, והשבעה אשר עימו. את הערים סדום ועמורה שרף לאפר לאחר שדן אותן למהפכה, בשימו אותן לדוגמה לעתידים לעשות רשעה, והציל את לוט הצדיק, אשר נדכאה נפשו בגלל התנהגות הרשעים שטופי זימה”.
כיצד ניצל נוח מן המבול? אלוהים אמר לנוח: ”קץ כל בשר בא לפנַי, כי מָלאה הארץ חמס מפניהם. והנני משחיתָם את הארץ. עשֵה לך תיבת עצי גוֹפֶר” (בר׳ ו׳:13, 14). נוח בנה את התיבה בדיוק כפי שהורה לו יהוה. שבעה ימים לפני שניחתו מי המבול על הארץ, הורה יהוה לנוח לאסוף את בעלי החיים לתוך התיבה ולהיכנס לתוכה יחד עם כל בני ביתו. ביום השביעי נסגרה הדלת בעדו, ”ויהי הגשם על הארץ, ארבעים יום וארבעים לילה” (בר׳ ז׳:1–4, 11, 12, 16). נוח ומשפחתו ”נושעו במים” (פט״א ג׳:20). כדי להינצל היה עליהם להיות בתוך התיבה. שום מקום אחר על פני תבל לא יכול היה להעניק להם הגנה (בר׳ ז׳:19, 20).
לוט קיבל הוראות שונות במקצת. שני מלאכים הודיעו לו היכן אל לו להיות. ”כל אשר לך בעיר, הוצא מן המקום!” אמרו שני המלאכים ללוט, ”כי משחיתים אנחנו את המקום הזה”. היה עליו ועל בני ביתו ’להימלט ההרה’ (בר׳ י״ט:12, 13, 17).
החוויות שחוו נוח ולוט מוכיחות כי ”יודע יהוה להציל את חסידיו מניסיון ועם זאת לחשוך את הרשעים ליום הדין” (פט״ב ב׳:9). בשני מקרי ישועה אלו, היה למיקום תפקיד מכריע. נוח חייב היה להיכנס לתיבה; לוט חייב היה לצאת מסדום. אך האם כך הוא בכל מקרה ומקרה? האם יכול יהוה להציל את הצדיקים באשר הם, מבלי שיידרשו לעבור למקום אחר? כדי להשיב על השאלה שים לב לשני סיפורי ישועה נוספים.
האם המיקום תמיד חשוב?
בטרם היכה את מצרים במכה העשירית, ציווה יהוה על בני ישראל למשוח את דם קורבן הפסח על המשקופים ועל המזוזות של בתיהם. מדוע? כדי שכאשר ’יעבור יהוה לנגוף את מצרים ויראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, הוא יפסח על הפתח, ולא ייתן למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף’. בלילה ההוא היכה יהוה ”כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כיסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה”. לעומת זאת, בכורות בני ישראל ניצלו מבלי שאיש יצטרך לעבור למקום אחר (שמ׳ י״ב:22, 23, 29).
שים לב גם למה שאירע לרחב הזונה שהתגוררה בעיר יריחו. בני ישראל עמדו להתחיל בכיבוש ארץ ההבטחה. כשהבינה רחב כי יריחו נידונה לכליה, היא אמרה לשני המרגלים העברים שהעיר אחוזת אימה מפני בני ישראל שהלכו והתקדמו לעברה. היא החביאה את המרגלים וביקשה מהם להישבע לה שהיא וכל משפחתה יינצלו בכיבוש יריחו. המרגלים הורו לרחב לאסוף את משפחתה לביתה, שהיה ממוקם בחומת העיר. כל מי שיעזוב את הבית יומת יחד עם יתר תושבי העיר (יהו׳ ב׳:8–13, 15, 18, 19). ואולם, מאוחר יותר אמר יהוה ליהושע ש”חומת העיר” חייבת ’ליפול תחתיה’ (יהו׳ ו׳:5). מקום שהוגדר בפי המרגלים כמקום מבטחים עמד כעת בסכנה. כיצד יינצלו רחב ובני ביתה?
בבוא העת ללכוד את יריחו, תקעו בני ישראל בשופרות והריעו. ”ויהי כשמוע העם [עם ישראל] את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה”, נאמר ביהושע ו׳:20, ”ותיפול החומה תחתיה”. איש לא יכול היה לעצור את קריסת החומה. אך למרבה הפלא, התמוטטות חומת העיר נעצרה בבית רחב. יהושע הורה לשני המרגלים: ”בואו בית האישה הזונה, והוציאו משם את האישה ואת כל אשר לה, כאשר נשבעתם לה” (יהו׳ ו׳:22). כל משפחתה של רחב ניצלה.
מה הדבר החשוב מכול?
מה אנו יכולים ללמוד מהצלתם של נוח, לוט, רחב ובני ישראל? כיצד פרשות אלו עוזרות לנו לדעת היכן עלינו להיות כשיקיץ הקץ על הסדר העולמי המרושע?
נוח מצא מקלט בתיבה. אבל מה הניע אותו להיכנס לתיבה? אמונתו וציותו. ”ויעש נוח ככל אשר ציווה אותו אלוהים”, אומר המקרא. ”כן עשה” (בר׳ ו׳:22; עב׳ י״א:7). מה לגבינו? האם אנו עושים כל מה שמצווה עלינו אלוהים? נוח היה גם ’מטיף צדק’ (פט״ב ב׳:5). האם גם אנו נלהבים בהכרזת הבשורה, גם אם אין היענות בשטח ההטפה שלנו?
לוט נמלט מסדום ולא נספה. חייו ניצלו משום שהיה צדיק בעיני אלוהים ומפני שנדכאה נפשו מהתנהגותם הנלוזה והמופקרת של אנשי סדום ועמורה הרשעים. האם ההתנהגות הנלוזה והמופקרת הרווחת בימינו באמת מייסרת את נפשנו? או שמא אבדה רגישותנו ואין זה מטריד אותנו כלל ועיקר? האם אנו עושים כמיטב יכולתנו על מנת להימצא ”בשלום, נקיים ובלא דופי”? (פט״ב ג׳:14).
בני ישראל במצרים ורחב ביריחו ניצלו בזכות כך שנותרו בבתיהם. הדבר דרש מהם אמונה וציות (עב׳ י״א:28, 30, 31). דמיין לעצמך כיצד כל משפחה מבני ישראל לא הסירה את מבטה מבנה הבכור כש”צעקה גדולה” החלה לבקוע מבתי המצרים, בזה אחר זה (שמ׳ י״ב:30). שווה בנפשך כיצד רחב הצטופפה יחד עם משפחתה כשחשה את רעד החומות הקורסות של יריחו הולך וקרב. נדרשה ממנה אמונה של ממש כדי לציית ולהישאר בביתה.
בקרוב יקיץ הקץ על עולמו המרושע של השטן. איננו יודעים עדיין כיצד יגן יהוה על משרתיו ב’יום אפו’ הנורא (צפ׳ ב׳:3). אך לא משנה היכן נהיה ומה יהיה מצבנו באותה עת, אנו סמוכים ובטוחים שהישרדותנו תהיה תלויה באמונתנו ביהוה ובציותנו לו. לעת עתה, עלינו לפתח גישה נכונה כלפי מה שמוגדר בנבואת ישעיהו כ’חדרינו’.
”בוא בחדריך”
”לך, עמי, בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך”, אומר ישעיהו כ״ו:20. ”חֲבִי כמעט רגע עד יעבור זעם”. ייתכן שהנבואה התגשמה לראשונה ב־539 לפה״ס, עם כיבוש בבל בידי המדים והפרסים. נראה כי לאחר כניסתו לבבל הורה כורש הפרסי לכול להישאר בבתיהם כיוון שחייליו נצטוו להרוג את כל מי שיימצא בחוץ.
ייתכן מאוד שה’חדרים’ בנבואה מסמלים בימינו את קהילות עדי־יהוה ברחבי תבל שמספרן יותר מ־000,100. קהילות אלו ממלאות תפקיד חשוב בחיינו, וכך יהיה גם במהלך ”הצרה הגדולה” (ההת׳ ז׳:14). משרתי אלוהים מצוּוים להיכנס אל ’חדריהם’ ולהתחבא ”עד יעבור זעם”. עלינו לפתח גישה נכונה כלפי הקהילה ולא לאבדה. כמו כן, עלינו להיות איתנים בדעתנו להישאר קרובים לקהילה. טוב נעשה אם נישמע לקריאתו של פאולוס: ”נשים ליבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים. בל נזניח את התכנסותנו כמנהג כמה אנשים, כי אם נעודד איש את רעהו, ובייחוד בראותכם כי קרב היום” (עב׳ י׳:24, 25).
רחב ממלאת אחר ההנחיות
סיפור מקראי מאויר
יהושע פרק ב׳ ופרק ו׳
[תמונה 1]
[מספר:] יהושע שלח שני מרגלים לתור את יריחו — אחת הערים שיהוה הורה לעם ישראל לכבוש.
[אמא של רחב:] רחב, כל העיר מדברת על בני ישראל. הם עלולים לתקוף אותנו בכל רגע!
[רחב:] אל תדאגי, אימא. הכול יהיה בסדר... אני מקווה.
[תמונה 2]
[מספר:] שני המרגלים מבני ישראל הגיעו לביתה של רחב.
[מרגל 1:] תודה על האוכל. אנחנו נעזוב מחר עם שחר.
[אדם חמוש 1:] רחב!
תוציאי את האנשים האלה החוצה! הם מרגלים.
[תמונה 3]
[תמונה 4]
[רחב:] בואו אתי.
[תמונה 5]
[מספר:] רחב החביאה את המרגלים בין גבעולי פשתים על הגג.
[רחב:] כן, הם באו אליי. אבל הם כבר עזבו. אני לא יודעת לאן הם הלכו.
[רחב:] אם תרדפו אחריהם מהר, תצליחו להשיג אותם.
[תמונה 6]
[רחב:] הם הלכו.
[תמונה 7]
[רחב:] יהוה אלוהיכם הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת.
[רחב:] הישבעו נא לי ביהוה שתצילו אותי ואת משפחתי כאשר תכבשו את יריחו.
[מרגל 2:] אם לא תספרי לאיש על המשימה שלנו, נציל אותך ואת משפחתך.
[מרגל 1:] כדי להינצל עלייך להישאר בתוך הבית ולקשור חוט שני מחוץ לחלונך.
[תמונה 8]
[מספר:] במשך שישה ימים הקיפו בני ישראל את יריחו. ביום השביעי הקיפו את העיר שבע פעמים.
[מספר:] כשהכוהנים תקעו בשופרות והעם הריע בקול גדול, החומה התמוטטה ובני ישראל כבשו את יריחו.
[תמונה 9]
[מרגל 1:] רחב, מילאת אחר ההנחיות שלנו!
[רחב:] ובזכות יהוה ניצלנו!
[מספר:] רחב הפכה לאחת האימהות של ישוע המשיח. (ראה מתי א׳:1, 5.) בסיפור המקראי המאויר הבא נלמד על אישה נאמנה נוספת שהפכה לאחת מאימהותיו של ישוע.
[תיבה]
מה אנו לומדים מהסיפור?
אילו הנחיות הייתה צריכה רחב למלא כדי להינצל?
רמז: יהושע ב׳:14, 18–20.
מדוע נזקקה רחב לאומץ כדי למלא את ההנחיות הללו?
רמז: יהושע ב׳:3, 22.
מדוע לדעתך חשוב למלא אחר כל ההנחיות של אלוהים?
רמז: דברים ה׳:29; משלי ג׳:1, 2.
פרק 15
הן עמדו זו לצד זו בזמנים קשים
עא 39 §23, הערת שוליים
”אל אשר תלכי אלך”
23 בעודן מסתגלות לחיים בבית לחם, החלה רות לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר לדאוג לצרכיה ולצורכי נעמי. נודע לה שבתורה שנתן יהוה לעמו ישראל היה חוק אוהב לטובת העניים. הם היו רשאים להיכנס לשדות בעונות הקציר, ללכת אחרי הקוצרים וללקט את מה שנותר מאחור. הותר להם גם לאסוף את היבול שגדל בפאותיהם ובקצותיהם של השדות (וי׳ י״ט:9, 10; דב׳ כ״ד:19–21).
[הערת שוליים]
היה זה חוק יוצא מגדר הרגיל, וודאי לא היה לו אח ורע במולדתה של רות. במזרח הקרוב הקדום זכו האלמנות ליחס מחפיר. ספר עיון אחד מציין: ”בדרך כלל אחרי מות הבעל הייתה כלכלת האלמנה תלויה בבניה; אם לא היו לה בנים היה עליה למכור את עצמה לעבדות, לרדת לזנות או למות”.
”אשת חיל”
17 ”מי את?” שאל. רות השיבה, אולי בקול רועד: ”אנוכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך, כי גואל אתה” (רות ג׳:9). מספר פרשנים מודרניים טוענים שישנן רמיזות מיניות במעשיה ובדבריה של רות, אולם הם מתעלמים משתי עובדות פשוטות. ראשית, רות פעלה בהתאם למנהגי ימיה, אשר רבים מהם אינם נהירים לנו כיום. על כן, תהא זו טעות לבחון את מעשיה דרך העדשות המעוותות של ערכי המוסר הירודים בתקופתנו. שנית, תגובתו של בועז העידה בבירור שהוא ראה בהתנהגותה של רות התנהגות טהורה ומוסרית הראויה לשבח.
18 אין ספק שטון קולו העדין והמרגיע של בועז ניחם את רות. הוא אמר: ”ברוכה את ליהוה, בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר” (רות ג׳:10). בהתייחסו ל’חסד הראשון’ התכוון לאהבה הנאמנה שגילתה רות כאשר התלוותה אל נעמי בדרכה חזרה לישראל ודאגה לצרכיה. ’החסד האחרון’ היה החסד הנוכחי. בועז ציין שאישה צעירה כמו רות יכולה הייתה בנקל לחפש בעל צעיר בהרבה, אם עשיר ואם עני. אך היא רצתה להיטיב לא רק עם נעמי אלא גם עם בעלה המנוח של נעמי, וזאת כדי להמשיך את שושלתו במולדתו. אין זה קשה לראות מדוע התרשם בועז עמוקות מחוסר האנוכיות של צעירה זו.
מילה שנשאה משמעות כה רבה
”אישה”. ישוע לפעמים השתמש בצורת פנייה זו. למשל, כאשר הוא ריפא אישה שהייתה כפופה 18 שנה, הוא אמר: ”אישה, שוחררת ממחלתך” (לוקס י״ג:10–13). ישוע אפילו פנה כך לאמו, שכן פנייה זו נחשבה למקובלת ומנומסת בימי המקרא (יוח׳ י״ט:26; כ׳:13). אך הייתה מילת פנייה מנומסת אחרת בעלת נופך נוסף.
”בתי”. זו מילת פנייה אדיבה ולבבית במיוחד, והמקרא משתמש בה בהקשר לנשים מסוימות. ישוע אמר מילה זו לאישה שסבלה מהפרשות דם במשך 12 שנה. כאשר היא ניגשה לישוע, היא לא פעלה בדיוק על־פי חוקי התורה, לפיהם אישה כמוה נחשבה לטמאה. ניתן היה לטעון נגדה שהיה עליה להתרחק מאחרים בשל מצבה (וי׳ ט״ו:19–27). אולם אותה אישה הייתה נואשת. למעשה, ”היא עברה הרבה טיפולים מכאיבים בידי רופאים רבים והוציאה את כל כספה, ולא רק שלא הוטב לה אלא שמצבה אף החמיר” (מר׳ ה׳:25, 26).
האישה התגנבה בין ההמונים, התקרבה מאחור אל ישוע ונגעה בכנף מעילו. באותו הרגע פסקו הדימומים. היא קיוותה שאיש לא יבחין בה, אך ישוע שאל: ”מי נגע בי?” (לוקס ח׳:45–47) האישה נפלה לרגלי ישוע כשהיא מפוחדת ורועדת ”וסיפרה לו את כל האמת” (מר׳ ה׳:33).
כדי להרגיע אותה, אמר לה ישוע באדיבות: ”התעודדי, בתי!” (מתי ט׳:22) לדברי כמה חוקרי מקרא המילה ”בתי” בעברית ומקבילתה היוונית שימשו בלשון השאלה גם כביטוי ל”אדיבות ורכות”. ישוע הוסיף לחזק אותה באמרו: ”אמונתך ריפאה אותך. לכי לשלום, ושלא תסבלי עוד ממחלה קשה זו” (מר׳ ה׳:34).
גם בועז, אדם עשיר מקרב בני ישראל, השתמש במילה זו כשפנה לרות המואבייה. גם לה היו סיבות לחוש חוסר ביטחון, שהרי היא ליקטה שעורה בשדה של אדם זר. ’שמעי, בתי’, אמר לה בועז ועודד אותה להמשיך ללקט בשדותיו. רות נפלה על פניה ושאלה אותו מדוע הוא נוהג באדיבות כה רבה באישה זרה. בועז חיזק את ביטחונה באמרו: ”הוגד לי כל אשר עשית את חמותך [האלמנה נעמי]... ישלם יהוה פועלך” (רות ב׳:8–12).
איזה מופת הציבו ישוע ובועז עבור זקני־הקהילה! לפעמים שני זקני־קהילה נפגשים עם משיחית הזקוקה לעזרה ועידוד מתוך המקרא. לאחר שהזקנים יבקשו את הכוונת יהוה בתפילה ויקשיבו היטב לדבריה, הם יוכלו לספק לה עידוד ונחמה מתוך דבר־אלוהים (רומ׳ ט״ו:4).
שאלות של קוראים
למה אדם המכונה ”פלוני אלמוני” אמר שנחלתו ’תישחת’ אם יישא את רות לאישה? (רות ד׳:1, 6)
בימי המקרא, במקרה שאדם נשוי מת לפני שנולדו לו ילדים, עלו השאלות הבאות: מה יקרה לאדמות שהיו ברשותו? האם שם משפחתו יאבד לעד? תורת משה התייחסה לשאלות אלה.
מה קרה לחלקת אדמה של אדם שמת או הפך לעני ומכר את אדמתו? אחיו או קרוב משפחה אחר יכול היה לפדות, או לגאול, את האדמה. כך היא נשארה בחזקת המשפחה (וי׳ כ״ה:23–28; במ׳ כ״ז:8–11).
איך נשמר שם משפחתו של האדם שמת? באמצעות ייבום, או נישואין לגיס, כפי שקרה במקרה של רות. האח של האדם שמת נשא את אלמנת אחיו כדי להביא צאצא שימשיך את שמו של המת ויירש את רכושו. סידור זה נועד גם לדאוג לצרכי האלמנה (דב׳ כ״ה:5–7; מתי כ״ב:23–28).
חשוב על המקרה של נעמי. היא הייתה נשואה לאדם בשם אלימלך. אחרי שהוא ושני בניהם מתו, לא היה מי שיכלכל אותה (רות א׳:1–5). לאחר ששבו ליהודה, נעמי הנחתה את כלתה רות לפנות לבועז, קרוב משפחה של אלימלך, ולבקש ממנו שיגאל את הנחלה (רות ב׳:1, 19, 20; ג׳:1–4). אבל בועז הבין שיש קרוב משפחה אחר, שהמקרא מכנה ”פלוני אלמוני”, שהיה קרוב ממנו. לאותו קרוב הייתה זכות ראשונים לשמש כגואל (רות ג׳:9, 12, 13).
בתחילה ”פלוני אלמוני” היה מוכן לעזור (רות ד׳:1–4). אף־על־פי שזה היה כרוך בהוצאות מסוימות מצידו, הוא הבין שנעמי לא תוכל עוד להוליד ילד שיירש את אדמתו של אלימלך. האדמה הייתה עתידה להתווסף לאדמותיו של פלוני אלמוני, כך שנראה היה שמדובר בהשקעה חכמה.
אבל פלוני אלמוני שינה את דעתו כאשר הבין שיהיה עליו לשאת את רות לאישה. הוא אמר: ”אינני יכול לגאול אותה, פן אשחית את נחלתי” (רות ד׳:5, 6). מדוע הוא שינה את דעתו?
אם פלוני אלמוני או מישהו אחר יישא את רות לאישה והיא תלד בן, אותו בן הוא שיירש את נחלתו של אלימלך. איך זה ’ישחית את הנחלה’ של פלוני אלמוני? המקרא לא מרחיב בנושא, אבל להלן כמה אפשרויות.
• ראשית, הכסף שישקיע בנחלה ירד לטמיון, שהרי אדמתו של אלימלך בסופו של דבר לא תהיה שייכת לו, אלא לבן של רות.
• שנית, יהיה עליו לדאוג לצרכים גם של נעמי וגם של רות.
• שלישית, אם לו ולרות יהיו עוד ילדים, הם יחלקו את הירושה שלו עם הילדים שכבר יש לו.
• רביעית, אם לפלוני אלמוני לא היו ילדים משלו, לבן של רות תהיה הזכות לרשת גם את נחלתו של אלימלך וגם את נחלתו שלו. כך נחלתו תעבור לילד שנושא את שמו של אלימלך, לא את שלו. פלוני אלמוני לא היה מוכן לסכן את נחלתו כדי לעזור לנעמי. הוא העדיף לאפשר לגואל הבא, בועז, לקבל על עצמו את האחריות. בועז הסכים לעשות זאת משום שרצה ”להשיב את שם המת אל נחלתו” (רות ד׳:10).
נראה שלפלוני אלמוני היה יותר חשוב לשמור על שמו ועל נחלתו. מה שהנחה אותו היה אנוכיות. אבל במקום ששמו ישתמר, הוא נמחק מדפי ההיסטוריה. בנוסף, הוא החמיץ זכות מיוחדת שבועז קיבל, להופיע בשושלת המובילה לישוע המשיח. פלוני אלמוני דחה את האפשרות לעזור למישהו שהיה זקוק לו, והאנוכיות שלו הובילה לתוצאה עגומה! (מתי א׳:5; לוקס ג׳:23, 32).
מאמר לימודי 45
המשיכו לנהוג בחסד זה בזה
”חסד ורחמים עשו זה עם זה” (זכ׳ ז׳:9).
סקירה מקדימה
יהוה רוצה שננהג בחסד באחים והאחיות בקהילה. נוכל להעמיק את ההבנה שלנו לגבי חסד אם נבחן איך כמה ממשרתי אלוהים מימי קדם גילו תכונה זו. במאמר נראה מה אנחנו יכולים ללמוד מדוגמאותיהם של רות, נעמי ובועז.
