יהוה גדול מלבנו
”רוצה יהוה את יראיו”, כתב מחבר התהלים. הבורא נהנה לראות כיצד כל אחד ואחד ממשרתיו עלי־אדמות משתדל לעמוד בעקרונות הצדק שלו. הוא מברך, מעודד ומנחם את חסידיו בעתות מצוקה. הוא יודע שמשרתיו בלתי מושלמים, ואינו דורש מהם דרישות בלתי מציאותיות (תהלים קמ״ז:11).
ייתכן שאין אנו מתקשים להאמין שיהוה אוהב אהבה רבה את משרתיו ככלל. אלא שיש אשר כל כך מוטרדים מחסרונותיהם, עד כדי כך שהם משוכנעים כי יהוה לעולם לא יוכל לאהוב אותם כפרט. אולי הם אומרים לעצמם: ’חוסר השלימות שבי גדולה מכדי שיהוה יאהב אותי’. כמובן, כולנו מתייסרים לפעמים מרגשות שליליים. אך דומה שיש אשר נמצאים במלחמה מתמדת נגד חוסר ערך עצמי.
דיכאון
במקרא מוזכרות מספר דמויות ששקעו בדיכאון עמוק. איוב שנא את חייו וחש כי אלוהים נטשוֹ. חנה, שלימים ילדה את שמואל, נתפסה במרה שחורה בשל עקרותה, ובכתה מרות. דוד ’שַׁח עד מאוד’, ואפפרודיטוס נעצב על כך שהידיעה על מחלתו ציערה את האחים (תהלים ל״ח:7; שמואל א׳. א׳:7, 10; איוב כ״ט:2, 4, 5; פיליפים ב׳:25, 26).
מה קורה היום בקרב המשיחיים? מפאת חולי, זקנה או נסיבות אישיות אחרות אין באפשרותם של כמה לתרום בשירות יהוה כפי שהיו רוצים. מצב זה עלול להוביל אותם למסקנה שהם מאכזבים את יהוה ואת אחיהם לאמונה. יש אשר מתייסרים כל הזמן מחטאים שעשו בעבר, ואינם מאמינים שיהוה סלח להם. אחרים באו מרקע משפחתי קשה, והם משוכנעים שאין הם ראויים לאהבה. כיצד זה קורה?
יש שגדלו בבתים שאין בהם אהבה, והרוח השלטת בהם היא רוח של אנוכיות, סרקזם ופחד. ייתכן שלא היה להם אבא שאהב אותם כפרט, שחיפש הזדמנויות לשבח ולעודד אותם, שלא עשה עניין מכל משגה, שהיה מוכן לסלוח גם על טעויות חמורות, ושהחום שהקרין היקנה תחושת ביטחון לכל המשפחה. הואיל ומעולם לא היה להם אב ארצי אוהב, קשה להם להבין מהו בדיוק אב שמימי אוהב.
למשל, עד־יהוה בשם פריץ כותב: ”שנות ילדותי ונעוריי הושפעו רבות מחוסר האהבה מצד אבי.a הוא אף פעם לא שיבח אותי, ומעולם לא חשתי קרוב אליו. למעשה, רוב הזמן פחדתי ממנו”. כתוצאה מכך, פריץ, שהוא כיום באמצע שנות ה־50 לחייו, עדיין מתמודד עם דימוי עצמי נמוך. הנה סיפורה של אשה בשם מרגרטה: ”הוריי היו מנוכרים וחסרי אהבה. כשהתחלתי ללמוד את המקרא, היה לי קשה לתאר לעצמי מהו אב אוהב”.
רגשות אלו, יהיה מקורם אשר יהיה, מביאים לידי כך שלעתים האהבה אינה המניע העיקרי שדוחף אותנו לשרת את אלוהים, אלא בעיקר תחושת אשמה או פחד. אנו עושים את מיטבנו, ובכל זאת נראה לנו שלא עשינו די. הרצון למצוא חן בעיני יהוה ובעיני אחינו לאמונה עלול לגרום לנו להרגיש שאנו מנסים לעשות דברים שהם למעלה מיכולתנו. עקב כך, אין אנו מצליחים להגיע ליעדים שהצבנו לעצמנו, ואז אנו מאשימים את עצמנו והתוצאה — אומללות.
מה ניתן לעשות? אולי פה המקום להזכיר שיהוה הוא אל רחב לב. אחד האנשים שעמד על עומק אהבתו של אלוהים היה השליח יוחנן.