יש לנו סיבות טובות לנהוג בחסד זה בזה. מה הן כמה מהן? שים לב איך הפסוקים הבאים שנכתבו בהשראת אלוהים משיבים על שאלה זו: ”חסד ונאמנות אל יעזבוך... אז תמצא חן ותובנה טובה בעיני אלוהים ואדם”. ”איש חסד מועיל לעצמו”. ”רודף צדקה וחסד ימצא חיים” (מש׳ ג׳:3, 4; י״א:17; כ״א:21).
2 פסוקים אלה מזכירים שלוש סיבות לנהוג בחסד. ראשית, כשאנחנו נוהגים בחסד זה הופך אותנו ליקרים בעיני אלוהים. שנית, אנחנו מועילים לעצמנו, למשל, אנחנו רוקמים יחסי ידידות מתמשכים עם אחרים. שלישית, רדיפת חסד מובילה לברכות עתידיות, לרבות חיי נצח. אין ספק שיש לנו סיבות טובות להישמע להוראה הבאה של יהוה: ”חסד ורחמים עשו זה עם זה” (זכ׳ ז׳:9).
3 במאמר נשיב על ארבע שאלות: במי עלינו לנהוג בחסד? מה אנחנו יכולים ללמוד מספר רות על גילוי חסד? איך אנחנו יכולים לנהוג בחסד כיום? איזו תועלת צומחת למי שנוהגים בחסד?
במי עלינו לנהוג בחסד?
4 כפי שלמדנו במאמר הקודם, יהוה נוהג בחסד — מגלה רגשות חיבה ואהבה תמידיים — רק במי שאוהבים אותו ומשרתים אותו (דנ׳ ט׳:4). אנחנו רוצים ’לחקות את אלוהים כילדים אהובים’ (אפ׳ ה׳:1). לכן אנחנו רוצים לפתח רגשות חמימים — חיבה עמוקה ומתמשכת — כלפי אחינו ואחיותינו לאמונה (קרא מרקוס י׳:29, 30).
5 ודאי תסכים שאם נבין יותר לעומק מה המשמעות של חסד, זה יעזור לנו לנהוג בחסד באחינו לאמונה. כדי להעמיק את הבנתנו לגבי חסד, נשווה אותו כעת לנאמנות, כפי שאנשים בדרך כלל משתמשים במונח. שים לב לדוגמה הבאה.
6 אפשר לתאר אדם שעובד באותה חברה במשך שנים רבות כעובד נאמן. אבל יכול להיות שבכל אותן שנים שהוא עובד בחברה הוא מעולם לא פגש אף אחד מהבעלים. אולי הוא לא תמיד מסכים עם הנהלים של החברה. הוא לא חש אהבה כלפי החברה, אבל הוא שמח שיש לו עבודה שמספקת לו הכנסה. הוא ימשיך לעבוד שם עד שיפרוש לגמלאות, אלא אם כן יציעו לו משרה טובה יותר במקום אחר.
7 ההבדל בין נאמנות כפי שתוארה בסעיף 6 לבין חסד הוא במניע של האדם. במקרא, איזה מניע בולט בחסדים שעשו משרתי אלוהים? מי שנהגו בחסד לא עשו זאת כי הם היו חייבים, אלא כי הלב שלהם הניע אותם. חשוב על הדוגמה של דוד. ליבו הניע אותו לנהוג בחסד בידידו היקר יהונתן, למרות שאביו של יהונתן רצה להרוג את דוד. שנים לאחר מותו של יהונתן דוד המשיך לנהוג בחסד בבנו של יהונתן, מפיבושת (שמ״א כ׳:9, 14, 15; שמ״ב ד׳:4; ח׳:15; ט׳:1, 6, 7).
8 נוכל ללמוד הרבה על חסד אם נבחן כמה קטעים מספר רות. אילו לקחים הנוגעים לחסד נוכל ללמוד מהאנשים שמוזכרים בספר? איך נוכל ליישם את הלקחים האלה בקהילה שלנו?
מה אנחנו יכולים ללמוד מספר רות על גילוי חסד?
9 בספר רות אנחנו קוראים את סיפורם של נעמי, כלתה רות ואדם ירא אלוהים ששמו בועז, שהיה קרוב משפחה של בעלה של נעמי. בגלל הרעב שהיה בישראל, נעמי, בעלה ושני בניהם עברו להתגורר במואב. שם בעלה של נעמי מת. שני בניה התחתנו, אבל למרבה הצער גם הם מתו (רות א׳:3–5; ב׳:1). האסונות האלה גרמו לנעמי לשקוע בייאוש יותר ויותר עמוק. היא הייתה כל כך מיואשת שהיא הסיקה שיהוה מתנגד לה. שים לב איך היא הביעה את רגשותיה בנוגע לאלוהים: ”יד יהוה פנתה נגדי”. ”הכול יכול מירר את חיי עד מאוד”. היא גם אמרה: ”יהוה פעל נגדי והכול יכול המיט עליי אסון” (רות א׳:13, 20, 21).
10 איך יהוה הגיב למילים המרות שאמרה נעמי? הוא לא יצא נגד אותה אישה מיואשת. להיפך, הוא נהג עימה באמפתיה. יהוה מבין ש”העושק יכול להטריף את דעתו של החכם” (קהלת ז׳:7). אבל נעמי הייתה זקוקה לעזרה כדי להבין שיהוה לצידה. איך אלוהים עזר לה? (שמ״א ב׳:8) הוא הניע את רות לנהוג בחסד בנעמי. בחפץ לב ובעדינות, רות עזרה לחמותה להתאזן מבחינה רגשית ורוחנית. מה אנחנו לומדים מדוגמתה של רות?
11 חסד מניע אותנו להושיט עזרה למי שבמצוקה. כפי שרות דבקה בנעמי, אחים ואחיות טובי לב כיום דבקים בחפץ לב באחים בקהילה שמרגישים ייאוש או דיכאון. הם אוהבים את אחיהם ואחיותיהם ומוכנים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לעזור להם (מש׳ י״ב:25, הערת שוליים; כ״ד:10). זה מה שהשליח פאולוס עודד אותנו לעשות כשאמר: ”אמרו דברי נחמה לַנדכאים, תמכו בחלשים והיו סבלנים עם כל אדם” (תסל״א ה׳:14).
12 במקרים רבים הדרך היעילה ביותר לעזור לאח או אחות מיואשים היא להטות להם אוזן קשבת ולומר להם שאתה אוהב אותם. תשומת הלב והאדיבות שאתה מעניק לכבשיו היקרים של יהוה אינם נעלמים מעיני אלוהינו (תהל׳ מ״א:1). במשלי י״ט:17 נאמר: ”המגלה טוב לב לדל מלווה ליהוה, והוא יגמול לו על מעשיו”.
13 אנחנו מבינים טוב יותר את מושג החסד כשאנחנו בוחנים את מה שקרה לנעמי אחרי מותם של בעלה ושני בניה. כשנעמי שמעה ש”יהוה זכר את עמו בתתו להם מזון”, היא החליטה לחזור לביתה (רות א׳:6). שתי הכלות יצאו איתה לדרך. אבל כשהיו בדרכן, נעמי הפצירה בהן שלוש פעמים לחזור למואב. מה הן עשו? הכתוב מציין: ”נשקה עורפה לחמותה ועזבה. אולם רות דבקה בה” (רות א׳:7–14). כשעורפה בחרה לחזור, היא פעלה על־פי הנחיותיה של נעמי ועשתה את מה שהיה מצופה ממנה. אבל רות עשתה מעבר למצופה ממנה. גם היא הייתה חופשייה לעזוב, אבל מתוך חסד היא החליטה להישאר ולעזור לחמותה שהייתה זקוקה לעזרה (רות א׳:16, 17). רות בחרה לדבוק בנעמי לא בגלל שהיא הייתה חייבת, אלא כי היא רצתה. ההחלטה של רות הייתה ביטוי של חסד אמיתי. איזה לקח אנחנו לומדים?
14 אדם שנוהג בחסד עושה מעבר למצופה. כיום, כמו בעבר, רבים מאחינו ואחיותינו בוחרים לנהוג בחסד באחיהם לאמונה, אפילו באלה שהם לא מכירים באופן אישי. למשל, כשהם שומעים על אסון שהתרחש, הם מייד רוצים לדעת איך הם יכולים לעזור. כשמישהו בקהילה נקלע לקשיים כלכליים, הם לא מהססים להושיט לו עזרה בדרכים מעשיות. ובדומה למשיחיים ממקדוניה במאה הראשונה, הם עושים מעבר למצופה. הם עושים הקרבות אישיות ונותנים ”אף מעבר ליכולתם” כדי לעזור לאחיהם שנמצאים במחסור (קור״ב ח׳:3). כמה ודאי שמח יהוה מהאהבה שהם מגלים! (קרא עברים י״ג:16).
איך אנחנו יכולים לנהוג בחסד כיום?
15 נוכל ללמוד לקחים יפים אם נבחן איך רות עזרה לנעמי. שים לב לכמה מהם.
16 אל תוותר בקלות. כשרות הציעה לחמותה נעמי להתלוות אליה ליהודה, היא בהתחלה התנגדה. אבל רות לא ויתרה. מה הייתה התוצאה? ”כאשר ראתה נעמי שרות מתעקשת ללכת איתה, חדלה לנסות לשכנעה” (רות א׳:15–18).
17 מה אנחנו יכולים לעשות: דרושה סבלנות כדי לעזור למי שמדוכאים, אבל אנחנו לא רוצים לוותר עליהם. אחות שזקוקה לעזרה אולי תסרב בהתחלה לקבל מאיתנו עזרה. בכל זאת, חסד יניע אותנו לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לדבוק בה (גל׳ ו׳:2). אנחנו מקווים שבסופו של דבר היא תקבל את התמיכה שאנחנו מציעים לה ותאפשר לנו לעזור לה להיחלץ מהייאוש.
18 אל תיעלב. כשנעמי ורות הגיעו לבית לחם, נעמי פגשה את שכנותיה לשעבר. היא אמרה להן: ”הייתי מלאה כאשר הלכתי, אך יהוה השיב אותי בידיים ריקות” (רות א׳:21). תאר לעצמך איך רות ודאי הרגישה כשהיא שמעה את המילים האלה מפיה של נעמי! רות יצאה מגדרה כדי לעזור לנעמי. היא בכתה איתה, ניחמה אותה והלכה איתה במשך ימים רבים. למרות הכול, נעמי אמרה: ”יהוה השיב אותי בידיים ריקות”. במילים האלה נעמי אפילו לא הכירה בתמיכה של רות שבאותה עת עמדה לידה. כמה ודאי כאב לרות! בכל זאת, היא דבקה בנעמי.
19 מה אנחנו יכולים לעשות: כיום, אחות במצוקה אולי תאמר לנו בהתחלה מילים פוגעות, למרות כל המאמצים שלנו לעזור לה. אבל אנחנו מנסים לא לקחת את זה ללב. אנחנו דבקים באחותנו שזקוקה לעזרה, ומבקשים מיהוה שיעזור לנו למצוא דרך לנחם אותה (מש׳ י״ז:17).
20 הענק עידוד בעיתו. רות נהגה בחסד בנעמי, אבל עכשיו רות עצמה הייתה זקוקה לעידוד. יהוה הניע את בועז לומר לה מילים מעודדות. הוא אמר לרות: ”יגמול לך יהוה על מעשייך, ומי ייתן ותקבלי שכר שלם מאת יהוה אלוהי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו”. המילים הלבביות האלה נגעו מאוד לליבה של רות. רות השיבה לבועז: ”ניחמת אותי ועודדת את שפחתך” (רות ב׳:12, 13). המילים שאמר בועז לרות בעיתן העניקו לה את הכוח שהיא הייתה זקוקה לו כדי להחזיק מעמד.
21 מה אנחנו יכולים לעשות: מי שנוהגים בחסד באחרים זקוקים גם הם לפעמים לעידוד. כפי שבועז אמר לרות שטוב ליבה לא נעלם מעיני אחרים, זקני־קהילה כיום שמים לב לעזרה שהאחים והאחיות האוהבים מושיטים, ומביעים על כך הערכה. שבחים חמימים אלה שניתנים בעיתם יעניקו לאחים והאחיות את הכוח שהם זקוקים לו כדי להחזיק מעמד (קרא ישעיהו ל״ב:1, 2).
איזו תועלת צומחת למי שנוהגים בחסד?
22 לאחר זמן מה בועז נתן בנדיבות מזון לרות ולנעמי (רות ב׳:14–18). איך נעמי הגיבה לנדיבות של בועז? היא אמרה: ”יברך אותו יהוה, אשר לא עזב את חסדו כלפי החיים והמתים” (רות ב׳:20א). זו הייתה נקודת מפנה! קודם לכן, נעמי קראה בכאב: ”יהוה פעל נגדי”. אבל עכשיו היא קראה בשמחה: ”יהוה... לא עזב את חסדו”. מה גרם לשינוי בחשיבה של נעמי?
23 היא בסופו של דבר התחילה לשים לב איך יד יהוה פועלת בחייה. יהוה השתמש ברות כדי להעניק לה את התמיכה שהיא הייתה זקוקה לה בדרכה ליהודה (רות א׳:16). נעמי ראתה את יד יהוה גם כשבועז, אחד ’מגואליהן’, עזר לשתי הנשים באהבה ובנדיבות (רות ב׳:19, 20ב). היא ודאי חשבה לעצמה: ’עכשיו אני מבינה שיהוה אף פעם לא עזב אותי. הוא היה איתי כל הזמן!’ (קרא תהלים קל״ו:23, 26.) אין ספק שנעמי הייתה אסירת תודה על כך שרות ובועז לא ויתרו עליה. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו ששלושתם שמחו מהתוצאה הנפלאה הזו.
24 מה למדנו מספר רות על חסד? חסד מניע אותנו לא לוותר בקלות על אחינו ואחיותינו שנמצאים במצוקה. הוא גם מניע אותנו לעשות הקרבות כדי לעזור להם. זקני־הקהילה צריכים בזמן הנכון לעודד בחמימות את מי שנוהגים בחסד באחרים. כשאנחנו רואים איך מי שהיו זקוקים לעזרה חוזרים להיות חזקים מבחינה רוחנית, אנחנו מרגישים שמחה עמוקה (מה״ש כ׳:35). אבל מהי הסיבה החשובה ביותר לכך שאנחנו ממשיכים לנהוג בחסד? כי אנחנו רוצים לחקות ולשמח את יהוה, האל ’רב החסד’ (שמ׳ ל״ד:6; תהל׳ ל״ג:22).
רות היא חברה נאמנה
סיפור מקראי מאויר
[תמונה 1]
[מספר:] נעמי, אלמנה שגרה במואב, החליטה לחזור למולדתה, ארץ ישראל. שתי כלותיה המואביות, רות וערפה, יצאו אתה למסע.
[תמונה 2]
[תמונה 3]
[תמונה 4]
[תמונה 5]
[מספר:] אחרי זמן מה עצרה נעמי ופנתה אל רות וערפה.
[נעמי:] בנותיי, הבעלים שלכן מתו. אתן צריכות למצוא בעלים חדשים בארץ מולדתכן, מואב. חזרו אל האימהות שלכן ואל בתיכן.
[תמונה 6]
[ערפה:] רות, אני לא רוצה לעזוב, אבל נעמי צודקת.
[תמונה 7]
[ערפה:] מואב היא הבית היחיד שהכרנו! האימהות שלנו נמצאות במואב, משפחותינו נמצאות במואב, חברינו נמצאים במואב.
[רות:] אבל ערפה, גם נעמי היא חלק מהמשפחה שלנו. והאלוהים שלה, יהוה, הוא אל רחמן וטוב. אלוהי מואב אכזריים.
[תמונה 8]
[נעמי:] הביטי! ערפה חוזרת אל עמה ואל אלוהיה. את צריכה ללכת אתה.
[תמונה 9]
[רות:] לא... לא אעזוב אותך.
[תמונה 10]
[רות:] לאן שאת תלכי אלך גם אני.
[תמונה 11]
[רות:] עמך יהיה עמי.
[תמונה 12]
[רות:] ואלוהייך יהיה אלוהיי.
[תמונה 13]
[מספר:] בשובן לארץ ישראל אספה רות מזון עבורה ועבור נעמי כאשר ליקטה שעורים בשדותיו של איש ששמו בועז.
[תמונה 14]
[בועז:] מי הבחורה הזאת?
[משגיח עבודות הקציר:] היא חזרה עם נעמי ממואב. היא לא נחה מאז שהגיעה לכאן הבוקר.
[תמונה 15]
[בועז:] שיהוה יברך אותך, רות. כולם בעיר יודעים שאת אשת חיל.
[תמונה 16]
[מספר:] בועז התחתן עם רות, ונולד להם בן ששמו עובד. נכדו של עובד נעשה למלך מפורסם בישראל. האם אתה יודע מיהו? (קרא רות ד׳:22).
[תיבה]
מה אנו לומדים מהסיפור?
כיצד רות גילתה אהבה נאמנה כלפי נעמי?
רמז: רות א׳:14, 16, 17; ב׳:11, 12.
כיצד גילה יהוה אהבה נאמנה כלפי רות ונעמי?
רמז: רות ד׳:13–15.
כיצד אתה תוכל לגלות אהבה נאמנה כלפי חבריך?
רמז: משלי י״ז:17; י״ח:24.
פרק 16
”בהחלט אלך איתךָ”
”קמתי אֵם בישראל”
רק אזכור השם סיסרא עורר פחד ובהלה ברחבי ישראל. הדת והתרבות של הכנענים התאפיינו באכזריות, והם הקריבו ילדים ועסקו בזנות פולחנית. כיצד נראו החיים בארץ תחת שליטתם של שר הצבא הכנעני וכוחותיו? משירת דבורה עולה שהיה זה כמעט בלתי אפשרי להתהלך ברחבי הארץ ושהכפרים הפכו שוממים (שופטים ה׳:6, 7). תאר לעצמך את המצב ששרר בישראל: בני העם הסתתרו ביערות ובגבעות, פחדו לעבד את אדמתם או לגור בכפרים שאינם מוקפים חומות וחששו ללכת בנתיבים הראשיים פן יתקיפו אותם, יחטפו את ילדיהם או יאנסו את נשיהם.
[הערת שוליים]
משירת דבורה עולה שסיסרא נהג לשוב ממבצעיו הצבאיים עם שלל אשר כלל נערות, ולעיתים כל חייל קיבל יותר מנערה אחת (שופטים ה׳:30). המילה ”רחם” בפסוק זה משמעה אישה צעירה. השימוש במילה זו מצביע על כך שבעיני הכובשים ערכן של הנשים הסתכם באיברי הרבייה שלהן. ככל הנראה מעשי אונס היו דבר שבשגרה.
שאלות של קוראים
● לאור הכתוב בשופטים ד׳:4, האם ניתן למנות את דבורה בשורה אחת עם שופטי ישראל, כדוגמת שמשון, גדעון, ואחרים?
בשופטים ד׳:4 נאמר: ”ודבורה, אשה נביאה, אשת לפידות, היא שופטה את ישראל בעת ההיא.” לפני־כן מציין הכתוב בשופטים ב׳:16: ”ויקם יהוה שופטים ויושיעום מיד שוסיהם.” אנו למדים מכך, שעיקר תפקידו של השופט היה להציל את בני־ישראל מכף אויביהם. נראה, איפוא, שמה שנאמר על דבורה בשופטים ד׳:4, היינו, שהיתה ”שופטה את ישראל בעת ההיא,” אין משמעו שדבורה נטלה על עצמה שלא כדין תפקיד של גבר ומילאה את כל משימותיו של שופט בישראל. שלא כשמואל, גדעון ושופטים אחרים, היא לא שפטה את כל העם ולא פעלה כמצילתם, או כ’מושיעתם’. יש לציין, כי בנחמיה ט׳:27 נזכר הביטוי ”מושיעים” במקום ”שופטים”. — השווה שופטים ג׳:9, 15.
דבורה, בתפקידה כנביאה, מסרה לברק בן־אבי־נועם את אשר דרש ממנו יהוה. באמצעותה קרא יהוה לברק לפעול כשופט ולמגר את האויב הכנעני. ברק, ולא דבורה, שימש בתור ה”מושיע” ששלח יהוה, אף־על־פי שברק ביקש מדבורה להתלוות אליו. אין זה מתקבל על הדעת שדבורה ביצעה את כל התפקידים שהוטלו על שופט בישראל, שהבולט שבהם היה לצאת בראש צבא ישראל במלחמתו נגד אויבי יהוה.
לכן, בשעה שניתן לתאר בצדק את דבורה כנביאה, הרי שהיא שימשה כשופטת בישראל רק במובן הכללי, ולא נטלה במלואו את תפקידו של שופט בישראל, בשופטים ד׳:5 נאמר עליה: ”והיא יושבת תחת תומר דבורה, בין הרמה ובין בית־אל בהר אפרים; ויעלו אליה בני־ישראל למשפט.” מאחר שנחה עליה רוח יהוה, יכולה היתה להשיא את עצת יהוה לבני העם ששטחו בפניה את בעיותיהם.
לעומת זאת, ברק היה ללא ספק האיש שגרם להצלת בני־ישראל מכף אויביהם. לכן, המסקנה המתבקשת היא, שברק היה השופט במובנה המלא של המלה, וזאת בתואם עם עברים י״א:32, שם הוא נמנה בין שופטי ישראל.
”קמתי אֵם בישראל”
שלטון האימים נמשך 20 שנה עד שהבחין יהוה שעמו קשה העורף מוכן להשתנות, ואז ’קמה דבורה, אֵם בישראל’, כנאמר בשירת דבורה וברק שנכתבה בהשראת אלוהים. איננו יודעים אם דבורה, אשת לפידות, אכן הייתה אם לילדים. אולם לכינוי זה יש משמעות סמלית. יהוה מינה את דבורה לספק לעמו הגנה אימהית. הוא אמר לה לקרוא לשופט ברק, אדם חזק בעל אמונה איתנה, ולהורות לו לצאת למתקפה נגד סיסרא (שופטים ד׳:3, 6, 7; ה׳:7).
נקודות בולטות מספר שופטים
ה׳:20 — כיצד זה שהכוכבים מן השמים נלחמו לברק? המקרא אינו מפרט אם מדובר בעזרת המלאכים, בממטר מטאורים שחכמי סיסרא פירשו כאות מבשר רעות או אולי בתחזיות אסטרולוגיות כוזבות שנמסרו לסיסרא. כך או כך, אין ספק שהכוונה היא להתערבות כלשהי מצד אלוהים.
גלה רוח התנדבות לתהילת יהוה!
”בהתנדב עם, ברכו יהוה” (שופ׳ ה׳:2).
”הַלְאֵל יסכון [יועיל] גבר, כי יסכון עלימו [האם יועיל לו] משכיל? הַחֵפֶץ לשדי כי תצדק, ואם בֶּצַע [רווח] כי תַתֵּם דרכיך [תלך בדרך התום]?” (איוב כ״ב:1–3) האם שאלת את עצמך אי פעם שאלות כאלה? כאשר הפנה את השאלות הללו לאיוב, אליפז התימני ללא ספק האמין שהתשובה להן היא לא. ידידו, בלדד השוחי, אף טען שבני האדם אינם יכולים להיחשב לצדיקים בעיני אלוהים (קרא איוב כ״ה:4).
2 אותם מנחמי שווא טענו שמאמצינו לשרת את יהוה בנאמנות אינם מועילים לו כלל, ושבעיני אלוהים ערכנו אינו עולה על עש, רימה או תולעת (איוב ד׳:19; כ״ה:6). ממבט ראשון אולי נסיק שאליפז ובלדד גילו ענווה (איוב כ״ב:29). אחרי הכול, מפסגת הר גבוה או מחלון מטוס בני האדם נראים קטנים וחסרי חשיבות. אולם האם כך רואה יהוה את תרומתנו לפעילות למען המלכות כאשר הוא מתבונן בכוכב הלכת שלנו ממרום מעמדו? יהוה גילה מה הוא חושב בנידון כאשר הוכיח את אליפז, בלדד וצופר על כך שלא דיברו עליו נכונה. במקביל הוא הביע את שביעות רצונו מאיוב כאשר כינה אותו ”עבדי” (איוב מ״ב:7, 8). מכאן שאדם אכן יכול להועיל לאלוהים.
”מה תיתן לו?”
3 יהוה לא תיקן את אליהוא על כך ששאל את איוב: ”אם צדקת [אם אתה צדיק], מה תיתן לו [לאלוהים], או מה מידך ייקח?” (איוב ל״ה:7) האם אליהוא התכוון שמאמצינו לשרת את אלוהים חסרי תכלית? לא. כוונתו הייתה שיהוה אינו תלוי בעבודתנו אותו. יהוה שלם ולא חסר לו דבר. איננו יכולים להעשיר או לחזק אותו. אדרבה, כל תכונה טובה, כישרון או יכולת שיש לנו הם פיקדון שקיבלנו מאלוהים, והוא שם לב לאופן שבו אנו משתמשים בהם.
4 בעיני יהוה מי שנוהגים בחסד כלפי משרתיו כביכול נוהגים בחסד כלפיו. ”מלווה יהוה חונן דל, וגמולו ישלם לו”, נאמר במשלי י״ט:17. האם פסוק זה מצביע על כך שיהוה מבחין בכל מעשה חסד למען הדלים? האם נוכל להסיק שבורא היקום רואה עצמו כמי שלוֹוה מאנשים בשר ודם הנוהגים בזולת ברחמים? האם הוא באמת רואה במעשיהם הלוואות שעליו להחזירן על־ידי הרעפת חסד וברכות? כן, ובן אלוהים עצמו אישר זאת (קרא לוקס י״ד:13, 14).
5 יהוה הזמין את ישעיהו הנביא לשמש כנציגו ובזאת הראה שהוא חפץ שבני אדם נאמנים ייטלו חלק בהגשמת מטרתו (יש׳ ו׳:8–10). ישעיהו נענה ברצון להזמנה. אלפים בימינו אומרים גם הם ”הנני! שלחני!” ומסכימים למלא משימות מאתגרות בשירות יהוה. עם זאת, ייתכן שתשאל: ’האם יש חשיבות למאמציי? אומנם יהוה מרשה לי ברוב טובו להתנדב ולהשתתף, אך האם הוא לא יקיים את דברו ללא תלות בתרומתי האישית בשירותו?’ ראה כיצד האירועים שהתרחשו בימי דבורה וברק מספקים מענה לשאלות הללו.
אלוהים הפיח אומץ בעמו המבועת
6 המלך הכנעני יבין דיכא את עם ישראל ביד ברזל במשך 20 שנה. תושבי הכפרים פחדו אפילו להיראות בפומבי. מנקודת מבט צבאית הם היו דלי נשק ונטולי כלי התקפה וכלי הגנה. לעומתם חיילי האויב צוידו ב”תשע מאות רכב ברזל” (שופ׳ ד׳:1–3, 13; ה׳:6–8).
7 בכל זאת, ביד דבורה הנביאה נתן יהוה לברק את ההנחיה הברורה הבאה: ”לך ומשכת בהר תבור, ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו, ונתתיהו בידך” (שופ׳ ד׳:4–7).
8 שמע הדבר נפוץ במהירות. המתנדבים התאספו בהר תבור. ברק מילא ללא דיחוי אחר הנחיותיו של יהוה. (קרא שופטים ד׳:14–16.) במהלך הקרב העיקרי שנערך בתַעְנַךְ, הפך שבר ענן פתאומי את האזור לאדמה בוצית. ברק דלק אחר צבא סיסרא כל הדרך עד חרושת — מרחק של 24 קילומטרים. בנקודה מסוימת נטש סיסרא את מרכבתו מטילת האימה, שהפכה לחסרת תועלת, ונס על נפשו לצַעֲנַנִּים, אולי בקרבת קֶדֶשׁ. הוא ביקש מחסה באוהלה של יעל, אשת חבר הקיני, והיא קיבלה אותו בברכה. הוא היה תשוש מהקרב ושקע בשינה. כעת סיסרא היה חשוף ופגיע. יעל פעלה בהחלטיות ובאומץ לב והמיתה אותו (שופ׳ ד׳:17–21). אויבי ישראל נחלו תבוסה מוחצת!
גישות מנוגדות באשר לשירות התנדבותי
9 יש ללמוד את שופטים פרק ד׳ ופרק ה׳ ביחד מכיוון שכל פרק מכיל מידע שאינו מופיע באחר. לדוגמה, בשופטים ה׳:20, 21 נאמר: ”מן שמיים נלחמו הכוכבים, ממסילותם נלחמו עם סיסרא. נחל קישון גְרָפָם”. האם מדובר כאן בהתערבות מצד המלאכים? האם התרחש מטר מטאורים? הכתוב אינו מוסר פרטים נוספים. אך הגיוני להסיק שאלוהים התערב והביא לגשמי זלעפות שירדו בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון וגרמו ל־900 מרכבות המלחמה לשקוע בבוץ. הכתוב בשופטים ד׳:14, 15 זוקף שלוש פעמים את הניצחון לזכות יהוה. איש מ־000,10 המתנדבים מקרב בני ישראל לא יכול היה לזקוף לעצמו את הניצחון.
10 מעניין לציין שבשיר הניצחון ששרו דבורה וברק לתהילת יהוה על ישועתו הפלאית הם אמרו: ”’אוֹרוּ [ארורה] מֵרוֹז’, אמר מלאך יהוה, ’אורו ארוֹר יושביה, כי לא באו לעזרת יהוה, לעזרת יהוה בגיבורים’” (שופ׳ ה׳:23).
11 נראה שהקללה שבאה על מרוז הייתה כה כבדה שאיש לא יודע בוודאות מה הייתה מרוז. האם הייתה זו עיר שיושביה לא נענו לקריאה הראשונית למתנדבים? האם היא הייתה ממוקמת במסלול בריחתו של סיסרא, ותושביה יכלו ללכוד אותו אך החמיצו הזדמנות זו? לא ייתכן שהם לא שמעו את קריאתו של יהוה למתנדבים. עשרת אלפים איש מאזורם נרתמו לקרב. נסה לראות בעיני רוחך את תושבי מרוז מבחינים בלוחם האכזרי הנס בבהלה לבדו ברחובותיהם. הייתה זו הזדמנות פז לקדם את מטרת יהוה ולזכות לברכתו. בכל זאת, ברגע מכריע זה, כשהייתה בידם הבחירה לנקוט פעולה, הם גילו אדישות. עד כמה מנוגד היה זה לקו הפעולה האמיץ של יעל המתואר בפסוקים שלאחר מכן (שופ׳ ה׳:24–27).
12 בשופטים ה׳:9, 10 מוצג ניגוד נוסף בין גישתם של מי שצעדו עם ברק לבין גישתם של מי שלא חברו אליו. דבורה וברק שיבחו את ”חוקקי ישראל, המתנדבים בעם”. הם היו שונים לגמרי מ”רוכבי אתונות צחורות”, שהיו גאים מכדי להירתם למאמץ, ומ”יושבי על מידין [מרבדים]”, כלומר אוהבי המותרות. בשונה מ”הולכי על דרך”, מי שבחרו בדרך הקלה, האנשים שצעדו עם ברק היו מוכנים להילחם במדרונות הסלעיים של התבור ובעמק קישון הבוצי! לכל רודפי התענוגות נאמר: ”שׂיחוּ!” הם היו צריכים להרהר בהזדמנות שהחמיצו לתמוך במטרת יהוה. כך צריכים לעשות כל המהססים לשרת כיום את יהוה במלוא יכולתם.
13 מי שגילו רוח של התנדבות ראו במו עיניהם כיצד מפאר יהוה את ריבונותו. הם היו יכולים לגולל בפה מלא את ”צדקות יהוה” (שופ׳ ה׳:11). מאידך, הכתוב בשופטים ה׳:15–17 מתמקד בשבטים ראובן, דן ואשר ומציין שהם היו שקועים בעניינים חומריים — כגון עדרים, אוניות ומפרצים (נמלים) — במקום במלאכה שיהוה רצה שתתבצע. לעומתם, השבטים זבולון ונפתלי ’חירפו נפשם’ כדי לתמוך בדבורה וברק (שופ׳ ה׳:18). הגישות המנוגדות באשר לשירות התנדבותי טומנות בחובן לקח חשוב עבורנו.
”ברכו יהוה”
14 כיום איננו נקראים לצאת להילחם פשוטו כמשמעו, אבל נפלה בחלקנו הזכות לבשר בהתלהבות ובאומץ לב. הצורך במתנדבים בארגון יהוה גדול מתמיד. מיליוני אחים ואחיות מתנדבים בהיבטים שונים של השירות המורחב ומשרתים כחלוצים, חברי בית־אל ומתנדבי בניית אולמי מלכות. כמו כן, צעירים ומבוגרים רבים מתנדבים בכינוסים. חשוב גם על זקני־הקהילה הממלאים תפקידים כבדי משקל בוועדות הקישור עם בתי־חולים ובארגון הכינוסים. תוכל להיות בטוח שיהוה מעריך עד מאוד את רוח ההתנדבות שלך, והוא לא ישכח את מאמציך (עב׳ ו׳:10).
15 כדאי שכל אחד מאתנו ישאל את עצמו: ’האם אני מעדיף שאחרים יבצעו את מרבית המלאכה? האם אני מרשה לעניינים חומריים להאפיל על רוח ההתנדבות שלי? בדומה לברק, דבורה, יעל ו־000,10 המתנדבים, האם אני מגלה אמונה ואומץ לב ומשתמש בכל מה שעומד לרשותי כדי למלא אחר הצו הברור שנתן יהוה? אם אני חושב לעבור לעיר או למדינה אחרת משיקולים כלכליים, האם אני שוקל בליווי תפילות איזו השפעה תהיה לכך על משפחתי ועל הקהילה?’
16 יהוה העניק לנו את הזכות המכובדת לתמוך בריבונותו. עוד מימי אדם וחוה מנסה השטן להדיח את בני האדם לתמוך בריבונותו המתחרה. משום כך תמיכתך בשלטון יהוה משדרת לשטן מסר חזק וברור. אמונתך ונאמנותך המניעות אותך לגלות רוח של התנדבות משמחות את לב יהוה (מש׳ כ״ג:15, 16). תודות לתמיכתך הוא יכול להשיב לחירופי השטן (מש׳ כ״ז:11). לכן בציותך ובנאמנותך אתה נותן ליהוה משהו היקר בעיניו אשר משמח את לבו עד מאוד.
17 בקרוב ישכנו על פני תבל רק אנשים המעדיפים את ריבונות יהוה על פני כל ריבונות אחרת. עד כמה אנו מייחלים לימים הללו! בדומה לדבורה וברק אנו שרים: ”יאבדו כל אויביך, יהוה, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שופ׳ ה׳:31). מילים אלה יתממשו כאשר ישים יהוה קץ לעולמו המרושע של השטן. כאשר תפרוץ מלחמת הר מגידון, לא יהיה צורך במתנדבים בשר ודם שיביסו את האויב. באותה עת ’נעמוד ונראה את ישועת יהוה’ (דה״ב כ׳:17). אך בינתיים יש לנו שפע של הזדמנויות לתמוך באומץ ובהתלהבות במטרת יהוה.
18 ”בהתנדב עם, ברכו יהוה”. דבורה וברק לא פתחו את שיר הניצחון שלהם בדברי הלל לבני אדם, אלא בתהילה לאל העליון (שופ׳ ה׳:1, 2). כאז כן כיום. מי ייתן ורוח ההתנדבות שאתה מגלה תניע אחרים ’לברך את יהוה’!
באמונה הביס ברק צבא אדיר
שווה בנפשך שאתה עומד פנים אל פנים מול גדוד של חיילי אויב. הם חמושים בכלי הלוחמה החדישים ביותר וניצבים הכן להשתמש בהם. אתה ואנשיך עומדים מולם חסרי הגנה.
חוויה כזו עברה בתקופת השופטים על ברק, דבורה ועל עוד 000,10 מבני ישראל. כוחות האויב היו כנענים בפיקודו של שר הצבא סיסרא. הנשק שלהם כלל מרכבות אשר גלגליהן מצוידים בחרמשי ברזל. זירת ההתרחשות היתה הר תבור ונחל קישון. מה שאירע שם העיד על אמונתו המופתית של ברק. תן דעתך למאורעות שקדמו לעימות.
ישראל צועקים אל יהוה
בספר שופטים מסופר על כך שישראל שוב ושוב פנו עורף לעבודת אלוהים הטהורה ועל ההשלכות הקשות של מעשיהם. בכל פעם התחנן העם לרחמי אלוהים, וכתוצאה מכך אלוהים שלח להם מושיע. הם נגאלו, שוב מרדו בו, וחוזר חלילה. בהתאם לתבנית זו, הכתוב מוסר: ”ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני יהוה, ואהוד [שופט שהושיעם מידי מואב] מת”. לאמיתו של דבר, הם ’בחרו אלוהים חדשים’. והתוצאה? ”וימכרם יהוה ביד יבין מלך כנען, אשר מלך בחצור. ושר צבאו סיסרא... ויצעקו בני ישראל אל יהוה, כי תשע מאות רכב ברזל לו [לסיסרא], והוא לחץ את בני ישראל בחוזקה עשרים שנה” (שופטים ד׳:1–3; ה׳:8).
המקרא מספר לנו גם כיצד התנהלו החיים בארץ ישראל באותם ימים: ”חדלו אורחות [ננטשו הנתיבים הראשיים והפתוחים], והולכי נתיבות ילכו אורחות עקלקלות. חדלו פרָזון בישראל [מקומות המגורים הפתוחים נעזבו]” (שופטים ה׳:6, 7). האנשים פחדו מפשיטות רכבים. ”החיים בישראל היו אפופי פחד”, אומר פרשן אחד, ו”נראה כי העם בכללותו היה משותק וחסר אונים”. ולכן, כפי שעשו בעבר, העם המיואש צעק אל יהוה.
יהוה ממנה מנהיג
הדיכוי הכנעני הביא על העם תקופה של משבר לאומי. באמצעות הנביאה דבורה, מסר אלוהים את משפטיו והוראותיו. כך העניק לה יהוה את הזכות להיות במובן סמלי אֵם בישראל (שופטים ד׳:4; ה׳:7).
דבורה קראה לברק ואמרה לו: ”הלוא ציווה יהוה אלוהי ישראל. ’לך ומשכת בהר תבור, ולקחת עימך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו, ונתתיהו בידך’” (שופטים ד׳:6, 7). דבורה אמרה, ’הלוא ציווה יהוה’ ובכך הבהירה שאין לה כל סמכות אישית על ברק. היא פשוט פעלה בתור אפיק שדרכו מושמעת ההוראה האלוהית. כיצד הגיב ברק?
”אם תלכי עימי”, אמר ברק, ”והלכתי. ואם לא תלכי עימי, לא אלך” (שופטים ד׳:8). מדוע נרתע ברק לקבל את התפקיד שאלוהים נתן לו? האם התנהג כפחדן? שמא לא היה לו אמון בהבטחות אלוהים? לא. ברק לא סירב לקבל על עצמו את האחריות וגם לא המרה את פי יהוה. תגובתו העידה על תחושה של אי־כשירות למלא לבדו אחר מצוות אלוהים. נוכחותה של נציגת אלוהים היתה מבטיחה לו הדרכה אלוהית ומחדירה בו ובאנשיו תחושת ביטחון. לכן, התנאי שהציב ברק לא העיד על חולשה, אלא דווקא על אמונה איתנה.
תגובתו של ברק דומה לתגובותיהם של משה, גדעון וירמיהו. גם גברים אלה הטילו ספק ביכולתם האישית למלא את השליחות שהטיל עליהם אלוהים. אך זה לא הפך אותם לאנשים פחות נאמנים (שמות ג׳:11 עד ד׳:17; ל״ג:12–17; שופטים ו׳:11–22, 36–40; ירמיהו א׳:4–10). ומה ניתן לומר על גישתה של דבורה? היא לא ניסתה להשתלט על העניינים, אלא המשיכה לשרת את יהוה בצניעות. ”הלוך אלך עימך”, אמרה לברק (שופטים ד׳:9). היא הסכימה לעזוב את ביתה — שהיה בטוח יותר — ולהצטרף לברק לקראת הקרב הממשמש ובא. גם דבורה גילתה אמונה ואומץ לב.
באמונה הם הלכו אחר ברק
כוחות ישראל נועדו בהר מרכזי ובולט, הר תבור. המקום היה אידיאלי, ושימש נקודת התאספות טבעית לשבטים נפתלי וזבולון, שנחלותיהם שכנו בקרבת מקום. לפיכך, בהתאם להוראות אלוהים, עשרת אלפים מתנדבים — וכמובן גם דבורה — הלכו אחרי ברק לעבר הר תבור.
לאותם אנשים שחברו לברק היתה דרושה אמונה. יהוה אומנם הבטיח לברק ניצחון על הכנענים, אך איזה נשק עמד לרשות בני ישראל? בשופטים ה׳:8 נאמר: ”מגן אם יֵרָאֶה, ורומח [כלומר, לא ייראה מגן ורומח], בארבעים אלף בישראל”. בני ישראל לא היו מצוידים כהלכה. ובכל זאת, מגינים ורומחים כלל לא יכלו להשתוות לרכבי מלחמה משוריינים בברזל. כאשר שמע סיסרא שברק עלה להר תבור, הוא הזעיק מייד את כל רכבו וחייליו אל נחל קישון (שופטים ד׳:12, 13). אך סיסרא לא היה מודע לכך שהוא בעצם עומד להילחם נגד האל הכול יכול.
ברק מביס את צבא סיסרא
כאשר הגיע רגע העימות, אמרה דבורה לברק: ”קום, כי זה היום אשר נתן יהוה את סיסרא בידך. הלוא יהוה יצא לפניך”. ברק ואנשיו היו צריכים לרדת מפסגת התבור אל מישורי העמק, שם היה למרכבות סיסרא יתרון אסטרטגי. כיצד היית מרגיש באותו רגע בתור חייל בצבא ברק? האם היית מציית ברצון, בעודך זוכר שההוראה באה מיהוה? ברק ועשרת אלפים חייליו צייתו. ”ויָהָם יהוה את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק” (שופטים ד׳:14, 15).
בעזרת יהוה, הביס ברק את צבא סיסרא. אין בתיאור הקרב פרטים על כל מה שהתרחש. אך שירת הניצחון של ברק ודבורה מציינת ש’השמים והעבים נטפו מים’. סביר מאוד שגשמים עזים גרמו למרכבות סיסרא להיתקע בבוץ, וכך היתה ידו של ברק על העליונה. הנה כי כן, הנשק ההתקפי העיקרי של הכנענים הפך למכשלה. ובאשר לגופות חיילי סיסרא, נאמר בשירה: ”נחל קישון גרָפָם” (שופטים ה׳:4, 21).
האם תרחיש זה אמין? באפיק של נחל קישון בדרך כלל זורמים מעט מאוד מים. בעקבות סערות או גשמים ממושכים, נחלים כדוגמתו עלולים לעלות על גדותם בפתאומיות ולהפוך לזרמים מהירים ומסוכנים. בימי מלחמת העולם הראשונה קרה ש־15 דקות בלבד של גשמים שניתכו על אדמת החימר הכבדה באותו אזור סיכנו תנועה של חיל פרשים שלם. דיווחים על הקרב שניטש בהר תבור בין נפוליאון והטורקים ב־16 באפריל 1799 מספרים, כי ”רבים מן האחרונים טבעו כאשר ניסו להימלט דרך חלק מן המישור שהוצף על־ידי הקישון”.
ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו טען שכאשר צבאות סיסרא וברק הגיעו לידי קרב, ”התחוללה סערה גדולה עם גשמי־עוז וברד, ורוח השיבה להם לכנענים את הגשם בפניהם והאפילה על עיניהם, עד שקשתותיהם ומקלעותיהם לא היו להם לתועלת”.
”מן שמים נלחמו הכוכבים”, נאמר בשופטים ה׳:20, ”ממסילותם נלחמו עם סיסרא”. כיצד נלחמו הכוכבים בסיסרא? יש הרואים בהצהרה זו התייחסות לעזרה אלוהית. אחרים מפרשים זאת כעזרה ממלאכים, כממטר מטאורים או מייחסים את האמירה להסתמכות האווילית של סיסרא על תחזיות אסטרולוגיות. הואיל והמקרא אינו מסביר כיצד בדיוק נלחמו הכוכבים בקרב זה, נראה כי די להבין הצהרה זו כהתייחסות לסוג מסוים של התערבות אלוהית לטובת צבא ישראל. בכל אופן, בני ישראל ניצלו את המצב עד תום. ”וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרושת הגויים, ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד” (שופטים ד׳:16). ומה עלה בגורלו של סיסרא שר הצבא?