”האלוהים גדול מלבנו”
בשלהי המאה הראשונה לספירה כתב יוחנן לאחיו לאמונה: ”בזה נדע כי מן האמת אנחנו ונשקיט את לבבנו לפניו, שכן אם לבנו ירשיע אותנו, האלוהים גדול מלבנו והוא יודע הכל”. מדוע כתב זאת יוחנן? (יוחנן א׳. ג׳:19, 20).
יוחנן ידע היטב כי לבו של משרת יהוה עלול להרשיע אותו. ייתכן שהוא עצמו חזה זאת מבשרו. בצעירותו היה בעל מזג חם, ופעם אחת הוכיח אותו ישוע המשיח על נטייתו להחמיר עם הזולת. ישוע אף נתן ליוחנן ולאחיו יעקב ”את השם בני רגש, שפירושו בני רעם” (מרקוס ג׳:17; לוקס ט׳:49–56).
בחלוף 60 שנה נעשה יוחנן אדם מתון ומשיחי מאוזן, אוהב ורחמן. כשכתב בהשראת אלוהים את איגרתו הראשונה, ידע יוחנן — אחרון השליחים שנותרו בחיים — שיהוה אינו דן לכף חובה את משרתיו על כל טעות וטעות שהם עושים. זהו אב חם, רחב לב, נדיב ורחמן, האוהב מעומק לב את כל מי שאוהבים אותו ועובדים אותו על־פי האמת. יוחנן כתב: ”האלוהים הוא אהבה” (יוחנן א׳. ד׳:8).
מה שאנו עושים למען יהוה משמח את לבו
אלוהים יודע מה הן חולשותינו ומגרעותינו הטבועות בנו מלידה, ומביא אותן בחשבון. ”הוא ידע יִצרנו, זָכור כי עפר אנחנו”, כתב דוד. יהוה מבין איזה תפקיד ממלא הרקע שלנו בעיצוב אישיותנו. לאמיתו של דבר, הוא מכיר אותנו טוב יותר ממה שאנו מכירים את עצמנו (תהלים ק״ג:14).
נהיר לו שרבים מאיתנו היו רוצים להיות שונים, אך אין בכוחנו להתגבר כליל על חולשותינו. מצבנו דומה לזה של השליח פאולוס אשר כתב: ”אינני עושה את הטוב שאני חפץ בו, אלא את הרע שאינני חפץ בו — אותו אני עושה”. כולנו נלחמים את אותה מלחמה, ובמקרים מסוימים עלול לבנו להרשיענו (רומים ז׳:19).
לעולם אל תשכח: מה שיהוה רואה בנו חשוב יותר ממה שאנו רואים בעצמנו. כל אימת שהוא שם לב שאנו מנסים לעשות את רצונו, אין זה מעורר בו שביעות רצון ותו לא, אלא שמחה גדולה (משלי כ״ז:11). אולי ההישגים שלנו נראים לנו קטנים יחסית, אבל הנכונות מצדנו ומניענו הטוב מסבים לו שמחה. הוא רואה את מה שעומד מאחורי ההישג; הוא יודע מה אנו רוצים לעשות, ומודע לשאיפות ולמאוויים שלנו. יהוה בוחן לבבות (ירמיהו י״ב:3; י״ז:10).
למשל, עדי־יהוה רבים הם טיפוסים ביישנים ומאופקים מטבעם, מסוג האנשים המעדיפים לשמור על פרופיל נמוך. הטפת הבשורה הטובה מבית לבית מהווה עבורם משימה מרתיעה. אולם, מאחר שהם רוצים לשרת את אלוהים ולעזור לזולת, הם לומדים לגשת לאחרים ולשוחח איתם על המקרא. אולי הם חשים שהישגיהם דלים, ותחושה זו עלולה לגזול את אושרם. במקרה כזה לבם עלול לומר להם ששירותם חסר ערך. אך אין ספק שמאמציהם בשירות משמחים את לב יהוה. יתרה מזו, אין לדעת בוודאות מתי והיכן זרעי האמת שנזרעו ינבטו, יצמחו וישאו פרי (קהלת י״א:6; מרקוס י״ב:41–44; קורינתים ב׳. ח׳:12).
עדי־יהוה אחרים מתמודדים עם חולי מתמשך או עם זקנה. נוכחות קבועה באסיפות שבאולם־המלכות עשויה במקרים אלו להיות כרוכה בכאב פיסי ובקשיים. אפשר שנאום בנושא פעילות ההטפה יזכיר להם את מה שעשו בעבר. הם עדיין רוצים לשרת באותה מידה, אלא שמצבם הבריאותי עומד להם למכשול. לעתים קורה שהם מתייסרים מרגשות אשם, משום שאין ביכולתם ליישם את העצות במידה הרצויה בעיניהם. עליהם להבין שיהוה מוקיר את נאמנותם והתמדתם. כל עוד יהיו נאמנים לו, לעולם לא ישכח אלוהים את שירותם הנאמן (תהלים י״ח:26; ל״ז:28).