העריץ נופל ”ביד אישה”
המקרא מציין: ”וסיסרא [נטש את הקרב ו]נס ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני”. יעל הזמינה את סיסרא התשוש פנימה אל אוהלה, נתנה לו חלב וכיסתה אותו כדי שיירדם. ואז ’לקחה את יתד האוהל. ותשם בידה את המקֶבֶת’, כלי שהיה רגיל בשימוש אצל יושבי אוהלים. ”ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ. והוא נרדם ויעף, וימות” (שופטים ד׳:17–21).
לאחר מכן יצאה יעל לפגוש את ברק ואמרה לו: ”לך ואראך את האיש אשר אתה מבקש”. הכתוב מוסיף: ”ויבוא אליה והנה סיסרא נופל מת, והיתד ברקתו”. איזו חוויה מחזקת אמונה עבור ברק! עוד קודם לכן אמרה לו דבורה הנביאה: ”לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור יהוה את סיסרא” (שופטים ד׳:9, 22).
האם מעשיה של יעל היו בחזקת בגידה? לא כך ראה זאת יהוה. ”מנשים באוהל תבורך” נאמר בשירת הניצחון של ברק ודבורה. שירה זו עוזרת לנו לאמץ נקודת מבט נאותה לגבי מותו של סיסרא. אמו מתוארת כמי שמצפה בקוצר רוח לשובו מן הקרב. ”מדוע בושש רכבו לבוא?” היא שואלת. ”חכמות שׂרותיה” מנסות להרגיעה ואומרות שהוא ודאי מחלק את שלל המלחמה — בדים רקומים יפהפיים ונשים בשביל הגברים. הנשים אומרות: ”הלוא ימצאו יחלקו שלל רַחַם רחמתיים [כינוי בשפתם של החיילים לפילגשים שנלקחו בשבי] לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא... רקמה, צבע רקמתיים, לצווארי שלל” (שופטים ה׳:24, 28–30).
לקחים עבורנו
סיפור המעשה של ברק כורך בתוכו לקחים חשובים עבורנו. בעיות ותסכולים יפקדו בוודאות את כל מי שאינם נותנים ליהוה מקום בחייהם. חופש מסוגי דיכוי שונים הינו בר־השגה לכל הפונים לאלוהים מתוך חרטה ומאמינים בו. כמו כן, האין זה מן הראוי שנפתח את תכונת הצייתנות? גם כאשר דרישותיו של אלוהים אינן משתלבות עם ההיגיון של בני אדם, נוכל להיות בטוחים שהדרכותיו הן תמיד לטובתנו הנצחית (ישעיהו מ״ח:17, 18). רק בזכות אמונתו ביהוה וציות להדרכותיו הצליח ברק ’להביס צבאות זרים’ (עברים י״א:32–34).
שירת דבורה וברק נחתמת במילים המרגשות: ”כן יאבדו כל אויביך, יהוה, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שופטים ה׳:31). עד כמה נכונות יהיו מילים אלו כאשר יהוה ישים קץ לעולמו המרושע של השטן!
פרק 17
”ברוכה בנשים”
הר מגידון הוא בשורות טובות!
3 קרא ההתגלות ט״ז:14, 16. המילה ”הר מגידון” מופיעה רק פעם אחת בכתבי־הקודש, ומקורה במונח שמשמעו ”הר מגידו”. מגידו הייתה עיר בישראל הקדומה (יהו׳ י״ז:11). אך הר מגידון אינו מתייחס לאף מקום ממשי עלי אדמות. במובן הצר, הוא מתייחס למצב שבו ”מלכי כל העולם המיושב” נאספים נגד יהוה (ההת׳ ט״ז:14). אולם במאמר זה נשתמש במונח ”הר מגידון” גם כדי להתייחס למלחמה שתפרוץ מייד לאחר האיסוף של מלכי העולם. מניין לנו שהר מגידון מתייחס למקום סמלי? ראשית, לא קיים הר ששמו מגידו. שנית, האזור הסובב את מגידו קטן מכדי להכיל את ”מלכי כל העולם המיושב” יחד עם צבאותיהם וכלי מלחמתם. שלישית, כפי שנראה בהמשך המאמר, מלחמת הר מגידון תפרוץ כאשר ”מלכי” העולם יתקפו את משרתי אלוהים, אשר מפוזרים ברחבי כדור הארץ.
4 מדוע יהוה קישר בין המלחמה הסופית הגדולה לבין מגידו? מגידו ועמק יזרעאל הסמוך היו מקומות שבהם נערכו קרבות רבים. לעיתים התערב יהוה בקרבות האלה באופן ישיר. לדוגמה, ”על מי מגידו” סייע אלוהים לשופט ברק להביס צבא כנעני שהנהיג סיסרא. ברק ודבורה הנביאה הודו ליהוה על ניצחונם המפליא. הם שרו: ”מן שמיים נלחמו הכוכבים... [נגד] סיסרא. נחל קישון גרָפָם” (שופ׳ ה׳:19–21).
5 ברק ודבורה חתמו את שירם במילים: ”כן יאבדו כל אויביך, יהוה, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שופ׳ ה׳:31). ואכן, בהר מגידון אויבי אלוהים יאבדו. בניגוד אליהם, אוהבי אלוהים ייוושעו. אולם קיים הבדל חשוב אחד בין שתי המלחמות. בהר מגידון משרתי אלוהים לא יילחמו. הם אף לא יהיו חמושים. ’גבורתם תהיה בכך שיהיו שקטים ויבטחו’ ביהוה ובצבאותיו השמימיים (יש׳ ל׳:15; ההת׳ י״ט:11–15).
6 כיצד יביס אלוהים את אויביו בהר מגידון? הוא יכול להשתמש בדרכים רבות כגון רעידות אדמה, מטרי ברד וברקים (איוב ל״ח:22, 23; יח׳ ל״ח:19–22). הוא יכול לגרום לאויביו לתקוף זה את זה (דה״ב כ׳:17, 22, 23). כמו כן, הוא יכול להשתמש במלאכיו כדי להשמיד את הרשעים (יש׳ ל״ז:36). יהיו אשר יהיו האמצעים שבהם ישתמש אלוהים, ניצחונו יהיה מוחלט, וכל אויביו יושמדו. בנוסף, כל הצדיקים ייוושעו (מש׳ ג׳:25, 26).
בנ ”חֶבֶר” מס׳ 2
חֶבֶר
2. הוא היה קֵיני, בעלה של יעל (האישה שהרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין) וצאצא של חוֹבָב שהיה ”חוֹתֵן משה”. חבר ככל הנראה נפרד משאר הקינים, והיה ביחסי שלום עם יבין מלך חצור (שופ ד׳:11, 17, 21; ה׳:24).
יהוה עונה לתפילה היוצאת מעומק הלב
12 שים לב שהמשורר מאמין באמונה שלמה כי יהוה מסוגל לסכל את מזימותיהם של העמים האויבים. הוא קושר בין שני נצחונות מכריעים של בני ישראל על אויביהם ליד מגידו העתיקה החולשת על בקעת מגידו. בקיץ ניתן לראות את ערוצו היבש של נחל קישון מתפתל לאורך הבקעה. לאחר גשמי החורף הכבדים מציפים המים את המקום. אולי זו הסיבה שהנחל נקרא גם ”מי מגידו” (שופ׳ ד׳:13; ה׳:19).
13 כ־15 קילומטרים ממול למגידו ומעבר לבקעה ניצבת גבעת המורֶה שבה נאספו יחדיו בימי השופט גדעון צבאותיהם של המדיינים, העמלקים ובני קדם (שופ׳ ז׳:1, 12). צבאו של גדעון צומצם ומנה 300 גברים בלבד, אך בעזרת יהוה הביסו את כוחות האויב הרבים. כיצד? הם נשמעו להנחיית אלוהים וכיתרו בלילה את מחנה האויב כשבידיהם כדי חרס ובהם מוסתרים לפידים בוערים. בהינתן האות מפי גדעון, שברו אנשיו את הכדים וחשפו את הלפידים. באותו רגע תקעו בשופרות וקראו בקול גדול: ”חרב ליהוה ולגדעון!” מהומה נזרעה בקרב אויביהם, והם החלו להרוג זה את זה; הניצולים נמלטו אל עבר הירדן המזרחי. בינתיים הצטרפו עוד גברים מבני ישראל למרדף אחר האויב. בסך הכול הומתו 000,120 חיילי אויב (שופ׳ ז׳:19–25; ח׳:10).
14 מעבר לבקעת מגידו וכשישה קילומטרים מצפון לגבעת המורה עומד הר תבור. מספר שנים לפני המלחמה שניהל גדעון, נאספו על ההר הזה, בפיקודו של השופט ברק, 000,10 לוחמים מקרב עם ישראל. הם יצאו למלחמה נגד סיסרא, שר צבאו של יבין, מלך חצור הכנעני. הצבא הכנעני היה מצויד ב־900 מרכבות שעל גלגליהן הורכבו להבי ברזל ארוכים וקטלניים שהסתובבו עם תנועת הגלגלים. כשהתאגדו חיילי ישראל הדלים בנשק על הר תבור, התפתה צבא סיסרא להתקדם אל הבקעה. ”ויהם יהוה את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה”. יש להניח כי ירד לפתע גשם זלעפות שהציף את נחל קישון וגרם למרכבות לשקוע בבוץ הכבד. כל חיילי סיסרא הומתו בידי בני ישראל (שופ׳ ד׳:13–16; ה׳:19–21).
15 המשורר מבקש מיהוה לעשות דבר דומה לעמים שאיימו על קיומו של עם ישראל. הוא מתפלל: ”עשה להם כמדיין, כסיסרא, כיָבִין בנחל קישון. נשמדו בעין דֹאר [עין דור], היו דומן לאדמה” (תהל׳ פ״ג:10, 11). מעניין לציין שמלחמתו הסופית של אלוהים נגד עולם השטן נקראת הר מגידון (מגידו). השם מזכיר לנו את הקרבות הדרמטיים שהתרחשו סמוך למגידו. נצחונותיו של יהוה במלחמות קדומות אלו נוטעות בנו את הביטחון בנצחונו הוודאי במלחמת הר מגידון (ההת׳ ט״ז:13–16).
”קמתי אֵם בישראל”
בהמשך הגיע לשם ברק בחיפושיו אחר סיסרא. כאשר הראתה לו יעל את הגופה, הבחין ברק ביתד הנעוץ ברקותיו של סיסרא והבין שנבואתה של דבורה התגשמה. ואכן, הייתה זו אישה שהביאה למותו של סיסרא, הלוחם הדגול! מבקרי מקרא וספקנים הצמידו ליעל כינויי גנאי רבים, אך ברק ודבורה ראו את מעשיה באור נכון. בשירת הניצחון שלהם שנכתבה ברוח אלוהים הם היללו את יעל על המעשה האמיץ שעשתה באמרם: ”תבורך מנשים” (שופטים ד׳:22; ה׳:24). שים לב לרוחב לבה של דבורה. היא לא קינאה ביעל על כך שזכתה להלל, אלא שמחה שדבר יהוה התגשם.
נשים במקרא — מה נוכל ללמוד מהן?
תשובת המקרא
המקרא מספר לנו על נשים רבות היכולות ללמד אותנו לקחים יקרי ערך (רומים ט״ו:4; טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17). מאמר זה מספר בקצרה רק על כמה מהנשים המוזכרות במקרא. רבות מהן מציבות דוגמה טובה לחיקוי ואחרות משמשות עבורנו כאות אזהרה (קורינתים א׳. י׳:11; עברים ו׳:12).
אביגיל
מי הייתה אביגיל? היא הייתה אשתו של איש עשיר אך קשה לב בשם נבל. לעומתו, אביגיל הייתה נבונה וענווה, וניחנה ביופי פיזי ורוחני (שמואל א׳. כ״ה:3).
מה היא עשתה? אביגיל גילתה חוכמה וכושר הבחנה והצליחה למנוע אסון. היא ונבל גרו באותו אזור שבו דוד, שעתיד היה למלוך על ישראל, חי במנוסה. בזמן שדוד ואנשיו שהו שם, הם הגנו על צאנו של נבל מפני שודדים. אך כאשר שליחיו של דוד ביקשו מנבל מזון, הוא סירב בחוצפה לספק להם את מבוקשם. דוד רתח מזעם! לכן הוא ואנשיו יצאו במטרה להרוג את נבל ואת כל אנשי ביתו (שמואל א׳. כ״ה:10–12, 22).
אביגיל פעלה ללא דיחוי כששמעה מה עשה בעלה. היא העבירה באמצעות משרתיה אספקת מזון לדוד ואנשיו והלכה בעקבותיהם במטרה לבקש את רחמיו (שמואל א׳. כ״ה:14–19, 24–31). כאשר דוד ראה את מתנתה, הבחין בענוותה ושמע לעצתה הנבונה, הוא הבין שאלוהים השתמש בה כדי למנוע אסון (שמואל א׳. כ״ה:32, 33). זמן קצר לאחר מכן נבל מת ודוד נשא את אביגיל לאישה (שמואל א׳. כ״ה:37–41).
מה נוכל ללמוד מאביגיל? למרות שהייתה יפה ועשירה, לאביגיל הייתה הערכה עצמית מאוזנת. היא הייתה מוכנה להתנצל על משהו שכלל לא היה באשמתה כדי לשמור על השלום. למרות המצב הטעון היא שמרה על קור רוח ופעלה בטקט, אומץ ותושייה.
◀ לדיון נוסף על אביגיל, ראה המאמר ”היא פעלה בתבונה”.
איזבל
מי הייתה איזבל? היא הייתה אשתו של אחאב מלך ישראל. היא הייתה נוכרייה ולא עבדה את יהוה אלוהים, אלא את האל הכנעני בעל.
מה היא עשתה? המלכה איזבל הייתה שתלטנית, אכזרית ואלימה. היא קידמה את עבודת הבעל ואת ההפקרות המינית שהיוותה חלק ממנה. במקביל היא ניסתה לשים קץ לעבודת האל האמיתי, יהוה (מלכים א׳. י״ח:4, 13; י״ט:1–3).
איזבל שיקרה ורצחה במטרה לספק את רצונותיה האישיים (מלכים א׳. כ״א:8–16). כפי שניבא אלוהים, היא מתה מוות אלים ולא זכתה לקבורה (מלכים א׳. כ״א:23; מלכים ב׳. ט׳:10, 32–37).
מה נוכל ללמוד מאיזבל? דוגמתה של איזבל משמשת עבורנו כאות אזהרה. היא הייתה כה מופקרת ומושחתת ששמה הפך לסמל לאישה חסרת מצפון, בושה ומעצורים.
אסתר
מי הייתה אסתר? היא הייתה יהודייה שנבחרה על־ידי המלך הפרסי אחשוורוש להיות למלכה.
מה היא עשתה? המלכה אסתר השתמשה בכוחה כדי למנוע את רצח עמה. נודע לה על צו רשמי שקבע שביום מסוים יוצאו להורג כל היהודים החיים באימפריה הפרסית. מי שעמד בראש תוכנית זדונית זו היה אדם בשם המן, שהיה ראש שרי פרס (אסתר ג׳:13–15; ד׳:1, 5). בעזרתו של בן דודה המבוגר ממנה, מרדכי, ותוך סיכון חיים, סיפרה אסתר על מזימה זו לבעלה, המלך אחשוורוש (אסתר ד׳:10–16; ז׳:1–10). אחשוורוש התיר לאסתר ומרדכי להוציא צו נוסף המאפשר ליהודים להגן על עצמם. היהודים הביסו לחלוטין את אויביהם (אסתר ח׳:5–11; ט׳:16, 17).
מה נוכל ללמוד מאסתר? המלכה אסתר הציבה דוגמה יוצאת מן הכלל של אומץ, ענווה וצניעות (תהלים ל״א:24; פיליפים ב׳:3). למרות יופייה ומעמדה, היא ביקשה עצה ועזרה. כשפנתה לבעלה היא דיברה בטקט ובכבוד, אך באומץ לב. ובזמן של סכנה גדולה ליהודים היא הזדהתה באומץ כאחת מהם.
◀ לדיון נוסף על אסתר, ראה המאמרים ”היא קמה להגנתו של עם אלוהים” ו”היא נהגה בחוכמה, באומץ ובחוסר אנוכיות”.
אשת לוט
מי הייתה אשת לוט? המקרא לא מזכיר את שמה, אך הוא כן אומר שהיו לה שתי בנות ושמשפחתה גרה בעיר סדום (בראשית י״ט:1, 15).
מה היא עשתה? היא הפרה את מצוות אלוהים. אלוהים היה נחוש להשמיד את סדום ואת הערים השכנות בשל הפקרותן המינית החמורה. מתוך אהבה ללוט הצדיק ולמשפחתו שגרו בסדום, שלח אלוהים שני מלאכים ללוות אותם למקום מבטחים (בראשית י״ח:20; י״ט:1, 12, 13).
המלאכים אמרו למשפחתו של לוט לברוח מהאזור ולא להסתכל לאחור, אחרת הם ימותו (בראשית י״ט:17). אשתו של לוט הביטה לאחור והפכה לנציב מלח (בראשית י״ט:26).
מה נוכל ללמוד מאשת לוט? סיפורה ממחיש את הסכנה שבאהבה לדברים חומריים, העלולה להוביל לחוסר צייתנות לאלוהים. ישוע הזכיר אותה כאות אזהרה. הוא אמר: ”זכרו את אשת לוט” (לוקס י״ז:32).
דבורה
מי הייתה דבורה? היא הייתה נביאה שבה השתמש יהוה, אלוהי ישראל, כדי לחשוף את רצונו באשר לעמו וכדי לעזור ביישוב בעיות בקרב בני ישראל (שופטים ד׳:4, 5).
מה היא עשתה? הנביאה דבורה תמכה באומץ לב בעובדיו של אלוהים. בהכוונתו היא מינתה את ברק להוביל את צבא ישראל נגד מדכאיהם הכנענים (שופטים ד׳:6, 7). כאשר ברק ביקש מדבורה לבוא עימו, היא לא נכנעה לפחד והסכימה לבקשתו (שופטים ד׳:8, 9).
לאחר שאלוהים העניק לבני ישראל ניצחון מוחלט, חיברה דבורה לפחות חלק מהשיר שהיא וברק שרו על מאורע זה. בשיר היא הזכירה את תפקידה של יעל, אישה אמיצה נוספת, בהבסת הכנענים (שופטים ה׳).
מה נוכל ללמוד מדבורה? דבורה גילתה הקרבה עצמית ואומץ לב. היא עודדה אחרים לעשות את הישר בעיני אלוהים, וכאשר הם עשו זאת, היא שיבחה אותם.
◀ לדיון נוסף על דבורה, ראה המאמר ”קמתי אֵם בישראל”.
דלילה
מי הייתה דלילה? היא הייתה האישה שבה התאהב שמשון השופט (שופטים ט״ז:4, 5).
מה היא עשתה? היא הסכימה לקבל כסף מנציגי הפלשתים כדי להסגיר את שמשון, שמונה על־ידי יהוה להציל את בני ישראל מידם. הם לא הצליחו להשתלט עליו בשל כוחו הפיזי המופלא (שופטים י״ג:5). לכן הם ביקשו את עזרתה של דלילה.
הפלשתים שיחדו את דלילה במטרה לגלות כיצד קיבל שמשון את כוחו האדיר. דלילה הסכימה לקבל את הכסף, ולאחר מספר ניסיונות הצליחה לבסוף לגלות את סודו של שמשון (שופטים ט״ז:15–17). לאחר מכן היא סיפרה את סודו לפלשתים, והם תפסו וכלאו אותו (שופטים ט״ז:18–21).
מה נוכל ללמוד מדלילה? דוגמתה משמשת עבורנו כאות אזהרה. היא הייתה חמדנית ולכן התנהגה בחוסר יושר, אנוכיות וחוסר נאמנות כלפי משרת של יהוה אלוהים.
הנערה השולמית
מי הייתה הנערה השולמית? היא הייתה נערה כפרית יפה ודמות מרכזית בספר שיר השירים. המקרא אינו מציין את שמה.
מה היא עשתה? הנערה השולמית נשארה נאמנה לרועה שאהבה (שיר השירים ב׳:16). יופייה יוצא הדופן תפס את תשומת ליבו של המלך העשיר שלמה (שיר השירים ז׳:6). למרות שאחרים עודדו אותה לבחור בשלמה, הנערה השולמית סירבה. היא אהבה את נער הרועים ושמרה לו אמונים (שיר השירים ג׳:5; ז׳:10; ח׳:6).
מה נוכל ללמוד מהנערה השולמית? היא שמרה על הערכה עצמית מאוזנת למרות יופייה ותשומת הלב שקיבלה. היא לא נתנה ללחץ חברתי או להבטחה למעמד ולעושר חומרי להשפיע על רגשותיה. היא שלטה ברגשותיה ושמרה על טוהר מוסרי.
חוה
מי הייתה חוה? היא הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה, וגם הראשונה המוזכרת במקרא.
מה היא עשתה? חוה הפרה מצווה ברורה של אלוהים. בדומה לבעלה, אדם, חוה נבראה כאישה מושלמת בעלת חופש בחירה ויכולת לפתח תכונות אלוהיות, כגון אהבה וחוכמה (בראשית א׳:27). חוה ידעה שאלוהים אמר לאדם שאם הם יאכלו מעץ מסוים, הם ימותו. למרות זאת השטן הצליח להטעות אותה ולשכנע אותה שהיא לא תמות. למעשה, היא שוכנעה שייטב לה אם לא תציית לאלוהים. לכן היא אכלה את הפרי ולאחר מכן שכנעה את בעלה שיאכל גם הוא (בראשית ג׳:1–6; טימותיאוס א׳. ב׳:14).
מה נוכל ללמוד מחוה? מהמקרה של חוה אנו לומדים כמה מסוכן להתמקד בתאוות פסולות. בניגוד למצוותו הברורה של אלוהים, היא פיתחה תאווה חזקה לקחת דבר שלא שייך לה (בראשית ג׳:6; יוחנן א׳. ב׳:16).
חנה
מי הייתה חנה? היא הייתה אשתו של אלקנה ואימו של שמואל, שהפך לנביא ידוע בעם ישראל הקדום (שמואל א׳. א׳:1, 2, 4–7).
מה היא עשתה? כאשר חנה הייתה עקרה היא פנתה לאלוהים כדי לקבל נחמה. לבעלה של חנה היו שתי נשים. לאשתו השנייה, פנינה, היו ילדים; אך חנה נשארה עקרה במשך זמן רב לאחר שנישאה. פנינה אמללה את חייה באכזריות, אך חנה התפללה לאלוהים לקבלת נחמה. היא נדרה לאלוהים שאם הוא יעניק לה בן, היא תמסור אותו לשירות במשכן — אוהל נייד ששימש את עם ישראל לעבודת אלוהים (שמואל א׳. א׳:11).
אלוהים ענה לתפילתה של חנה, והיא ילדה את שמואל. חנה קיימה את הבטחתה והביאה את שמואל לשרת במשכן כאשר עוד היה ילד קטן (שמואל א׳. א׳:27, 28). שנה אחר שנה היא הכינה עבורו מעיל והביאה לו אותו. עם הזמן בירך אלוהים את חנה בחמישה ילדים נוספים — שלושה בנים ושתי בנות (שמואל א׳. ב׳:18–21).
מה נוכל ללמוד מחנה? תפילותיה הכנות של חנה עזרו לה להחזיק מעמד בניסיונות. תפילת ההודיה שלה המתועדת בשמואל א׳. ב׳:1–10 משקפת את אמונתה העזה באלוהים.
◀ לדיון נוסף על חנה, ראה המאמר ”היא שפכה את לבה בפני אלוהים בתפילה”.
◀ לדיון בנושא מדוע התיר אלוהים פוליגמיה בעם ישראל הקדום, ראה המאמר ”האם ריבוי נשים מקובל על אלוהים?”
יעל
מי הייתה יעל? היא הייתה אשתו של אדם ששמו חבר, שהיה נוכרי. יעל צידדה באומץ בעם אלוהים.
מה היא עשתה? יעל נהגה בהחלטיות כאשר סיסרא, שר הצבא הכנעני, הגיע למחנה שלה. סיסרא הפסיד בקרב מול עם ישראל וחיפש כעת מקום מפלט. יעל הזמינה אותו להסתתר ולנוח באוהלה, ובזמן שישן הרגה אותו (שופטים ד׳:17–21).
המעשה של יעל הגשים את נבואתה של דבורה: ”ביד אישה ימכור יהוה את סיסרא” (שופטים ד׳:9). בזכות פעולתה נאמר עליה: ”תבורך מנשים יעל” (שופטים ה׳:24).
מה נוכל ללמוד מיעל? יעל נקטה יוזמה וגילתה אומץ. המקרה שלה ממחיש כיצד אלוהים יכול לכוון את השתלשלות האירועים כדי להגשים נבואה.
לאה
מי הייתה לאה? היא הייתה אשתו הראשונה של יעקב. אחותה הקטנה, רחל, הייתה אשתו השנייה (בראשית כ״ט:20–29).
מה היא עשתה? לאה ילדה שישה בנים ליעקב (רות ד׳:11). יעקב רצה להתחתן עם רחל, ולא עם לאה. אך אבי הבנות, לבן, דאג שלאה תתפוס את מקומה של רחל. כשיעקב הבין שלבן רימה אותו, הוא התעמת איתו. לבן טען שלא היה זה נהוג שהבת הצעירה תתחתן לפני הבת הבוגרת. שבוע לאחר מכן, יעקב התחתן עם רחל (בראשית כ״ט:26–28).
יעקב אהב את רחל יותר משאהב את לאה (בראשית כ״ט:30). כתוצאה מכך, לאה ואחותה התחרו בקנאה על אהבתו ותשומת ליבו של יעקב. אלוהים התחשב ברגשותיה של לאה ובירך אותה בשבעה ילדים — שישה בנים ובת אחת (בראשית כ״ט:31).
מה נוכל ללמוד מלאה? לאה נשענה על אלוהים בתפילה והבחינה בתמיכתו חרף מצבה המשפחתי המדכא (בראשית כ״ט:32–35; ל׳:20). סיפור חייה מתאר בצורה מציאותית את חסרונות הפוליגמיה, סידור שאלוהים אפשר באופן זמני בלבד. הסטנדרט המקובל בעיני אלוהים באשר לנישואין הוא בעל אחד ואישה אחת (מתי י״ט:4–6).
◀ לדיון נוסף על לאה, ראה המאמר ”אחיות אומללות ’אשר בנו את בית ישראל’”.
◀ לדיון בנושא מדוע התיר אלוהים פוליגמיה בעם ישראל הקדום, ראה המאמר ”האם ריבוי נשים מקובל על אלוהים?”
מרים (אחותם של מרתא ואלעזר)
מי הייתה מרים? יחד עם אחיה אלעזר ואחותה מרתא היא נהנתה מיחסי ידידות קרובים עם ישוע.
מה היא עשתה? מרים גילתה שוב ושוב הערכה עמוקה כלפי ישוע כבן אלוהים. היא האמינה שישוע מסוגל למנוע את מותו של אחיה, אלעזר, וראתה כיצד ישוע הקים אותו לתחייה. אחותה, מרתא, מתחה עליה ביקורת כשהיא בחרה להקשיב לישוע במקום לעזור לה בעבודות הבית. אך ישוע שיבח את מרים על כך שנתנה עדיפות לעניינים רוחניים (לוקס י׳:38–42).
במקרה אחר גילתה מרים הכנסת אורחים יוצאת מן הכלל כלפי ישוע כאשר היא יצקה ”שמן בושם יקר” על ראשו ורגליו (מתי כ״ו:6, 7). כמה אורחים האשימו את מרים שהיא בזבזנית. אך ישוע הגן עליה באמרו: ”בכל מקום ברחבי העולם שבו תוכרז הבשורה הטובה [על מלכות אלוהים], יסופר גם מה שעשתה ויזכרוה” (מתי כ״ד:14; כ״ו:8–13).
מה נוכל ללמוד ממרים? מרים טיפחה אמונה חזקה. היא הציבה את עבודת אלוהים לפני עניינים יומיומיים. בענווה היא גילתה כבוד כלפי ישוע, אפילו כשהיה מדובר בהוצאה כספית משמעותית.
מרים (אחותם של משה ואהרון)
מי הייתה מרים? היא הייתה אחותם של משה ואהרון. היא הייתה האישה הראשונה המוזכרת במקרא כנביאה.
מה היא עשתה? כנביאה, תפקידה היה להעביר לאחרים מסרים מאלוהים. היה לה מעמד גבוה בעם ישראל והיא שרה יחד עם גברים אחרים שיר ניצחון לאחר שאלוהים השמיד את הצבא המצרי בים סוף (שמות ט״ו:1, 20, 21).
זמן מה לאחר מכן, מרים ואהרון מתחו ביקורת על משה. דבריהם נבעו מגאווה וקנאה. אלוהים ’שמע’ ותיקן את מרים ואהרון בתקיפות (במדבר י״ב:1–9). אלוהים הכה את מרים בצרעת משום שהיא זו שהחלה לדבר בביקורתיות. כאשר משה התחנן לאלוהים שירחם עליה, הוא ריפא אותה. לאחר ששהתה בבידוד במשך שבעה ימים היא הורשתה לחזור למחנה ישראל (במדבר י״ב:10–15).
המקרא מציין שמרים קיבלה את התיקון. מאות שנים לאחר מכן, התייחס אלוהים לזכות המיוחדת שהייתה לה כאשר הוא הזכיר לבני ישראל: ”אשלח לפניך את משה, אהרון ומרים” (מיכה ו׳:4).
מה נוכל ללמוד ממרים? סיפורה של מרים מראה לנו שאלוהים שם לב למה שמשרתיו אומרים זה על זה. אנו גם לומדים שכדי לשמח את אלוהים, עלינו להימנע מגאווה וקנאה — תכונות העלולות לגרום לנו לפגוע בשמם הטוב של אחרים.
מרים (אימו של ישוע)
מי הייתה מרים? היא הייתה בחורה צעירה יהודייה והייתה בתולה בזמן שילדה את ישוע. היא הרתה את בן אלוהים באורח פלא.
מה היא עשתה? מרים קיימה בענווה את רצון אלוהים. היא הייתה מאורסת ליוסף כאשר התגלה אליה מלאך והודיע לה שהיא תהרה ותלד את המשיח, אשר ייחלו לבואו זמן רב (לוקס א׳:26–33). היא קיבלה בשמחה את תפקידה. לאחר שישוע נולד, למרים ויוסף היו ארבעה בנים ולפחות שתי בנות. לכן מרים לא נשארה בתולה (מתי י״ג:55, 56). למרות שהיא נהנתה מזכות מיוחדת, היא מעולם לא ציפתה או זכתה ליחס מיוחד, גם לא בזמן שירותו של ישוע או כחברה בקהילה המשיחית הקדומה.
מה נוכל ללמוד ממרים? מרים הייתה אישה נאמנה שנענתה ברצון למשימה כבדת משקל. היה לה ידע מקראי מצוין. על־פי אחת הסברות, מרים ציטטה כ־20 פעמים מכתבי־הקודש כשאמרה את המילים המתועדות בלוקס א׳:46–55.
◀ לדיון נוסף על מרים, ראה המאמר ”מה נוכל ללמוד מדוגמתה של מרים?”
מרים המגדלית
מי הייתה מרים המגדלית? היא הייתה תלמידה נאמנה של ישוע.
מה היא עשתה? מרים המגדלית הייתה אחת מהנשים שהתלוו למסעותיו של ישוע עם תלמידיו. בנדיבות היא השתמשה בכספה שלה כדי לדאוג לצורכיהם האישיים (לוקס ח׳:1–3). היא הלכה אחר ישוע עד לסיום שירותו ונשארה קרובה אליו עד שהוצא להורג. הייתה לה הזכות להיות מבין הראשונים שראו את ישוע לאחר שהוקם לתחייה (יוחנן כ׳:11–18).
מה נוכל ללמוד ממרים המגדלית? היא תמכה בחפץ לב בשירותו של ישוע והייתה תלמידה מסורה.
מרתא
מי הייתה מרתא? היא הייתה אחותם של אלעזר ומרים, ושלושתם חיו ליד ירושלים בכפר בית עניה.
מה היא עשתה? מרתא נהנתה מיחסים קרובים עם ישוע, אשר ”אהב את מרתא, את אחותה ואת אלעזר” (יוחנן י״א:5). מרתא הייתה מכניסת אורחים. במהלך אחד מביקוריו של ישוע, מרים בחרה להקשיב לדבריו בשעה שמרתא דאגה לעבודות הבית. מרתא התלוננה שאחותה לא עזרה לה, אך ישוע תיקן אותה בעדינות (לוקס י׳:38–42).
כאשר אלעזר חלה, מרתא ואחותה קראו לישוע בידיעה שהוא יכול לרפא את אחיהן (יוחנן י״א:3, 21). אך אלעזר מת. שיחתה של מרתא עם ישוע העידה על ביטחונה בהבטחה המקראית באשר לתחיית המתים וביכולת של ישוע להקים את אחיה (יוחנן י״א:20–27).
מה נוכל ללמוד ממרתא? מרתא גילתה הכנסת אורחים בצורה יוצאת מן הכלל. היא קיבלה תיקון בשמחה. היא דיברה בפתיחות על רגשותיה ועל אמונתה.
◀ לדיון נוסף על מרתא, ראה המאמר ”אני מאמינה”.
רבקה
מי הייתה רבקה? היא הייתה אשתו של יצחק וילדה לו שני בנים תאומים, יעקב ועשיו.
מה היא עשתה? רבקה עשתה את רצון אלוהים אפילו בזמנים קשים. בזמן שהלכה לשאוב מים מהבאר, איש אחד ביקש ממנה מעט מים. רבקה מייד נענתה לבקשתו והציעה גם להשקות את גמליו (בראשית כ״ד:15–20). איש זה היה משרתו של אברהם שיצא למסע ארוך כדי למצוא אישה ליצחק, בנו של אברהם (בראשית כ״ד:2–4). בנוסף הוא התפלל לברכתו של אלוהים. כאשר הוא ראה את חריצותה והכנסת האורחים של רבקה, הוא הבין שאלוהים ענה לתפילתו ושהוא בחר ברבקה להיות אשתו של יצחק (בראשית כ״ד:10–14, 21, 27).
כאשר רבקה הבינה את מטרת בואו של המשרת, היא הסכימה לחזור איתו ולהפוך לאשתו של יצחק (בראשית כ״ד:57–59). לבסוף נולדו לרבקה שני בנים תאומים. אלוהים גילה לה שבנה הבכור, עשיו, ישרת את הצעיר, יעקב (בראשית כ״ה:23). כאשר יצחק ביקש לתת לעשיו את ברכת הבכורה, רבקה דאגה שהברכה תינתן ליעקב, כפי שידעה שצריך לקרות לפי רצון אלוהים (בראשית כ״ז:1–17).
מה נוכל ללמוד מרבקה? רבקה הייתה צנועה, חרוצה ומכניסת אורחים — תכונות שעזרו לה להצליח כאישה, כאם וכאחת מעובדיו של אלוהי האמת.
◀ לדיון נוסף על רבקה, ראה המאמר ”אלך”.
רות
מי הייתה רות? היא הייתה מואבייה שעזבה את אלוהיה ואת מולדתה כדי להפוך לאחת מעובדי יהוה בישראל.
מה היא עשתה? היא גילתה אהבה יוצאת מן הכלל כלפי חמותה, נעמי. נעמי עברה יחד עם בעלה ושני בניה למואב כדי לברוח מהרעב בישראל. לבסוף הבנים התחתנו עם נשים מואביות — רות ועורפה. עם הזמן בעלה של נעמי ושני בניה מתו, ושלושתן הפכו לאלמנות.
נעמי החליטה לשוב לישראל לאחר שהסתיימה הבצורת. רות ועורפה החליטו ללכת עימה. אך נעמי ביקשה מהן לחזור לקרובי משפחתן, וכך עשתה עורפה (רות א׳:1–6, 15). אך רות לעומתה דבקה בנאמנות בחמותה. היא אהבה את נעמי ורצתה לעבוד את אלוהיה, יהוה (רות א׳:16, 17; ב׳:11).
לא חלף זמן רב ושמה של רות ככלה מסורה וכעובדת חרוצה זיכה אותה במוניטין טוב בעיר מגוריה של נעמי, בית לחם. בעל שדה עשיר בשם בועז התרשם עמוקות מרות וסיפק בנדיבות מזון לה ולנעמי (רות ב׳:5–7, 20). לאחר מכן נישאה רות לבועז והפכה לאחת האימהות של המלך דוד וישוע המשיח (מתי א׳:5, 6, 16).
מה נוכל ללמוד מרות? מתוך אהבה לנעמי וליהוה, רות הייתה מוכנה לנטוש את חייה הקודמים. היא הייתה עובדת חרוצה ואישה מסורה ונאמנה, אפילו בזמנים קשים.
◀ לדיון נוסף על רות, ראה המאמרים ”אל אשר תלכי אלך” ו”אשת חיל”.
רחב
מי הייתה רחב? היא הייתה זונה שגרה בעיר הכנענית יריחו והפכה לאחת מעובדיו של יהוה אלוהים.
מה היא עשתה? רחב החביאה שני מרגלים מבני ישראל שנשלחו לתור את הארץ. היא עשתה זאת מפני ששמעה כיצד אלוהי ישראל, יהוה, הוציא את עמו ממצרים ומאוחר יותר הציל אותם ממתקפה מצד עם הנקרא אמורים.
רחב עזרה למרגלים והתחננה בפניהם שיחוסו עליה ועל משפחתה כאשר בני ישראל ישמידו את יריחו. הם הסכימו בתנאי שרחב תשמור את סודם, שהיא ומשפחתה יישארו בתוך הבית כאשר עם ישראל יתקוף ושהיא תקשור חוט שני מחוץ לחלון כדי לסמן את ביתה. רחב צייתה לכל הדרישות, והיא ומשפחתה ניצלו כאשר בני ישראל כבשו את יריחו.
לאחר מכן נישאה רחב לאחד מבני ישראל והפכה לאחת האימהות של המלך דוד וישוע המשיח (יהושע ב׳:1–24; ו׳:25; מתי א׳:5, 6, 16).
מה נוכל ללמוד מרחב? המקרא מציג את רחב כדוגמה יוצאת מן הכלל לאמונה (עברים י״א:30, 31; יעקב ב׳:25). סיפורה ממחיש שאלוהים סלחן, אינו נושא פנים ומברך את הבוטחים בו, ללא תלות ברקע שלהם.
◀ לדיון נוסף על רחב, ראה המאמר ”היא ’נחשבה לצדיקה בזכות מעשיה’”.
רחל
מי הייתה רחל? היא הייתה בתו של לבן ואשתו האהובה של יעקב.
מה היא עשתה? היא התחתנה עם יעקב וילדה לו שני בנים, שהפכו להיות מבין ראשי 12 שבטי ישראל. רחל פגשה את בעלה לעתיד בזמן שרעתה את צאן אביה (בראשית כ״ט:9, 10). היא הייתה ”יפת תואר” בהשוואה לאחותה הגדולה, לאה (בראשית כ״ט:17).
יעקב התאהב ברחל והסכים לעבוד בעבורה במשך שבע שנים כדי שיוכל להתחתן איתה (בראשית כ״ט:18). אך לבן רימה את יעקב כדי שיתחתן תחילה עם לאה, ולאחר מכן הסכים שיעקב יתחתן עם רחל (בראשית כ״ט:25–27).
יעקב אהב את רחל ואת שני בניה יותר מאשר אהב את לאה ואת ילדיהם המשותפים (בראשית ל״ז:3; מ״ד:20, 27–29). כתוצאה מכך נוצרה תחרותיות בין שתי הנשים (בראשית כ״ט:30; ל׳:1, 15).
מה נוכל ללמוד מרחל? רחל החזיקה מעמד לנוכח מצב משפחתי קשה ולא איבדה תקווה שאלוהים ישמע את תפילותיה (בראשית ל׳:22–24). סיפורה מראה את הנזק שנגרם במשפחה עקב פוליגמיה ומשקף את החוכמה הטמונה בסטנדרט המקורי של אלוהים לגבי נישואין — גבר אחד ואישה אחת (מתי י״ט:4–6).
◀ לדיון נוסף על רחל, ראה המאמר ”אחיות אומללות ’אשר בנו את בית ישראל’”.
◀ לדיון בנושא מדוע התיר אלוהים פוליגמיה בעם ישראל הקדום, ראה המאמר ”האם ריבוי נשים מקובל על אלוהים?”
שרה
מי הייתה שרה? שרה הייתה אשתו של אברהם ואימו של יצחק.
מה היא עשתה? שרה עזבה חיים נוחים בעיר המשגשגת אוּר בגלל אמונתה במה שהבטיח אלוהים לבעלה אברהם. אלוהים אמר לאברהם לעזוב את אור וללכת לארץ כנען. אלוהים הבטיח לברך אותו ולהפוך אותו לגוי גדול (בראשית י״ב:1–5). שרה ככל הנראה הייתה בשנות ה־60 לחייה באותו הזמן. מאז חיו שרה ובעלה חיי נוודות באוהלים.
למרות שחיי הנוודות העמידו את שרה בסכנה, היא תמכה באברהם כאשר ציית להוראותיו של יהוה (בראשית י״ב:10, 15). במשך שנים רבות שרה הייתה עקרה, והדבר הסב לה עצב רב. אך אלוהים הבטיח לברך את צאצאיו של אברהם (בראשית י״ב:7; י״ג:15; ט״ו:18; ט״ז:1, 2, 15). עם הזמן, אלוהים הבטיח לשרה שהיא תלד את בנו של אברהם, וכך אכן קרה זמן רב לאחר שעברה את גיל הפוריות. היא הייתה בת 90 ובעלה היה בן 100 (בראשית י״ז:17; כ״א:2–5). הם קראו לילד יצחק.
מה נוכל ללמוד משרה? דוגמתה של שרה מלמדת אותנו שאנו יכולים להיות בטוחים שאלוהים יקיים את הבטחותיו, אפילו אלו שנראות בלתי אפשריות! (עברים י״א:11) דוגמתה מדגישה את החשיבות של כבוד במסגרת הנישואין (פטרוס א׳. ג׳:5, 6).
◀ לדיון נוסף על שרה, ראה המאמרים ”אישה יפת מראה את” ו”אלוהים כינה אותה ’נסיכה’”.
ציר זמן של הנשים במקרא
חוה
מבול (2370 לפנה״ס)
שרה
אשת לוט
רבקה
לאה
רחל
שמות (1513 לפנה״ס)
מרים (אחותם של משה ואהרון)
רחב
רות
דבורה
יעל
דלילה
חנה
המלך הראשון של ישראל (1117 לפנה״ס)
אביגיל
הנערה השולמית
איזבל
אסתר
מרים (אימו של ישוע)
טבילת ישוע (29 לספירה)
מרתא
מרים (אחותם של מרתא ואלעזר)
מרים המגדלית
מות ישוע (33 לספירה)
פרק 18
אמיץ אך זהיר
בנ ”שעורה” §7
שעורה
השעורה נחשבה לדגן פשוט ונפוץ, ובשל מאפיינים אלה מספר פרשנים סבורים ש’כיכר לחם השעורים’ שראה בחלומו האיש המדייני מסמלת היטב את צבאו הדל והלא מיומן של גדעון (שופ ז׳:13, 14).
בנ ”שופר” §3
שופר
בדרך כלל היו משתמשים בשופר להעברת מסרים. למשל, כדי לאסוף יחד את צבא ישראל, כדי להשמיע ”תרועת מלחמה” לפני שתקפו עיר כלשהי וכדי להודיע על מהלכים צבאיים אחרים (שופ ג׳:27; ו׳:34; שמב ב׳:28; יוא ב׳:1; צפנ א׳:16). במקרה של התקפה מצד צבא אויב, היו תוקעים בשופר כאות אזהרה (נחמ ד׳:18–20). מכיוון שבעת הקרב השופר שימש רק כאמצעי להעברת מסרים, בנסיבות רגילות הצליל שהפיקו 300 שופרות הצביע על צבא גדול מאוד. לכן כשהמדיינים שמעו את 300 אנשיו של גדעון תוקעים בשופר, ”כל הצבא ברח” בחרדה גדולה (שופ ז׳:15–22).
”התהלך בארץ”
9 נצחונו של גדעון על המדיינים הוא מאורע נוסף המלמד על חשיבות המרחקים. רוב קוראי המקרא יודעים כי גדעון השופט ו־300 אנשיו הביסו כוחות קואליציה שמנו 000,135 פולשים — מדיינים, עמלקים ואחרים אשר חנו בעמק יזרעאל סמוך לגבעת המוֹרֶה. [18] אנשי גדעון תקעו בשופרות, שברו כדים כדי לחשוף את לפידיהם וקראו בקול גדול: ”חרב לַיהוה וּלְגדעון!” הדבר זרע מהומה ובהלה בשורות האויבים, והם החלו להרוג איש את רעהו (שופטים ו׳:33; ז׳:1–22). האם בזה הסתכם כל המאורע, פעולה מהירה אחת בחסות החשיכה? קרא את ההמשך בשופטים פרקים ז׳ ו־ח׳. מתברר שגדעון המשיך במתקפה. מבין כל המקומות הרבים המוזכרים, את מקצתם לא ניתן לשייך לאתרים מוכרים בימינו, ועל כן אולי לא תמצא אותם במפות מקראיות. בכל אופן, די במקומות המזוהים כדי להתחקות אחר עלילות גדעון.