”נשקיט את לבבנו”
סביר להניח שבהגיעו לגיל זקנה הבין יוחנן רבות לגבי רוחב לבו של אלוהים. זכור כי הוא כתב: ”האלוהים גדול מלבנו והוא יודע הכל”. הוא גם עודד אותנו ’להשקיט את לבבנו’. למה התכוון?
על־פי המילון הפרשני למילים בתנ״ך ובברית החדשה מאת ווין, הפועל היווני שתורגם למילה ”נשקיט” משמעו ”לשכנע, לגבור על, או לנצח”. במילים אחרות, כדי להשקיט את לבבנו עלינו לגבור עליו, לשכנע אותו להאמין שיהוה אוהב אותנו. כיצד?
פריץ, שהוזכר קודם לכן, משרת זה יותר מ־25 שנה כזקן־קהילה באחת מקהילות עדי־יהוה. הוא נוכח שלימוד אישי ’משכנע את לבבו’ שיהוה אוהב אותו. ”אני לומד את המקרא ואת פרסומי החברה באופן קבוע ובקפידה. זה עוזר לי לא לשקוע בעבר, אלא לראות את העתיד הנפלא בצבעים חדים. לפעמים אני נזכר בדברים שקרו לי בעבר ומרגיש שאלוהים לעולם לא יאהב אותי. אבל לימוד קבוע מחזק את לבי ואת אמונתי ועוזר לי לשמור על שמחה ואיזון”.
קריאה במקרא והרהורים בכתוב לא ישנו את נסיבות חיינו, אך יש בהם כדי לשנות את התייחסותנו למצב. אם נאמץ ללבנו את המחשבות המובאות בדברו של אלוהים, יהיה לנו קל יותר לחשוב כמוהו. בנוסף לכך, הלימוד מאפשר לנו לגדול בהבנת רוחב לבו של אלוהים. אט אט נבין שיהוה אינו מטיל עלינו את האשמה לסביבה שבה גדלנו או לתחלואינו. הוא יודע שהמשאות שרבים מאיתנו נושאים — אם מבחינה רגשית ואם מבחינה פיסית — אינם בדרך כלל דברים שהבאנו על עצמנו, והוא באהבתו מתחשב בכך.
ומה באשר למרגרטה שהוזכרה קודם לכן? היא למדה על יהוה והפיקה תועלת רבה מלימוד המקרא. היה עליה, כמו פריץ, לסגל לעצמה דמות אב חדשה. התפילות עזרו לה לראות את הקשר בין הדברים השונים שלמדה. ”בתחילה ראיתי ביהוה ידיד קרוב, משום שהייתי רגילה לידידים אוהבים ולא לאב אוהב. למדתי בהדרגה לשטוח בפני יהוה את רגשותיי, ספקותיי, דאגותיי וצרותיי. פניתי אליו שוב ושוב בתפילה, ובמקביל חיברתי בין כל הדברים החדשים שלמדתי עליו כמו בפסיפס. כעבור זמן מה, התפתחו רגשותיי כלפי יהוה במידה כזאת שהיום אין לי כמעט שום בעיה לפנות אליו כאל אבי האוהב”, מספרת מרגרטה.
שחרור מכל דאגה
כל עוד סדר מרושע ישן זה קיים, אין אדם ללא דאגות. יש משיחיים אשר רגשות של דאגה או של דימוי עצמי נמוך עלולים להישנות בהם ולהכאיב. אך אנו סמוכים ובטוחים שיהוה יודע את מניעינו הטובים ואת עמלנו בשירותו, והוא לעולם לא ישכח את האהבה שהראינו למען שמו (עברים ו׳:10).
בעולם החדש שייווסד בקרוב תחת מלכות המשיח, ישוחררו כל הנאמנים מהמשאות שמעמיס עלינו עולם השטן. איזו הקלה! אז ניווכח במידה רבה יותר ברוחב לבו של יהוה. עד אותה עת, בל נשכח כי ”האלוהים גדול מלבנו והוא יודע הכל” (יוחנן א׳. ג׳:20).
[הערת שוליים]
a השמות בדויים.
[קטע מוגדל בעמוד 30]
יהוה אינו עריץ נוקשה, אלא אב חם, רחב לב ורחמן
[תמונה בעמוד 31]
לימוד דברו של אלוהים מסייע לנו לחשוב כמוהו