10 גדעון רדף אחרי שרידי כוחות הקואליציה שחלפו על פני בית השיטה ונעו דרומה אל אָבֵל מְחוֹלָה, ליד הירדן (שופטים ז׳:22–25). הכתוב מוסר: ”ויבוא גדעון הירדנה, עובר הוא ושלוש מאות האיש אשר איתו, עייפים ורודפים”. אחרי שחצו את הירדן דלקו בני ישראל אחר האויבים דרומה אל סוכות ופְּנוּאֵל בקרבת היַבּוֹק ואחר כך טיפסו מעלה אל יָגְבְּהָה (לא רחוק מרבת עמון בת זמננו, ירדן). היו אלה כ־80 קילומטר של מרדף ולחימה. גדעון לכד והרג את שני מלכי מדיין, ובהמשך שב אל עירו, עָפְרָה, סמוך לאתר שבו החל הקרב (שופטים ח׳:4–12, 21–27). ברור אפוא, שהפעולה שביצע גדעון לא הסתכמה במספר דקות של תקיעה בשופרות, נפנוף בלפידים וצעקות. חשוב עד כמה הבנה זו מוסיפה משקל למילים שנאמרו על אנשי אמונה: ’תקצר העת מלספר על גדעון [ואחרים אשר] התחזקו מחולשה ועשו חיל במלחמה’ (עברים י״א:32–34). גם המשיחיים עלולים להתעייף פיסית, אך האין זה חיוני שנתמיד בעשיית רצון אלוהים? (קורינתים ב׳. ד׳:1, 16; גלטים ו׳:9)
ההיסטוריה המקראית — עד כמה היא מדויקת?
בספרם מלחמות התנ״ך (Battles of the Bible) מאת חיים הרצוג, לשעבר נשיא מדינת ישראל, ומרדכי גיחון, פרופסור אֶמֶריטוּס לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, הועלתה הנקודה הבאה:
”אין שום אפשרות להסביר על ידי המצאה ופרי דמיון... את התאורים הטקטיים... של הקרבות המקראיים. ... דיינו להשוות לדוגמה את מלחמת גדעון במדיינים ובני בריתם כמתואר בספר שופטים, פרקים 6–8, עם קרבות מלחמת טרויה, המתוארים באיליאס של הומרוס. להתרחשות של זו האחרונה מתאים יפה כל חוף נגיש עם עיר מבוצרת כלשהי בקרבתו. ... לא כך מסעו של גדעון: התנועות הטקטיות המפורטות והעימותים הקרביים המבוססים על השפעת הגומלין בין תכתיבי השטח והפעולות של שני הצדדים (המשתרעות על זירה באורך של כ־60 קילומטר!)... אינם יכולים להיות מעותקים לשום מרחב אחר. בעל כורחנו אנו נאלצים לקבל את האמיתות של תאור הקרבות המקראיים”.
ביכולתך ללמוד על מסעי המלחמה של גדעון בעזרת המפה שבעמודים 18 ו־19 בחוברת דמויית האטלס ’ראה את הארץ הטובה’. סיפור העלילה נפתח כאשר ”כל מדיין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו, ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל”. גדעון יצא בקריאה לשבטים השכנים לבוא לעזרתו. המאורעות החלו בעין חרוד ובגבעת המורה ואחר כך המשיכו למטה בעמק הירדן. גדעון הכניע את אויביו לאחר שדלק אחריהם עד מעבר לירדן (שופטים ו׳:33 עד ח׳:12).
המפה בחוברת ’ראה את הארץ הטובה’ מציגה את המקומות העיקריים המוזכרים ואת מאפייני הארץ. מפה אחרת (עמוד 15) מגדירה את שטחיהם של שבטי ישראל. שתי המפות גם יחד יעזרו לך להעריך את דיוקם של המאורעות המתוארים במקרא.
הדבר מבליט את הערתו של פרופסור יוחנן אהרוני המנוח: ”בארץ התנ״ך, גיאוגרפיה והיסטוריה שזורות זו בזו שלא ניתן להבין את האחת ללא עזרת האחרת”.
”ואת צנועים חוכמה”
11 גדעון, צעיר עשוי לבלי חת משבט מנשה, חי בתקופה סוערת בתולדות עם ישראל. במשך שבע שנים סבל עַם אלוהים מידי המדיינים. והנה, הגיע המועד שקבע יהוה להושיע את עמו. מלאך יהוה הופיע לעיני גדעון ואמר: ”יהוה עימך, גיבור החיל”. גדעון היה אדם צנוע, ולכן לא התענג על המחמאה הבלתי צפויה הזו. תחת זאת, אמר אל המלאך בכבוד: ”בי אדוני, ויש יהוה עימנו, ולמה מצאתנו כל זאת?” להבהרת המצב אמר המלאך לגדעון: ”והושעת את ישראל מכף מדין”. כיצד הגיב גדעון? במקום לראות בזה הזדמנות להפוך לגיבור לאומי, השיב גדעון: ”בי, אדני. במה אושיע את ישראל? הנה אלפי הדל במנשה ואנוכי הצעיר בבית אבי”. איזו צניעות! (שופטים ו׳:11–15).
12 לפני ששלח אותו לקרב בחן אותו יהוה. כיצד? הוא הורה לו להרוס את מזבח הבעל שהיה שייך לאביו ולכרות את האשרה שעמדה לצדו. משימה זו דרשה אומץ לב, ובביצועה גילה גדעון צניעות ותבונה. במקום לעשות כן לעיני כל, פעל גדעון בחסות החשיכה בלי שיבחינו בו. הוא גם נהג במשנה זהירות. הוא לקח עשרה אנשים מעבדיו — אולי כדי שחלקם יעמדו על המשמר בשעה שהוא והיתר ינתצו את המזבח ואת האשרה. בכל אופן, בברכת יהוה השלים גדעון את המשימה, וברבות הימים השתמש בו אלוהים כדי להושיע את עם ישראל מידי המדיינים (שופטים ו׳:25–27).
גילוי צניעות ותבונה
13 יש הרבה מה ללמוד מצניעותו של גדעון. כיצד אנו מגיבים, למשל, כאשר מציעים לנו תפקיד? האם אנו חושבים תחילה על החשיבות והיוקרה שיתלוו לכך? או האם אנו בוחנים בצניעות ובכובד ראש אם יש ביכולתנו לעמוד בדרישות התפקיד? אח א. ה. מקמילן, שסיים את חייו הארציים ב־1966, הציב דוגמה טובה בנושא. צ׳. ט. ראסל, הנשיא הראשון של חברת המצפה, רצה לשמוע את דעתו של אח מקמילן בשאלה מי יוכל להשגיח על הפעילות בהעדרו. בשיחה שהיתה ביניהם לאחר מכן, לא המליץ על עצמו אח מקמילן ולוּ פעם אחת, גם אם היה לו נוח לעשות כן. לבסוף, הזמין אח ראסל את אח מקמילן וביקש ממנו לשקול את האפשרות לקבל את התפקיד. ”עמדתי שם המום למחצה”, כתב אח מקמילן כעבור שנים. ”שקלתי את הנושא בכובד ראש והתפללתי על כך למשך זמן מה, ואז אמרתי לו שאשמח לעשות כל שביכולתי כדי להיות לו לעזר”.
14 זמן קצר לאחר מכן נפטר אח ראסל והותיר את משרת נשיא חברת המצפה פנויה. מאחר שאח מקמילן מילא את מקומו של אח ראסל כשהלה היה במסע ההטפה האחרון שלו, אמר לו אח אחד: ”מק, יש לך סיכוי טוב להיות הנשיא. היית נציגו המיוחד של ראסל בהעדרו, והוא ביקש מכולנו לשמוע בקולך. הוא נסע ולא חזר. נראה לי שאתה האדם המתאים למלא את מקומו”. אמר לו אח מקמילן: ”אחי, זו לא הדרך לראות את העניין. זו עבודתו של האדון, וכל תפקיד שתקבל בארגונו של האדון הוא מה שיתן לך האדון כראות עיניו; אני משוכנע שאינני האדם המתאים לתפקיד”. אחר כך המליץ אח מקמילן למנות אח אחר. הוא היה, כמו גדעון, צנוע בהערכתו, ומן הראוי שכולנו נאמץ את אותה גישה.
15 גם אנו צריכים לגלות צניעות בביצוע התפקידים המוטלים עלינו. גדעון נהג בתבונה והשתדל שלא להכעיס את מתנגדיו שלא לצורך. בדומה לכך, עלינו לבשר בצניעות ובתבונה. זה נכון שאנחנו מעורבים במלחמה רוחנית כדי להרוס ”מבצרים” ו”תחבולות” (קורינתים ב׳. י׳:4, 5). אך אל לנו לדבר אל אחרים בזלזול וביהירות או לתת להם סיבה מוצדקת להיפגע מהבשורה שבפינו. יש לכבד את דעותיהם, להדגיש את המשותף ולהתמקד בצדדים החיוביים של הבשורה (מעשי השליחים כ״ב:1–3; קורינתים א׳. ט׳:22; ההתגלות כ״א:4).
יהוה מחזק את גדעון
סיפור מקראי מאויר
[תמונה 1]
לבני ישראל היו חיים קשים. המדיינים שוב ושוב פלשו לארצם. חבורות של מדיינים הציקו לבני ישראל, תקפו אותם והשמידו את המזון שלהם.
בני ישראל זעקו ליהוה שיעזור להם.
[תמונה 2]
[גדעון:] יהוה, אנא הצל אותנו!
[מספר:] אלוהים שלח מלאך לבקר איש ששמו גדעון.
[מלאך:] יהוה אתך, לוחם גיבור. אתה תציל את עם ישראל.
[גדעון:] אני? אני אדם חסר חשיבות. איך אני אוכל להציל את עם ישראל?
[מלאך:] יהוה יהיה אתך.
[תמונה 3]
[מספר:] כדי לבדוק אם גדעון בוטח ביהוה בכל לבו, יהוה שלח אותו למשימה מיוחדת: להשמיד פסל אלילי.
[מספר:] בחסות החשיכה לקח גדעון עשרה מאנשיו וכרת את האליל.
[תמונה 4]
[מספר:] אבל בני ישראל עדיין היו בסכנה! המדיינים וכוחות נוספים חצו את גבול ישראל וחנו בעמק יזרעאל.
[מדייני 1:] נכנסנו אל השטח שלהם. שום דבר לא יכול לעצור אותנו עכשיו!
[מדייני 2:] אין להם סיכוי נגדנו!
[תמונה 5]
[מספר:] גדעון ביקש הוכחה שיהוה יעזור לו. לכן יהוה חולל שני נסים מדהימים. (קרא שופטים ו׳:36–40.)
[תמונה 6]
[מספר:] גדעון וחייליו התכוננו להילחם במדיינים.
[גדעון:] אם נציית להוראות של יהוה הוא יעזור לנו לנצח!
[מספר:] אז דיבר יהוה אל גדעון.
[יהוה:] גדעון, רק 300 מחייליך האמיצים ביותר יילחמו. ככה תדע שאני הצלתי את בני ישראל.
[ישראלי 1:] מה תוכנית הלחימה?
[ישראלי 2:] כל אחד מאתנו ייקח שופר, כד ולפיד.
[ישראלי 3:] ואז עלינו לעשות בדיוק את מה שעושה גדעון.
[תמונה 7]
[גדעון:] יהוה אתנו! באמצע הלילה עליכם לתקוע בשופרות, לנפץ את הכדים ולצעוק...
[תמונה 8]
[כל החיילים:] חרב ליהוה ולגדעון!
[מדייני 1:] מה קורה?
[מדייני 2:] בני ישראל כאן!
[מספר:] המדיינים ברחו, ובני ישראל רדפו אחריהם. אף שמספרם של המדיינים היה גדול פי 450 ממספרם של בני ישראל, יהוה עזר לבני ישראל לנצח בקרב.
[תיבה]
מה אנו לומדים מהסיפור?
למה גדעון פחד מהמדיינים?
רמז: שופטים ו׳:2–6, 15.
מה עשה גדעון כדי לאזור אומץ?
רמז: שופטים ו׳:27א, 36–40.
איך אתה יכול לאזור אומץ כשאתה מפחד?
רמז: תהלים קל״ח:3, 8; משלי י״ז:17; עברים י״ג:6.
פרק 19
הם קיימו את הנדר על אף הקושי
בנ ”יפתח” §6
יפתח
העמונים דיכאו את בני ישראל במשך 18 שנה. אלוהים הרשה זאת כי בני ישראל סרו מדרך הישר והחלו לעבוד את האלילים של העמים שסבבו אותם. אבל כעת בני ישראל הבינו את טעותם, התחרטו על חטאיהם וקראו ליהוה לעזרה. הם החלו להסיר את האלילים ושבו לשרת את יהוה. בשלב הזה בני עמון נאספו בגלעד למלחמה רחבת היקף (שופ י׳:7–17; י״א:4). עובדה זו מצביעה על כך שלמעשה השטן, אויבו הבלתי נראה של אלוהים, הוא זה שהסית את העמים הפאגניים נגד ישראל ושהסוגיה האמיתית הייתה עבודת אלוהים הטהורה (השווה התג י״ב:9; תה צ״ו:5; קוא י׳:20).
בנ ”יפתח” §11
יפתח
הנדר של יפתח. יפתח הבין שהמלחמה עם העמונים היא רצון אלוהים. הוא התמלא ברוח הקודש והוביל את צבאו אל הקרב. כפי שעשה יעקב כ־600 שנה קודם לכן, יפתח נדר נדר שהמחיש שהוא מחפש בכל ליבו את הכוונת יהוה וזוקף כל הצלחה שתהיה לו לאלוהיו (שופ י״א:30, 31; בר כ״ח:20–22). יהוה שמע את הנדר שלו, והעמונים נחלו הפסד (שופ י״א:32, 33).
”את אשר תידור, שלם”
6 כדי לשלם את נדר אביה נדרש מבת יפתח לשרת את יהוה במלוא זמנה במשכן. האם יפתח נדר את נדרו מתוך קלות דעת? לא, הוא ידע שבתו עשויה להיות האדם שיצא מביתו כדי לקבל את פניו. בכל זאת, היה זה מצב קשה מבחינה רגשית לאב ולבתו. מדובר היה בהקרבה גדולה מצד שניהם. כאשר ראה אותה יפתח, הוא ’קרע את בגדיו’ ואמר שלבו נשבר. בתו ’בכתה על בתוליה’. מדוע? ליפתח לא היה בן, וכעת בתו היחידה לעולם לא תוכל להתחתן ולהביא לו נכדים. לא תהיה שום אפשרות לשמר את שם המשפחה ואת המורשת המשפחתית. אך לא היה זה השיקול המכריע. יפתח אמר: ”פציתי פי אל יהוה, ולא אוכל לשוב”. בתו השיבה לו: ”עשה לי כאשר יצא מפיך” (שופ׳ י״א:35–39). היו אלה אנשים נאמנים שמעולם לא עברה בשכלם המחשבה להפר נדר לאל העליון — ואין זה משנה איזה מחיר הם ישלמו באופן אישי (קרא דברים כ״ג:22, 24; תהלים ט״ו:4).
בנ ”יפתח” §2
יפתח
הוא היה אחד משופטי ישראל ומשבט מנשה (במד כ״ו:29; שופ י״א:1). הוא דאג שייעשה צדק באזור גלעד במשך שש שנים, ככל הנראה במהלך כהונתו של עלי ובתחילת חייו של שמואל (שופ י״ב:7). העובדה שיפתח הזכיר את שלוש מאות שנות שלטון ישראל בעבר הירדן מרמזת על כך ש־6 שנותיו כשופט החלו בסביבות 1173 לפה״ס (שופ י״א:26).
נאמנות — הדרך להשביע את רצון אלוהים
”תחקו את דוגמתם של אלה אשר על־ידי אמונה וסבלנות יורשים את ההבטחות” (עב׳ ו׳:12).
ההמתנה המתוחה הגיעה אל קצה. אבן נגולה מעל לבה של הצעירה כשהיא רואה שאביה שב מהקרב בריא ושלם. היא רצה לעברו כדי לברך אותו ולשמוח אתו על נצחונו האדיר. אולם במקום להצטרף אליה בשירים ובמחולות, הוא קורע את מדי הקרב המוכתמים שלו וזועק: ”אהה בתי! הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִנִי [שברת את לבי]”. ואז הוא מוציא מפיו מילים שישנו לעד את חייה וינפצו את חלומותיה ותקוותיה לחיים נורמאליים. אך היא משיבה בצורה יפה לאביה ומעודדת אותו ללא היסוס לקיים את הבטחתו ליהוה. דבריה חושפים את אמונתה החזקה. היא בטוחה שכל מה שמבקש יהוה יפעל לטובתה המרבית (שופ׳ י״א:34–37). לבו של אביה מתמלא גאווה מפני שהוא יודע שנכונותה לתמוך בהחלטתו מעלה חיוך של שביעות רצון על פניו של יהוה.
2 יפתח ובתו יראת האלוהים סמכו לחלוטין על דרכי הפעולה של יהוה, גם כאשר היה קשה לעשות כן. הם היו משוכנעים שמציאת חן בעיני אלוהים שווה כל הקרבה.
3 אנו יודעים שאין זה תמיד קל לשמור אמונים ליהוה. לאמיתו של דבר, עלינו ”להיאבק בעוז למען האמונה” (יהד׳ 3). כדי ללמוד כיצד לעשות כן, הבה נדון בקשיים שיפתח ובתו הצליחו לגבור עליהם. כיצד עלה בידם לשמור אמונים ליהוה?
לשמור על נאמנות חרף השפעות העולם
4 מדי יום יכלו יפתח ובתו לראות את ההשלכות ההרסניות שנבעו מחוסר נאמנות ליהוה. קרוב ל־300 שנה קודם לכן נצטוו אבות אבותיהם למחות את כל תושביה הפגאניים של ארץ ההבטחה (דב׳ ז׳:1–4). בעקבות חוסר ציותם של בני ישראל לצו זה, רבים מהם אימצו את דרכיהם הנתעבות של הכנענים. הם נלכדו בפולחן אלי כזב והידרדרו לאי־מוסריות משוועת (קרא תהלים ק״ו:34–39).
5 מרדנותם עוררה את מורת רוחו של יהוה, ולכן הוא הסיר מהם את הגנתו האוהבת (שופ׳ ב׳:1–3, 11–15; תהל׳ ק״ו:40–43). עד כמה ודאי היה קשה למשפחות יראות אלוהים לשמור אמונים ליהוה באותן שנים קודרות! עם זאת, המקרא מספר על אנשים נאמנים שהיו נחושים להשביע את רצונו של אלוהים, ועמם נמנים יפתח ובתו, וכן אלקנה, חנה ושמואל (שמ״א א׳:20–28; ב׳:26).
6 אנו חיים בעולם שבו חשיבתם והתנהגותם של האנשים דומות לאלו של הכנענים הקדומים. אורח חייהם סובב סביב מין, אלימות וחומרנות. יהוה נותן לנו אזהרות ברורות — כפי שנתן גם לבני ישראל — כדי להגן עלינו מפני ההשפעות הללו. האם נפיק לקחים מטעויותיהם של בני ישראל? (קור״א י׳:6–11) עלינו להתאמץ להסיר מעצמנו כל שמץ של חשיבה המזכירה את חשיבתם של הכנענים (רומ׳ י״ב:2). האם אנו משתדלים לעשות זאת בנאמנות?
לשמור על נאמנות חרף אכזבות
7 אי־ציותם של בני ישראל בימי יפתח הוביל לדיכוי מצד הפלשתים והעמונים (שופ׳ י׳:7, 8). אולם הקשיים של יפתח לא נבעו רק מצד עמי האויב, אלא גם מצד אחיו וזקני העם. מתוך קנאה ושנאה גירשו אותו אחיו למחצה ושללו ממנו שלא כדין את הירושה שהוא אמור היה לקבל בתור הבן הבכור (שופ׳ י״א:1–3). יפתח לא נתן להתנהגותם האכזרית להשפיע על גישתו. במקום לנהוג בנקמנות ולהתעלם מקריאתם של זקני העם לעזרה, הוא היה מוכן לסייע להם (שופ׳ י״א:4–11). מה גרם ליפתח להגיב כאדם רוחני?
8 יפתח לא היה רק גיבור חיל. הוא גם רכש ידע על מגעיו של אלוהים עם עמו. בקיאותו בהיסטוריה של עם ישראל עזרה לו להבין היטב מה נכון ומה פסול בעיני יהוה (שופ׳ י״א:12–27). עקרונות אלוהים הגלומים בתורת משה עיצבו את חשיבתו ולבו של יפתח. הוא ידע שיהוה מגנה נטירת טינה. למעשה, אלוהים דורש ממשרתיו לאהוב איש את רעהו. מלבד זאת, התורה לימדה שאל לאדם להתעלם מצורכי הזולת, גם כשמדובר בשונאיו (קרא שמות כ״ג:5; ויקרא י״ט:17, 18).
9 ייתכן שדוגמתם של נאמנים כגון יוסף, אשר נהג עם אחיו ברחמים על אף שנאתם כלפיו, השפיעה גם היא על תגובתו של יפתח (בר׳ ל״ז:4; מ״ה:4, 5). הרהורים בדוגמאות כאלה עזרו ליפתח לבחור בקו פעולה לשביעות רצונו של יהוה. אין ספק שהוא נפגע מאוד מהתנהגות אחיו, אך המצב לא מנע ממנו לשרת את יהוה ואת עמו (שופ׳ י״א:9). היה חשוב לו יותר להילחם למען שם יהוה מאשר להתמקד בסכסוכים אישיים. הוא היה נחוש להישאר נאמן ליהוה, והדבר הצמיח תועלת גם לו וגם לאחרים (עב׳ י״א:32, 33).
10 האם נאפשר לדוגמתו של יפתח לגעת ללבנו? אולי קרה לנו שאחים בקהילה אכזבו אותנו או נהגו בנו בצורה לא־הוגנת. אם כן, אל לנו להרשות לקשיים הללו למנוע מאתנו לנכוח באסיפות המשיחיות, לשרת את יהוה או להיות מעורבים לגמרי בפעילויות הקהילה. בדומה ליפתח, גם אנו יכולים להיעזר בעקרונות אלוהים כדי להתעלות מעל נסיבות שליליות ולהמשיך להיות גורם השפעה חיובי (רומ׳ י״ב:20, 21; קול׳ ג׳:13).
הקרבות מרצון מעידות על טיב אמונתנו
11 יפתח היה מודע לכך שהוא זקוק לעזרתו של אלוהים כדי לשחרר את עם ישראל מעול העמונים. הוא הבטיח ליהוה שאם ינחיל לו ניצחון, הוא יעלה כקורבן ”עולה” את האדם הראשון שיצא מביתו בשובו מהקרב (שופ׳ י״א:30, 31). מה היה כרוך בכך?
12 הקרבת קורבנות אדם היא מעשה מתועב בעיני יהוה. ברור אפוא שיפתח לא התכוון להקריב איש במובן המילולי של המילה (דב׳ י״ח:9, 10). על־פי תורת משה, קורבן עולה הועלה כולו ליהוה. מכאן שיפתח התכוון שהוא יקדיש את אותו אדם באופן בלעדי לשירות אלוהים. פירוש הדבר שאדם זה ישרת לצמיתות במשכן. יהוה נענה לבקשת יפתח ובירך אותו בניצחון מוחץ. בעזרת אלוהים הביס יפתח את האויב והכניע אותו (שופ׳ י״א:32, 33). אך מי יהיה האדם שיועלה לאלוהים כ”עולה”?
13 חשוב על התרחיש המתואר בתחילת המאמר: כאשר חוזר יפתח מהקרב, יוצאת לקראתו בתו האהובה והיחידה! כעת הוא ניצב בפני מבחן. האם יעמוד במילתו ויקדיש את בתו לשירות במשכן לכל שארית ימיה?
14 גם במקרה זה עקרונות אלוהים ודאי סייעו ליפתח לקבל את ההחלטה הנכונה. ייתכן שהוא נזכר בכתוב בשמות כ״ג:19 המורה למשרתי אלוהים לתת את מיטבם ליהוה. התורה גם ציינה שכאשר אדם נודר נדר, חובה עליו לקיימו. נאמר בה: ”איש כי יידור נדר ליהוה... לא יַחֵל [יפר את] דברו. ככל היוצא מפיו יעשה” (במ׳ ל׳:3). בדומה לחנה הנאמנה, שכנראה חיה בתקופתו, יפתח נדרש לקיים את נדרו אף שידע אילו השלכות יהיו לכך על עתידו ועל עתיד בתו. לא היו לו ילדים נוספים; בתו הייתה תקוותו היחידה לצאצא שיישא את שמו ויירש את נחלתו בישראל (שופ׳ י״א:34). על אף זאת, הכתוב בשופטים י״א:35 נחתם בדבריו הבאים של יפתח: ”פציתי פי אל יהוה, ולא אוכל לשוב”. תודות לנאמנות שגילה גם במחיר אישי כבד הוא השביע את רצון אלוהים וזכה לברכתו. האם גם אתה היית עושה את אותה בחירה?
15 כשהקדשנו את חיינו ליהוה, נדרנו לעשות את רצונו ללא סייג. ידענו שקיום הבטחה זו יהיה כרוך בהקרבה עצמית. אולם נכונותנו לעמוד בהקדשתנו עומדת למבחן בייחוד כשאנו מתבקשים לבצע דברים שאינם לרוחנו. כשאנו עושים הקרבות כאלה ויוצאים מאזור הנוחות שלנו למען שירות אלוהים, אנו מוכיחים את נאמנותנו. הברכות שאנו קוצרים בעקבות כך תמיד עולות בהרבה על כל הקרבותינו, כואבות ככל שיהיו (מל׳ ג׳:10). אך מה לגבי בתו של יפתח?
16 סביר להניח שלא היה קל לבתו של יפתח לקבל את ההשלכות שנבעו מנדר אביה. היה זה שונה מהנדר של חנה שבו הבטיחה כי בנה שמואל ישרת במשכן כנזיר (שמ״א א׳:11). נזיר יכול היה להתחתן ולהקים משפחה. אולם בתו של יפתח הייתה צריכה להקריב את כל כולה כקורבן ”עולה”; היה עליה לוותר על השמחה הנלווית לחיי משפחה (שופ׳ י״א:37–40). כבתו של מנהיג עטור ניצחון בישראל, היא יכלה להינשא לגבר הנכבד ביותר בארץ. אך כעת היה מצופה ממנה לשרת בצניעות במשכן. כיצד הגיבה? צעירה זו הראתה ששירות יהוה עומד במקום הראשון בחייה באמרה: ”אבי, פציתה את פיך אל יהוה, עשה לי כאשר יצא מפיך” (שופ׳ י״א:36). היא ויתרה על הרצון הטבעי להינשא ולהביא ילדים כדי לתמוך בעבודת אלוהים האמיתית. כיצד נוכל לחקות את רוח ההקרבה העצמית שלה?
17 אלפי משיחיים צעירים מקריבים מרצון את האפשרות להתחתן או להביא ילדים — לפחות לעת עתה — כדי לשרת את יהוה במרב זמנם. משיחיים מבוגרים יותר מוותרים על הזמן שהיו יכולים לבלות עם ילדיהם ונכדיהם כדי לתמוך בתוכניות בנייה תיאוקרטיות או ללמוד בבית־הספר למבשרי המלכות ולשרת במקומות שיש בהם צורך רב יותר במבשרים. אחרים דוחים את ענייניהם האישיים כדי להשתתף במבצעי הטפה בעונת ערב הזיכרון. שירותם הנעשה בלב ונפש משמח מאוד את לבו של יהוה, והוא לעולם לא ישכח את פועלם ואת האהבה שהם מגלים כלפיו. (קרא עברים ו׳:10–12.) האם גם אתה יכול לעשות הקרבות נוספות כדי לשרת את יהוה בצורה נרחבת יותר?
לקחים עבורנו
18 אף־על־פי שיפתח התמודד עם קשיים רבים בחיים, הוא הניח לחשיבתו של יהוה להדריך אותו בקבלת החלטות. הוא דחה את השפעות העולם הסובב אותו. אכזבות מרות מצד אחרים לא החלישו את נחישותו להישאר נאמן. ההקרבות שהוא ובתו עשו מרצון הובילו לברכות, ויהוה השתמש בשניהם לקידום עבודתו הטהורה. בימים שבהם רבים נטשו את עקרונות אלוהים, יפתח ובתו דבקו בהם.
19 המקרא קורא לנו ’לחקות את דוגמתם של אלה אשר על־ידי אמונה וסבלנות יורשים את ההבטחות’ (עב׳ ו׳:12). הבה נחקה את דוגמתם של יפתח ובתו ונחיה את חיינו על־פי האמת הבסיסית שבלטה באורח חייהם: נאמנות היא הדרך להשביע את רצון אלוהים.
פרק 20
הוא אזר אומץ ברגע של חולשה
שאלות של קוראים
כיצד יכול היה שמשון להרוג ולגעת בגוויות ועדיין להיחשב לנזיר?
בעם ישראל הקדום, ניתן היה לנדור מתוך רצון חופשי את נדר הנזירות לפרק זמן מסוים. אחת המגבלות שחלו על נודר הנדר היא: ”כל ימי הזירו ליהוה, על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם”. ומה אם ”ימות מת עליו [לידו] בפתע פתאום”? נגיעה במת, אף שלא בכוונה תחילה, טימאה את נזירותו. משום כך נאמר: ”הימים הראשונים ייפלו”. היה עליו לעבור טקס טיהור ולהתחיל את תקופת הנזירות מחדש (במדבר ו׳:6–12).
ואולם, שמשון היה נזיר במובן שונה. עוד בטרם נולד אמר מלאך יהוה לאמו: ”הנך הרה, ויולדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים” (שופטים י״ג:5). שמשון לא נדר את נדר הנזירות. הוא היה נזיר שהתמנה מטעם אלוהים ונזירותו הייתה לכל ימי חייו. איסור הנגיעה בגווייה לא חל עליו. אילו חל עליו האיסור והוא נגע בשוגג בגוויית מת — כיצד יכול היה להתחיל מחדש את נזירותו שנועדה להימשך כל ימי חייו ואשר החלה בלידתו? ברור אפוא, שהיו מספר הבדלים בין הדרישות שנדרשו מנזירי עולם לבין אלו שנדרשו ממי שבחרו מרצונם בנדר הנזירות.
שים לב לדרישות שדרש יהוה משלושת נזירי העולם המוזכרים במקרא — שמשון, שמואל ויוחנן המטביל. כאמור, שמשון נצטווה שלא לגזוז את שיער ראשו. וחנה, בטרם נשאה ברחמה את שמואל, נדרה: ”ונתתיו ליהוה כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו” (שמואל א׳. א׳:11). במקרה של יוחנן המטביל, הצהיר מלאך יהוה: ”יין ושיכר לא ישתה” (לוקס א׳:15). יתר על כן, ”אותו יוחנן לבושו היה משיער גמלים וחגורת עור על מותניו, ומאכלו חגבים ודבש היער” (מתי ג׳:4). על איש מהשלושה לא נאסר להימצא בקרבת מת.
למרות היותו נזיר, היה שמשון בין השופטים שהקים יהוה להושיע את עם ישראל מידי שוסיהם (שופטים ב׳:16). על מנת למלא את המשימה, היה עליו לבוא במגע עם גוויות. באחד המקרים, היכה שמשון 30 פלישתים והסיר מעליהם את חליצותם, כלומר את מלבושם. אחר כך, היכה באויביו ”שוק על ירך מכה גדולה”. כמו כן, הרג אלף איש בלחי חמור טרייה (שופטים י״ד:19; ט״ו:8, 15). את כל זאת ביצע שמשון בברכתו ובתמיכתו של יהוה. המקרא מתייחס אליו כאיש אמונה למופת (עברים י״א:32; י״ב:1).
7 בשופטים ט״ז:2 מסופר ששמשון השופט היה בעזה. היום שומעים הרבה בחדשות על עזה, ולכן יש לך מושג כללי היכן היה שמשון — שטח פלישתי לחוף הים התיכון. כעת שים לב לכתוב בשופטים ט״ז:3: ”וישכב שמשון עד חצי הלילה. ויקוֹם בחצי הלילה וַיֶאֱחוז בְּדַלתות שער העיר ובשתי המזוזות וַיִסָעֵם עם הבְּריח וישם על כתפיו, וַיַעֲלֵם אל ראש ההר אשר על פני חברון”.
8 אין ספק שהשערים והמשקופים של עיר מעוז כמו עזה היו גדולים וכבדים. דמיין לעצמך שאתה מנסה לשאת אותם! שמשון נשא אותם. אך לאן נשא אותם, ומה אפשר לומר על המסע הרגלי שלו? ובכן, עזה שוכנת על החוף בערך בגובה פני הים. ואילו חברון נמצאת מזרחית לעזה בגובה של 900 מטר מעל פני הים — טיפוס רציני! איננו יכולים לקבוע מהו ”ההר אשר על פני חברון”, אך העיר מרוחקת בערך 60 קילומטר מעזה — ועוד צריך לטפס אליה! לאחר שרואים מה היה המרחק, מעשה הגבורה של שמשון מקבל ממד נוסף. בל נשכח מניין שאב שמשון את הכוח לבצע גבורות כאלה — ’רוח יהוה צלחה עליו’ (שופטים י״ד:6, 19; ט״ו:14). כמשיחיים כיום, אין אנו מצפים שרוח אלוהים תקנה לנו עוצמה פיסית מיוחדת במינה. עם זאת, רוח רבת עוצמה זו יכולה להגביר את הבנתנו לגבי נושאים רוחניים עמוקים ולחזק את האדם הפנימי שלנו (קורינתים א׳. ב׳:10–16; י״ג:8; אפסים ג׳:16; קולוסים א׳:9, 10). הבנת המסופר על שמשון מבליטה את העובדה שרוח אלוהים אכן מסוגלת לעזור לנו.
שמשון מנצח בעוז יהוה!
אם מדובר היה בשקלי כסף, הרי ש־500,5 שקלים נחשבו לשוחד עצום. אברהם קנה חלקת קבר לאשתו ב־400 שקלי כסף, ועבד נמכר ב־30 שקלים בלבד (בראשית כ״ג:14–20; שמות כ״א:32). העובדה שהסרנים — מושלי חמש ערי פלשתים — פנו ליצר החמדנות של דלילה ולא לנאמנותה הלאומית, מרמזת שהיא הייתה אולי מבני ישראל. כך או כך, דלילה נענתה להצעה.
בנ ”שמשון” §10
שמשון
בזמן ששמשון נרקב בכלא, הפלשתים ערכו זבח גדול לאלוהיהם דגון. הם האמינו שהוא נתן את שמשון בידם. כל סרני הפלשתים התאספו בבית דגון. על הגג לבדו היו 000,3 גברים ונשים. הם הביאו את שמשון מהכלא כדי לשעשע אותם. בשלב הזה שערו של שמשון כבר החל לצמוח. כששמשון הגיע לשם, הוא ביקש מהנער שהוביל אותו לתת לו למשש את העמודים שתומכים בבית. ואז הוא התפלל ליהוה: ”זכור נא אותי וחזק נא אותי רק הפעם, אלוהים, ואנקום בפלשתים על אחת משתי עיניי” (שופ ט״ז:22–28). ייתכן שהוא התפלל לנקום רק על אחת מעיניו כי הוא הבין שחלק מהאשמה על אובדן עיניו מוטלת עליו. או ייתכן שבתור נציג יהוה הוא אמור היה לנקום יותר מכך, אבל הוא הבין שבנסיבות הנוכחיות זה היה בלתי אפשרי.
רוח הקודש נוסכת כוח בשמשון
סיפור מקראי מאויר
[תמונה 1]
[מספר:] יום אחד נראה מלאך אלוהים לאיש ששמו מנוח ולאשתו. המלאך אמר להם שיוולד להם בן, שמשון, ושיהיה עליהם לטפל בו בצורה מיוחדת.
[מספר:] שמשון יהיה נזיר.
[תמונה 2]
[מספר:] כל עוד שמשון לא גזר את שיערו, רוח קודשו של יהוה עזרה לו לעשות מעשי גבורה ולהילחם נגד הפלשתים שהיו אויבי יהוה.
[מספר:] קרא שופטים י״ד:5, 6.
[מספר:] קרא שופטים ט״ו:13, 14.
[מספר:] קרא שופטים ט״ו:15.
[תמונה 3]
[מספר:] קרא שופטים ט״ז:3.
[מספר:] ככל ששמשון הביס את הפלשתים, כך הם כעסו יותר. הם נפגשו ביניהם כדי להחליט כיצד להכניע אותו.
[פלישתי 1:] אי אפשר לגבור על שמשון!
[פלישתי 2:] רק רגע... אולי יש דרך...
[תמונה 4]
[מספר:] הפלשתים רקמו מזימה: הם ישלמו לדלילה, אישה ששמשון אהב, כדי שהיא תערים עליו ותגרום לו לגלות מהו מקור כוחו.
[דלילה:] שמשון, איך זה שאתה כל כך חזק?
[דלילה:] תפסיק לשחק אתי משחקים. ספר לי למה אתה כל כך חזק.
[דלילה:] אם היית באמת אוהב אותי, היית מספר לי.
[שמשון:] זה... השיער שלי.
אף פעם לא גזרו אותו.
[תמונה 5]
[מספר:] דלילה קראה לפלשתים כדי שיתנקמו בו.
[מספר:] לאחר ששמשון נרדם, איש אחד גזר את שיערו. אז עיוורו אותו הפלשתים ולקחו אותו לעזה.
[תמונה 6]
[מספר:] כשהיה בבית הסוהר, הוא הצטער על טעותו.
[שמשון:] אסור היה לי לגלות לה את הסוד שלי.
[שמשון:] יהוה, בבקשה סלח לי. אני כל כך מצטער.
[תמונה 7]
[מספר:] הפלשתים ערכו מסיבה גדולה לכבוד האל שלהם, דגון. הם הוציאו לשם את שמשון כדי ללעוג לו.
[פלישתי 1:] מי הכי חזק עכשיו, שמשון?
[פלישתי 2:] דגון חזק יותר מהאלוהים של שמשון!
[תמונה 8]
[מספר:] הפלשתים המשיכו ללעוג לשמשון וליהוה. אבל שיערו של שמשון גדל שוב...
[שמשון:] אדונָי יהוה, אנא, זכור אותי וחזק אותי. אנא, רק הפעם הזאת.
[תמונה 9]
[מספר:] שמשון לפת בשתי ידיו את שני העמודים שתמכו בבית ודחף אותם בכל כוחו.
[מספר:] יהוה מילא אותו ברוח הקודש והשיב לו את כוחו.
[מספר:] ושמשון הרג פלשתים רבים שבמשך שנים כה רבות התאכזרו לבני ישראל.
[תיבה]
מה אנו לומדים מהסיפור?
מה נתן לשמשון את כוחו האדיר?
רמז: שופטים י״ג:25.
כיצד כוחו של שמשון שב אליו?
רמז: שופטים ט״ז:28.
כיצד תוכל אתה לקבל את רוח קודשו של אלוהים?
רמז: לוקס י״א:13.
מאמר לימודי 37
הישען על יהוה כדוגמת שמשון
”אדני יהוה, זכור נא אותי וחזק נא אותי” (שופ׳ ט״ז:28).
סקירה מקדימה
רבים מכירים את שמשון, גם כאלה שיש להם מעט מאוד ידע מקראי. סיפור חייו הוצג במחזות, שירים וסרטים, אבל הוא לא רק אגדה. נוכל ללמוד רבות מאיש אמונה זה.
על מה אתה חושב כשאתה שומע את השם שמשון? רוב הסיכויים שאתה חושב על אדם מאוד חזק, והוא אכן היה כזה. אבל שמשון קיבל החלטה לא־טובה שהובילה להשלכות מרות. למרות זאת, יהוה בחר להתמקד בנאמנות ששמשון גילה לאורך חייו והחליט לכלול את הדוגמה שלו במקרא לתועלתנו.
2 יהוה השתמש בשמשון כדי לעשות דברים מדהימים עבור עמו הנבחר, ישראל. בהשראת רוח יהוה השליח פאולוס כלל את שמו של שמשון, מאות שנים אחרי מותו, ברשימה של אנשי אמונה בולטים (עב׳ י״א:32–34). והדוגמה של שמשון אכן יכולה לעודד אותנו. הוא נשען על יהוה גם בנסיבות קשות. במאמר נבחן איך הדוגמה שלו מעודדת אותנו ואילו לקחים נוספים נוכל ללמוד ממנה.
שמשון בטח ביהוה
3 בתקופה שבה שמשון נולד הפלשתים שלטו על עם ישראל ודיכאו אותו (שופ׳ י״ג:1). השלטון האכזרי שלהם גרם סבל רב לבני העם. יהוה בחר בשמשון ”להושיע את ישראל מיד הפלשתים” (שופ׳ י״ג:5). אין ספק שזו הייתה משימה קשה, וכדי להשלים אותה שמשון היה חייב להישען על יהוה.
4 שים לב לאחת הפעמים שבהן שמשון בטח ביהוה, ויהוה תמך בו. הצבא הפלשתי הגיע ללכוד את שמשון בלחי, ככל הנראה בשטח של יהודה. אנשי יהודה היו מפוחדים והחליטו למסור אותו לידי האויב. בני עמו כבלו אותו בשני חבלים חדשים והביאו אותו אל הפלשתים (שופ׳ ט״ו:9–13). אבל אז ”צלחה עליו רוח יהוה” והוא שחרר את עצמו מהחבלים. לאחר מכן הוא ”מצא לחי חמור טרייה”, אחז בה והשתמש בה כדי להרוג 000,1 פלשתים (קרא שופטים ט״ו:14–16).
5 למה שמשון השתמש בלחי החמור? זה לא היה כלי נשק רגיל. אין ספק ששמשון ידע שההצלחה שלו תלויה ביהוה, ולא בכלי הנשק שלו. איש נאמן זה השתמש במה שהיה בנמצא כדי לעשות את רצון יהוה. ומשום שהוא נשען על יהוה הוא זכה להצלחה רבה.
6 יהוה יכול לתת גם לנו כוח כדי להשלים את משימותינו, אפילו אם הן נראות מעבר ליכולותינו. ויכול להיות שהדרך שבה הוא יעשה זאת תפתיע אותנו. אתה יכול להיות בטוח שיהוה יעזור לך לעשות את רצונו כל עוד תמשיך להישען עליו, בדיוק כפי שהוא עזר לשמשון (מש׳ ט״ז:3).
7 אחים ואחיות רבים שמשתתפים בתוכניות בנייה תיאוקרטיות מראים שהם בוטחים ביהוה. בעבר האחים נהגו לתכנן ולבנות את רוב אולמי המלכות החדשים ומבנים אחרים מאפס. אבל בסופו של דבר, בעקבות הגידול בארגון יהוה, היה צורך בשינוי. האחים האחראים ביקשו את הדרכת יהוה וניסו שיטות חדשות, כמו רכישת מבנים קיימים ושיפוצם. ”בהתחלה לחלק מאיתנו לא היה קל לקבל את השיטה החדשה הזאת”, אומר רוברט, שבשנים האחרונות עבד ברבות מתוכניות הבנייה שלנו ברחבי העולם. הוא ממשיך: ”זה היה שונה לגמרי ממה שעשינו במשך שנים. אבל האחים היו מוכנים להסתגל וזה ברור שיהוה מברך את השינויים האלה”. זוהי רק אחת מהדוגמאות שמראות איך יהוה מדריך את עמו כדי לעשות את רצונו. מדי פעם כולנו צריכים לשאול את עצמנו: ’האם אני מחפש את הדרכת יהוה ונשאר גמיש בשירותי?’
שמשון השתמש במה שיהוה נתן לו
8 סביר להניח שקראת על מקרים נוספים שבהם שמשון עשה דברים מדהימים. הוא נלחם באריה, ומאוחר יותר הרג 30 איש בעיר הפלשתית אשקלון (שופ׳ י״ד:5, 6, 19). שמשון ידע שהוא לא יכול לעשות אף אחד מהדברים האלה בלי עזרת יהוה. והוא הראה זאת בבירור במקרה אחד שבו הוא היה צמא מאוד אחרי שהרג 000,1 פלשתים. במקום להישען על עצמו כדי להרוות את צימאונו, הוא פנה ליהוה לעזרה (שופ׳ ט״ו:18).
9 יהוה ענה לקריאתו של שמשון לעזרה ויצר עבורו מקור מים בדרך נס. אחרי ששמשון שתה מהמים ”שב אליו כוחו” והוא התאושש. (קרא שופטים ט״ו:19 והערת שוליים.) ככל הנראה מקור המים החדש הזה עדיין היה קיים שנים מאוחר יותר, כאשר הנביא שמואל כתב את ספר שופטים. בני ישראל שראו את המים הזורמים יכלו להיזכר בעובדה שמשרתיו הנאמנים של יהוה יכולים להישען על עזרתו בשעת הצורך.
10 גם אנחנו צריכים לפנות ליהוה לעזרה ולא להישען על הכישרונות שלנו, היכולות שלנו או מה שכבר עשינו בשירותו. עלינו להיות צנועים ולקבל את העובדה שהצלחה אמיתית אפשרית רק בזכות הישענות על יהוה. בדיוק כמו ששמשון התמלא כוח אחרי שהוא שתה מהמים שיהוה סיפק לו, גם אנחנו נתחזק מבחינה רוחנית אם נשתמש בכל האמצעים שיהוה מספק לנו (מתי י״א:28).
11 שים לב לדוגמה של אלכסיי, אחד מאחינו ברוסיה שמתמודד עם רדיפות קשות. מה עוזר לו להישאר חזק בנסיבות האלה? הוא ואשתו קבעו לעצמם שגרה רוחנית טובה. אלכסיי מספר: ”אני מנסה להמשיך עם השגרה הרוחנית שלי, שכוללת לימוד אישי וקריאה יומיומית במקרא. כל בוקר אשתי ואני דנים בפסוק היומי ומתפללים ליהוה ביחד”. מה נוכל ללמוד מדוגמתם? במקום להישען על עצמנו, עלינו להישען על יהוה. כדי לעשות זאת עלינו לבנות את אמונתנו באמצעות שגרה טובה של לימוד המקרא ופעילויות תיאוקרטיות נוספות. ויהוה יברך בשפע את מאמצינו לשרת אותו. הוא חיזק את שמשון, והוא יכול לחזק גם אותנו!
שמשון לא ויתר
12 שמשון היה לא־מושלם, בדיוק כמונו, ולכן לפעמים הוא קיבל החלטות לא־טובות. אחת מהן הובילה להשלכות טרגיות. אחרי שבמשך זמן מה שמשון שירת כשופט הוא ”התאהב באישה בעמק שורק ושמה דלילה” (שופ׳ ט״ז:4). לפני כן שמשון היה מאורס לאישה פלשתית. הקשר הזה ’היה מיהוה’, ש”חיפש הזדמנות לפעול נגד הפלשתים”. לאחר מכן שמשון שהה בבית של אישה זונה בעיר הפלשתית עזה. במקרה זה אלוהים נתן לשמשון את הכוח לסחוב את דלתות שער העיר ולהחליש את הגנותיה (שופ׳ י״ד:1–4; ט״ז:1–3). אבל המקרה של דלילה היה שונה, משום שהיא ככל הנראה הייתה מבני ישראל.
13 דלילה קיבלה סכום כסף גבוה מהפלשתים כדי לבגוד בשמשון. יכול להיות שהאהבה שלו כלפיה עיוורה אותו עד כדי כך שהוא לא הבחין במה שהיא עמדה לעשות. כך או כך, דלילה לחצה שוב ושוב על שמשון לחשוף את מקור כוחו, ובסופו של דבר הוא נכנע לה. למרבה הצער, שמשון הכניס את עצמו למצב שגרם לו לאבד את כוחו ואת חסדו של יהוה לזמן מה (שופ׳ ט״ז:16–20).
14 שמשון סבל מהשלכות מרות בגלל שהוא בטח בדלילה במקום ביהוה. הפלשתים אחזו בו ועיוורו אותו. הוא היה בבית הסוהר בעזה, אותה עיר שקודם לכן הוא השפיל את תושביה, והפך לטוחן תבואה נחות. ואז, כאשר הפלשתים התאספו לחגיגה, הם השפילו אותו. הם הקריבו קורבן גדול לאל הכזב דגון משום שהם האמינו שהוא זה שנתן את שמשון בידם. הם הביאו את שמשון מבית הסוהר למסיבה ולעגו לו כדי לשעשע את עצמם (שופ׳ ט״ז:21–25).
15 שמשון אכן עשה טעות רצינית. אבל הוא לא ויתר. הוא חיפש הזדמנות להשלים את המשימה שאלוהים נתן לו — להיאבק בפלשתים. (קרא שופטים ט״ז:28–30.) שמשון התחנן ליהוה שיאפשר לו לנקום בפלשתים. ואלוהי האמת ענה לתחינתו של שמשון והשיב לו את כוחו הפלאי. כתוצאה מכך, במקרה הזה מספר הפלשתים ששמשון הרג היה הגבוה ביותר אי פעם.
16 שמשון אומנם סבל מהשלכות מרות בעקבות הטעות שלו, אבל הוא לא הפסיק לנסות לעשות את רצון יהוה. גם אם עשינו טעות ואנחנו זקוקים לתיקון או מאבדים זכות שירות מסוימת, אנחנו לא צריכים לוותר. זכור שיהוה לא מוותר עלינו (תהל׳ ק״ג:8–10). למרות הטעויות שלנו אנחנו עדיין יכולים להיות כלים יעילים בידיו, כפי ששמשון היה.
17 שים לב לדוגמה של אח צעיר ששמו מייקל. הוא היה עסוק בפעילויות תיאוקרטיות ושירת כמשרת־עוזר וחלוץ רגיל. אבל למרבה הצער הוא עשה טעות ואיבד את זכויות השירות שלו. ”עד אז”, הוא אומר, ”התקדמתי בקצב טוב בשירות יהוה. אבל פתאום הרגשתי כאילו נתקלתי בחומה. אף פעם לא חשבתי שיהוה ינטוש אותי, אבל כן תהיתי אם הקשר שלי איתו יחזור להיות כמו שהוא היה, או אם אי פעם אצליח לחזור לעשות כל מה שעשיתי למענו בקהילה”.
18 לשמחתנו, מייקל לא ויתר. הוא מוסיף: ”התמקדתי בלשקם את הקשר שלי עם יהוה, וכדי לעשות זאת התפללתי אליו מכל הלב, למדתי והרהרתי בקביעות”. עם הזמן למייקל שוב היה מעמד טוב בקהילה. כעת הוא משרת כזקן קהילה וכחלוץ רגיל. הוא אומר: ”התמיכה והעידוד שקיבלתי, במיוחד מזקני הקהילה, עזרו לי להבין שיהוה עדיין אוהב אותי. אני שוב יכול לשרת בקהילה במצפון נקי. החוויה הזאת לימדה אותי שיהוה סולח למי שמתחרט בכנות”. אנחנו יכולים להיות בטוחים שיהוה ישתמש בנו ויברך אותנו אפילו אם עשינו טעויות, בתנאי שנעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לתקן את דרכינו ולהמשיך להישען עליו (תהל׳ פ״ו:5; מש׳ כ״ח:13).
19 במאמר ראינו רק כמה מהאירועים המדהימים בחייו של שמשון. הוא לא היה אדם מושלם, אבל הוא לא ויתר ולא הפסיק להתאמץ לשרת את יהוה, אפילו אחרי הטעות שלו עם דלילה. וגם יהוה לא ויתר עליו והשתמש בו שוב בדרך מיוחדת. יהוה עדיין החשיב אותו לאיש בעל אמונה יוצאת דופן, וכלל אותו ברשימת הנאמנים שמופיעה בעברים פרק י״א. זה כל כך מעודד אותנו לדעת שאנחנו משרתים אל אוהב שרוצה לחזק אותנו, במיוחד כשאנחנו חלשים. לכן, בדומה לשמשון, אנחנו מתחננים ליהוה: ”זכור נא אותי וחזק נא אותי” (שופ׳ ט״ז:28).
פרק 21
ילד אמיץ מעביר מסר מיהוה
מ92–א 11/1 8–9–התאה
ביקור בשילה — מקום שבו גדלו ילדים טובים ורעים
אתה אולי זוכר שכשבני ישראל נכנסו לארץ המובטחת, בהתחלה הם הציבו את אוהל מועד בגלגל ליד יריחו (יהושע ד׳:19). אבל לאחר שחילקו את הארץ לנחלות, המשכן הקדוש — מרכז לעבודת יהוה הטהורה — הועבר לשילה (יהושע י״ח:1). העיר שכנה כ־30 קילומטר צפונית לירושלים באזור ההררי של אפרים. גברים ונשים מכל רחבי ישראל עשו דרכם לשילה. קהל רב יכול היה להתאסף בעמק, דרומית למקום שבו הקימו ככל הנראה את אוהל מועד (יהושע כ״ב:12).
הוריו של שמואל, אלקנה וחנה, גרו בעיירה ששכנה מעבר לגבעות ממערב לשילה. מדי שנה הם עשו את המסע לשילה, והביאו עימם את הילדים של אשתו השנייה של אלקנה. לבסוף יהוה בירך את חנה והיא הביאה לעולם בן וקראה לו שמואל. עם הזמן הוריו הביאו אותו לגור בשילה, כדי שהוא יוכל לשרת במשכן לצד הכוהן הגדול עלי (שמואל א׳. א׳:1 עד ב׳:11).
שמואל ביצע מטלות בבית אלוהים, וודאי היו לו הזדמנויות רבות לטייל בגבעות הסמוכות לשילה (שמואל א׳. ג׳:1, 15). בחלק מהן היו טרסות חקלאיות ושפע של עצי זית. היו שם מגדלי שמירה מאבן שאפשרו לחקלאים או לרועי הצאן להשגיח על היבולים או על הצאן שלהם. ממגדל השמירה גם ניתן היה להבחין אם יש חיות טרף בסביבה.
בזמנו היו הרבה יותר עצים באזור מכיום, ואפילו יערות שבהם שכנו חיות טרף רבות (יהושע י״ז:15, 18). אנחנו לומדים על כך מהמקרה שבו אלישע הלך מיריחו לבית אל, ששכנה בערך 16 קילומטר דרומית לשילה.
במלכים ב׳. ב׳:23, 24 מסופר שחבורת ילדים לעגה לנביא אלוהים: ”עלה, קירח! עלה, קירח!” לכן אלישע ”קילל אותם בשם יהוה. ואז יצאו שתי דובות מן היער ושיסעו לגזרים ארבעים ושניים מן הילדים”. דובות חומות סוריות יכולות להיות מאוד תוקפניות כשמתקרבים אליהן בהפתעה או כשמאיימים על הגורים שלהן (שמואל ב׳. י״ז:8; משלי י״ז:12; כ״ח:15). יהוה השתמש בהן כדי להוציא לפועל את משפטו הצודק כלפי מי שגילו חוסר כבוד משווע כלפי הנציג שלו וכתוצאה מכך כלפי יהוה עצמו.
הוא ’גדל עם יהוה’
9 אנו יכולים לדמיין את הנער המתבגר מטייל לו בגבעות שמסביב לשילה. סביר להניח שבשעה שהתבונן מטה אל העיר ואל העמק שנפרש מתחתיה בצדה האחד, התמלא לבו שמחה וגאווה למראה משכן יהוה. המשכן היה אכן מקום קדוש. מבנה זה, אשר הוקם כ־400 שנה קודם לכן בהשגחתו של משה בכבודו ובעצמו, היה המרכז היחידי של עבודת אלוהים הטהורה בעולם כולו.
10 שמואל הצעיר למד לאהוב את המשכן. לימים כתב: ”ושמואל משרת את פני יהוה, נער, חגור אפוד בד” (שמ״א ב׳:18). האפוד, בגד פשוט חסר שרוולים, היה כנראה עדות לכך ששמואל סייע לכוהנים במשכן. אף ששמואל לא היה ממשפחת הכוהנים, היו לו תפקידים שונים; בין היתר היה עליו לפתוח את דלתות חצר המשכן בבוקר ולשרת את עלי הזקן. הוא אומנם נהנה מזכויות אלו, אך עם הזמן החלו דברים מסוימים להטריד את לבו התמים. מצב פסול מעיקרו שרר בבית יהוה.
שמירה על טוהר אל מול השחיתות
11 בגיל צעיר היה שמואל עד לרשעות ולשחיתות מזוויעות. לעלי היו שני בנים, חופני ופינחס. שמואל כתב עליהם: ”ובני עלי בני בלייעל; לא ידעו את יהוה” (שמ״א ב׳:12). שני הרעיונות בפסוק הולכים יד ביד. חופני ופינחס היו ”בני בלייעל”, כלומר חסרי תועלת, כי לא היה להם שום כבוד ליהוה. הם זלזלו באמות המידה ובדרישות הצודקות שלו, ומגרעת זו הובילה לכל שאר חטאיהם.
12 תורת אלוהים הגדירה מפורשות את תפקידי הכוהנים ואת הדרך שבה היה עליהם להקריב את הקורבנות במשכן, ולא בכדי. הרי קורבנות אלה סימלו את כל מה שסיפק אלוהים לשם סליחת חטאים, כדי שעמו יוכל להיות טהור בעיניו וראוי לברכתו ולהדרכתו. אולם חופני ופינחס גרמו לעמיתיהם הכוהנים להתייחס לזבחים בחוסר כבוד מחפיר.
13 דמיין לעצמך את שמואל הצעיר מביט בעיניים קרועות לרווחה במעשי עוול קשים אלה הנעשים מבלי שאיש נוקף אצבע לתיקון המצב. הוא ודאי ראה לא־מעט אנשים — ובהם עניים, פשוטים ונדכאים — באים אל המשכן הקדוש בתקווה למצוא מעט נחמה וחיזוק רוחניים ואחר כך עוזבים את המקום כשהם מאוכזבים, פגועים או מושפלים. ומה חש כאשר נודע לו שחופני ופינחס בזו לחוקי יהוה גם בנושא המוסריות המינית ושכבו עם כמה מן הנשים ששירתו במשכן? (שמ״א ב׳:22) אולי נשא עיניו אל עלי וציפה שיפעל בנידון.
’קרב לאלוהים’
5 לפי הכתוב ביוחנן י״ז:3, ישוע אמר: ”אלה הם חיי עולם: שיכירו [או ”לדעת”, דל׳] אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת — את ישוע המשיח”. למה התכוון ישוע באומרו שיש ’להכיר’ או לדעת את אלוהים? מספר למדנים מציינים כי משמעות המילה היוונית המקורית שמופיעה כאן מקיפה למדי, והיא עוסקת בתהליך מתמשך המוביל בסופו של דבר להיכרות אינטימית.
6 היכרות אינטימית עם אלוהים לא היתה מושג חדש בימי ישוע. למשל, בתנ״ך כתוב שכאשר היה שמואל נער קטן, ”טרם ידע את יהוה” (שמואל א׳. ג׳:7). האם משתמע מכאן ששמואל ידע מעט מאוד על אלוהיו? לא. הוריו והכוהנים ודאי לימדו אותו דברים רבים. אך המילה המופיעה בפסוק זה, לפי אחד הפרשנים, ”נוגעת להיכרות אינטימית ביותר”. שמואל טרם ידע או הכיר את יהוה מקרוב, כפי שהיה עתיד להכיר אותו כאשר שירת כדוברו של יהוה. כשגדל שמואל הוא באמת התחיל להכיר את יהוה ולפתח קשר הדוק איתו (שמואל א׳. ג׳:19, 20).
עלי — כהן שנכשל בתפקידו כאב
משפט אלהים נגד בית עלי
אך, אלהים לא התעלם מכך ולא היה אדיש למעשיהם. הוא הוציא משפט נגד אנשים מושחתים אלה. ”כי חפץ יהוה להמיתם,” נאמר בתנ״ך, ולכן שלח אל עלי ”איש אלהים”, כשבשורה מרה בפיו. (שמואל א׳. ב׳:25) וכה אמר הנביא לעלי:
”כה אמר יהוה, ’הנגלה נגליתי אל בית אביך [אהרון] בהיותם במצרים לבית פרעה? ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי, להקטיר קטורת, לשאת אפוד לפני, ואתנה לבית אביך את כל אשי בני־ישראל. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר ציוויתי מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי?
”’לכן, נאום יהוה אלהי ישראל, ”אמור אמרתי: ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד־עולם.” ועתה, נאום יהוה, ”חלילה לי, כי מכבדי אכבד ובוזי ייקלו.” הנה ימים באים, וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. והיבטת צר מעון, בכל אשר ייטיב את ישראל, ולא יהיה זקן בביתך כל הימים, ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך, וכל מרבית ביתך ימותו [בחרב] אנשים. וזה לך האות אשר יבוא אל שני בניך, אל חפני ופינחס: ביום אחד ימותו שניהם. והקימותי לי כהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני משיחי כל הימים. והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחוות לו לאגורת כסף וכיכר לחם, ואמר: ”ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת־לחם.’”” — שמואל א׳. ב׳:27–36.
לא עבר זמן רב ונבואה זו התגשמה, בחלקה, כאשר שני בני עלי מצאו את מותם בקרב עם הפלישתים, וארון הברית, שאותו נשאו עימם אל שדה־המערכה, נלקח בשבי. לשמע הידיעה, נפל עלי הזקן מעל כסאו אחורנית, ליד השער, ושבר את מיפרקתו. — שמואל א׳. ד׳:10, 11, 18.
צאצאיו של עלי אמנם המשיכו לכהן ככהנים גדולים במשך שנים רבות, אך הם ידעו אסונות רבים, כגון, הריגת הכהנים בפקודת שאול. (שמואל א׳. כ״ב:11, 16–18) חלק נוסף של גזר־הדין התממש כעבור זמן רב, כאשר שלמה המלך גירש ”את אביתר [הכהן הגדול, מזרע עלי] מהיות כהן ליהוה, למלא את דבר יהוה אשר דיבר על בית עלי בשילה.” שלמה מינה את צדוק לכהן במקום אביתר. (מלכים א׳. ב׳:27, 35) צדוק היה מצאצאי אלעזר, בן אהרון, שעה שעלי היה מזרע איתמר, בנו האחר של אהרון. (דברי־הימים א׳. ו׳:35–38: כ״ד:1; שמואל א׳. י״ד:3; כ״ב:9) אפילו אז הירשה אלהים לכמה מצאצאי עלי לשרת ככהני־משנה. אך, הם חזו על בשרם כיצד שוקעת עבודת האלהים במקדש בתקופת המלכים, בה לא זכתה הכהונה לתמיכה הראויה מצד העם. — דברי־הימים ב׳. כ״ט:3, 6; ל״ג:7; ל״ד:8–11.
שמואל בוחר לשרת את יהוה
סיפור מקראי מאויר
[תמונה 1]
[מספר:] שמואל היה מאוד צעיר. למרות זאת הוא היה נזיר. שמואל מעולם לא גזר את שיערו, והוא שירת את יהוה בדרך מיוחדת.
[חנה:] שמואל, אתה מוכן? אתה תחיה ותשרת את יהוה כאן, במשכן.
[שמואל:] אני מוכן. אבל אני אתגעגע אלייך!
[תמונה 2]
[חנה:] גם אני אתגעגע אליך, בני! אבל האם אתה זוכר למה אתה אף פעם לא צריך לפחד?
[שמואל:] כן. אם אשאר קרוב ליהוה, הוא ישאר קרוב אליי.
[תמונה 3]
[עלי:] אני עלי, הכוהן הגדול. שים לב, שמואל. בקרוב אולי אתה תצטרך לעזור בעבודות האלה!
[תמונה 4]
[מספר:] במהלך השנים, שמואל הבחין שלא כולם במשכן אהבו את יהוה. אפילו בניו של עלי, שהיו כוהנים, נהגו בבריונות כלפי האנשים והתנהגו בצורה מחפירה.
[מספר:] בניו של עלי נהגו בחוסר כבוד כלפי יהוה, גנבו את הקורבנות שהיו שייכים ליהוה ואפילו היו מעורבים באי־מוסריות. אבל עלי לא עצר בעדם, אפילו כשנביא הזהיר אותו שיהוה יעניש אותו ואת בני ביתו.
[תמונה 5]
[מספר:] מדי שנה הוריו של שמואל ביקרו אותו והביאו לו מעיל חדש.
[שמואל:] אמא! אבא! התגעגעתי אליכם.
[תמונה 6]
[חנה:] מה קרה, שמואל?
[תמונה 7]
[שמואל:] אמרת לי שהמשכן הוא מקום קדוש. אבל יש כאן כמה אנשים שעושים דברים ממש רעים.
[תמונה 8]
[חנה:] אבל, כל עוד אתה תמשיך לעשות דברים טובים...
[תמונה 9]
[שמואל:] אני יודע, אני מנסה.
[תמונה 10]
[חנה:] אני מבינה, בני. גם יהוה מבין. הוא רואה הכול.
[תמונה 11]
[חנה:] פעם אחת, הייתי מאוד עצובה כי לא יכולתי להביא ילדים לעולם.
[חנה:] אבל יהוה ענה לתפילתי — הוא נתן לי אותך! יהוה תמיד עוזר לידידיו.
[חנה:] בקש מיהוה שיעזור לך, ואבא שלך ואני גם נתפלל בעדך.
[תמונה 12]
[שמואל:] את צודקת, אמא. תודה.
[תמונה 13]
[מספר:] שמואל גדל והפך למשרת יהוה נאמן. בעזרתו של יהוה הוא היה שמח, גם כאשר אחרים התנהגו בצורה מחפירה.
[תמונה 14]
[מספר:] יום אחד התחיל יהוה להשתמש בשמואל בדרך מיוחדת. הוא דיבר עם שמואל.
[יהוה:] שמואל!
[יהוה:] שמואל!
[שמואל:] דבר, כי שומע עבדך.
[מספר:] מכיוון ששמואל בחר לשרת את יהוה גם כשאחרים עשו בחירות גרועות, יהוה הכשיר אותו והשתמש בו בדרכים נפלאות.
[תיבה]
מה אנו לומדים מהסיפור?
מה הקשה על שמואל הצעיר לשרת את יהוה?
רמז: שמואל א׳. ב׳:12, 17.
למה יהוה בחר בשמואל להיות נביא?
רמז: שמואל א׳. ב׳:26.
גם אם אחרים עושים מעשים רעים, איך אתה יכול לבחור לשרת את יהוה?
רמז: תהלים כ״ו:9–12.